במאה הרביעית האידיאל של החיים הנוצריים עבר ממרטיריום לאסקטיקה, כלומר ממות-קדושים לסגפנות (כתבתי על הסיבות לכך כאן). המודל לכל הנזירים והסגפנים הנוצריים היה אנטוניוס הקדוש, שהספר על חייו, "חיי אנטוניוס" (הנה הוא כולו), שנכתב על ידי אתנאסיוס בישוף אלכסנדריה, היה לביוגרפיה הראשונה שנכתבה על נזיר נוצרי, ולרב-מכר היסטרי במושגים של התקופה.
כמו סיפורי קונברסיה רבים, גם אנטוניוס פונה אל אלוהיו בעקבות שמיעה אקראית של פסוק: "וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אִם־חֶפְצְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ מְכֹר אֶת־רְכֻשְׁךָ וְנָתַתָּ לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָׁמָיִם וְשׁוּב הֲלֹם וְהָלַכְתָּ אַחֲרָי" (מתי 19, 21). והוא מכר, והלך. אבל המבחן האמיתי היה עוד לפניו:
כאשר האויב לא היה יכול לשאת את התבודדותו של אנטוניוס, וגם היה ירא שמא הוא ימלא בתוך זמן קצר את המדבר בתרגוליו, הוא הגיע לילה אחד עם שדים רבים, וחתך אותו כך שהוא שכב על האדמה, ללא יכולת לדבר מרוב כאב. […] השדים באו בדמותם של בהמות וזוחלים, והמקום נמלא פתאום בצורות של אריות, דובים, נמרים, שוורים, נחשים, עקרבים וזאבים […] אנטוניוס, מוכה ודחוק על ידם, הרגיש כאבים חזקים ביותר. אך הוא שכב והתבונן בנפש יציבה – נאנח מכאבים גופניים, אלא שהכרתו היתה צלולה […] והאל לא התעלם מסבלו של אנטוניוס, אלא עזר לו, כך שאנטוניוס ראה את הגג נפתח, וקרן אור נוגה עליו. השדים ברחו לפתע, והכאבים בגופו חדלו מיד. […] וקול נשמע ואמר: "אנטוניוס, אני הייתי כאן, אבל המתנתי לראות אותך נלחם, וכעת משום שעמדת בזה ולא מעדת, אני אהיה ישועתך, ואעשה את שמך נודע בכל מקום. (חיי אנטוניוס, פרק 8-10)
שמו של אנטוניוס אכן נודע בכל מקום, ובזכות הסצנה הזאת, שכאילו מתמצתת את ההגיון הדתי של המבחן האלוהי הנוצרי, ושקיבלה כנראה משום כך ייצוג נאה באמנות במשך שש מאות השנים האחרונות:
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, מתוך "ספר השעות" של משפחת ספורצה (סרוק מתוך הספר "רגל החזיר של האח ג'ניפרו")
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Martin Schongauer, 1480-1490
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Bernrdo Parentino (aka Parenzano), 1494
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Matthias Grunewald, גרמניה, המאה ה-15
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Niklaus Manuel, המאה ה- 16
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, David Teniers the younger, המאה ה- 17
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Eugene Isabey, 1869
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Paul Cezanne, 1870
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Felicien Rops, 1878
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Salvador Dali, 1946
הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Peter Howson, שנות התשעים של המאה העשרים
שימו לב שישנה התפתחות ברורה בייצוג הפיתויים של אנטוניוס הקדוש: אם בתחילה הדגש הוא על הפגיעות הגופניות שהשדים מעוללים לו – כלומר על כאב פיזי – הרי שעם המאות משתנה הדגש והוא עובר לפיתויים מיניים – כלומר לתשוקה, או סבל, נפשיים (Passion באנגלית היא שניהם). ותחנת הביניים, אצל David Teniers במאה ה- 17, היא נסיונות להסיח את דעתו של אנטוניוס, כלומר מעבר מהשפעה על הגוף להשפעה על התודעה שלו.
בעצם מה שחשוב לנו אצל אנטוניוס עם חלוף המאות מפסיק להיות היכולת לעמוד בכאב, ומתחיל להיות היכולת לעמוד בפני היצר. לא הכושר שלוו לא להיכנע לסבל, אלא הכושר שלו לכבוש את התשוקה. אני לוקח את זה כעוד עדות לתהליך של הפנמה שעובר המערב במאות השנים האחרונות: מהתמקדות בעולם להתמקדות בתודעה (כתבתי על זה קצת כאן).
ועוד שני דברים קטנים
1. אחרי 20 שנה במדבר אנו פוגשים את אנטוניוס
לא שמן מחוסר תרגול, ולא כחוש מצומות ומקרבות עם השדים, אלא כפי שהיה לפני שפרש מהעולם. נפשו היתה במצב של טוהר. רוחו לא התכווצה מסבל ולא התרחבה מהנאה. היא לא ידעה לא צחוק ולא צער. כאשר ראה את ההמון לא נטרדה רוחו, וכאשר המון גדול כל כך העתיר עליו אותות של כבוד לא עלז בנפשו. הוא נותר מאוזן לחלוטין, כמי שנשלט על ידי התבונה ונמצא במצבו הטבעי. (חיי אנטוניוס, 14. תרגום של אביעד קליינברג)
הנה אידיאל ה- apatheia היווני (והמזרחי-הינדי): הנפש יציבה לגמרי, האגו מוכנע לחלוטין.
2. והנה תבליט קיר מטירת Kilkea, ב- Kildare, אירלנד, מהמאה ה-15, שגם הוא תחת הכותרת "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש". כאן המין קיים, אבל האם מדובר בהתגברות על תשוקה, או, שוב, בהתגברות על סבל?
לולאת האל 
אני רוצה גם להתייחס למבצע בדרום, ולומר שלדעתי הוא מיצה את עצמו כבר אתמול, ויש להפסיקו. אין אחד מבין ההנהגה הצבאית או הפוליטית שחושב שניתן במבצע מוגבל להכניע את החמאס או להפסיק לחלוטין את ירי הרקטות, ולכן, אחרי שראו שאנחנו יכולים להיות משוגעים כשמעצבנים אותנו, הגיע הזמן לדבר לקראת רגיעה חדשה. אם הכותרות של השעה האחרונה נכונות, ייתכן ולמדו משהו ממלחמת לבנוון השניה. אם לא תהיה הפוגה, כנראה שהגנרלים והפוליטיקאים שיכורים מהצלחתם (בשדה הקרב, בסקרים), ומעוניינים להמשיך לשפוך דם, וזה נורא.
אהבתיאהבתי
תודה על תערוכת הפנטזיה (-:
אבל היפה מכולן לטעמי היא הגירסה של הרונימוס בוש, פיתויים ירקרקים מסתוריים כאלה, ישר מהחלומות
אהבתיאהבתי
"אם לא תהיה הפוגה, כנראה שהגנרלים והפוליטיקאים שיכורים מהצלחתם (בשדה הקרב, בסקרים), ומעוניינים להמשיך לשפוך דם, וזה נורא"
גרוע מכך: אם לא תהיה הפוגה, זה אומר שהפוליטיקאים שכחו שהתמיכה האוטומטית של הציבור במלחמה מתפוגגת ככל שמתגלה מחירה האמיתי ותועלתה המוגבלת. זה אומר הם שכחו שהעליה בסקרים תתפוגג עם ראשוני החיילים ההרוגים. זה אומר שמנהלי הקמפיינים שלהם נרדמו בשמירה.
אהבתיאהבתי
אתה מוצא דרך משונה בעיני להגדיר את האידיאל של האפתיה – "האגו מוכנע לחלוטין". עד כמה שאני יודע, המילה עצמה "אגו", או יותר נכון "אני", אינה קיימת כשם עצם נפרד שניתן ליידע אותו. היא תמיד מתייחסת לאדם מסוים (אין "העצמי" אלא רק "הוא-עצמו", "היא-עצמה" וכו'..). זהו הבדל חשוב מאוד בין העולם המושגי של המחשבה היוונית לעולם שלנו.
בכל מקרה, השאלה האם צריך להרוג את התשוקות לגמרי (מה שמניח הערך של האפתיה) או רק להשתלט עליהן (מה שמניח הערך הסטואי של המטריופתיה) היא שאלה שמוצאת את דרכה גם לספרות התלמודית עם הדוקטרינה של היצר הרע. הרבנים בוחרים על פי רוב בגישה שקרובה יותר לגישה הסטואית (השתלטות על התשוקות).
דרך אגב, תיאור מעניין מאוד שמזכיר את הפיתויים של אנטוניוס וללא ספק מושפע ממנו נמצא בנובלה "אבא סרגיי" של טולסטוי. הירואי הרבה פחות ומציאותי יותר. וגם אוגוסט פלובר כתב רומן על אנטוניוס עצמו ("הפיתויים של אנטוניוס") אבל אותו לא קראתי.
אהבתיאהבתי
תודה. כאן השתמשתי במילה אגו במובן השגור שלה בז'רגון הרוחְני, כלומר כאותו גרעין שטני שהוא השעור בעיסה שלנו. וקראתי את "אבא סרגי" – למעשה אחד מקוראי הבלוג הזה, אורי, שלח אלי אותו. סיפור מצויין וחכם. אם כי אני חושב שמצב כמו זה שמתואר כאן אצל אנטוניוס הוא אפשרי. השאלה היא האם הוא האידיאל הרצוי היחיד.
אהבתיאהבתי
אני בכלל מהצד של האמנות הפלסטית, אז ברשותך אתפעם לי מהתצוגה המרהיבה הזו של יצירות אמנות, ואגיד שלא ידעתי שגם לסזאן היה ציור על הנושא של יסורי אנטוניוס הקדוש.
מצד שני מפתיע אותי שאין משהו של הירונימוס בוש, והנה אני רואה שמרית כותבת שהגירסה הטובה ביותר בעיניה היא שלו.
מייד אלך לעשות חיפוש ואביא לך לינק
לא מצאתי. מרית?
אהבתיאהבתי
יש לי בבית, בספר.
התמונה על כריכת ספר השירה של סיון בסקין היא פרט חביב עלי במיוחד
אהבתיאהבתי
הנה התמונות המבוקשות. למעשה לבוש יש 4 תמונות על הנושא. שתיים על הפיתויים:
http://www.abcgallery.com/B/bosch/bosch68.html
http://www.abcgallery.com/B/bosch/bosch73.html
אחת על בריחתו וכשלונו:
http://www.abcgallery.com/B/bosch/bosch71.html
ואחת על אנטוניוס ב"התבוננות", שממנה לקוח הפרט שהבאת מרית:
http://www.abcgallery.com/B/bosch/bosch72.html
כל זה מתוך האתר הנהדר הזה:
http://www.abcgallery.com/
שמציג יצירות אומנות על פי נושא, למשל, על פי קדוש (אם כי לא כל התמונות שהבאתי קיימות שם, ולהפך).
אהבתיאהבתי
כבר מזמן חשדתי שגילית מערת קסמים של תמונות
באינטרנט
תודה על האתר, הוא עבר ישר לרשימת המועדפים שלי
אהבתיאהבתי
תומר, תודה רבה
כפי שאתה מראה אכן ניכרת המגמה מציור של סבל ממקור חיצוני לתשוקה פנימית וסבל ממקור נפשי. אבל כאן נשאלת השאלה, האם גם לפרשנים בימי הביניים לא היה ברור שמדובר במקור פנימי? האם בספר הדבר לא ברור? או שניתן לאמר שגם בימי הביניים היה ברור לכל שאותם שדים ויצורי שאול אינם אלא יצירי רוחו של אנטוניוס ושהציור החיצוני , לא רק שמעניק תוקף חזק הרבה יותר למציאות הפנימית, אלא לעתים רבות מאפשר לאדם להלחם (או להתעלם) במפלצות באופן יעיל יותר.
לעתים נראה שאנחנו שבויים במודל של הבריאות הנפשית של תאוריית יחסי האובייקט שטוענת שכל מאבק בריא הוא מאבק פנימי נוירוטי.
אהבתיאהבתי
וכמובן, ושהבריחה של התרבות המערבית המודרנית אל המרחב הנפשי נובע מכך שהשפה המדעית 'גנבה' לנו את האפשרות להתייחס אל העולם החיצוני ה'אובייקטיבי' כהשתקפות מלאה של העולם הפנימי.
אהבתיאהבתי
אני לא בדיוק הבנתי מה אתה מתכוון לומר על ימי הביניים, אבל אני יכול לומר מה אני חושב: בימי הביניים, לפחות בתחילתם, ובטח לפניהם, רוב האנשים חשבו שקיימים שדים ושהם מתקיפים אותנו "מבחוץ", כך של מני מחלות או חולשות שלנו מקורן לא בישויות עוינות (וסגולות טובות מקורן בישויות מיטיבות, כל מני דיימונים למשל).
אני די בטוח שהציירים שציירו ככה לא ציירו מטאפורות, אלא שדים שבעיניהם היו אמיתיים. האמונה בכוחות חיצוניים שמשפיעים עלינו הלכה ודעכה עם חלוף השנים, או לחילופין, ככל שאתה חוזר בזמן היא ברורה יותר. כך, למשל, בכתבי הומורוס אנשים לא עושים מעשי גבורה, ואפילו לא "מגייסים אומץ", אלא האומץ נכנס בהם מבחוץ, על ידי רוח שנחה עליהם, או אלה שמדברת איתם. כבר נכתבו על זה לא מעט ספרים, וזה באמת נושא מאוד מעניין.
אהבתיאהבתי
כתוב:
"כך של מני מחלות או חולשות שלנו מקורן לא בישויות עוינות"
וצ"ל:
"כך שכל מני מחלות או חולשות שלנו מקורן בישויות עוינות"
אהבתיאהבתי
מה שאני מנסה לאמר זה שאולי צריך להסתכל על התהליך קצת הפוך. בימי הביניים החלוקה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, אותה הבחנה שאתה מציב כאן באופן חד מאוד (ימי הביניים, חיצוני-אובייקטיבי, העת החדשה, פנימי-סובייקטיבי) היתה פחות מובחנת. אמירות כמו "הוא יצר הרע, הוא השטן" (לא זוכר את המינוח המדויק) מראות שהם לא ראו בישיויות הללו משהו חיצוני לחלוטין או פנימי לחלוטין. הכרעה שאנחנו, כאנשים מודרניים נאלצנו לעשות (כיוון שההתפתחות והשיח המדעי אילץ אותנו להודות שהמציאות הממשית אינדפרנטית לעולמנו הפנימי)
לעיתים משטיחה את העושר של הדימויים הימי בינימיים.
הם לא היו צריכים להמנע מציורים דמיוניים ביותר כיוון שהעולם החיצוני נראה להם בדיוני בדיוק כמו העולם הפנימי.
אם תשים לב, הציורים הראשונים, הקדומים יותר הרבה יותר 'חופשיים' ומלאי דמיון דווקא כיוון שהם מתייחסים למציאות החיצונית ואילו הציור האחרון מתאר דמויות שגרתיות הרבה יותר.
אהבתיאהבתי
נקודה מעניינת.
בהחלט יכול להיות.
אהבתיאהבתי
תודה על כל הלינקים המופלאים.
ובאמת שמתי לב שהכל מגיע מהמחסן של אולגה המוכר לי כל כך כל פעם שאני מחפשת תמונות של ציירים ויוצרים
ותמיד היתה לי הרגשה שהאתר הזה הוא מעין בלוג של אחת אולגה שמאוד אוהבת אמנות.
זה לא ככה?
אהבתיאהבתי
אני לא יודע על אולגה החביבה הזאת.
אבל שתמשיך במלאכת הקודש…
אהבתיאהבתי
ובכן, אולגה לא קיימת אלא משל היתה
אלה הן ראשי תיבות של
ON LINE GUITAR ARCHIEVE
ובימים טובים יותר הפרויקט העיקרי שלה היה חלוקת אקורדים לשירים לועזיים (עם ארכיון עצום) ולפי מה שהבנתי כרגע האפשרות הזו חסומה
כשהתחלתי לנגן נעזרתי בהם המון והופתעתי לגלות שכתחביב אולגה הגיטריסטית עוסקת באמנויות שונות '
אהבתיאהבתי