על הספר "דרך הזן" של אלן ווטס

ווטס

נתחיל בעיקר: "דרך הזן" של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח.

כבר הפסקה הראשונה בספר מבהירה הרבה יותר ממאמרים שלמים על הנושא:

הזן בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא של מה שנקרא בהודו ובסין 'דרך של שחרור', ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לודאנטה, וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

גישתו של ווטס, אם כן, היא פורצת גבולות והגדרות, ובכך הוא כמובן מתואם עם גישתו של הזן עצמו. בספר ווטס ממשיך ולוקח אותנו ממקורותיו הרעיוניים והמעשיים של הזן ועד להבשלתו כתנועה רוחנית פורה ביותר: מהדאואיזם ודרך הבודהיזם, מהמהאיאנה ועד לזן באמנות (שירי הייקו, טקס התה). אבל ערכו הגדול של הספר הוא בכך שווטס מצליח להעביר אלינו את העיקר, והעיקר הוא שלא נבין דבר עד שלא נרפה מהיומרה להבין דבר:

[…] טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל. ההיגיון כאן כל כך פשוט, שמפתה לחשוב שהוא פשטני מדי. הפיתוי עוד גובר כי ההיגיון הזה מנפץ את האשליה החביבה ביותר על התודעה האנושית, והיא שעם הזמן אפשר בהדרגה לשפר כל דבר. שכן ההשקפה המקובלת היא שאלמלא כך, חיי האדם היו חסרי משמעות. […] משמעות הזן היא שיחרור מדפוס זה, ונקודת המוצא המייאשת-לכאורה היא להבין שמגוחך לבחור, מגוחך לחשוב שאפשר לשפר את החיים במידה הניכרת על ידי בחירה קבועה ב'טוב'. צריך 'לקלוט את הקטע' של היחסיות, ולדעת שהחיים אינם מצב שאפשר לחטוף או להרוויח משהו ממנו – כאילו הם משהו שניגשים אליו מבחוץ, כמו לעוגה או לפחית בירה. להצליח זה תמיד להיכשל, במובן זה שככל שמצליחים, מתחזק הצורך להמשיך ולהצליח. לאכול זה לשרוד על מנת להיות רעב. (עמ' 138)

ציור של Sengai, בו הרך גובר על הקשה

פנינים שכאלה ניתן למצוא כמעט בכל עמוד, והספר, אם כן, הוא אוצר לא רק של מידע, אלא גם של ידע. הנה ציטוט נוסף:

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי. (עמ' 142)

כשיצא בזמנו הפך "דרך הזן" לרב מכר מיידי, אם כי ניתן לומר שזאת לא רק מפני איכויותיו, אלא משום שאמריקה באותם שנים רק ציפתה, פעורת פה ועם הלשון בחוץ, שמישהו יניח את אותה כמוסה פלאית על לשונה, אותה כמוסה פסיכודלית ששמה "זן". ספר זה, בין השאר, הוא שמיצב את ווטס כאחד מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב במאה העשרים. באוטוביוגרפיה שכתב ווטס ב- 1972 (שנה לפני מותו) הוא מספר:

אני קרוב מדי לכל מה שקרה כדי לראות את הכל בפרספקטיבה הנכונה. אני יודע רק שבין, נאמר, 1958 ל- 1970 גל גדול של אנרגיה רוחנית בדמותם של שירה, מוסיקה, פילוסופיה, ציור, דת, טכניקות של תקשורת ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ריקוד, תיאטרון וסגנון חיים כללי פרץ מתוך העיר הזאת [סן-פרנסיסקו – ת.פ.] וסביבותיה והשפיע על אמריקה ועל העולם כולו. תהיה זו צניעות מזוייפת לטעון שלא היה לי חלק בזה, ואני בו זמנית אסיר תודה ומזועזע כשאני רואה איך הדור הצעיר יותר הלך בעקבותיה של הפילוסופיה שלי, כמו גם הפך אותה לקריקטורה.

ווטס היה בדיוק במרכז של אותו גל אנרגטי, והוא גלש עליו בהצלחה שכמעט ואין דומה לה. ממשרה קטנה של כומר אפיסקופלי בקולג' אמריקאי הוא המשיך לקריירה מפוארת, תחילה כאחד מהמקימים של מכללה ללימודי תורות המזרח בסן-פרנסיסקו, ואחר כהוגה דעות ומרצה חופשי, הכותב ומפרסם ספר אחרי ספר. יחד עם זאת ווטס לא היה זן-מאסטר, ולא מומחה מדופלם לתורתו של הבודהה. הוא מצהיר על כך בהקדמה לספר ומיד מסביר ש"למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה."

מבחינת הממסד הזני ווטס עשה דבר שערורייתי, אך מבחינת רוח הזן הוא תפס את השור בקרניו. רבים ציינו את העובדה שעד זמן כתיבת הספר הוא מעולם לא למד בצורה מסודרת תחת מורה זן, ולמעשה אפילו אף פעם לא היה במזרח, אך היכולת שלו לרכב על השור באה לא רק בזכות רוחו החופשייה תמיד, אלא בהחלט גם בזכות ידע אדיר שהיה לו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הזן. והכשרון שלו לארגן מידע ורוח אל תוך חבלי מילים שמאפשרים טיפוס על הקירות החלקלקים של הזן גם לחסרי-הידע, ושמנגד מסוגלים גם להצליף מדי פעם בצורה מעוררת, הוא מה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה מודרנית. 

כאמור, הביקורת לא איחרה לבוא: אנשי זן מממסדיים לא אהבו את הספר. אחדים ציינו את חוסר עבודתו הפורמלית של וואטס בשדה הזן. Sohaku Ogata, כהן זן מסורתי, טען שמדובר בדיוקן של חתול שנעשה על ידי מישהו שרצה לצייר נמר (וואטס בתגובה הזכיר ציור של Sengai בו נראה נמר החושש מפני חתול). אבל הביקורת הרצינית ביותר באה מכיוונו של פיליפ קפלאו, זן מאסטר (מערבי) בפני עצמו שהקים מרכז ברוצ'סטר, ניו-יורק. ספרו הידוע של קפלאו, The Three Pillars of Zen, יצא ב- 1965 והוא תוקף בו את ווטס בצורה ישירה.

מה שהפריע לקפלאו היה הביטול שבו ווטס התייחס לכל תירגול מדיטטיבי פורמלי. על פי ווטס הדגש הרב שניתן בזמננו לישיבה ברגלים משוכלות מעולם לא היה מוכר לזן המקורי, וש"ההפרזה בזא-זן [מדיטציית זן – ת.פ.] בתקופות מאוחרות היא חלק בלתי נפרד מהמעבר ממנזר הזן לפנמיית נערים מתבגרים: ישיבה הנמשכת שעות תחת עיניהם הפקוחות של משגיחים חמושים במקלות היא שיטה מצויינת להרחיקם מדרך הרע." (עמ' 134)

עטיפת הספר

קפלאו מציין בספרו שהניסיון של "פרשנים אחדים, שבברור אין להם ניסיון בתרגול זן, להראות שהישיבה איננה חלק בלתי נפרד מתרגולת הזן" מקורו פשוט בחוסר הנוחות שלהם עצמם עם המדיטציה, כלומר בכאבי הברכיים שמטרידים אותם כאשר הם משתדלים ליישמה. "לבו של הזן הוא הזא-זן" טוען קפלאו, ופלספנים כווטס פשוט מוליכים את הציבור שולל וממלאים את ראשו ברעיונות, במקום לרוקן אותו אל המציאות העירומה.

הפולמוס בין ווטס לקפלאו נשכח מזמן, והזן במערב התבסס כתרגולת שעסוקה בעיקר במדיטציה פורמלית. אין להתפלא על כך: זה טבעו של כל זרם דתי, ולא ניתן לאורך זמן להישאר בתנועה של רעננות פורצת גבולות. כפי שכתב ווטס, המנזרים הופכים לפנימיות, הקריאות הספונטאניות של המאסטרים הופכים לסוטרות אותן צריך לשנן. אבל היתה אמת גם בקריאתו של קפלאו: יש צורך בתרגול, ולוּ רק כדי שנבין שבסופו של דבר לא היה בו צורך. כי מעטים מאוד הם אלה שמבינים זאת מלכתחילה, ומבינים זאת באמת. ווטס, כפי הנראה, היה אחד מהם.

העברית של אהוד תגרי, המתרגם, ברורה ורהוטה, אם כי דומני שהוא, אולי בהשפעת רוח הזן פורצת המסגרות, אינו תמיד דבק מספיק במקור. אולם אלו זוטות, וכוחו של הספר מורגש בהחלט. באוטוביוגרפיה שלו כותב ווטס ש"כל עבודתי בדת ובפילוסופיה היתה להעביר את התחושה הזאת לאחרים […] אני פשוט חושב שאנשים יהיו מאושרים הרבה יותר וירגישו הרבה יותר 'בבית' אם הם ירגישו כמוני, שאין לי עצמי אחר מלבד היקום הזה כולו".

"דרך הזן" הוא אחד הפירות המפוארים של עבודתו של ווטס, וככזה הוא לא רק ראוי להירכש, אלא ראוי להיקרא שוב ושוב: לבד מהמידע הרב הנרכש בקריאתו, בסיומו מרגיש הקורא שהוא ממש על סף הבנת העניין החי עצמו, שהוא טועם את טעמו המתוק – אך שהוא עדיין לא תפס אותו לאשורו. ולמה עוד אפשר לצפות מספר על זן?

 

[עלה באתר מעריב]

14 תגובות

  1. מדי פעם אני מחפש ספר חדש במדף ה"מודעות/גל חדש/מזרח" בחנויות הספרים ומוצא כמעט רק חרטבונה.

    עכשיו אני יודע שאמצא לפחות משהו אחד חדש ראוי לרכישה.

    אהבתי

  2. גם לדעתי זן איננו מדיטציות וזא-זן וכל המתודות הללו. זן הוא דרך של חופש תודעה.
    העניין הוא, שלאנשים קשה לתפוס חופש כזה, כי זהו חופש – איך אומר זאת – מודע, מעובד, ללא גבולות אבל עם גבולות, וזה נראה מורכב ומבולבל ולא מובן, למרות שבעצם זה שיא הפשטות.
    (-:
    תודה על הסקירה.

    אהבתי

  3. תומר, אולי יעניין אותך לדעת שמדי יום א' אפשר להוריד הרצאה של ווטס (כלומר לרוב זו רבע הרצאה, רבע שעה, וצריך לחכות לשבוע הבא). יש שם כבר המון חומר מרתק. צריך להוריד את תוכנת itunes, ולחפש שם בpodcasts את alan watts.

    אהבתי

  4. יש לי כמה עשרות הרצאות של וואטס, שהורדתי דרך emule. כמה מהן ממש משובחות, אז אני יכול להמליץ גם על האופציה הזאת.

    אהבתי

  5. על הספר הזה כתבת עכשיו… (ובחן רב, אגב)
    לפני כמה זמן הייתה פה איזה סקירה על "אני הוא זה".
    יכול להיות שיש פה איזה שידרוג אמיתי לארון הספרים הרוחני שאותו נטשתי כל כך מזמן כי מצאתי אותו מלא או בשטויות או ב"דברים שצריך לחוות ולקרוא ספרים לא יעזור"?

    אהבתי

  6. ויוזמת תרגום ברוכה.

    נקווה שימשיכו עם THE BOOK on the taboo against knowing who you are המשובח

    אהבתי

  7. תודה גם ממני על המלצת הקריאה, כן יירבו.

    אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני ממעטת לקנות (ולקרוא) ספרים היא בגלל מחסור בהמלצות, כידוע על העטיפה (הקדמית והאחורית) כמעט לא ניתן להסתמך והרי על רבי מכר לא נוכל להשליך את יהבנו (כל פעם שאני רואה רב מכר אני נהיית חשדנית, למעט אם מדובר באיזה מאיר שלו או דוויד גרוסמן. וגם אז אני לא ממהרת להוציא את הארנק).

    אני בנימה זו גם מסכימה לחלוטין עם חנן, מה גם שאני בעוונותיי לא ממש קוראת אנגלית.

    לסיום, באותה הרוח, אני רוצה להמליץ על ספר מצוין בשם "להקשיב ללב" של דניאל גוטליב. עמוק, אנושי, פשוט, חם. ממש לא קיטש ניו אייג'י ורחוק מאוד מידענות פסיכולוגית. מומלץ, מולץ, מומלץ.

    אהבתי

  8. אפילו אני, הרחוק עד למאוד מזן ודומיו, הוספתי את הספר לרשימת הקריאה (הארוכה ומתארכת).

    לגבי התרגום, אני מניח שהבחירות של תגרי הן מודעות. עד כמה שידוע לי* הוא דווקא חובב זן, מדיטציות, ויפסנה כך שהוא מכיר את החומר.

    הוא היה פעם בעל בית שלי.

    אהבתי

  9. כן, תגרי הוא מתרגם מנוסה, כך שכנראה זה במודע, ולכן עניין של הכרעה אישית, שאני אולי לא הייתי עושה.
    ואני שמח לשמוע שהוא בעניין – איכשהו היתה לי הרגשה כזאת…

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s