9/4/01

ישנתי שינה נפלאה והבוקר התעוררתי לקול נקישות העוזר-מורה בדלת הברזל של החדר, והנה אין "אני". הכל נעשה ואין עושה. זהו זה אם כן [אני חושב שאני מואר]. הרגשה של מובנות-מאיליו, של הקלת-מה ושל שיעמום. אם כי יש ראייה נפלאה. האירועים קורים ואין בהם שום דבר אישי. הם פשוט קורים. אין גם מקליט להם. אין רושם של ההיסטוריה. יש רק עדות אילמת, אם כי משועשעת במקצת.
ייתכן שהבורג עדיין לא מחוזק עד הסוף-הסוף, אבל זה עניין של זמן וצְפִייה. מזל שממש בפסח לא יצאנו מעבדות לחירות – זו היתה ממש קלישאה. בוקר אחרי זה טוב.
מעניין שבאמת יש מן שעמום. אבל גם הנאה מכל דבר קטן שקורה ומכל הרגשה ומכל חוויה, כי הכל קורה לראשונה כל פעם. כל נשימה היא עניין חדש וחוויה מרתקת. אבל בכל זאת שעמום כללי.
אין אני ואין גם "כל-העולם-זה-אני". כל העולם הוא פשוט זה, וגם הגוף-נפש הזה הוא פשוט זה, והכל זה והכל ממשיך להיות זה, ותמיד היה זה ותמיד יהיה זה למרות שלחשוב על העבר והעתיד זה קצת דבילי בעניין זה. יש פשוט זה וזהו.

אין שום התרגשות. מדי פעם עולה ספק באשר לזהו-זה-איות של העניין, אך כמות שהוא עולה הוא יורד. אין מי שיתרשם ממנו (בכל זאת, עולה עכשיו הפחד שאני אצטער על כל מה שאני כותב עכשיו, כאילו זה יראה יומרני אחרי שאני אבין שלא הוארתי ולא בתיך [אכן]). אני משתמש במילה "אני", מעניין. אבל האני שקיים הוא זמני. עולה ויורד. אינו נלקח ברצינות.
ודאי כשזה קרה לראמאנה מאהארישי או לבודהה השוק היה גדול מאוד מאוד וגם הודאות לכן גדולה הרבה יותר. אצלי זה קרה (קורה) כל כך לאט וכל כך בהדרגה (לא כל כך לאט, בעצם, אבל בהדרגה) שאין גילויים מרעישים שנוחתים פתאום כרעם ביום בהיר. יש כניסה הדרגתית לתוך המצב. יציאה מתוך תחושת ה"אני-עושה", ה"אני-קיים" וכניסה לתוך זה. לכן אני מרגיש שיש עוד מה שיקרה. אבל אני מבין שאין מה לעשות בנידון. דברים כמובן יעשו, אבל ללא עושה וללא מטרה.

"Nothing is Personal" הייתי אומר המסקנה העיקרית בשלב זה. פשוט הכל קורה ושום דבר לא קורה למישהו ספציפי. אין טעם לקחת ללב. שום דבר לא קורה לי או לך. הכל פשוט קורה.
מעניין שבאמת יש מן שעמום ואכזבה כאלו: מן סתמיות. ויחד עם זה עניין חדש בכל רגע. אבל בהחלט זה סופו של המתרגש הגדול. במצב הזה אין שום אופוריה.

עברה ארוחת הבוקר. מדי פעם עוד יש דביקות של "אני", אבל היא עוברת. כשם שהכל עובר. חביבי.
כשאין מחשבות עולה הרגשת טוּב גדולה. כמעט עד דמעות. אולי זו הרגשת ה- "I AM" שרמש [בלסקר, הגורו מבומביי] מדבר עליה (ולא רק הוא), כי אני לא מזהה ממש הרגשת "I AM".

אבל למה שלא נתעורר מחר בבוקר ויהיה "אני"? למה ההבנה הזו צריכה להיות תמידית – כל דבר אחר הרי משתנה?!? ברור שההבנה הזו תיעלם ברגע שההכרה הזו תמות, אבל למה לא קודם?
עדיין, נראה שהמצב הזה, בהיותו הבסיסי ביותר, הפשוט ביותר, הקל ביותר, פחות סספטבילי לשינוי.

המוח ממשיך בשלו כמובן (ותודה ליקי [חברי הטוב] ולרמש על התובנה הזו שעזרה מאוד), כמו "למי יש כוח לעוד יומיים של מדיטציה" וכו'. אבל המוח לא ממש נחשב, וממילא אין כוח לשום דבר, ויש כוח להכל.

העניין עם העניין הוא שהאינטלקט משועמם. פשוט הבין שאין מה להבין. ושהכל חסר משמעות. לעומת זאת החלק החווה נהנה מכל דבר קטן שכל חוויה היא כיף וחידוש וטוּב. אבל מכיוון שהייתי אדם עם חלק אינטלקטואלי מפותח, אז יש הרגשת שעמום ואכזבה.

והכל נראה כמו חלום. אולי נתעורר?

נראה לי שהאני חזר קצת. מצד שני ראייה חזקה והכל אחד. איך זה? נפלאות הן דרכי השם.
אבל עכשיו כשאני כותב האני חלש מאוד. לפחות אני לא משועמם. וארוחת צהריים.

אז בבוקר היינו מוארים (לפחות לפי רמש) ועכשיו כבר לא. נראה לי שמה שקורה זה הבהובים של עצמיות. אני כמו דג [מבחינת תפקוד רצף העצמיות, ששמעתי שאצל דגים מתחדש כל שלוש שניות]. אז יש שוב אני, אם כי חלש.

מה שטוב במצב הזה הוא א) מעניין ב) אין פחד משום מה – מצב רוח טוב ג) אין צפייה לגאולה, כי כאילו כבר היינו שם או משהו או פשוט מבינים שאין מה לעשות ד) אין אופוריה מטופשת.

אני חושב שיש לי צורך יהודי לעשות. פשוט שיהיה מה לעשות. לכן אהבתי את הרעיון שלא הוארתי לגמרי וחשבתי להעמיק עוד – שיהיה עוד תהליך. זה [חוסר הקבלה של הכל והצפייה לעתיד שבו יהיה מושלם] אולי הוציא אותי מהמצב. מן צורך לעשות. אז מה, נוֹ הארה פוֹר מי? אולי זה לא לכולם, העניין הזה. אולי לחלק מהאנשים יותר עדיף תהליך תמידי [של תשובה] על תשובה סופית אחת.
שוב לא היה, שוב היה, עכשיו שוב אין אני, או בעצם כל העולם כולו, אני גדול מאוד.

 

[אם אנסה לנתח רטרוספקטיבית את מה שקרה, אפשר לומר שלמנגנון-בניית-האני שלי היה עדיין יותר מדי כוח, והוא שב ורצה את האני לידי קיום – כלומר רצונות ותקוות עדיין עלו וקוששו עצמן לכדי תחושה של דמות יציבה שרוצה ומקווה. האנרציה שצבר המנגנון הזה היתה פשוט מדי גדולה, או במונחים מזרחיים, הסמסקארות היו עדיין חזקות מדי, או שפשוט היו עדיין, והן שאבו את ההכרה לכדי אותו סחרור של מחשבות שמייצר אשלייה של חושב. או במילים פשוטות ומסורתיות יותר: לא שרפתי עוד את כל גרעיני הקארמה שאני נושא.

כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]