מאין באנו? על ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל

מעטים היהודים היום שמאמינים שהעולם נברא בשבעה ימים. גם שומרי המצוות שבינינו בדרך כלל יתרגמו את הימים לעידנים (הרי יום של אלוהים שווה אלף ימים של בן-אנוש, לא?), או שפשוט יפטרו את כל הסיפור כמיתוס שמשמעותו אינה בהבנתו המילולית, אלא במסר הקיומי שהוא נושא.

השאלה המעניינת היא תמיד איפה בתנ"ך נגמר המיתוס ומתחילה ההיסטוריה, אם בכלל: האם סיפור מגדל בבל הוא עדיין עלילה מיתולוגית? ומה בנוגע למבול? וסיפורי האבות, האם ייתכן שהם לא היסטוריה אלא מיתולוגיה? במילים אחרות, צריך פעם אחת ולתמיד לברר באיזו נקודה בדיוק נגמרת השפה הציורית-מטאפורית בתנ"ך, ומתחיל הדיווח העובדתי. וצריך לברר גם איך בכלל יודעים, ומי מוסמך לקבוע היכן עובר הגבול.

לא בכדי קמו בין הנוצרים הפונדמנטליסטים אלה שמכנים את עצמם בגאווה "Cover to Cover Literalist", דהיינו "מבין-מילולית מכריכה עד כריכה" וכך פתרו בעיה מציקה זו: אם אלוהים כתב את התנ"ך, הם אומרים, הוא כנראה התכוון לכל מילה. כמובן שבמקרה כזה "שיר השירים" הופך לפורנו-רך.

ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל רחוק מאוד מלהסתפק בהבנה המילולית של התנ"ך. בספר המרתק הזה, הנקרא "מאין באנו" (הוצאת דביר), יוצא קנוהל, על פי כותרת המשנה, לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לברר מאיפה עלה על בימת ההיסטוריה העם היהודי, מה היו שורשי אמונתו, ואיך הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.

קנוהל מתעסק ממש בראשיתה של היהדות, ומנסה לקרוא בין השורות, כלומר מבעד לפסוקי התנ"ך, על ראשיתה של העבריות כקבוצה אתנית וכדת. לצורך כך הוא משתמש לא רק בידע העצום שלו בנושא (הוא אחד מחוקרי המקרא החשובים בעולם, ומופקד על הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית), אלא גם בממצאים ארכיאולוגים שונים, מהארץ ומכל סביבתה.

קנוהל יוצא במוצהר כדי להציל את תקפות התנ"ך ממי שמכונים "האסכולה המינימליסטית", כלומר אותם חוקרי מקרא, שבימינו הם הרוב, שרואים בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי. על פי קנוהל הדברים אמנם ודאי לא התרחשו כפי שמסופר בתנ"ך, אולם לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שאותו אף ניתן בקירוב לגלות.

זאת הוא מנסה לעשות, והתוצאה היא לא פחות מאשר היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה, ששונה מאוד מכל מה שהכיר כל תלמיד של מערכת החינוך הישראלית. אנסה לתמצת את ממצאיו המקיפים מאוד של קנוהל, ורק אבהיר שמובן שבספר מובאים עוד פיתוחים רבים של שיטתו, וראיות רבות נוספות כתימוכין לעמדותיו.

היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה

על פי ממצאיו של קנוהל, בארץ ישראל אמנם קם העם היהודי, אולם הוא עצמו צמח מתוך שלוש קבוצות שונות לחלוטין, שנקבצו כאן במאה ה- 13 לפנה"ס. כל אחת מהקבוצות הללו הביאה איתה את סיפוריה המכוננים, ואלה שולבו יחד כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים היום בתנ"ך. על פי ממצאים ארכיאולוגים, בסביבות 1230 לפנה"ס החלו להתיישב באזור רכס ההרים המרכזי קבוצות שעברו מחיי רועים-נוודיים לחיי איכרים. קנוהל מזהה קבוצה ראשונה זו של ישראלים, שמנתה כעשרים אלף איש, עם פליטים שמיים שהגיעו מאזור חרן.

ידוע כי בסביבות 1268 מרדה הממלכה מיתני, ששכנה באזור זה, בשליטיה האשוריים. בתגובה החריב שלמנאסר הראשון את עריה, ופיזר את תושביה. כפי הנראה שבטים שמיים שגרו באזור, ה"אחלמו", ברחו משם לכנען, והקימו במורדות המזרחיים של ההרים המרכזיים את ישובי הקבע הראשונים. מאלו השתמר המיתוס של אברהם הנקרא על ידי האל לעזוב את ביתו ולנדוד מערבה ודרומה אל ארץ ישראל (ממצאים ארכיאולוגים גם מראים השפעה ברורה בארץ ישראל של מסורות פולחניות שמוצאן מצפון סוריה, באזור חרן).

אולם האזורים בהם התיישבו לא היו לחלוטין ריקים מאדם. חלק מהתושבים הכנענים שכבר ישבו באזור התמזגו עם המהגרים החדשים מחרן (שהיו רבים הרבה יותר). אלו היו כנענים שגורשו ממצריים בין המאות ה- 17 ל- 16 לפנה"ס, אז הם שלטו לזמן קצר על המצרים (תקופת ההיקסוס), ואחרי זה הופלו על ידי המקומיים וכאמור גורשו. קבוצה זו כנראה אחראית למיתוס של יוסף העולה לגדולה במצריים.

פחות ממאה שנה לאחר מכן הגיעה לאזור עוד קבוצה, השלישית ממנה גובש ישראל העתיק, והיא מי שמכונה במקרא "הלוויים" (וזאת על שום ש"התלוו", כלומר הצטרפו לקבוצות הראשונות). קבוצה זו, שמנתה רק כמה מאות, היתה כנראה ה"עַפִּירוּ" שמוזכרים בתעודות מצריות כמי שבנו את העיר פֶּר-רַעְמסֶס עבור הפרעה מֶרְנֶפְּתָח.

לאחר ארבע דורות של שיעבוד הם ברחו ממצריים כאשר הפרעה היה עסוק בהכנות למלחמה בלובים, הגיעו לכנען, וכנראה משום שהיו גורם זר (ואולי גם כעבדים לשעבר), נמנעה מהם נחלה. בעוד שמשמם העתיק כנראה נוצר הכינוי "עבריים", משנות השיעבוד שלהם ובריחתם נוצר מיתוס עבדות מצריים, בניית הערים פיתום ורעמסס, ויציאת מצריים.

ראשית המונותאיזם

אחנתון, נביא המונותיאיזם במערב. פסל מהמאה ה-14 לפנה"ס

אותם עבריים-לוויים הביאו איתם מורשת דתית יחודית, ולדידו של קנוהל דבר זה סייע בהפיכתם למשרתי הפולחן של החברה הישראלית הצעירה. ממילא מובן שהם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בגיבוש העקרונות התיאולוגים של הדת העברית הקדומה.

על פי קנוהל עוד במצריים ספגו העפירו את מורשת הדת המקורית של הפרעה אחנתון, אדם מבריק ומקורי שלמעשה הניח את יסודות המונותאיזם במערב. אחנתון מלך 17 שנים, ובזמנו נאסר פולחן כל אל לבד מאתון, שעל פי אחנתון היה האל העליון, קדום ונשגב מהעולם, ושליט יחיד עליו. בציורי ההירוגליפים אתון מיוצג על ידי השמש, וכנראה שנתפס כאור עצמו.

קנוהל מביא ראיות התומכות באפשרות השפעתה של דת אחנתון על העפירו. כפי הנראה אלה שעתידים להיות הלויים ספגו את רעיון המונותיאיזם משאריות דתו של אחנטון. אולם בניגוד לדתו של הפרעה הייחודי הזה, הרי שהאל העברי לא היה השמש או האור, אלא מעליהם, ובוראם.

זה אכן היה החידוש הגדול של הלוויים (ובראשם כנראה אדם בשם משה): הם העלו את האל האחד מעל לסדרי הטבע, והפכו אותו לטרנסאנדנטי. שלא כמו אלוהיו של אחנתון, אלוהי משה אינו חלק מהעולם, אלא מנותק ממנו ומעליו. על פי קנוהל "בפעם הראשונה בתולדות ההגות האנושית פרצה המחשבה הדתית מעבר לגבולות הטבע וקבעה את האלוהות כישות המתקיימת מעבר לטבע וליקום" (עמ' 148).

בדרכם לכנען (שייתכן וארכה זמן רב, כפי שאכן מסופר במקרא) הושפעו העפירו גם מהמדיינים, שכנראה עבדו אז אל שהם כינו יהו-ה. אל זה לא היה מוכר בכנען, וכנראה שיובא על ידי העפירו – אכן, במספר מקומות בתנ"ך מסופר על האל יהו-ה שבא מדרום (ראו שופטים ה, ד-ה; דברים לג, ב; חבקוק ג, ג).

משה, הוגה הטרנסאנדנטיות. פסל מהמאה ה- 16 לספירה

מממצאים ארכיאולוגים ידוע גם כי בקרב המדיינים היה אסור לייצג את האל בפסל, וגם עקרון זה אומץ על ידי הלויים-לעתיד. כך שולב עקרון האל האחד של אחנטון עם האיסור ליצוג האל של המדיינים, ובתוספת המימד הטרנסאנדנטי שהעניק משה לאל נוצרה התיאולוגיה היהודית הבסיסית שמוכרת לנו עד היום.

כשהגיעו אל כנען מצאו בה העפירו את שתי הקבוצות הקודמות, שקיימו פולחן בסיסי של אלילים כנענים, בראשם "אל", שהיה ראש הפנתיאון הכנעני. תחילה הפך יהו-ה לבנו של אל (ומכיוון שאל יוצג על ידי שור, יהו-ה יוצג על ידי עגל – ומכאן פולחני העגלים שהיו תמיד פופולרים בקרב בני ישראל, עד ימי ירבעם כידוע), אולם עם הזמן התמזגו האלים והיו לאל אחד, בעל שמות שונים, וללא כל יצוג בדמות, כפי שדרשו הלויים.

מאות העפירו, העבריים-הלויים שהגיעו ממצריים לכנען במאה ה-12 לפנה"ס, הנחילו לישראלים שישבו כאן את הגותם הדתית, ממנה צמח אחרי אי אילו מאות שנים המונותאיזם המקראי, וממנו, מאות רבות נוספות אחרי כן, הנצרות והאיסלאם. "במובן זה", כותב קנוהל, "משה וחבורת העבריים הלווים הביאו לשינוי כביר בתרבות האנושית, שאותותיו ניכרים עד היום" (עמ' 166).

דמיתולוגיזציה של הדת

הספר של קנוהל קצר למדי, ומתומצת מאוד. ההרגשה בקריאה היא שמדובר במעין סיכום פרטני של מחקר גדול ומקיף הרבה יותר, ואולי חבל שהדברים לא הובאו בו ביתר העמקה ונחת. גם הביסוס לכמה מההנחות של קנוהל נראה, אולי בגלל התמצות, מעט רעוע, ולולא שמו כחוקר גדול היה אולי הקורא מתקשה לקבלן.

יחד עם זאת נדמה לי שקנוהל לא ניסה לבסס כאן אמת אמפירית ודאית, אלא במידה רבה רצה להגיש הצעה לראייה חדשה של ההיסטוריה, ראייה שגם אם לא ניתן להוכיח אותה בשלמות, היא לא פחות, וכנראה אף יותר, תקפה מזו השוללת כל ביסוס היסטורי לסיפורי התנ"ך (וודאי שהיא תקפה יותר מזו המאמינה בכל, הר כגיגית). מיותר לציין שהצעות להתבוננות רעננה בהיסטוריה הן תמיד תוספות חשובות לשיח הציבורי.

בסופו של דבר מצטרף ספרו של קנוהל למגמה הברוכה של הדמיתולוגיזציה של הדת, וככזה הוא עומד איתן אל מול התחייה האוקולטיסטית בימינו, שמתאפיינת ביהדות על ידי הפופולריות העולה וגואה של המטאפיזיקה הקבלית. כיהודי שומר מצוות בעצמו ממשיך קנוהל את השילוב המעניין בין הדתיות לרציונליות, ודחיית הפונדמנטליזם על ידו היא כמים חיים במדבר הפנאטי שהולך ומתרחב בעת האחרונה.

באופן אישי מעולם לא היה לי צורך להאמין שמה שכתוב בתנ"ך התרחש "באמת". מיתוסים לא נועדו להיות פיסות דוגמה המוגשות לנו לבליעה בשלמותן על ידי שכנוע עצמי, אלא רמזים לאמיתות ישנות שעל פי רוב חומקות מהגייה מפורשת. כפי שארץ ישראל לא הובטחה לאברהם על ידי אלוהים, אבל הטיפוח המושכל שלה על ידי מי שרואים עצמם ממשיכיו יכול להבטיח את קיומם בה, כך גם כאשר  מתבוננים בו בעיניים פקוחות מגלים שהבסיס ההיסטורי של התפתחות העם היהודי הוא אולי פחות פנטסטי, אבל לא פחות מרשים.

נספחון: שימו לב שאחנתון הוא אותו אל מצרי שאונן ועל ידי כך ברא את העולם, מיתוס שכאמור חוזר בקבלת האר"י, והנה עוד קשר, אם כי ודאי לא ישיר, בין הדת המצרית הקדומה והיהדות.

[עלה באתר מעריב]

31 תגובות

  1. לפחות מה שהוא אומר על משה נאמר כבר לפני מאה שנה על ידי חוקרי המקרא של התקופה. הוא מן הסתם מציין את זה בספר שלא קראתי. פרויד השתמש בטענות האלה כשכתב את משה והמונותאיזם שלו ובימינו גם האגיפטולוג יאן אסמן השתמש בהן כדי לכתוב על תחילת המונותאיזם. התזה של אסמן, אגב,תעניין אותך מאוד, נדמה לי. הוא מבחין בין המונותאיזם של אחנתון לבין זה שמתפתח אצל העברים בטענה שהאחרון אינו ניתן לתרגום ומניח שהוא אמת מוחלטת שאין בילתה, בעוד שאצל אחנתון אין את הדרישה הזו (ולכן גם ניתן לייצג אותו בצורות שונות).
    בכל מקרה, כשהייתי בארץ קראתי את ראיון בעיתון עם קנוהל ונדמה לי שהוא עצמו הזכיר את הספר של פרויד. גזרתי את הכתבה ואמרתי לעצמי שאכתוב על זה כאן בבלוג. בייחוד על התגובה של בנימין לאו שניסה להוציא את כל העוקץ מהתיזות של קנוהל.

    אהבתי

  2. אהלן,

    בקשר לשלוש הפסקאות הראשונות,
    אני חושב שיש כאן פספוס של הנקודה. הדת לא צריכה להצטדק. הניסיונות למצוא גשרים בין הכתוב בתנ"ך לבין דברים מסוימים שנתפסים היום כאמת, הוא מיותר. יותר מזה, אני רואה את הקבלה של הטקסט התנ"כי כפי שהוא, כשלב מתקדם בהתייחסות לתנ"ך.
    ובהמשך, בהחלט אפשר להאמין שהכתוב בספרי הדת הוא כמילולו ושיר השירים הוא לא פורנו רך…
    ניסיונות להראות שאין מטפיזיקה הם מטפיזיקה מתוקף הגדרתם.

    בקשר לספר הזה ומחקרים דומים לו , באופן כללי, אני חושב שגדולתם היא לא מציאת האמת או חיפושה, אלא האתגר האינטלקטואלי שהם מציבים לאנושות. או כמטפורה: האוורסט קיים בגובהו בין אם יטפסו עליו או בין אם לא, ואנשים מטפסים עליו כי הוא שם…

    בהקשר הספר שכאן יש כמובן גם הספר של ישראל פימרלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל…

    אהבתי

  3. לא הבנתי – אם אתה כותב שהביסוס לחלק מההנחות של קנוהל רעוע ולא נראה שהוא ניסה להוכיח אמת אמפירית, על סמך מה אתה טוען שהראייה שלו תקפה יותר מזו של האסכולה המינימליסטית? אגב, ברעיון של המיתוס של יציאת מצריים כמבוסס על סיפורה של קבוצה קטנה של עבדים נמלטים ניתן להיתקל גם באסכולה המינימליסטית (סילברמן ופינקלשטיין, אם אני לא טועה)

    אהבתי

  4. צר לי על רעי תומר אך הפעם נאלץ אני להוכיחו תוכחת מגולה מאהבה מסותרת על הקריבו אתנן זונה לפני המושכים בערלתם ממכון הרטמן שהאכילוהו לחם שנתיים, לחם פיגולים ושוחד כספים תועבת השם שניהם.

    ומה אשמו מעריציו במעריב ותלמידיו ברשימות שעל גביהם חרוש חרש את דרכו במעלות מכון הרטמן? וכי אם קנוהל הנ"ל חבר כבוד בהרטמן יאלצו תלמידי תומר וקוראי הבלוג לקרוא את חנופתו אליו? אוי לעיניים שכך רואות,

    ולצאת ידי חובת מחאה כנגד אלו ששחדו את תומר במלגת שנתיים בהרטמן אומר כי אם מעמד הר סיני לא היה, כדברי קנוהל, כי אז אין שמירת תורה ומצוות. וכמו שאחד לא יכול להיות שלושה ושלושה לא יכולים להיות אחד, כן גם מי שטוען שמשה היה מהגר אשורי לא יכול להגדיר עצמו כשומר תורה ומצוות.

    והעובדה שאותו אחד שיחד את תומר במלגות לא תעמוד לו ביום הדין הקרב ובא בעוד חודש.

    ואני את נפשי הצלתי.

    אהבתי

    1. אני לא מבין איך אפשר להיות דתי ויחד עם זאת להאמין בתפיסות אלה
      כי אם הכל ״המצאה״ והעתקה ממציאויות אמונתיות אליליות של עמי הסביבה אז האם צדקו מי שטוענים ״שבראשית ברא האדם את אלוהים״?
      פרופסור ליבוביץ היה גם מדען וגם מאמין ולמרות שאמונתו היא מאוד רציונאלית בכל זאת אין סתירה בין אמונתו הדתית ובין מדעיותו
      אבל כאן?
      יש ועוד איך סתירה!
      אתמהה!

      אהבתי

  5. רון,
    קנוהל כמובן נותן קרדיט למי שצריך על מחקרים ותזות קודמים וקודמות, וגם נותן סימנים להבדל בין המונותאיזם של אחנטון לזה של משה. אבל אמור לי: מה אמר בני לאו על התזה של קנוהל? מאוד מעניין אותי.

    א' נדב,
    כתבתי שבספר יש כמה הנחות שאינן מבוססות. בהכירי את קנוהל אני מתאר לעצמי שהוא יכול לבסס אותן. אבל גם אם לא והן רק הצעה לדיון, לדעתי הגיוני יותר שיש א-י-ז-ש-ה-ו בסיס היסטורי לכתוב בתנ"ך, מאשר שום כלום, כפי שטוענת האסכולה המינימליסטית.

    ואהר'לה,
    אני אקרא לך בפעם הבאה שצריך אותך כדי להשלים מניין. אתה עושה רושם של מחמיר, אז אני מקווה שתוכל לסבול את הרפיון הדתי שאני ניחן בו…

    אהבתי

  6. גם במחקר הודו יש היום אסכולה מינימליסטית חזקה, בעיקר בארה"ב והפולמוס בין הארופאים לאמריקאים תמיד מלבב בחריפותו. בעוד שיש ממצאים ארכאולוגים כאן מהמאה ה 13 לפני הספירה(!) מהמאות השנים הראשונות של הודו הבודהיסטית אין כמעט כלום, וזה כמובן פתח מצוין לטענה שאין כלום כי לא היה כלום – כלומר, שהכול מיתולוגיה וסיפורים. אני לא קונה את זה (ויש לי סיבות טובות שנתנו חוקרים גדולים ממני).

    בכל מקרה, תודה.

    אהבתי

  7. כתבתי לך כבר במייל אבל אני אעתיק את זה פה למקרה שהדברים של לאו יעניינו עוד מישהו:
    הוא אמר בעיקר שני דברים. האחד הוא שהמחקר ההיסטורי הוא בן חלוף בניגוד למסורת הסיפורית התנכית שהיא נצחית, מעבל לכל התיאוריות האקדמיות. ובנוסף הוא אמר שהספר מעניין אותו בגלל עצם חיפוש הזהות , והשווה את זה למה שעשתה יוכי ברנדס "רק בצורה מתונה יותר" בספר מלכים ג'. "עצם החיפוש נראה לי נפלא. לא מוותרים על השורש שממנו אנו יונקים. בסך הכל זו בשורה טובה. שמישהו לוקח ברצינות את חיפוש השורשים היהודיים. זהו צו השעה, כי אם לא יהיו לנו שורשים, גם לא יהיו לנו ענפים"..
    הוא גם "פירגן" לספר שבניגוד למחקרים אחרים טוען שסיפורי התנ"ך אכן מבוססים על אמת היסטורית כלשהי ואינם המצאה אידיאולוגית בלבד.

    אהבתי

  8. נהניתי מסקירת הספר ואני מודה לך על כך, אם כי פסקאות הסיום נעו בין התמוה למעצבן, ונוסחו באופן מסורבל למדי, כמו המשפט הזה:

    "בסופו של דבר מצטרף ספרו של קנוהל למגמה הברוכה של הדמיתולוגיזציה של הדת, וככזה הוא עומד איתן אל מול התחייה האוקולטיסטית בימינו, שמתאפיינת ביהדות על ידי הפופולריות העולה וגואה של המטאפיזיקה הקבלית".

    אך במיוחד ישנו עניין שלא מובן לי:

    מדוע האמונה באל אחד וטרנסצנדנטי "רציונלית" (כהגדרתך) יותר מאשר המטאפיזיקה הקבלית, תהא משמעותו של מושג זה אשר תהא?

    אשמח לתשובתך.

    אהבתי

  9. האמונה באל אחד טרנסאנדנטי לדעתי רציונלית יותר מפני שהיא פשוטה יותר. בלי מורכבות מיותרת של עשר ספירות ותורה האצלה וכו'. אבל האמת היא שכלל לא התכוונתי לזה בדברי על קנוהל כרציונלי, אלא לכך שהוא עובד על פי מתודה מדעית, ומעדיף עובדות על פני אמונות. זאת הרציונליות שלו.

    אהבתי

  10. בהקשר זה ראוי לציון ולהשוואה ספר מענין נוסף המבקש לבנות תמונה היסטורית חדשה של עם ישראל הקדמון, מימי משה ועד ימי דוד ושלמה: "העם הישראלי – התרבות האבודה" מאת און זית
    ניתן לקרוא סקירה של הספר בכתובת:
    http://vbook.dyndns.info/amy/site/sqira.htm
    וכמו כן ניתן לקרוא את הספר עצמו באתר הספר:
    http://vbook.dyndns.info/amy

    אהבתי

  11. אכן, נראה סביר מאוד שבמקור היו שלוש קבוצות עיקריות מהן הורכב עם ישראל – צפונית, כנענית ודרומית – אך בתיאוריה של קנוהל ישנה לדעתי טעות קריטית בזיהוי הקבוצה שהביאה לנו את מסורת יציאת מצרים. למעשה, כל הסימנים מראים שהקבוצה שפיתחה ושימרה את מסורת יציאת מצרים אינה אותה "קבוצה יהוויסטית שהגיעה לכנען מן המדבר מתישהו במהלך המאות ה-13 או ה-12 לפסה"נ" הנזכרת במאמר, אלא דווקא הקבוצה ה"כנענית" שישבה באזור שכם – שנזכרת בהקשר לסיפור יוסף.

    הכיצד?

    אפילו חוקרי מקרא "קדמונים" כמו פון-ראד ונות' שמו לב שמסורת יציאת מצרים ומסורת מעמד הר סיני היו בתחילה שתי מסורות נפרדות שחוברו להן יחדיו במקרא. ובעצם, אם נמשיך פה באותה שיטה שלהם, נראה עד מהרה שמסורת יציאת מצרים היתה במקור נפרדת ממסורת הנדודים במדבר כולה:

    למעשה, עוד טרם שמגיעים לשאלת הקשר הספרותי בין מסורת יציאת מצרים ומסורת הנדודים במדבר, עולה מאליה השאלה: כיצד אפשרי שהן קשורות זו בזו? בחינת המפה הגיאוגרפית של האזור מגלה כי מצרים אינה נמצאת בדרום, ובודאי שלא בעבר הירדן, אלא במערב. הדרך הקצרה ביותר בין מצרים וההר המרכזי של א"י עוברת לאורך החוף, ומסע כגון זה המתואר במקרא – שתחילתו במצרים שבמערב וסופו בחדירה לא"י ממזרח, כעבור "40 שנה" – אינו דבר הגיוני על פניו. כשבאים לבחון מדוע בכל-זאת בחרו, לכאורה, בני ישראל בדרך זו, מוצאים בטקסט שלוש "סיבות" שונות לכך: א. בעת התגלות ה' בחורב הוא מחייב את משה להביא את העם כולו כדי לעבוד אותו "על ההר הזה" שנמצא כנראה בארץ מדין (שמ' ג' 1, 12); ב. אלוהים לא מוביל את העם "דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא[…]פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה" (שמ' י"ג 17); ג. משה ואהרון מקבלים "עונש" ב"מי מריבה", והעם נאלץ לנדוד במדבר (במ' כ' 12 – 13 [נראה שזו גרסה נוספת של "מי מסה ומריבה", בשמות י"ז 1 – 7, ולכן סביר שמקומה המקורי היה בתחילת תאור המסע]).

    כבר במבט חטוף ניתן לראות שכל הסיבות הנ"ל הן אגדיות וקשורות בהתגלויות מטאפיזיות ובעולם האמונה, ולכן אינן תיאור היסטורי אמין. באחת מהן אף מופיע האנכרוניזם המובהק "ארץ פלישתים" (והרי, הפלשתים התנחלו באזור רק סביב אמצע המאה ה-12 לפסה"נ – במקביל להתנחלות הישראלית). למעשה, בחיבור בין מסורת יציאת מצרים ומסורת הנדודים במדבר ניכרים "תפרים" גסים למדי, שנתפרו על-ידי כמה מספרים ו-או סופרים, אשר נאלצו, איש בדרכו, ליצר תירוץ לקושי הרציונאלי בחיבור זה (ולא אכנס כאן לניתוח מעמיק על מוצא דמותו הספרותית של משה, שמשמש בסיפור כ"מתווך" בין שתי המסורות, אך ניתן לשער שתפקידו המקורי במסורת היה דווקא "נביא מחוקק" במדבר [דב' ל"ג 4, 20- 21] ולא "גואל ממצרים" – הן כל תולדותיו ופעולותיו במצרים עצמה, וביציאה ממנה, אגדיות לחלוטין. מי שהעלה השערה דומה, אגב, היה נות, שראה במשה דמות הקשורה לשלב טרום הכניסה לא"י דווקא. נות טען שדמותו של משה הורחבה מאוד והפכה למעין "סיכּה" ספרותית, ששימשה בשלב מאוחר יחסית לצורך חיבור מסורות שונות).

    לאחר שפעלנו פה על דרך השלילה, ופקפקנו בקשר שבין שתי המסורות, ניתן לשאול: "ומה האלטרנטיבה?" היש בידינו עדות לקיומה של מסורת "יציאת מצרים" שאינה כוללת "נדודים במדבר" או להיפך? ובכן, דוגמאות למסורת יציאת מצרים ללא נדודים במדבר יש בדברים כ"ו 5- 9, ושופטים ו' 8- 9. ובאשר לנדודים במדבר ללא יציאת מצרים, באים לעזרנו שני קטעי שירות קדומות, האחד בשירת "האזינו" והשני נשתמר בדברי הנביא הושע:

    א."ימצאהוּ בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון;
    יסובבנהו יבוננהו יצרנו כאישון עינו; כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף; יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים ל"ב 10-11).

    ב. "כענבים במדבר מצאתי ישראל
    כביכּוּרה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם – והמה באו בעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם" (הושע ט' 10).

    בשני הקטעים הללו נראה כאילו ה' "מצא" לפתע את עמו במדבר. בלא כל זכר ליציאת מצרים. על הקטע בהושע ניתן לטעון שהוא רק אלגוריה, למרות שהוא נראה כתיאור "תחילת מסע" שמסתיים, באופן צורם, בבעל פעור. אבל הקטע הדומה לו בשירת האזינו מפורש מאוד: אבות ישראל נודדים בשממה וה' "מוצא אותם" (ובהמשך מביא אותם לארץ הטובה). למותר לציין שגם בשירה הקדומה של דבורה (שופ' ה') תחילת הסיפור היא בעלית ה' מ'שעיר' ו'שדה אדום' ללא כל זכר למצרים והיציאה ממנה, ויש לציין שבאופן מפתיע, גם הסקירה ההיסטורית של משה, בראש ספר דברים, אינה מתחילה בתיאור יציאת מצרים (שנזכרת רק בהמשך הפרק) אלא במילים: "ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה: פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי…וגו'." (דב' א' 6).

    ראיה נוספת למוצאה ה"כנעני" – הלא מדברי – של מסורת יציאת מצרים, הוא הקישור המסורתי שלה בקרב עם ישראל הקדום ל'אל' הכנעני בדמות השור – או, כפי שהוא כונה באוגרית, 'שור אל':

    כפי שניתן לראות בספר שמות, הסופר (הכוהני, במקרה זה) טורח לכתוב קטע שבו הוא מדגיש כי האל המדברי "יהוה", הנגלה למשה, הוא אותו "אל שדי" שהכירו האבות: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה; וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם" (שמ' ו' 2-3). לפי קטע זה משתמע שהעם אשר ישב במצרים לא הכיר את הכינוי 'יהוה' שהתגלה לו רק טרם היציאה משם, אך כן הכיר את שם האלוהות 'אל שדי' שעבדו "אבותיו" בכנען. הבעיה העיקרית פה היא שאנו יודעים שהסיפור לא יכול להיות נכון – שהרי אם 'יהוה' היה אל מדברי דרומי (כפי שהדבר גם עולה מתעודות מצריות מהמאות ה-14 וה-13 לפסה"נ, המזכירות מקום שכונה "ארץ הנוודים של יהווה" בסביבות "ארץ הנוודים של שעיר"), היתה אמורה "קבוצת היוצאים ממצרים" להכיר אותו הרבה לפני שהכירו את האלוהות המכונה 'אל-שדי' או 'אל עליון' אותו עבדו הקבוצות שישבו בכנען… העובדה שהסופר המקראי בחר לייחס ליושבים במצרים דווקא את האמונה ב'אל-שדי' הכנעני אומרת, אפוא, דרשני – במיוחד לאור העובדה שידוע לנו שגם היו רבים בישראל שייחסו את יציאת מצרים ל"עגל/י הזהב"…

    כאן יש לציין, להבהיר ולהדגיש:

    קשה מאוד לקשור בין הופעת האלוהות המכונה לעיתים במקרא 'אל-שדי' או 'אל עליון' עם אמונתם הבלעדית של אבות ישראל; זאת שכן, האל המכונה אֵל/אִל, שאיתו יש כנראה לזהות את ה"אל-ים" הללו, היה מוכר למאמינים רבים באגפים הצפוניים והמערביים של הסהר הפורה עוד באלף השלישי לפסה"נ. האזכור הראשון של 'אִל' מופיע בלוחות שנתגלו בחפירות אבּלה (תל מרדיך בצפון סוריה), שזמנם בין המאות ה-24-26 לפסה"נ, ושם גם מופיע לראשונה השם הפרטי 'יִש-רָ-אִל'. מיתוסים רבים הקשורים ב'אל' מופיעים בכתבי אוגרית (תל ראס שמרה בחוף סוריה), שם הוא נחשב לאבי האלים ולראש הפנתיאון. לפי המיתולוגיה האוגריתית הוא התגורר בנבכי 'הר צפון', 'באפיקי תהומותיים', ושלט על מקורות המים. כינוייו היו 'מלך' וכן 'אבי השנים', והחשוב ביותר לענייננו: 'שור-אל' או סתם: 'שור'. במיתולוגיה החתית הוא נזכר גם בכינוי 'אלקונירשא', קרי "אל קונה ארץ", הדומה לכינוי 'אל עליון קונה שמים וארץ' שמופיע בסיפור אברהם ומלכיצדק (בר' י"ד 19, 22) – ומזוהה שם עם 'יהוה'.

    היסוד התאופורי 'אל' נפוץ מאוד בשמות אנשים הנזכרים בכתבי מארי ונוזי (שתי ערים קדומות בצפון הסהר הפורה) מהמאה ה-20 וה-19 לפסה"נ, ויתכן אפוא שהופעת 'אל' בכנען הייתה תוצאה של נדידת העמים הגדולה בתחילת האלף השני לפסה"נ – ששיאה היה בתקופת השתלטות ה"חיקסוס" על מצרים. השערה זו גם עולה בקנה אחד עם הופעתו של שליט זר במצרים בשם 'יעקב-הר/אל' במאה ה-17 לפסה"נ. לצורך הבנת זמן התבססות האמונה ב'אל' באזור כנען, יש גם חשיבות רבה להופעת ישובים הנושאים בשמם את המרכיב התיאופורי 'אל', כגון 'הראל' ו'ישפאל', הנזכרים ברשימת ישובי א"י של תחותימס ה-ג' מאמצע המאה ה-15 לפסה"נ; ומעניינת במיוחד הופעתו של ישוב בא"י ששמו 'יעקב-אל' – כשמו של השליט החקסוסי הנ"ל – ברשימה זו.

    אם נסיק מכל הנ"ל מסקנות לגבי ראשית ההתנחלות, במאה ה-13 לפסה"נ, הרי שברור כי בשלב זה כבר היה 'אל' מוכר ומוערך על-ידי אוכלוסיות רבות ושונות, הן בא"י והן בצפון מסופוטמיה, ומסיבה זו עשוי היה גם פולחנו לשמש מכנה משותף לקבוצות שונות שמקורן באזורים אלו. נראה שכמכנה משותף נוסף בפולחן, היה יכול לשמש גם סמלו ו-או כינויו של אל: 'שור-אל' – קרי, אל ה"שור" או ה"פר" – ובאמת, רוב החוקרים כיום מעריכים שאותם "עגלי זהב" של ישראל, אשר להם ייחס העם את הוצאתו ממצרים, היו למעשה צלמי שוורים שסימלו את נוכחותו של 'אל'. הבעיה שעולה מהחפירות הארכיאולוגיות היא, שצלמיות של שוורים כאלו היו נפוצות בא"י כבר בתקופת הברונזה המאוחרת – הרבה לפני "תקופת ההתנחלות" והופעת השם 'ישראל' באסטלת מרנפתח…

    חיזוק לזיהוי שבין שוורים ה"כנענים" הללו ובין ה"עגלים" של ישראל ניתן למצוא גם במקרא עצמו. שם, בתהילים למשל, מופיע ה'שור' בתקבולת נרדפת ל'עגל': "יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב; שכחו אל מושיעם עשה גדולות במצרים" (תה' ק"ו 19 – 21). לפי פסוק מאוחר זה, נראה כאילו ה"שור" נתפש בישראל כמתחרה ל"אל מושיעם"; ברם, סביר יותר שבמקור פסל השור נתפש בעיני יוצריו כצלם "אל מושיעם" עצמו. כך למשל, בברכת בלעם הקדומה מתואר אלוהי ישראל ('אל'?) בדמות שור, בפסוק: "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ" (במ' כ"ד 8; והשוו: שם כ"ג 22), וזה תאור אותו ניתן להשוות לברכה הקדומה של בית יוסף: "בכור שור הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ" (דב' ל"ג 17). המשפטים המוכרים ביותר המזהים בין עגל/י הזהב ואלוהי ישראל הנם: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמ' ל"ב 4, 8), שאמר העם כלפי העגל במעמד הר סיני; והמשפט: "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מל"א י"ב 28) שנאמר ע"י ירבעם בן נבט. עוד ראיה לכך שה"עגלים" לא סימלו אלוהות זרה כלשהי ניתן למצוא בפסוק "וירא אהרון ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרון ויאמר חג ליהוה מחר" (שמ' ל"ב 5) שממנו ברור כי העגל נתפש למעשה כמיצג את נוכחות "יהוה"; ועל כך שאין מדובר כאן בסמלים של 'בעל' (כפי שנוטים רבים לחשוב) ניתן ללמוד מסיפור הרפורמות של המלך יהוא בישראל, לאחר הפלת בית אחאב (מל"ב י' 15 – 31). לפי סיפור זה עורך יהוא טבח בנביאי הבעל ומחלל את פולחנו (מל"ב י' 15 – 27); אך להבדיל, המלך הקנאי ליהוה ממשיך במה שנתפש בעיניו כפולחן יהוה: "וישמד יהוא את הבעל מישראל; רק חטאי ירבעם בן נבט לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב אשר בית אל ואשר בדן" (שם: י' 28 – 29). למעשה, הראיה הטובה ביותר שהאלוהות המקורית איתה זוהו העגלים הללו הייתה בעצם 'אל' בכינויו האוגריתי הנפוץ 'שור-אל', באה מפסוק משובש ששוחזר: חוקר המקרא הותיק טור-סיני הציע לתקן את הפסוקים: "זנח עגלך שמרון חרה אפי בם עד מתי לא יוכלו נקיון; כי *מישראל* והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה עגל שומרון" (הושע ח' 5 – 6) באופן שיקראו יותר ברור כך: "כי *מי שור-אל* והוא חרש עשהו…".

    כאמור, ההנחה שפסילי השוורים של ישראל הקדום יצגו את פולחנו של 'אל' מקובלת היום על רוב החוקרים, ורבים גם מניחים שפולחן זה היה קדום בהרבה לירבעם בן נבט, שרק "החיה" אותו (וראו למשל איך הפולחן בדן נקשר כבר עם פרשת ההתנחלות של שבט דן: שופ' י"ח 26 – 31). אלא שמכאן עולה אפוא השאלה: מדוע היו רבים בקרב עם ישראל הקדום אשר זיהו את סיפור היציאה ממצרים דווקא עם סמלי הפולחן המובהקים של 'אל' הכנעני הקדום?!?

    ניתן אמנם לטעון – כפי שעושים מי מסופרי המקרא – שסיפור הוצאת ישראל מצרים יוחס תחילה לאלוהות "יהוה" ושסמלי האלוהות הכנעניים שורבבו לעניין שלא כדין, בעקבות החיבור הסנקרטיסטי בין 'אל' ו'יהוה'; ברם, כפי שהעידו לאחרונה גם זקוביץ ושנאן (בספרם "לא כך כתוב בתנ"ך"), ישנן הרבה סיבות טובות לחשוד שסיפור יציאת מצרים המקורי היה קשור תחילה דווקא לאותם "עגלים" כנעניים שסימלו את 'אל' (הוא "אל אלוהי ישראל"), והוא הגיע תחילה יחד איתם למסורת ישראל סבא…

    הראיה המכרעת לדעתי בעניין זה, באה מהסיפור היחידי במקרא שבו מתואר המפגש הגורלי בין שלושת הקבוצות העיקריות מהן הורכב עם ישראל – הצפונית, הדרומית וה"כנענית". כוונתי היא, כמובן, לסיפור ברית שכם ביהושע כ"ד. נכון הדבר כי חלקים נרחבים מסיפור זה – בעיקר חלקים נרחבים מהסקירה ההיסטורית שעורך שם, כביכול, יהושע – הם תוספות מאוחרות יחסית (ואף כתב על כך החוקר משה ענבר כמה דברים שחלקם נכונים); אלא שניתן לבודד את הגרעין של הסיפור הזה, שעומד על פסוקים בודדים: יה' כ"ד 1א, 1ג, 2א (עד "העם" ועד בכלל), אח"כ 14ב-15, ובסוף 21-26. ומכאן ניתן לראות שבמרכזו של הסיפור עומדת למעשה הברירה שמציב יהושע בפני הקבוצות השונות:

    "(ו)הסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את יהוה; ואם רע בעינכם לעבד את יהוה בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנכי וביתי נעבד את יהוה" (יהו' כ"ד 14ב' – 15).

    אם נחשוב לרגע על המאורע הזה במונחים של מפגש בין שלוש קבוצות שונות אשר יהושע עומד בראש הקבוצה הדרומית, היהוויסטית מביניהן, יתברר העניין לאשורו. למעשה, יהושע מציב בפני הקבוצה הצפונית – זו שהגיע מ"עבר הנהר" – ובפני הקבוצה המקומית – זו שאבותיה הגיעו פעם ממצרים – את התנאי הבלתי מתפשר: לעזוב את "אלוהים" שעבדו אבותיהם "בעבר הנהר ובמצרים" ולעבוד את אלוהי הקבוצה הדרומית שבאה מן המדבר – הוא 'יהוה'. "אם לא תעשו כן", מאיים יהושע "אנכי וביתי" – כלומר יהושע והקבוצה הדרומית שבראשה עמד – "נעבוד את יהוה" (קרי, "נעזוב את ברית השבטים לאנחות"). העובדה שבפסוק השני האזכור של "אלוהים אשר עבדו אבותיכם […] במצרים" מתחלף באזכור נרדף של "אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם" רק מחזקת את ההשערה כי הקבוצה שאבותיה היו לכאורה במצרים היא דווקא הקבוצה המקומית – אשר לה השתייך גם המקדש שבו התרחש המעמד וגם מצבת האבן הגדולה שהתגלתה בו:

    אם נערוך סיכום ביניים קצר נוכל לומר שמסורת יציאת מצרים היתה במקור מסורת נפרדת ממסורת הנדודים במדבר (ומסורת מעמד הר סיני, בכלל זה); היא הייתה מקושרת מאוד במקור דווקא לסמלי הפולחן הכנעניים הקדומים של 'אל' – ולא ל'יהוה' המדברי; ולבסוף, ישנו גם בטקסט המקראי (יהושע כ"ד) רמז עבה לכך שהיא היתה קשורה דווקא לקבוצה המקומית שישבה בשכם. הנה כי-כן, סיכום כזה מחזק מאוד את ההנחה שהעלתי פה בתחילה, שמסורת יציאת מצרים לא הובאה על ידי הקבוצה המדברית במאות ה-13 או ה-12 לפסה"נ, אלא הייתה מסורת קדומה יותר שהשתמרה בקרב קבוצה כנענית כלשהי – כנראה זו הקשורה בסיפורי יוסף מתקופת החיקסוס, אשר ישבה בשכם, כפי שהיא נזכרת במאמר…

    את הרעיון שסיפור יציאת מצרים קשור בפרשת גירוש החיקסוס ממצרים (במאה ה-16 לפסה"נ) העלה כבר ההיסטוריון הקדום מנתון, כפי שהוא מצוטט בכתבי יוסוס פלביוס; וגם כמה חוקרים מודרנים החזיקו ומחזיקים בטענה זו – כמו, למשל, האגיפטולוג דונאלד רדפורד. רק לאחרונה העלו שוב טענה כזו הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין וההיסטוריון אשר סילברמן (בספרם "ראשית ישראל") – שטוענים כי סיפור "יציאת מצרים" (כלומר פרשת שלטון החיקסוס במצרים וגרושם/בריחתם משם) התגלגל בקרב אוכלוסיות כנעניות שישבו באזור ההר המרכזי של א"י לאורך כל תקופת הברונזה המאוחרת, והוא אשר שימש בסיס לגירסאות הספרותיות המאוחרות יותר שמופיעות במקרא. נדמה לי שכל מה שכתבתי כאן עד כה (וניתן לכתוב עוד לא מעט) מחזק מאוד את טענתם של החוקרים האחרונים הללו, ומחליש למדי את הגרסה של קנוהל, לפיה מסורת יציאת מצרים מקורה במקרים שהתרחשו במאה ה-13 לפסה"נ דווקא…

    מה אתם אומרים?

    נ.ב

    למותר לציין שכל הזכויות שמורות, ומי שרוצה להשתמש בכתוב לעיל יתכבד – אך מתבקש לצרף מראה מקום, אם ניתן… ;-)

    אהבתי

    1. @עודד ישראלי, כדאי שתעלה את התוכן הכה קוהרנטי בפוסט נפרד, כדי שיהיה ניתן לקשר אליו ולאתר אותו בקלות.

      חבל על יגיעה חשובה כמו זו שתשתכח ותאבד, ושפתיה לא ידובבו בדפדפני תבל.

      אהבתי

  12. מאד מעניין!
    האם מכאן אפשר להבין שהסיפור על אברהם שאמור להיות הרבה לפני משה והכנענים, לא היה? או שמא אברהם המציא את המונוטואיזם וזה כמעט נשכח עד שבאו אחנתון ומשה והחיו אותו?

    אהבתי

    1. אברהם הוא דמות מיתולוגית. על פי קנוהל היתה קבוצה שהגיע מחרן וגם ממנה נוצר העם העברי הקדום, אבל ככל הנראה הסיפורים על כך שהנהיג אותם איזה מונותאיסט בשם אברהם לא קרו מבחינה היסטורית.

      אהבתי

      1. הבנתי.
        אז המיתוס על אברהם המונוטאיסטי הגיע מהקבוצה הצפונית, המיתוס על יוסף ואולי יציאת מצרים (כפי שמציע בתגובות עודד ישראלי) בא מהקבוצה השניה, והמיתוס על הנדודים במדבר ובכלל רעיון המונוטאיזם התנכי בה מהקבוצה הדרומית של העבריים שהיו עבדים במצרים. הבנתי נכון?
        לגבי אברהם, כנראה לא היה, ומה לגבי המיתוסים של שאר הקבוצות? האם היתה דמות בשם יוסף שהצליח במצרים? האם כנראה הקבוצה השלישית באמת הונהגה ע"י משה שהגה את רעיון האלוהים הטרנסדנטי? והאם ממשיכו היה יהושוע ובזמנו התאחדו שלוש הקבוצות?
        עוד שאלה, מה היה המכנה המשותף של שלושת הקבוצות, למה הם החליטו לשתף פעולה ולהתאחד מלחתחילה?
        עד כמה שהבנתי רק הקבוצה הדרומית זו בראשות משה ויהושוע באו עם הרעיון המונוטואיסטי. למה שאר הקבוצות קיבלו את הרעיון הזה?
        עד כמה התיאוריה הזו שהוא מציע מוכחת ומוכרת על ידי חוקרים אחרים בתחום?
        ניסיתי למצוא באינטרנט עוד מאמרים על 'האם אברהם היה אמיתי' ולא הצלחתי. האם אתה מכיר אתר שדן בנושא זה ובתיאוריה שלקנוהל ואמיתותה?
        בכל מקרה, תודה על הפוסט הוא מאד מעניין. די מזעזע לראות שכל הדתות נופחו מכמה סיפורי בדים..
        ברשותך אני חושב שאני אכתוב פוסט בבלוג שלי על הנושא הזה. אולי אני אשתמש בחלקים מסויימים שכתבת. האם זה בסדר מבחינתך?
        ובינתיים הנה פוסט שכתבתי בבלוג שלי "חופשי ומאושר" שלא קשור אומנם ליצירת הדת היהודית, אך קשור להבדל הערכי שבין הדת ובין החברה המודרנית:
        http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1727291&r=1
        תודה
        ניר

        אהבתי

        1. ניר שלום,

          לגבי התאחדותן של הקבוצות, קשה לדעת. קנוהל מציע כמה תיאוריות, ואתה יכול לקרוא עליהן בספר.
          לגבי יוסף ודמויות אחרות, אין לדעת. שים לב שקנוהל מיצג מיעוט של חוקרים בכך שהוא מניח שמשה עצמו היה אדם אמיתי. רבים חושבים שגם הוא מיתוס.

          אתה יכול לצטט אותי, אבל ציין את שמי ותן כמובן לינק.

          דבר אחרון: אני לא בטוח שאפשר לומר ש"כל הדתות נופחו" וכו'. ראשית, מיתוסים אינם נכונים היסטורית, אבל זה לא אומר שהם לא משמעותיים מאוד ואמיתיים בצורות אחרות. הרי חשוב: היו סיפורים רבים על אנשים רבים. האם העובדה שדווקא אלו שרדו לא יכולה לרמוז שיש בהם חוכמה מסויימת, או שהם נוגעים לנפשנו בצורה עמוקה שקשה להגדיר במילים? אני חושב שכן.
          לבד מזה, לא רק מיתוסים עומדים בבסיס הדתות, אלא כוחות חברתיים ופסיכולוגיים רבים. חלקם גם כוחות שלדעתי יש בהם אמת.

          אהבתי

          1. תודה על תגובותיך המהירות!
            השאלה היא על מה הוא מבסס את הסבריו, האם יש הוכחות כל שהן לרעיון של שלושת הקבוצות הללו שהתאחדו ושזה קרה בסמיכות יחסית לאחר מות אחנתרון או לרעיון שמשה באמת היה?
            מה התיאוריה המקובלת לגבי היתהוות היהדות?
            לגבי מיתוסים מסויימים ששורדים ולא אחרים, שים לב שהרעיון המקורי של אחנתרון לא הצליח, אולי זה מקרי שדווקא הקבוצות הללו כן הצליחו. בעקרון רעיון של אל אחד יכול להצביע על הרצון שלנו לאחד הסברים ולהגיע לתאוריה הפשוטה ביותר, כמו שכיום אנחנו עושים במדע. הבעיה היא שהדת טוענת לאמת מוחלטת וזו טענה מגוחכת כשרואים את המקורות שלה. אם הערך שחשוב לך הוא 'האמת' אז צריך לדעת להרפות מתיאוריה שגילינו שהיא אינה נכונה ולהמשיך הלאה לתיאוריה הבאה בתור שמתארת את העולם בצורה טובה יותר. ושוב הבעיה שהדת כופה את עצמה ולא מנסה להתפתח בדרכים הרציונליות הללו.

            אהבתי

            1. ניר,
              לגבי ההוכחות, אני שוב מציע לך לקרוא את הספר. אי אפשר לסכם אותו כולו כאן.
              לגבי התיאוריה המקובלת, תלוי את מי אתה שואל. חוקרים שונים חושבים דברים שונים. קנוהל מייצג עמדה יותר "פרו-ישראלית" במובן הזה שהוא אומר שבכלל היה משהו במצריים וכו', כלומר שיש שורשים ממשיים למיתוסים של המקרא.

              אהבתי

              1. תודה, אני אקנה את הספר.
                ניסיתי לחשב שנים כדי לראות האם התרחיש הגיוני.
                מצאתי שעברו בערך 70 שנה בין סוף תקופת המהפכה הדתית של אחנתון לבין הקמת פר -רעמסס ע"י רעמסס השני (ובו היו ה'עבירו' האלה). וראיתי שחמישים שנה אחרי, הפרעון מֶרְנֶפְּתָח כבר רושם על כיבושיו את ישראל. הוא מלך בסה"כ 10 שנים מתוך כל חמישים השנה האלה, לכן קשה לי לראות איך תוך עשר שנים יספיקו לברוח קבוצת העבירו ממצרים לכנען, להתחבר עם שאר הקבוצות ולכבוש חלקים מהארץ.
                נראה שכדי שהתיאוריה הזו תעבוד צריך שהם יברחו ממצרים עוד בימי רעמסס השני, אולי אחרי שהסתיימו עבודות בניית הערים הללו ולא בימי מֶרְנֶפְּתָח.
                דבר נוסף, עברו 70 שנה מאז בוטלה הדת המונוטואיסטית של אנחתון, איך קבוצת ה'עבירו' ידעו על הדת הזו? או שהיו אנשים שהמשיכו לעבוד את הדת הזו בסתר או שמישהו מהדור הצעיר שידע לקרוא מהמלוכה קרא והכיר את הדת של אחנתון והתחבר עם הקבוצה הזו (משה?)
                מה דעתך?

                אהבתי

                1. ניר,
                  אני לא בדיוק זוכר איך קנוהל עונה על הבעיה הראשונה שאתה מציג.
                  בקשר לעניין השני, למה שלא ישתמר ידע על דת שהנהיג שליט מדינה 70 שנה אחריו? לא נראה לי מסתורין גדול.

                  אהבתי

  13. כיצד קנוהל הוא אדם שומר מצוות אם לדידו התורה אינה אלא פרי עמלם של בני אדם?

    אהבתי

  14. נראה לי שיש הגזמה פרועה בספר.
    האמונה המונוטאיסטית הצרופה נוצרה רק בתקופת שיבת ציון ע"י עזרא הסופר.
    עד אז העיברים היו פגאנים במידה זו או אחרת. ראו כל האיזכורים בתנך לגבי מלכי יהודה.
    כולל דוד ושלמה. גם הפולחן של הלוויים בבית המקדש היה בעל השקפה פגאנית של
    הקרבת קורבנות. כלומר האמונה כי האל צריך קורבן שזה מוטיב פגאני לחלוטין.
    כמובן שעזרא הסופר בנה לעם היסטוריה ואטוס לאומי מכל הסיפורים שאסף.
    גם לאחר עזרא וחידושיו לא נעלמו סימני פגאניות מעם ישראל. ראה עבודת הקורבנות בתקופת החשמונאים ועד החורבן של הבית השלישי.
    חורבן בית המקדש עשה רק טוב לאמונה באל אוניבסלי.
    נותק הקשר בין האל לגאוגרפיה או לכת מסוימת.
    אך היות ואי אפשר אף פעם לעקור את האמונות הטפלות הפגניות מהדת המונותאיסטית
    בגלל אופיו של היצור האנושי, שאינו יכול להכיל אל שהוא אב"מ מנוכר.
    נכון כתב הסופר לגבי הפגאניות שחזרה לעם ישראל בגדול .
    ראה הבבות למיניהם הברכות והקמעות. גם הקבלה היא בסך הכול תורת הניסתר
    שגובלת בכשפים מעשיים.
    יתכן כי האמונה הטהורה בבורא עליון מתקיימת בכמה כתות נוצריות פרוטסטנטיות
    ודת הבודהיסטית יותר מהמצב ביהדות-נצרות ובאיסלם.

    אהבתי

  15. אל כב' הפרופ' ישראל קנוהל.
    לא קראתי מהספרים הקודמים, אני מבקש להתייחס בשלב זה לספר "השם" שהתחלתי בקריאתו. להלן מספר הארות:
    א. לפרק שני: "ארץ רעשה אף שמים נטפו (הרים נזלו) מפני אלהים זה סיני (נזל גם הוא)…
    סיני נקרא על שמו של האל סין, אל הירח, שסימנו המספרי 30 הוא הרביעי בהיררכיה של 12 אלי הפנתיאון השומרי:
    האל הראשי ענו = 60
    בנו אנליל = 50
    " אנקי = 40
    סין בן אנליל = 30
    אוטו (שמש) = 20
    אישקור (הדד) = 10
    לנשים – 55, 45, 35 וכן הלאה
    האלה עשתורת = 15
    אל הפנתיאון מרדוך (יהוה) קיבל את הערך 50 בסביבות 2024 לפנ"הס כאשר מונה לאל הראשי בפנתיאון השומרי. ראה המאמר "מי היה יהוה" באתר Mesopotamia-cult.com
    על כך אומר הטקסט: "האל שמספרו שבע הוא 50" = לאל אנליל מיוחס כוכב הלכת ארץ, שהוא השביעי בשנים-עשר גופי השמים במערכת השמש בספירה מהחוץ פנימה. סימלו של אנליל הוא שבעה עיגולים והוא קיבל את הדרגה 50 בהיררכיה אחרי אנליל.
    ב. סיני הוא ד י ל מ ו ן.
    הטקסטים של שומר שפוענחו רק לאחרונה עוסקים הרבה בדילמון שהיה מרכז של טיסות חלל עם מסלולי המראות ונחיתות, מגדלי פקוח ובקרה וקשר מרחקים תחת סמכותו של אוטו/שמש. קדש (בר-נע) בסיני היה נמל נחיתה (space-port) מקום קדוש שמור ואסור לכניסה לבני אנוש.
    הנביא חבקוק הותר להכנס למקום והוא מתאר נחיתה של יהוה:
    אלה מתימן יבוא מכיון דרום מהר פארן ונחיתתו בקדש שבסיני דילמון.
    "ונוגה כאור…קרניים": האור של החללית מאיר את הסביבה בקרניים שמסמנים את עוזו של האל. לפניו יהלך דבר – אלה הם דברים עם מגדל הפיקוח לקראת הנחיתה

    אהבתי

  16. אין לי שום ספק שהמונותאיזם נוצר על ידי נוודים ולא על ידי יושבי קבע. האבסטרקציה של האל היא מוצר של נוודות-אל שניתן לנדוד איתו בעוד שהפאגניות קשורה לחקלאות או להתמודדות עם הטבע בעיקר.לכן המיתוסים של אברהם ומשה מייצגים את האמונה המהפכנית ובעיקר של משה.צודק קנוהל שהספרות משקפת גם ריאליה אפילו אם היא עיבוד והרחקה שלה-ההשפעות המצריות ניכרות היטב גם בספר משלי שהוא ממש תרגום של ספר אחר.אני משוכנעת שמהפכות דתיות מתרחשות תוך צורך להחליף את הסביבה האנושית והתרבותית שאיננה מקבלת את המהפכן,קל וחומר בעת העתיקה.לכן השילוב בין הטקסט,הארכאולוגיה תולדות העמים במזרח הקדום הם בהחלט בסיס מוצק לפענוח ובוודאי לניסיון הפענוח.

    אהבתי

  17. מעטים? לא, ממש לא. הנה מה שאתה לא מבין. אמונה היא בעצם קבלת העובדה שלא את הכל השכל האנושי יכול לתפוס ואם יש דבר מה שאינו יכול לתפוס, אין זאת הוכחה להיעדרו. את זה, אפשר להבין בשכל.

    באותו אופן אם כתוב שהעולם נברא בשבעה ימים, אז זה מה שאנחנו מאמינים בו. איך? זאת בכלל לא שאלה. קיימים היום חוקי פיזיקה, למה הם כאלו? אף אחד לא יודע. מדענים עוסקים בשאלה מהם החוקים ולא למה הם כאלו. השאלה הזאת היא דוגמא לשאלה שנמצאת מעבר לשכל האנושי.

    אין שום דבר שמחייב שהחוקים האלו היו ככה בעבר. כשמנסים להבין את העולם מתוך ההנחה שהחוקים לא היו שונים פעם, מתקבלים תוצאות אחרות. אמנם האדם מאוד מקובע ומאוד מתקשה להניח שקיימת מציאות אחרת מזו שהוא מכיר. אם היית שם שני בני אדם בשני יקומים עם סיבתיות שונה, כל אחד היה מתקשה להאמין על השני.

    לכן, אין שום חיוב להאמין שהעולם לא נבנה בשבעה ימים, להפך. ואין גם סתירה בין לקבל את דברי המדע על חקר ההווה (התחממות גלובאלית למשל) ללא לקבל את דבריו לגבי גיל העולם (מה שעוסק בעבר ומניח מספר הנחות שלא ניתנות לבחינה).

    אהבתי

  18. אחנטון לא היה מונותאיסט. חפירות במצרים הראו שבתקופתו הייתה אמונה בעשרות אלילים, בניגוד לתפיסה המוקדמת שהיה מונותאיסט.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s