אני מאוד אוהב את השיר הזה:

אני ציפור מתה – זלדה

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
 
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ –
חַי עוֹלָמִים
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר.

  

זלדה מתחילה את השיר הזה בתור ציפור מתה. ולא סתם ציפור מתה אלא סתם ציפור מתה: "ציפור אחת שמתה". איזו ציפור אחת. שככה מתה לה. עוטה מעיל אפור. מעיל אפור שהוא ודאי מעיל היומיום (היא הולכת לשוק), מעיל השגרה, מעיל החול. בלכתה, מבטו של לץ מטריד אותה. הוא מפטיר לעומתה. הפטרה היא ביטול, דברי סיום, סיכום או נעילה, שאחריהם נותנים מקום לשכחה. כי השגרה הרגה אותה והיא כבר מתה, ולכן זהו מעין epitaph בלע"ז: מילים אחרונות על קברו של נפטר. מצד שני הפטרה היא גם קריאת פסוקים מספרי הנבואה. וההפטרה כאן אכן מובילה לנבואה.

פתע אפפתני שתיקתך. פתע. זה תמיד פתאום. "אחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום" כותב אפלטון (ומתרגם י.ג. ליבס) במשל המערה שלו (פוליטאה ז', 515). פתאום האמת מציפה אותנו. פתאום הכל מובן. את זלדה אופפת שתיקתו של האל, אותו שקט סמיך שנמצא תמיד מקיף את כל הרעש, אותו אין שמקיף את כל היש. "חי עולמים" – אותם חיים שמקיפים את כל העולמות. ואת המוות גם, שכן אותה ציפור מתה מתחילה לשיר. זלדה קמה לתחייה, לחיים של אמת, לקיום היחיד שאכן ייקרא חיים.

אני מאוד מאוד אוהב את שתי השורות הבאות:
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.
השורה הראשונה נעזרת בפונטיקה של המילים כדי לדהור הלאה, ומהר: בשוק שוקק – אונומטופיאה ממש! – עוף מת ישיר – לשון עתיד, עם רמז של ציווי: ישיר!; מעין הכרזה חגיגית בסוף השורה: ישיר! זה לא פחות מאשר הודיה על נס שנעשה: ישיר!
ועכשיו חזרה להווה, לזה שתמיד הווה:

רַ ק

אַ תָּ ה

קַ יָ ם.

המילים כאילו נופלות אחת אחת, מתעגנות בהכרה כעובדות בעלות מוצקות אקסיומטית. בניגוד לשורה הקודמת, השוקקת, כאן אפשר ממש להרגיש את הפאוזה הקלה בין המילים: רק. אתה. קיים. עם דגש על קיים. זה. כל. מה. שיש. הוא כל מה שיש. ובשביל זלדה הוא עכשיו אתה. הוא לידה, אצלה, שלה.

והיא מדדה הלאה. מבחוץ לא השתנה דבר. היא עדיין ציפור, עדיין בשוק. אבל בתוכה יש לה שיר. יש פיתוי לומר: שיר השירים. הוא נסתר, אבל לא לזמן רב: הנה היא כתבה את בן דמותו המילולי, והנה גם אנחנו שותפים זוטרים באותה ידיעה ששטפה את הכרתה של זלדה באותו יום, אותו יום של חול שהפך יום חג.

פרסומי ניסא

ביהדות לא נהוג כמעט לשורר, ודאי לא לדבר, אודות חוויות רוחניות, וזה חבל מאוד. חוגגים בחנוכה איזה נס של פך שמן, אבל ניסים אמיתיים, ניסים חשובים באמת, כמעט לא מציינים. אולי כי הם יותר אישיים, והקהילתיות היהודית לא מחשיבה יותר מדי את התחום הפרטי. אולי כי הם מאיימים על הממסד הרבני. וכנגד זה הנה שיר שלדעתי קושר באחת מסורות ארס פואטיות עם אלו של וידוייהם האקסטטים של המיסטיקנים (ובכך גם מזכיר לי את ביאליק). 

זלדה באה ממשפחה חרדית. ועוד עם יופי של "ייחוס" (במלעל): היא מצאצאיו של הצמח-צדק, בת-דודתו של הרבי מליובאוויטש (אוי חב"ד חב"ד, עשרה קבין של רוח-הקודש ירדו על חצרות החסידות, ותשעה מהם נטלת. וכנגד אלה גם תשעה קבין של משיחיות מטורללת). היא חיה כחרדית על ימיה. על כן עוד יותר מפתיעה הפתיחות שלה: חוויות רוחניות זה לא עניין לפרסום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים, שכל כבודן אמור הרי להיות פנימה – וכאן כבודה הוא כבודו יתברך, במלוא מובן המילה. אם פעם התברכה היהדות בנביאות כמרים ודבורה, נשים חזקות וקרובות לאל שמתוארות בתנ"ך כדבר מקובל ומובן מאליו (ושאגב כך גם לא מתביישות מדי פעם לשורר שירות), הרי שמאז הושתק הקול הנשי, ודאי בכל הנוגע לענייני קודש. אולי הדם החסידי שבעבע בעורקיה של זלדה לא נתן לה לכסות במעיל אפור את שיריה.