ראיון עם אמין

אמין

הן בתקופות שפיקפקתי באפשרות של התעוררות רוחנית והן באלו שלא, בשבילי כמה מהרגעים המעניינים ביותר היה אלה שבהם פגשתי אנשים שטוענים שהם אכן השיגו את אותו מצב מיוחל. קצת כמו הקריאה בספרים של אוליבר סאקס, פגישות כאלה תמיד מציבות אותך אל מול כל הפלא והמוזרות שבתודעה האנושית, שכן אתה נחשף פתאום לדרכים וצורות שונות לחלוטין של תפיסה והבעה. הפגישה עם אמין היתה בשבילי עונג שאף מעבר לכך: מצאתי לא רק אדם שהצורה שבה הוא מתייחס אל העולם מעניינת, אלא שהוא עצמו חף מכל פוזה, כן ונעים מאוד. לבד מזה, הרבה מרעיונותיו קרובים מאוד לאלו שאני מחזיק, וזה, בעוונותי, גם נעים מאוד.

אמין, בן 41, מלמד כבר שש שנים, בעיקר באירופה ובהודו, וחי רוב הזמן יחד עם זוגתו בביתה באיביזה. הוא הגיע לזמן קצר לארץ, ונפגשנו לשיחה בדירה בתל-אביב.

מהי הארה?
הכי פשוט שאני יכול לומר הוא שזה זיהוי טבעך האמיתי כמוחלט.

מהו המוחלט?
המוחלט הוא האינסוף, ההכרה, "זה"… כל אחד והתיאור שלו.

ואתה אומר שבעצם כל אחד מאיתנו הוא בעצם זה.
כן, יחד עם זהות יחסית, שהיא האישיות שלנו. אבל אותה אישיות היא כלי, היא כמו ז'קט שאנחנו לובשים, שיוצר את החיבור עם מציאות החומר.

אבל האם מציאות החומר והאישיות הם לא "זה", המוחלט?
הם גם המוחלט, בתדרים אחרים.

אז מה הבעיה בדרך כלל? למה אנחנו לא חופשיים ומאושרים?
אדם שאינו חופשי מזהה את עצמו כנפרד מהסביבה. הוא לא יודע שהוא גם "האחד" שמעבר לזה. הידיעה הזאת היא שמשחררת אותו. כפי שאמרתי, כל אחד מאיתנו הוא גם האישיות היחסית, אבל הוא גם המציאות המוחלטת. לחשוב שאנחנו רק האישיות זאת טעות, אבל לחשוב שאנחנו רק המוחלט זו גם טעות, זו איזושהי בריחה ממציאות החומר. האישיות היא בעלת חשיבות אדירה – אותה חשיבות כמו שיש למוחלט. זה מה שכל כך מפליא: ברגע שאתה מגלה את זהותך המוחלטת, האבסולוטית, אתה גם מבין עד כמה חשובה זהותך היחסית.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חשובה"? למה היא חשובה?
אני חושב שמוחלט ללא יציאה-לפועל בחומר הוא עקר. במובן הזה חשוב לחיות את החיים, ואני חושב שהעולם הזה הוא נפלא אם חיים אותו ממקום של חופש.

יש איזושהי תכלית לחיים? מטרה?
ברגע שאתה באמת באמת מביא את זהותך האמיתית ליומיום, השאלה לגבי התכלית לא קיימת, כי לכל דבר שאתה עושה יש יופי ואהבה עצומה. ללכת לסופר ולשבת על הספסל ברוטשילד.

כלומר התכלית היא לא אי שם בעתיד אלא בחיים עצמם.
בדיוק. החיים עצמם הם משמעותם. החיים מקבלים משמעות עצומה, והמשמעות היא בכל רגע ורגע. אבל צריך להבין שיש הבדל גדול בין לזהות את עצמך כמוחלט לבין לחיות את זה. זה הבדל עצום. יש לנו הרבה חוסר הבנה ואמונות תפלות בקשר להארה. להארה יש שלבים: לפני הנקודה של ההארה וגם אחריה. למעשה ההתפתחות לעולם לא מסתיימת. האגו אולי היה רוצה שתהיה נקודה שבה הוא הופך לאיזה בודהה מוזהב וזהו, אבל זה לא נכון. זה מאוד מוטעה. אז יש באמת שלב שבו אתה מזהה את עצמך כמוחלט. אתה מבין שאתה לא רק היחסי, אלא שיש משהו אינסופי שהוא גם אתה. אבל גם הוא לא רק, אלא גם. כי הזיהוי הזה בפני עצמו הוא לא מה שנותן לנו את החופש. מה שמשחרר אותנו הוא השלב הבא, כשאתה מגיע למקום שהזיהוי הזה הוא הרקע לחיים שלך, ואתה חי אותו. ככל שהמיינד שלך יותר ויותר מזוכך, אתה יותר ויותר יכול לחיות את המציאות המוחלטת, והיא יותר ויותר מציפה אותך.

ואז ההתנהלות שלך בעולם מושפעת מכך.
גם מושפעת, ויותר מכך: הזהות היחסית שלך הופכת לדקה מאוד: כמו חלון שקוף שכאילו מפריד ביניך ובין הסביבה. אדם שבפעם הראשונה מבין שהוא המוחלט, ומזהה את עצמו עם המוחלט, יכול להיות שעדיין ה'חלון' הזה שלו מלא בלכלוכים. הוא מבין שהוא לא רק החלון, שיש משהו אינסופי מאחוריו, אבל עדיין, ביום יום, הוא לא יוכל לחיות מהמקום הזה. וזה הבדל עצום, כמו חושך ואור. ורק כנות תראה לך את זה. רק כנות תאמר לי שאני עדיין לא באמת חופשי, אפילו שאני מזהה את עצמי עם המוחלט ואולי יש בך אהבה רבה וכולי. כי זה לא תמיד מתבטא ביומיום: אני יכול להתרגז על מישהו, או לא להיות נחמד לבת הזוג שלי.

האם אדם שחי לחלוטין את הזיהוי שלו עם המוחלט לא יתרגז אף פעם?
הוא יתרגז אבל זאת לא תהיה ריאקציה מהעבר. לא יהיו שם משקעים מהעבר. זו תהיה תגובה לרגע הנוכחי. ועצם הזיהוי עם המוחלט לא מוחק התניות שיש לנו מהעבר. בשביל זה דרושה עוד עבודה. בשבילי המבחן הוא בחיים. החיים מראים לי האם אני חופשי או לא.

אז ספר לנו אולי על החיים שלך. איך הגעת עד הלום.
אני התחלתי את המסע הרוחני שלי מבלי לדעת שזה מסע רוחני. לא הגדרתי את זה כמסע רוחני. מגיל צעיר היתה בי זיקה מאוד חזקה לחופש, ומשום מה יחד עם זה היה לי גם את הצורך העז להיות אותנטי, לא להיות מזוייף. ולא ידעתי כמה רחוק זה יכול להוביל אותי. מגיל מאוד צעיר ראיתי את השקרים ואת האגרסיביות וחוסר הרגישות בחברה. תמיד גם הרגשתי שלא יכול להיות שהחיים כל כך צרים, כל כך מוגבלים. אז חיפשתי: הסתובבתי בעולם, התלתי ספק בכל, עבדתי לנקות את עצמי כי ראיתי שיש בי כל מני דברים שמגבילים אותי, אבל לא היתה בי שום מחשבה על אלוהים או על כל הנושא הרוחני.

היתה לי גם תמיד אהבה גדולה לבני אדם. הייתי מצלם אנשים, מתמקד בעיניים שלהם… ומצד שני באופן מוזר היתה לי שנאה לחברה האנושית, ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה. בגיל 28 הגעתי למזרח, להודו, ושם התחילו לקרות לי דברים. קראתי שם לראשונה ספר של אושו, שלא חידש לי כלום אבל הראה לי שכל מה שחייתי לפיו ממילא נכנס לאיזו תיאוריה של "רוחניות". עד אז תמיד סלדתי מרוחניות, ואנשים רוחניים נראו לי תמיד יהירים ומתבדלים מהחיים. אבל הנה אני קורא ספר של אושו ואומר לעצמי שאותו חיפוש אחר חופש שליווה אותי הוא בעצם משהו גדול הרבה יותר, למרות שעדיין לא ממש חשבתי על 'הארה'. נסעתי לפונה כדי לטפל בכל מני מוגבלויות שהרגשתי שיש לי, והייתי חודשיים באשרם שם. אחרי זה התחלתי לטייל בהודו והתחילו לי חוויות של המוחלט.

מה זאת אומרת? אתה יכול לתאר את זה?
פשוט הייתי נעלם. העצמיות שלי היתה נעלמת. כאילו אני לגמרי חלול, ועדיין מדבר ופועל. אבל בפנים הכל חלול. החוויות האלה היו באות ואחרי כמה שניות נעלמות, והייתי חוזר לעצמי. וזה מאוד הפחיד אותי: הייתי בטוח שמשהו לא בסדר איתי. כך זה היה בא פתאום. למשל הייתי עומד ברחוב ומדבר עם מישהו, ופתאום זה היה קורה. זה היה פחד מוות, וחששתי גם שזה שאני מדבר איתו רואה את זה. אבל לא הייתי יכול לעשות כלום והמשכתי בחיים. לאט לאט התדירות של החוויות האלה גדלה, ואיתה הפחד שלי. אפילו התנגדתי לזה, אבל זה לא היה מונע את זה מלבוא. זה חזק ממך. כך זה היה במשך שנתיים, ואני זוכר שהלכתי לתרפיסטים בפונה לשאול אותם מה זה, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. אז לא היה לי הרבה מה לעשות, וכשחזרתי שנתיים אחרי זה להודו, ב- 1998, קרה לי הסוויץ'.

מה היה הסוויץ'?
ההיעלמות באה והפעם נשארה.

היתה איזושהי סיבה חיצונית לזה?
כלום. זה פשוט בא ונשאר.

והפחד?
הפחד כבר לא היה. כי הפחד להבנתי מגיע כשאתה עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם. כשזה קרה כבר לא הייתי יכול לזכור את עצמי לפני זה. הייתי לגמרי שם.

אבל עכשיו אתה הרי יכול לזכור שהיה 'לפני זה'.
אני לא יכול לזכור איך הייתי לפני זה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך זה מבחינה חוויתית להיות מזוהה עם המיינד.

אבל אתה הרי יודע שפעם היית מזוהה עם המיינד.
אני יודע את זה, אבל רק כתוצאה מרציונליזציה. אני מבין שזה היה חייב להיות ככה. אבל אני לא יכול לדמיין את זה. ובגלל זה אין כבר פחד, כי הטרנספורמציה היא שלמה. פחד יש רק כשיש השוואה.

ומה חשבת כשזה קרה?
אז לא ידעתי מה זה, אבל ראיתי שהחיבור שלי למציאות השתנה. והבנתי שקרה משהו חיובי כי ראיתי שההתנהלות שלי השתפרה בעקבות זה.

אתה יכול לתת דוגמאות לשיפור?
דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא שהראייה שלי עצמה השתנתה: אני רואה יותר רחב.

כלומר חוש הראייה ממש משתנה.
כן. הקליטה שלי של אנשים גם התעדנה. הייתי יכול להבין אותם מאוד טוב. ואהבה: במשך כל השנה אחרי זה הייתי מתפעל מכל דבר. כל דבר היה מפליא אותי. הייתי מסתובב כמו ילד בתל-אביב וכל דבר היה נוגע בי. הייתי קונה בפיצוציה איזה מיץ, ורק האינטראקציה עם המוכר היתה בשבילי כל כך אינטימית שהיו זולגות לי דמעות. כל דבר נגע לי ללב. בני אדם בכלל ריגשו אותי מאוד. הייתי הולך לגלריות ומסתכל על האנשים שהסתכלו על התמונות. לעומת זאת הגוף שלי נראה לי זר לגמרי. הייתי מסתכל במראה ואם היית שם לי פרצוף של מישהו אחר לא הייתי מתפלא אפילו לשנייה. חוסר הזדהות מוחלט עם הגוף. הכאן ועכשיו היה כל כך חזק וחי: כל שנייה היתה בפני עצמה, כמו תמונות נפרדות. עד כדי כך שאם הייתי פותח את הדלת ויוצא החוצה ופתאום היתה שם בריכת שחייה, לא הייתי מתפלא בכלל. כי אין לי שום זיכרון על מה שהיה בחוץ.

מה זאת אומרת, הרי אם אתה צריך עכשיו להגיע לדיזנגוף, אתה הרי זוכר איך להגיע.
כן, אבל אם מצד שני יהיו פתאום רחובות אחרים אני לא אתפלא… קשה להסביר את זה…

ומה הלאה?
עכשיו שאני מסתכל על הסוויץ' הזה, זה כמו שתינוק נולד. אחריו היו איזה שמונה שנים של אינטגרציה והתפתחות. בעצם רק אחרי הסוויץ' התחילה העבודה הקשה. ההתעוררות היא תהליך מתמשך.

מה קשה?
להסתכל על המיינד עם כל ההתניות השליליות שלו, על הנקודות האפלות שיש במיינד. הייתי רואה סיטואציות ביומיום שבהן אני פתאום לא חי מתוך אותו מקום שגיליתי שהוא אני, שפתאום יש שם איזו תגובה של האגו. רק אז היתה לי היכולת לראות את המיינד שלי בברור, ולהבין איך הוא פועל. ואז מתחילה העבודה על שריפת ההתניות. אז מתחילה הגדילה. לקח לי הרבה שנים רק להבין את המקום הזה שהייתי בו. להבין בעצם את הדיאלוג בין הרוח לחומר.

כלומר ההתעוררות היא תהליך מתמשך.
אני חושב שהמחפש הרוחני היום שבוי בהמון מעשיות על הארה ומה זה להיות מואר. אני חושב שחשוב להבין שהתעוררות מתרחשת בשלבים. מאוד חשוב שכל אחד יזהה איפה הוא נמצא כרגע, ומשם מתחיל ללכת. הרבה אנשים יוצרים איזו דיכוטומיה בין חושך לאור, והמיינד כמובן מיד חושק באור המוחלט. אבל האור נגלה לאט לאט, על הדרך. ואי אפשר לשים לב לזה אם אנחנו כל הזמן מתרכזים בעתיד הלא מושג. משום מה הרבה מורים גם מספרים סיפורי מעשיות כדי לשים את עצמם על כיסא גבוה ולא להראות לאנשים בעצם מהי הארה, הם הופכים את ההארה למשהו לא אנושי. אם אנשים באמת יבינו שלא כך הם יעריכו יותר את המקום שהם נמצאים בו עכשיו. זה לא הכל או כלום, וגם אחרי ההתעוררות יש מה לעשות. אף אחד לא הופך לבודהה מוזהב. האמת היא לא זיקוקים. אבל כשמציגים את ההארה כמשהו לא אנושי המחפש מנסה לבטל את האנושיות שלו. זאת טעות חמורה, כי דווקא ככל שתהיה אנושי יותר, אתה גם תגלה את מה שמעבר לזה. אסור לבטל את מה שאנושי בנו. הדברים האלה הם מאוד חשובים ובתור מורה אתה חייב להיות מאוד מדוייק בדברים האלה, אחרת נוצר קרקס רוחני. וזה נורא, כי זה גם מחזק את הציניות של המיינד, ונותן לו עוד תירוץ למה לא לנסות להתפתח.

אז מה צריך לעשות כדי להבין את עצמנו?
להיות בשקט. כפי שאני רואה את זה החיבור אל המציאות המוחלטת היא רק על ידי הדממה. כל דבר אחר זה מיינד.

אבל הרי המחשבות עצמן הן לא מה שמפריע, נכון?
נכון. אני מתכוון שצריך להעמיק את ההספגות שלנו בקיום עצמו, בהוויה עצמה. וזה על ידי שקט. מבחינה אנרגטית עוזר להיות ליד מורה, עוזר לעשות מדיטציה, לאפשר לעצמנו להיות לבד מדי פעם, להיות בשלווה, להיות כנים מאוד עם עצמנו, ולאט לאט להעמיק יותר ויותר את אותה דממה שבתוכנו. ואז להבין איך אנחנו יוצרים השלכות, איך אנחנו בעצם יוצרים את האישיות שלנו כל פעם. זה בעצם מה שמביא אותנו להזדהות עם המיינד, ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו לעשות את זה.

מה עם להיות טובים? מה עם לעשות טוב לאחרים?
אני חושב שלהיות טוב ומוסרי זה פועל יוצא של המקום שאתה נמצא בו. הדברים האלה באים באופן ספונטאני ככל שאתה יותר מחובר לאמת. הדבר המדהים במקום הזה הוא שהוא מלא נתינה. אתה מגלה את עצמך עושה דברים שלא ידעת שהם יכולים לצאת ממך.

אתה יכול לתת דוגמא?
הנתינה. אני זוכר את עצמי לפני 15 שנה: לא היתה לי יכולת לתת, או להכיל אנשים כמו שהיום. כיום יש לי יכולת גדולה לתת מעצמי לאנשים, וככל שאני נותן יותר אני מתמלא יותר.

האם אתה אופטימי לגבי עתיד האנושות?
לא, אני לא אופטימי. כשאני מסתכל על ישראל, יש כאן המון אנשים שעוסקים ברוחניות, אבל לא קורה כאן שום שינוי חברתי, זה לא משפיע על היומיום. למרות הכל אנשים אטומים ואלימים. לדעתי מה שקורה זה שרוב הפעילות הרוחנית כאן היא כמו אופיום: היא עושה את החיים יותר קלים, אבל דווקא מונעת התמודות עם הדברים. צריך לעבור לסוג אחר של רוחניות, שבה אתה מנסה ממש להשתנות. החיפוש הרוחני דורש טוטליות וכנות אדירה.

האתר של אמין

4 תגובות

  1. הזהיתי והסכמתי איתו בהרבה דברים, תודה.
    מעודד להפגש- סופסוף – עם אדם שמגדיר עצמו כמורה, וישראלי שהוא חף מפוזה. כל הטוענים להיות מורים ישראלים הם עמוק באגו. יתכן שהסיבה לכך היא שהוא מבין שהתעוררות רוחנית, עוצמתית ומשנת תודעה ככל שתהיה, היא רק תחילת הדרך, בשום אופן לא סופה,
    .ושכולנו תלמידים

    איריס

    אהבתי

  2. כדי לשבת על ספספל ברוטשילד, צריך לשלם את החשבון בסופר.
    איך משלבים פרנסה, נוכחית או חלופית עם ההתעוררות הזו?

    אהבתי

  3. תומר, הבלוג שלך מצויין, תענוג לקרוא. באמת.

    ספציפית הראיון הזה נגע בי, לא יודע אם בגלל האיש, או איך שזה כתוב, או שאני נמצא באיזה רגע נכון לקלוט משהו, בטח כולם ביחד.

    השאלה שלי נוגעת למוסריות, נושא שנגעת בו בסוף הראיון. מה לדעתך התשובה של איש כזה – וגם מה התשובה שלך – לשאלה המוסרית. זאת אומרת, אם בעיניי הכיבוש, נגיד, הוא חרפה שצריך למחוק אותה (זו סתם דוגמא, אפשר גם ההפך הגמור). אני הכי מעריך אנשים שפועלים כדי להפסיק את הכיבוש, ואני הכי מעריך את עצמי כשאני עושה משהו בנדון.

    איכשהו נדמה לי שאנשים כאלה, אנשים מוסריים מאוד, שמקריבים הרבה מעצמם ופועליםה הכי הרבה לשיפור העולם, הם אנשים פגועים "רוחנית", ז"א לא שלמים, לא מאושרים, כל הזמן מרגישים לא טוב – ודווקא מתוך זה יוצאים האקטים הכי גדולים של מוסריות.

    הכיוונים שהבחור הזה מצביע עליהם, וגם אלו שאתה מעלה בבלוג, מושכים אותי, אבל תמיד מציקה לי השאלה הזו (וברור לי שזה גם טריק התגוננות של מה שנקרא "המיינד", אבל לא רק, לא רק). נדמה לי שככל שאהיה שלם יותר עם עצמי כך פחות סביר שאקריב, שאלחם, שאשפר את העולם. מה דעתך?

    אהבתי

  4. נגעת בנקודה עמוקה מאוד. עמוקה ובעייתית מאוד. אני בדיוק מתלבט בעניין הזה ממש (בין השאר : ). לא באמת, זה ממש מדוייק.

    נכון, גם אני חושב שרבים מאותם אנשים שטורחים ועמלים לתיקון עולם, תוך הקרבה עצמית רבה במקרים רבים, הם אנשים שחסר להם משהו, שבמצוקה כלשהי. גנדהי הוא דוגמא קלאסית. או אמא תרזה. האנשים האלו היו מתוסבכים, בלי ספק. ואיזה יופי של דברים יצאו מהם (לרוב).

    אז יאמרו לך כל מני רוחניקים שזה לא כל כך פשוט, שבעצם אנחנו אף פעם לא יודעים אם מה שאנחנו עושים הוא טוב גם אם הוא נראה טוב, שרק מי ששוחרר מהאגו יכול לעשות באמת טוב, וכו'. אבל לדעתי זה לא תופס בכל המקרים. כי האנשים הללו בסופו של דבר עושים הרבה טוב.

    לא שאני לא מאמין ששחרור רוחני יעשה אותך אדם טוב. אני בטוח בזה. אבל כן, הוא יעשה אותך הרבה פעמים (לא תמיד, ויש יאמרו: לא אם הוא לא עמוק מספיק) פאסיבי יותר. כן, כי אין לך בעיות. כי גם כשאתה רואה אי צדק ועולה בך הרגשת קבס או מצוקה מצפונית אתה מסוגל להתמודד איתן, לעכל אותן, להכיל ואתן. ולהמשיך לשבת עטוף בעונג קיומי.

    אני אפילו אתוודה: פעם הייתי רץ על גבעות השומרון עם חברי "תעיוש" ומפגין עם "שלום עכשיו". היום הרבה פחות. ואני יודע שעשיתי את זה אז בגלל מצוקה מצפונית עצומה, ולא רק בגלל דאגה כנה למדינה. היום (ולא שאני משוחרר לחלוטין) אני תופס את הדברים אחרת, כאיזה תהליך אורגני אחיד, שלם. לכן מבחינה מצפונית אני לא יכול להרגיש אשם בו. נכון שאני עדיין רוצה לעשות טוב (אני הולך להיות מורה, למשל), אבל זה לא מפני שמציק לי. זה פשוט מפני שאני רוצה לעשות טוב. וזה כוח שדוחף פחות חזק, או פחות דחוף.

    לא, זה לא רק טריק של המיינד (לדעתי). זאת עובדה, ואחת המעניינות שבהן בעולמנו: שמהמצוקה יוצא (לעיתים גם) טוב. ומהשלווה יוצאת (לעיתים גם) לאות.

    אבל דבר אחד צריך לזכור: ממצוקה באמת גם יוצאים הרבה פעמים דברים רעים, והדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. ומאותה שלווה לא נגזרת פאסיביות. זו תופעת לוואי, אבל מספיק מורים רוחניים גדולים (דוגמאות ברורות: ישו, הבודהה) הוכיחו ההפך. כי החיים בסופו של דבר הם לא נייטרלים, אלא טובים, וכשאתה נוגע במקור שלהם אתה נטען בטוּב הזה, ואתה יוצא להגשים ולהפיץ אותו. ואם לא, אם אתה באמת מסתפק רק בעונג מדיטטיבי, משהו השתבש במסע הרוחני שלך לדעתי.

    בקיצור, זה לא בהכרח נכון שככל שתהיה יותר שלם עם עצמך תקריב פחות. תקריב ממקום אחר. תקריב גם ממקום שמסוגל לא להקריב, כי ההקרבה תהיה לא הכרחית בשביל האיזון הנפשי שלך. אבל היא תבוא ממעמקים. מתוך שפע. ויחד עם זה: אכן, הרבה אנשים שנמצאים במצוקה עושים יופי של דברים, והעולם כנראה היה נראה רע יותר בלעדיהם.

    אבל שוב, זאת אכן בעיה רצינית, ואפשר לתמצת אותה כך: בשביל שימשיך מהלך העולם יש צורך ברוע (או סבל).

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s