התאבדות היא לכאורה המעשה הפרטי ביותר, בו אנו מחליטים בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו, על עצמנו. והנה לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים לא פעם לקבוצות שנטלו את חייהן בידיהן במשותף ואשר שמו קץ קולקטיבי לקיומן. ומשום מה, בעוד ההתאבדות של היחיד נתפסת כמעשה שלילי, אפילו מביש, התאבדות קבוצתית זוכה פעמים רבות להוקרה ולהלל, אפילו (כמו במקרה מצדה) להיזכר כמעשה מופתי של גבורה שיש ללמוד ממנו לקח נצחי. ההבדל לכאורה הוא שהיחיד מתאבד מתוך קושי פרטי בחייו, והקבוצה כתוצאה ממשבר אידיאולוגי-פוליטי כללי – ובשביל אידיאולוגיה מותר למות. אבל לא כל ההתאבדויות הקולקטיביות נזכרות לטובה. דווקא הגדולה שבהן נחשבת לטרגדיה, אם לא ממש פשע.

כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס הצליחה לשבור כמה וכמה שיאים בתקופתה: הם היו חלוצים של סובלנות גזעית ומגדרית, הם כנראה היו הנוצרים הקומוניסטים היחידים בעולם, הם חיו חיי שיתוף מלאים בארה"ב של שנות השבעים, וכמו שחיו כך גם מתו, במה שייתכן והיא ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה.

ג'ים ג'ונס נולד למשפחה ענייה ודיספונקציונלית ב- 1931, זמן השפל הגדול בארה"ב. הוא גדל באינדיאנה, ומילדות גילה עניין בדת. בגיל 23 הוזמן להיות מטיף בכנסייה הפנטקוסטלית, והתגלה כנואם מוכשר וכריזמטי. הוא משך חברים חדשים לכנסייה, אבל כאשר הממונים עליו גילו שבין אלה נמצאים שחורים הוא התבקש לשנות את המסר שלו, שכלל שוויון בין גזעי. ג'ונס בחר לא להתפשר ופרש מהכנסייה. ב- 1955 הקים את "מקדש העם", תנועה נוצרית ששמה בלבה את הדאגה לנדכאים ולעניים שבחברה, והטיפה לשוויון ואחווה בין כל בני האדם ללא הבדל גזע, מין או נטייה מינית. הוא ואשתו אימצו ילד שחור ושני ילדים אסייתים וגידלו אותם לצד בנם הביולוגי. בינתיים הוא גם הוסמך לכמורה.

באותה תקופה באינדיאנה פעילותו השיוויונית היתה לא פחות ממהפכה, והוא נתקל בהתנגדות רבה. כדי לבנות את קהילתם במקום יותר שקט וסובלני עברו ב- 1965 ג'ונס וכשמונים חברי כנסייתו לצפון קליפורניה. שם הם חיו חיי שיתוף ואחווה, ובכל קיץ היו יוצאים למסע אוטובוסים ברחבי ארה"ב, מפיצים את הבשורה שנשאו ומשכנעים אנשים להצטרף לכנסייה ולחיות עמם.

ב- 1971 כבר היו בקהילה אלפי חברים. הם נכנסו לשכונות מצוקה, הציעו שירותים נחוצים, כגון מעונות יום לתינוקות וגני ילדים, בחינם, והיוו גורם כה חיובי בסביבה, עד שפוליטיקאים החלו לחזר אחרי ג'ונס ולבקש את תמיכתו הפומבית. חברי הקהילה עצמם מצאו בה לא רק בית פיזי, אלא מעון אידיאולוגי וכר משותף לגידול תקוותיהם לעולם טוב יותר. רבים מהם הרגישו כי הם חיל החלוץ של חברה צודקת המבוססת על עקרונות מקודשים.

"מקדש העם" התנהל כמעין אגודה שיטופית או קיבוץ עירוני: החברים התבקשו לתת את כל רכושם לקופה המשותפת ובתמורה לקבל תנאי מחייה ושירותים הכרחיים למשך כל חייהם. בנוסף לעבודתם המקורית הם עבדו כמעט מסביב לשעון בניהול השוטף ובפרסום הקהילה – המוטיבציה היתה גבוהה ואנשים התחרו ביניהם מי מקדיש את חייו בצורה מוחלטת יותר למען המטרה.

ההטרוסקסואל היחיד בעולם

גם להומוסקסואלים היה מקום שמור בכנסייה של ג'ונס, והם התקבלו בברכה ובראייה שוויונית וחיו בזוגיות גלויה לכל, דבר שכמובן כלל אינו מובן מאליו, בוודאי לפני ארבעים שנה. אולם מגמה זאת התבססה לא רק על אידאולוגיית האחווה הכלל אנושית של הקהילה – מסתבר שלג'ונס היתה תיאוריה מקורית מאוד על מיניות: הוא קבע שכולם הומוסקסואלים. כן: כולם עליזים, להיות הומו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואם אתה חושב שאתה הטרוסקסואל אתה מסתיר את האמת. חמור מכך: אם אתה מקיים יחסי מין הטרוסקסואלים זה בגלל שאתה אנוכי ואתה מוציא אנרגיה על חשבון פעילותך בכנסייה. כי כולם הומואים. אה כן, חוץ ממנו: ג'ונס הכריז על עצמו כהטרוסקסואל היחיד בעולם. אבל באופן מוזר ההטרוסקסואליות שלו לא הפריעה לו לשגל גברים רבים בקהילה – באחת הישיבות הועלתה אף הצעה שכל חבר יבצע חוקן לפני ביקור של המנהיג האהוב.

מצד שני, הכומר הכריזמטי נהג גם לשכב עם נשות הקהילה, ובכלל זה נשים נשואות. הוא כנראה לא ראה בזוגיות דבר מקודש, וייתכן, כך מסבירים חוקרי הכת, שעל ידי עידוד חוסר נאמנות בין זוגות, עודד ג'ונס את הנאמנות אליו, ואליו בלבד.

ג'ונס צבר את כוחו וחסידיו תוך הסתמכות על התנ"ך, ובעיקר על הברית החדשה. כישו בן זמננו הוא יצא לרפא את החולים, לתמוך בחלשים ולייסד קהילה קדושה בה כולם שווים בפני האל. עם השנים, ובעיקר עם המעבר לג'ונסטאון בגוּיָנָה (ראו להלן), הוא שינה את טעמו: פתאום הוא גילה שהתנ"ך לא רק מלא בסתירות עצמיות, אלא גם תומך בעבדות ואף ברצח של מי שהאל אינו חפץ ביקרו. אז הוא אימץ את המניפסט הקומוניסטי ואת "פראבדה" כמקור לתורתו השוויונית, ואף היה בקשרים עם ברה"מ. יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לטעון שהתנ"ך מאשר את מפעל "מקדש העם" ומראה בברור שהוא, ג'ונס, נביא אמת.

גם סגנון פעילותו של ג'ונס היה כשל מטיף נוצרי: כאשר נשא את נאומיו מול הקהילה היה מתלבש בגלימות ומנופף בתנ"ך. ג'ונס אף נהג לבצע ניסים של ריפוי בבני הקהילה: הוא היה מצווה על בעלי משקפיים לראות בלעדיהן, טוען שהוא מרפא אנשים ממכאובים ומחלות שונות, ובאופן כללי מביא את קהילתו לאקסטאזה של שאגות הללויה בעוד הוא מנצח על הפסטיבל הססגוני שכלל שירה, ריקודים, צחוק ובכי. רבים מחברי הקהילה האמינו שריפא אותם מסרטן, שהציל אותם מתאונות דרכים ובלעדיו אין להם סיכוי לאושר. הניסים שעשה, אגב, התגלו מאוחר יותר כתרמיות ואלו שריפא לעיני כולם היו משתפי פעולה ששתל בקהל.

אבל המניפולציות של ג'ונס לא נגמרו בכמה ניסים מפוברקים. ככל שעברו השנים דאג ג'ונס לשכנע את חברי הקהילה שרק הוא ייתן להם חיים טובים ושהעולם החיצוני אף פעם לא יהיה הוגן כלפיהם. הוא התבסס כשליט בלעדי החולש על כל תחומי חיי מאמיניו.

מפריחים את השממה

ב- 1974 קיבלה הקהילה בגוּיָנָה, מדינה קטנה בצפון דרום-אמריקה, חלקת אדמה גדולה להקים עליה ישוב ופרוייקט חקלאי. עד 1977 חיו במקום, שהיה נטוע בלב הג'ונגלים וניתן היה להגיע אליה רק באמצעות טיסה, כחמישים איש. באוגוסט 1977 התפרסמה ב"ניו מגזין" האמריקאי כתבה לא אוהדת על "מקדש העם". גו'נס הרגיש שהוא מאבד שליטה והחליט לסגת למעוזו בג'ונגלים, שקיבל אז את השם "ג'ונסטאון". תוך כמה חודשים נאספו כאלף איש בג'ונסטאון והחלו לחיות שם את חייהם החדשים, מקימים יחד "גן עדן עלי אדמות" ב"ארץ המובטחת".

אבל בארה"ב האמת כבר יצאה לאור: הצד החשוך והמכוער של ג'ונס התגלה, וחברים לשעבר של "מקדש העם", ובני משפחה של אלו שעברו לגוינה, הפגינו בדרישה לחקור את המתרחש שם ולאפשר למי שהיה מעוניין לחזור לארה"ב. כמובן שבקהילה לא שמעו על כך, שכן לא היה להם כל קשר עם העולם החיצוני.

בינתיים ג'ונס התחרפן והלך. הוא נהיה פרנואיד וצרך כמויות לא קטנות של סמי הרגעה. לפעמים היה מקליט את עצמו ומריץ את ההקלטה כל היום וכל הלילה במערכת הכריזה של המתחם. הקהילה עצמה הפכה, תחת הוראותיו, למערכת מרושתת של מלשנים שדיווחו לו על כל "חריגה" בדיבור או במעשה. החטא הגדול ביותר היה הרצון לעזוב (בשביל ג'ונס זו היתה "בגידה" ו"חילול השם"), והעונש, אחרי משפט פומבי והבעת חרטה מול הקהילה, היה בדרך כלל מכות.

Suicide is painless

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע עם ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ראיין. ראיין החליט לבדוק מה בדיוק קורה בכפר המבודד וב- 17 לנובמבר 1978, מלווה בקבוצת עיתונאים, נחת על מסלול ההמראה הקטן של ג'ונסטאון. בביקורו הוא פגש אנשים רבים שהעידו בהתלהבות כי הם מאוד מרוצים מחייהם, ושג'ונסטאון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. יחד עם זאת הוא נפגש גם עם כאלה שעבורם ג'ונסטאון היתה סיוט: כמה מחברי הכת טמנו בידיו של ראיין פתקים בהם הם מבקשים את עזרתו (הסודית כמובן) לעזוב את המקום.

הבלגן התחיל בבוקר ה- 18 לחודש. אז נפגש ראיין בסתר עם קבוצת אנשים שרצו לעזוב במטוס יחד איתו. אחר הצהריים הם נעו לכיוון המטוס, ואז כל השדים פרצו החוצה: עוד ועוד אנשים ביקשו לעזוב יחד איתם וג'ונס החל להתחנן: "אתם לא יכולים לעזוב! אתם האנשים שלי!". למרות זאת עלו הקבוצה של ראיין ופורשי הכת על רכבים ונעו לכיוון מסלול ההמראה. כאשר הגיעו והחלו לעלות אל המטוס הגיע למקום טרקטור שנשא עגלה. מתוך העגלה קפצו חמושים שפתחו באש והרגו את ראיין, את הפורשים וכמה עיתונאים.

בינתיים כינס ג'ונס את הקהילה כולה והחל לשאת נאום בו שהיה למעשה הספד ל"מקדש העם". הוא הודיע שחבר הקונגרס הומת, ושלמעשה זה סופה של הקהילה שלהם משום שבמהרה יגיעו סוכנים פדרלים שיצנחו ממטוסים, יטבחו בהם ויענו את ילדיהם. הוא הדגיש שהמוצא היחיד שנשאר להם הוא מוות. בנאום שנשא (שהוקלט – לתיעוד באמת מצמרר ראו חלק א' וחלק ב') ציין ג'ונס שהוא מדבר אליהם הפעם לא כראש הקהילה אלא כנביא. הוא דיבר על איך שהקריב את עצמו למענם, איך ש"מת כל יום בשביל השלווה שלהם", ודיבר על בגידה שכביכול הם נבגדו (בדברים אלו הוא הידהד באוזני מאמיניו, במודע או שלא במודע, את האמונה הנוצרית בדבר קרבנו של ישו למען האנושות ואת הבגידה בו על ידי יהודה איש קריות). הוא טען שלחיים של אנשי הקהילה ממילא אין משמעות בלעדיו (וזכה לתשועות) ושהוא הדבר הכי טוב קרה להם. כמה מחברי הקהילה התנגדו והעלו תמיהות למה כולם חייבים למות, אבל הם הושתקו במהרה – לא על ידי ג'ונס – אלא על ידי חברייהם שטענו שיש לשמוח על הזכות הזאת למות ביחד ולהודות ל"אבא" (ג'ונס) שהביאם עד הלום. בסוף דבריו הוא מגדיר את מה שהם עושים "התאבדות מהפכנית" ש"יוצאת כנגד תנאי העולם הבלתי אנושיים".

לאחר דברים אלו הועמדה בחוץ חבית פח מלאה במיץ מלאכותי שלתוכו הוכנסו מנות ציאניד ווָאליום. האנשים נעמדו בשורות, ואחרי שנתנו לילדיהם לשתות הם שתו בעצמם. המוות היה מהיר ותוך כמה דקות משפחות שלמות שכבו חבוקות על האדמה, ללא רוח חיים. ג'ונס עצמו מת מיריה בראשו. בסך הכל 909 איש התאבדו וחמישה ברחו לג'ונגל ושרדו. לסוכנים הפדרלים נותר רק לפנות את הגופות.

האם זו אכן היתה התאבדות המונית? הילדים בברור לא התאבדו, הם היו צעירים מדי והושקו רעל על ידי הוריהם. זקנים רבים קיבלו זריקות רעל בעודם ישנים. אבל כמה מאות מבוגרים אכן נטלו את חייהם ביודעין, ואני חושב שלא יהיה זה נכון, או הוגן, לומר שהם עשו זאת רק מתוך טירוף או שטיפת מוח. אי אפשר להאשים את ג'ים ג'ונס לבדו ברצח של 900 איש, ונראה שהטרגדיה הזו היא מעשה משותף של קהילת מאמינים מאוחדת. גם אם ג'ונס בברור היה חולה בנפשו, וגם אם לא היה שום איום אמיתי על חייהם מחוץ לקהילה, קל מדי יהיה לראות את אנשי "מקדש העם" כחברי כת הזויים. מי שיראה סרטונים שצילמו במקום יראה אנשים שמחים שחיים יחדיו באחווה. בשבילם ההתאבדות היתה הדרך היחידה להמשיך את פעילותם האידיולוגית. הם חשו מאויימים על ידי העולם ורצו למות יחד, כקהילה השומרת על עקרונותיה – במקומות וזמנים אחרים, להבדיל, האם לא כינו פעולה כזאת "קידוש השם"? יותר מאשר סיפור של שטיפת מוח, זהו לדעתי סיפור על כוחם של אידיאלים ושל אמונה עיוורת, כוחה של ההקרבה האנושית, שבמקרים רבים סוללת את הדרך לא לגן עדן אלא הישר בכיוון ההפוך.

הנה סרטון עם תמונות של ג'ונסטאון ופס קול משובח:

סרט מצויין שהופק לאחרונה על הפרשה ישודר ביום ד', 16/5, 21:50 בערוץ 8. הנה טריילר:

ועוד טריילר:

[לגרסת אנרג'י של המאמר; לסיכום טוב של הפרשה; אתר מצויין המוקדש לחקר הכת ומכיל מאמרים רבים; למאמר על התאבדותה של כת Heaven's Gate; מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]