שריד מהטיול שלי בהודו: חלק מהפוג'ה היומית בסמאדהי של רמאנה מהארישי, בטירוונאמאלאי:

לינגם שצילמתי גם כן בטירוונאמאלאי, במעין מקדשון באמצע החורש. הפר שמביט על הלינגם בהערצה הוא נָנְדי, בן לוויתו של שיווה.

כפי שאתם רואים (בקושי – אני מתנצל על איכות הצילום), שני הברהמינים (כוהנים) שופכים מים וחלב ושמנים על הלינגם השחור שמוצב מעל קברו של הגורו המפורסם, ואז שוטפים אותו, וחוזר חלילה. לצערי הצלחתי בכישרון רב לקנות מצלמה שלא מאפשרת הקלטת קול, ולכן אתם לא שומעים את הפעמונים שמצלצלים ברקע, ואת מילמולי הסנסקריט של הכוהנים (נשמע משהו כמו "דן די נא טרקדינא דין די נא טרקדינא"). הלינגם הוא צלם של האל שיווה, המגלם מחד את אופיו המופשט והאינסופי, ומאידך את איבר מינו ואונו.

כפי שאתם רואים, הקהל נקבץ יחד איתי בצד המקדשון המרובע (ראו לינק) וממתין לנוזלים שיגורו במורד התעלות, אותם הוא מכניס לפיו או מתיז על ראשו.

אבל הטקס עצמו מזכיר לי מאוד את הסצנה הבאה (בראשית כ"ח):

"טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל"

יעקב לוקח את האבן שהוא הניח עליה את ראשו בלילה ומושח אותה בשמן. האם יכול להיות שזו היתה צורת הפולחן המקובלת בימי קדם, צורה שנשמרה (ואף מוסדה) בהודו, אך שאצלנו כבר בימי בית שני נחשבה לעבודה זרה (וראו רשימה שלי על הנושא)?

וכמובן: שתהיה שנה טובה. שנת התפתחות. כפי שאמר ר' נחמן מברסלב: "אילו הייתי יודע שאני עומד עכשיו כמו בשעה הקודמת, לא הייתי רוצה את עצמי כלל בזה העולם" (חיי מוהר"ן, ת"א)