ושישתה: הו ראמה, הישאר תמיד מבוסס היטב במצב ההוא של חופש מוחלט מתנועת המחשבה, והעזר באותו השקט של השינה העמוקה.

ראמה: אדוני, אני שמעתי על השקט של הדיבור, השקט של העיניים ושל החושים האחרים, ואני גם שמעתי על השקט הנוקשה של הסגפנות הקיצונית. אבל מהו השקט של השינה העמוקה?

ושישתה: ראמה, ישנם שני סוגים של מוּני, כלומר חכם המקפיד על שתיקה. האחד הוא סגפן נוקשה והאחר הוא חכם חופשי. הראשון מדכא בכוח את חושיו ועוסק באופן פנאטי בפעילויות יבשות. החכם המשוחרר, לעומת זאת, יודע את האמת כאמת ואת הלא-קיים כלא-קיים. הוא רכש ידע עצמי אבל נוהג כאדם רגיל. מה שנחשב לשתיקה מבוסס על טבעם והתנהגותם של החכמים האלה.

ארבע סוגים של שתיקה תוארו: שתיקת הדיבור, שתיקת החושים, שתיקת האלימות והשתיקה של השינה העמוקה. ישנה עוד שתיקה, והיא השתיקה של המיינד. אבל זאת אפשרית רק למי שמת או למי שתירגל את השתיקה הנוקשה או את השתיקה של שינה עמוקה. מאלו, השלוש הראשונות משלבות עקרונות מהשתיקה הנוקשה. רק הרביעית באמת עוזרת כדי להגיע לשחרור. לכן, גם אם אני מסתכן בזעם מצד אלו שמתרגלים את שלושת הסוגים הראשונים של השתיקה, אני טוען שאין דבר בהם שהוא בעל ערך.

השתיקה של השינה העמוקה היא העוזרת להגיע לשחרור. בה אנחנו לא מדכאים ולא מעודדים את  הפראנה, כלומר את כוח החיות. בה אנחנו לא מזינים וגם לא מרעיבים את החושים. בה אנחנו לא מדכאים וגם לא מעודדים את תודעת הריבוי. בה המיינד אינו מיינד ואינו לא-מיינד. אין חלוקה ולכן אין מאמץ להתגבר על החלוקה. מצב זה מכונה השתיקה של השינה העמוקה, ומי שמבוסס בו יכול לעשות מדיטציה ויכול לא לעשות מדיטציה. ישנו ידע של מה שהווה כפי שהוא וישנו חופש מספק.זוהי ריקות מוחלטת. ללא משענת. יש לזה טבע של שלווה עליונה, שעליה לא ניתן לומר אם היא אמיתית או אם היא אינה אמיתית. זהו המצב בו יודע החכם שאין אני ולא אחר, לא מיינד ולא כל דבר שיוצא מהמיינד. זהו המצב בו יודע החכם שהאני הוא רק רעיון ביקום, ולמעשה הוא קיום טהור. לזה יקרא שתיקה של שינה עמוקה. בקיום הטהור הזה שהוא תודעה אינסופית, איפה נוכל למצוא "אני" או "אחר"?

—

בהיותם מבוססים בהכרת האמת, החכמים הגדולים חיו לנצח בשלום ושוויון-נפש. הם היו חופשיים מנטיות פסיכולוגיות ולכן הם לא חיפשו או דחו את החיים או את המוות. הם היו יציבים ומקובעים בחוויתם כמו הר מרו נוסף. אבל הם תרו ביערות, באיים ובערים, הם טסו בשמיים כאילו היו מלאכים או אלים, הם הכניעו את אויביהם ושלטו כקיסרים והם העסיקו עצמם בפעילויות שונות בהתאמה להוראות שבכתבים, שכן הם הבינו שכך ראוי לנהוג. הם נהנו מתענוגות החיים: הם ביקרו בגני-עינוגים והתארחו אצל עלמות שמימיות. הם מילאו במלואם את חובות הבית. הם אפילו השתתפו במלחמות אדירות והם שמרו בכל המצבים הנוראיים האלה על שוויון-הנפש, במקום שאחרים היו מאבדים את שלוותם או את האיזון המנטלי שלהם.

המיינד שלהם נכנס לחלוטין למצב של אלוהות ולכן היה משוחרר לחלוטין מאשליה, מהרעיון האגואיסטי של "אני עושה את זה" ומתשוקה להישגים – למרות שהם לא דחו הישגים או את הגמול שבצידם. הם לא עסקו בהתפארות יהירה כאשר הם הביסו את אויביהם והם לא נכנעו ליאוש או דיכאון כאשר הם עצמם הובסו. הם עסקו בפעילויות טבעיות, בהרשותם לכל מעשיהם לנבוע מתוכם ללא מאמץ.

לך בעקבותם, הו ראמה. הרשה לאישיות שלך להיות חסרת-אגו ותן למעשים המתאימים לנבוע מתוכך באופן ספונטאני. שכן ההכרה האינסופית הבלתי מחולקת היא לבדה האמת, ומה שלבש דמות של ריבוי שאינו אמיתי ואינו לא-אמיתי. על כן חיה ללא היאחזות לכל מה שכאן.