"נקודה" – הבמה החמה לתיאולוגיה יהודית

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג.

על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ").

כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

המלאך הטוב נגד המלאך הרע. ציור מקרנטקה, הודו, המאה ה- 16.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.

7 תגובות

  1. העתון האחרון נערך בשיתוף חיותה דויטש. אני בספק אם מוטי קרפל ימשיך את המסורת המפוארת של העתון

    אהבתי

  2. ראוי להדגיש שהמאמר מתייחס לפלח מאוד מסויים של הציבור הדתי לאומי, 'קוקיזם' שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם הרב קוק עצמו.

    וההדגשה הזו קריטית משום שיש לי הרושם שהקוראים מצאו בה עניין בעיקר בשל האמירה שלה – בהקשר התרבותי ואפילו הפוליטי – ופחות בשל הטענות עצמן אותן אין הם יכולים לבקר

    אהבתי

  3. בהחלט! אני עצמי חושב שמתורתו של הרב, אותו אני מעריך מאוד מאוד, אפשר לקחת כל כך הרבה יותר מאותו פן מסויים של משיחיות לאומית עליו כתבתי. ודאי.

    אהבתי

שקלא וטריא