על לא-דבר

     הוא איבד כל משמעות. היה זה כשגילה כי כל דבר שיעשה, כל דבר שיחווה, כל דבר שעשוי לקרות לו או שהוא עשוי לראות אותו קורה, כל דבר כזה יהיה, בסופו של דבר, רק דבר. רק עוד דבר. ובבת אחת כמו נסגרו עליו שלוש-מאות שערי בינה ושלוש-מאות שערי חכמה, נסגרו עליו שלוש-מאות שערי דעת ונסגרו בפניו כל הרצונות וכל התשוקות, כל התקוות וכל מיני החלומות. הוא התרומם והתיישב על השמיכה שפרש על הקרקע לצד חבריו. ההכרה הזו פגעה בו כששכב לפני השינה, לפני השינה שכבר אותו הלילה לא באה, והוא נותר להביט קדימה אל תוך החושך בפה פתוח ובעיניים פעורות, פתוח אל ריקות הלילה, נותן לריקות שבתוכו להיפגש עם זו שמלפניו, ולא היה בו כלום וכלום לא היה עוד בשבילו.

     הוא לא בכה. דמעות לא ירדו מעיניו משום שדמעות דורשות כיוון, דורשות עבר או עתיד, שכן כדי להצטער על דבר-מה דרוש דבר-מה אחר להשוותו אליו, דרושה תקווה או חרטה, ולו, וזה הרי בדיוק מה שהבין, לו לא היה יותר דבר, משום שכל דבר היה בסך הכל דבר. הכל נהיה שווה אל מול ליבו. בדברים לא היה לו עניין יותר – הוא רצה משהו אחר, משהו באמת אחר. אך כל שהיה לו הם דברים, וכל שראה היו דברים, וכל שחשב היו דברים, והוא שקע יותר ויותר בתוך חוסר המשמעות שמילאה אותו, לראשונה בחייו.

     רק אתמול עוד היה מלא מרץ וכיוון, מלא שליחות קדושה, מלא ברכה וזעם. עכשיו ריק.

     כל הלילה לא ישן. הביט אל החושך – דבר – והעצים המעטים שמסביב – דברים – על החברים שישנים – דברים – ועל הכוכבים שמעליו – דברים. ישב והיה, בקושי נשם, הרגיש רע, אך ידע – והידיעה הזו גרמה לו להרגיש רע עוד יותר – ידע שגם ההרגשה הזו היא בסך הכל דבר, שאין בה שום ייחוד, שאין בה שום שינוי מהפכני, שום שינוי אמיתי, שאין בה אחרות. גם מה שהרגיש, גם מה שעבר במעמקי נפשו – גם אלו היו כולם דברים.

     עם אור ראשון החלו חבריו לנוע ולהתהפך על משכבם, החלו להתעורר, וגם תנועותיהם לא עודדו אותו. בלילה לא השתעמם מפני ששום דבר כבר לא עניין אותו וכל דבר היה תפל במידה שווה, ועכשיו גם אלו המתעוררים היו שווים בעיניו, עיניו הריקות, לתנועות העשבים ברוח ורעשי ההתעוררות שלהם היו חסרי פשר כנביחות הכלבים שנשמעו מרחוק.

     חבריו קמו וקיפלו את שמיכותיהם, והוא עדיין ישב ריקני על שלו, אך כשפנו אליו והאיצו בו קם מיד ונהג במותם. אבל בפועלו – לראשונה שם לב מלא לתנועותיו – היה מודע ממש לאופן בו אירגן את ציודו, לצורה בה זז, לרגשות המעטות אותן הרגיש. כל דבר נרשם בו וזכה לציון שמו, לתיוג חרישי בתוכו, וכל כינוי כזה הביע בו עוד תו עדין של אכזבה, של אֵבֶל על כי הכל כל-כך פשוט, כל-כך תמים, כל-כך רגיל. ולא היה זה מפני שארגון ציודו היה דבר יומיומי – וזה מה שהעצים בכל פעם את תוגתו – רגילותם של הדברים לא נבעה מחוסר ייחודם בין דברים אחרים, כאילו שיקיצה בבוקר אחרי שנת-לילה בצד הדרך לדמשק, בשליחות-קודש, היתה פחות מיוחדת מחוויות ליל-כלולות. שוב: ההשוואה בין דברים חדלה לגביו, מספיק היה לו שכל החפצים שאסף, הפעולות שעשה, כל הרגשות שהרגיש היו כולם דברים, היו כולם עצמים או תופעות, היו כולם התרחשויות, היו בסך הכל חלקי-מציאות כדי שתעלנה בו הרגשות של ריקנות, תפלות, סתמיות.

     הכל היה רגיל, והכל יהיה לעולם רק כרגיל, כי לא חשוב מה יתרחש, לא חשוב מה יקרה – אפילו אם יגיעו בשלום לדמשק ויתפסו שם את אותם כופרים ויאסרו אותם – כל דבר שיתרחש יהיה רק דבר, ובכך יהיה, כך הבין עכשיו לדאבונו, זהה בכל מובן משמעותי לכל דבר אחר. אין הבדל בין דברים, לפחות לא הבדל אמיתי, משמעותי.

     חבריו ברכו את ברכות השחר. אחר הטילו את מימיהם והחליפו הלצות, עודדו אחד את השני, ואת עצמם, לקראת המשך ההליכה. אז תקע כל אחד מהם מעט בשר מלוח בפיו, קשר על עצמו את ציודו. הגבוה גם בדק שהצידה הנוספת קשורה היטב לסוס היחיד שהיה להם. השמש כבר הדליקה את השדות סביבם כתום, והם התחילו לצעוד צפונה, שותקים. לפחות עוד כמה ימי הליכה היו לפניהם, והיה חשוב להם הלילה להגיע לנקודת ישוב, כדי שיוכלו למלא את נאדיות-המים שלהם, לקנות מזון נוסף ולישון בביטחה ובנוחות.

     הוא היה עייף, אך העייפות הינה בסך הכל תופעה נוספת. הוא הלך, וכל צעד היה ריק ממשמעות בדיוק כמו קודמו, כמו זה שאחריו. כל הבוקר עבר עליו כך, תוך מודעות שהיתה בהירה וחדה לכל התרחשות ותנועה, אך גם ריקה מכל תוכן ממשי, כלומר מכל תוכן משמעותי, מכל משמעות שהיתה יכולה לעורר בו רגש אמיתי. חבריו היו זרים לו לחלוטין, והם עצמם לא שמו אליו לב. דבוקים היו באותה התלהבות שאחזה גם בו בכל אותם ימים רוויי פעילות, ימים בהם חש יותר מאי-פעם את צדקת דרכו, את היותו לוחם למען הצודקת שבמטרות: למען שמירת אחדות עמו, אחדות דתו. עם מכתבים מאת הכהן הגדול בחגורותיהם, מכתבי-רשיון לאסור את המינים בבתי-הכנסיות בדמשק הם יצאו לדרך לפני כמה ימים, יצאו מירושלים מלאי רוח-קרב, מלאי שמחה. יצאו לעשות דין.

     אך עתה היה ללא כיוון וללא כל מטרה. זה התחיל כשרק שכבו לישון בצד הדרך. כמעט שכבר נרדם ואז עלה בתוך ראשו אותו חלק מן המגילה האסורה שהתגלגלה לידיו. הוא לא היה צריך לקרוא בה, ידע, אבל כאילו בעל-כורחו נמשך אליה ולפני שהחזירה אל שוכן-המדבר אשר נתנהּ לו, הספיקו עיניו לקלוט את הפסקה בה היא נחתמת. עיניו עברו עליה ושכלו מיד זכרה, כפי שמשחר נעוריו הורגל לזכור קטעי כתובים. ובה היה כתוב "ולפני דרוש המשפט את אשר לו והאמת את הראוי לה, נכין את נפשינו למען ניקח ולא נילקח, ונבטח ולא נבוש וננוח עם אבותינו ולא נעונה ביד אויבינו; כי נעורי העולם עוברים וכוח הבריאה כבר בא עד קיצו ובוא הזמנים הוא קצר ועבור יעברו להם וקרוב הכד אל המבוע והאנייה אל החוף ומורד הדרך אל העיר והחיים אל הקץ".

     והוא חשב עליה שוב והוא נזכר איך הכתוב הכה בו אז, כשקרא אותו לראשונה, ואיך פחד שאכן כן, שאכן נעורי העולם עבור עברו, ושהחיים כולם קרובים אל סופם, ושהכל הכל הולך לאין. ואז, בשוכבו בלילה תחת לרקיע הכוכבי שוב נחרד מדברי הנבואה הללו והתכווץ כולו אל תוך עצמו, אך פתע מחשבה שניה עלתה לפניו והוא פתאום כלל לא הבין על מה פחד, ואיך ייתכן בכלל שלעולם יבוא קץ, שהרי גם אם יושמד העולם כמו שהשמידו כבר האלוהים בפעם הראשונה עם המבול, וגם אם הפעם יהיה זה הרס מוחלט, ולא יהיו כל ניצולים ולא תהיה כל אדמה, הרי עדיין ישאר דבר, כלומר תמיד יהיה משהו, יהיו דברים, כי לא ייתכן שלא יהיה דבר, כי גם התוהו הוא דבר, וגם הרוח היא דבר, וגם ריק הוא דבר, דבר תמיד יהיה, לא ייתכן שלא יהיו דברים, לא ייתכן, כך חשב, לא ייתכן שיהיה רק אין.

     ובשנייה הראשונה שמח מאוד על תגליתו ונתמלא אושר, אלא שאחרי דקה נוספת שקע עמוק בתוך אותה המרה, שכן הבין שבדיוק משום שלא ייתכן קץ לעולם או חידלון מוחלט, הרי שכל עולם שיהיה, כל מציאות שנבראת וקיימת, שווה במהותה לכל אחת אחרת, שאין ממש היסטוריה, ושדווקא משום שאין אסון גדול בכך שהדברים כל הזמן שונים ומשתנים, גם אין למה לשאוף, אין מטרה ואין תכלית וסוף, אין שום דבר שהוא עדיף ממש על קודמו, כי יש רק תחלופת דברים, וממילא תמיד יהיו דברים, ואין בין הדברים בעצם ובאמת כאלו שטובים יותר ואין דברים שווים פחות, וכל דבר הוא רק דבר, וככזה הוא סתמי, רגיל, תפל. כך הכרה שהחלה כאמת גדולה ומשמחת, כסיבה לאושר ולחיים, הפכה גביש-מלח גדול, כבד, אשר סופח אליו כל טעם והופך הכל אחיד, הכל חסר ייחוד, הפכה לסלע משוננת הקורעת חור גדול ברשת המשמעויות, קורעת חור גדול ומותירהו ריק.

     ומאותו הרגע, המום לנוכח תגליתו המזוויעה, בילה את כל הלילה בוהה פקוח-עיניים בדברים כולם, בדברים שאינם מחזיקים עוד בשבילו כל משמעות.

     לפנות הצהריים, אחרי כמה שעות של הליכה, עצרו חבריו והוא עימם. תחת עץ בצד הדרך פרסו ארוחתם, בירכו על המזון ואכלו. הוא לא אכל ולא רצה גם להסביר מדוע. ישב דומם, ריק בתוך כלל כל הדברים, גם הם ריקים. כשקמו קם איתם והם המשיכו והלכו, והשמש חיממה מאוד, אך חום הוא רק עוד הרגשה.

     אין מהויות, התחיל לחשוב שוב, אין מהות לשום דבר. הכל דברים, וכל הדברים שווים, וכל דבר הוא רק דבר. על כן אין יהודי ואין יווני, אין עבד ואין בן-חורין, אין מילה ואין ערלה, אין זכר ואין נקבה. אוי-לי מהדברים כולם, חשב, אוי-לי מהמילים. אוי-לי מהגופים ואוי-לי מהחוקים. חייב להיות משהו, זעק בתוך עצמו, חייב להיות משהו שאיננו משהו, חייב להיות קיים יש שאיננו דבר, חייב להיות מוצא לאן לברוח מהעולם. אינני רוצה עוד שום דבר, בכה, איני רוצה עוד אף דבר מן הדברים, והוא השליך מנפשו בשאת-נפש ובמיאוס את כל הדברים שבה ובכללם את כל הרצונות ואת כל השאיפות ואף השליך ממנה את כל התקוות והתשוקות, ואז השליך בהכנעה גם את נפשו עצמה. והנה פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים.

18 תגובות

  1. בוקר טוב! איזו דרך לפתוח את היום.. המלים האלה, אני מרגיש, הולכות להישאר איתי עוד זמן רב.
    התיעוב המסוים שאני רוחש לפאולוס, לתורתו ולמניפולציות שלו, מנע ממני עד עכשיו לחשוב על הקונברסיה שלו בצורה כזו. להאמין לו. והנה אתה, במלים היפות האלה, עשית את זה.
    יישר כוח

    אהבתי

  2. כמו שכתב קודמי נעים לקרא דברים כאלה על הבוקר – למרות שאני לא מכיר את גיבור הסיפור

    תמיד היה לי נראה שברגע שה'דברים' מאבדים ממשמעותם, מיד ובאופן אוטומטי נגה עלינו אור מן השמים ולדברים יש משמעות עוד יותר עמוקה – כי הבורא נראה ונחווה בכל הדברים

    אהבתי

  3. ואם כבר נגלתה דמותו של הגיבור, אומר רק
    שהציור, The Conversion of Saint Paul, הוא של מיכאלאנג'לו, וגם שהקטע ההוא המצוטט מהמגילה הוא אכן קטע ממגילה שנמצאה במטמון ההוא של כת קומראן, ושלצערי אני לא זוכר כרגע מאיזו מגילה העתקתי אותו…

    אהבתי

  4. האם כל הקונברסיות זהות?
    לפי התיאור שלך, אם הבנתי נכון, בודהה ופאולוס עובדרים את אותו תהליך, ומסקנותיהם נבדלות.
    אך האם העובדה שכיום אנו מכירים רק סוג אחד של הארה, כזו העוברת דרך ביטול העולם (הכללות הכללות) גוררת בהכרת כי זו הדרך היחידה.
    לי דווקא נראה שאופי ההתגלויות במקרא ובסביבתו הרוחנית שונה, ולא רק במסקנותיו.

    אהבתי

  5. נראה לי שאתה צודק, וההתגלויות במקרא הן על פי רוב שונות. כשיחזקאל, למשל, רואה את המרכבה השמימית והחיות והאופנים ואיזו דמות על כיסא, אני לא חושב שהוגן לפרש את זה בצורה בודהיסטית. הרשתי לעצמי לעשות משהו כזה במקרה של פאולוס כי לא מסופר שהוא ראה חזיון, אלא רק אור (אם כי מסופר גם שהוא שמע את קולו של ישו קורא לו להפסיק לרדוף את מאמיניו, אבל את זה קל לי יותר לפרש כקול פנימי שמגיע אחרי החוויה עצמה). העניין הוא שגם מהמשך חייו ותרותו של פאולוס אני מקבל את הרושם שהוא הבין משהו עמוק על החיים, וחוויה שהיתה לו היתה מעבר ל"התגלות" שמובילה לקונברסיה. בכל אופן, זאת כמובן לא תזה למחקר, אלא רק הצעה אפשרית, ודי דמיונית, לסיפור שלו.

    אהבתי

  6. יותר עמוק מהתגלות? משה לא היה מסכים איתך.

    לא מדובר כאו על היררכיה, אלא על חוויה מסוג שונה, גם אם דומה באופיה.
    ההתגלות/הארה בסביבה המקראית שונה מההארה/התגלות הבודהיסטית לא רק בתכניה, אלא גם בדרך המובילה אליה.

    בתור מי שאינו מבין בהתגלויות/הארות נראה לי שישנו הבדל מהותי בתפיסת ההארה/התגלות בין תרבות תיאסטית באופיה לתרבות אתאיסטית.
    בעולם שבו קשה לדבר על קיומו של אלוהים פרסונלי – קשה גם להבין מהי חווית התגלות אלוהית. לעומת זאת, אפשר להבין ואף לחוות הארה בודהיסטית.
    .

    אהבתי

  7. אני חושב שיש חוויות רוחניות שהן רציניות יותר מאחרות, ואני גם מפרש חוויות שאני נחשף אליהן על פי הנחת מוצא שבשורה התחתונה כל בני האדם שווים מבחינת הפוטנציאל התיאורתי שלהם לדעת את האמת (לא מעשית – מעשית לצערי ישנם רבים שלא מוכשרים לכך), ושהמציאות היא אחת, כלומר יש אמת מסויימת שאפשר לדעת אותה, או לא.

    הקשר בין ההבניה התרבותית שלנו לצורה שבה נחווה התגלות הוא מורכב, וודאי שהתרבות שמתוכה צמחנו משפיעה על החוויות הרוחניות שלנו. בכל זאת, אם נסקור בצורה רחבה פקרים נבחרים מהספרות המיסטית של האנושות, לדעתי אפשר לדבר על איזשהו לוז משותף שקיים בכל חוויה רוחנית (לשם דוגמא, איבוד כלשהו של תחושת האינדיבידואליות, או הרגשה של חופש, או איבוד הפחד מהמוות, וכדומה), וזאת הן על פי דיווחים של מיסטיקנים והן על פי הערכת חייהם של המדווחים אחרי אותה חוויה, ועל פי זה לקבוע שחוויה שאין בה את אותו לוז, או שהוא לא מודגש בה בצורה ממשית, היא נחותה.

    כאמור, זה נושא מורכב מאוד ועדין מאוד, וכזה שיכול גם לעצבן מאוד, אבל זו דעתי.

    אהבתי

  8. בעקבות ההתגלות כתב פאולוס כתבים מופלאים. כמו פרק יג באגרת הראשונה לקורינתיים:
    אם-בלשנות אנשים ומלאכים אדבר ואין-בי אהבה הייתי כנחשת המה או כצלצל תרועה: 2 ואם תהיה-לי נבואה ואדע כל-הסודות וכל-הדעת ואם תהיה-לי אמונה רבה עד להעתיק הרים ממקומם ואין-בי האהבה הייתי כאין: 3 ואם-אחלק את-כל-הוני ואם-אתן את-גופי לשרפה ואין-בי האהבה כל-זאת לא תועילני: 4 האהבה מארכת-אף ועשה חסד האהבה לא תקנא האהבה לא תתפאר ולא תתרומם: 5 לא תעשה דבר-תפלה ולא-תבקש את אשר-לה ולא תתמרמר ולא תחשב הרעה: 6 לא תשמח בעולה כי עם-האמת תשמח: 7 את-כל תשא את-כל תאמין את-כל תקוה ואת-כל תסבל: 8 האהבה לא-תבל לעולם אבל הנבואות תבטלנה והלשנות תכלינה והדעת תבטל: 14 ועתה שלש-אלה תעמדנה האמונה והתקוה והאהבה והגדולה שבהן היא האהבה:

    אהבתי

  9. שזה גימטריה של ישוע הנוצרי
    וגם של
    משה בן עמרם או של משה איש האלהים (שניהם).
    מגניב.

    שאלה: האם הקונברסיה היא הכרחית נוכח ההבנה?

    שאלה: האם האור שנגה עליו מן השמים אחרי שהשליך את נפשו שב והעניק משמעות לדברים?
    נראה לי לומר שכן, אבל אשמח לשמוע את דעתך.

    טוב שחזרת.

    אהבתי

  10. המוח שלך מתרגם אותיות למספרים באופן אוטומטי? אהבתי מאוד.

    אני לא חושב שקונברסיה היא הכרחית, כלומר שינוי של המסורת הדתית אחרי איזו חוויה או תובנה. למרות שזה קורה הרבה. אבל אני חושב שזה כבר מצב שבו השכל, אחרי החוויה, הא ומנסה לפרש מה ואיך קרה. האמת, זה קצת נראה לי מה שקרה לפאולוס, אם אפשר לסמוך על התיאור של המקרה ב"מעשי השליחים": הוא חווה משהו רציני, משהו ששינה את כל נקודת המבט שלו על החיים, ואחרי זה פירש את זה כפניה מישו להפיץ את בשורתו. במקרה (?) גם היה לו מוח תיאולוגי גאוני, והוא הצליח לתרגם את התובנות שלו ולהפוך אותן לתיאולוגיה מונותיאיסטית-דואליסטית שמהווה חלק מהבסיס לנצרות. אבל אם קוראים את מה שהוא אומר, לדעתי אפשר למצוא עדויות רבות לחוויה מאוד עמוקה של חיים מנקודת מבט נון-דואליסטית ולא-אישית (למשל הפסוק המפורסם שבו הוא אומר ש"אני נצלב עם המשיח, אבל אני חי; אלא שלא אני, אלא המשיח חי בתוכי" – אל הגלטיים, 2, 20)

    בקשר למשמעות, כנראה שכן. המשמעות היא (אם אעז ואומר) שכל הדברים כולם מוארים באורו של המשיח, שה ו א א י נ ו ד ב ר. הוא זה שמעניק משמעות אמיתית לכל.

    ובקשר לחזרה: הקצב הנורמלי של הפוסטים הוא אחד לשבוע. זה שמאז שהתחיל הבלוג לפני כשנתיים העלתי שניים בשבוע זה היה לגמרי במקרה : )

    אהבתי

  11. לא דיברתי איתו איזה שנה.
    אם אתה רוצה, אתה יכול ליצור איתי קשר באי-מייל דרך האופצייה של "כתבו אלי" תחת התמונה שלי למעלה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s