לא מזמן השתתפתי בסופ"ש "דזוגצ'ן", שהיא מסורת רוחנית בתוך הבודהיזם הטיבטי. סביב שולחן האוכל בצהריים התפתחה שיחה, ואחת המשתתפות סיפרה על חוויה שהיתה לה כאשר הלכה זה מכבר לאחד מפסטיבלי השאנטי. שם, בין הדוכנים השונים, היא ראתה דוכן של "טנטרה", בו המנחה לימד את הקהל שישב מולו על הקרקע איך לזהות, ולהגיע אל, תשעת סוגי האורגזמה הנשית. היא סיפרה שכדי להבהיר את הדברים המנחה ביקש מתנדבות, אותן הוא הציב על הבמה והדגים (כאשר הם עדיין לבושים) את התנוחות השונות ההכרחיות על מנת להגיע אל אותם רקיעים שמימיים. עוד היא סיפרה שכל זה קרה כאשר מצד ימין ניצב דוכן של חסידי ר' נחמן, ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות, ומצד שמאל דוכן של חסידי תנועת "הרי קרישנה", ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות. ומה שעלה בדעתה אל מול המחזה הקקופוני הזה היה: "זה בדיוק כמו באינטרנט".

למה היא חשבה כך? זה די ברור אני מקווה: כי המשותף לפסטיבל הניו-אייג' הזה ולאינטרנט הוא ששניהם סינקרטים ואקלקטים, מציעים מבחר כמעט בלתי מוגבל, כלומר עושר תמתי בלתי נדלה ועושר פרשני כמעט אינסופי, שניהם שוברי-היררכיות ואנטי-מסורתיים, שניהם ללא סמכות ראשית ויד-מכוונת, ובשניהם המיקוד הוא באינדבידואל, ובחוויותיו של האינדיבידואל.

דת ברשת

"במאה העשרים ואחת חיי הדת הולכים ועוברים מכנסיות, מסגדים ומקדשים אל האינטרנט" – כך טוען Morten Hojsgaard, חוקר דני שכתב ספר על יחסי הדת והרשת (Religion and Cyberspace, הוצאת Routledge). הויסגרד מציין שבעוד שבתחילת שנות התשעים הדת ברשת היתה נחלתם הבלעדית של צעירים חובבי מחשבים, הרי שכיום היא כמעט בבואה של החברה כולה. מכיוון שבחברה הכללית העיסוק (החיובי והשלילי) בדת ורוחניות נמצא בצמיחה מתמדת, אין זה פלא שמספר עמודי הרשת שעוסקים בתמות הקשורות לכך צמח מ-14 מיליון ב- 1999 ל-200 מיליון ב- 2004–והיום הוא יותר מ- 600,000,000. "אלוהים" כיום שני רק ל"מין" ו"אהבה" בכמות האזכורים שלו ברשת, ולא בהפרש גדול.

הרשת, אם כן, מלאה בדת עד להתפקע. אבל לא מדובר רק במידע על דתות, ולא רק פורומים לדיון, החלפת רעיונות ומענה על שאלות, אלא גם, כפי שארצה להדגיש, באפשרויות חדשות לפולחן. על פי סקרים אחרונים[i] בכל יום פונים מיליוני אמריקאים אל האינטרנט על מנת לקבל שירותי דת שונים. למשל הכנסייה הפרסבטיריאנית של פיצ'טרי, באטלנטה ג'ורג'יה, שמשדרת כל יום א' את טקסיה לכ- 1600 צופים מקוונים.

מהצד השני של הגלובוס ניתן להביא את אתר Saranam.com שבו ניתן לרכוש טקסים הינדיים שיבוצעו בשבילך על ידי כהנים במקדשים שונים (שימו לב למיני הטקסים והמקדשים), ואם תשלם מספיק גם תוכל לראות את הטקס בשידור חי. גם בארץ אפשר להשתטח על קברי צדיקים בצורה וירטואלית. אתר תפילה ישירה מאפשר "לכל יהודי בעולם את מראות המקומות הקדושים ובמקביל את האפשרות להשמיע את תפילכם (בקולכם) בכותל המערבי, בקבר האר"י הקדוש, בקבר ר' מאיר בעל הנס, במערת המכפלה, בקבר הבבא סאלי ובמקומות קדושים רבים נוספים.".

באתר שנקרא בצורה מודעת מאוד informationageprayer.com מציעים לבני כל הדתות תפילות קבועות תמורת תשלום בהוראת קבע (20$ לחודש עבור תפילת שמע, למשל), ולפני הבחירות האחרונות הציעה מפלגת ש"ס באתרה קמע להורדה תחת הכותרת: "סגולה נפלאה לשמירה".

אלה דוגמאות זמינות מהמהפכה שמציעה הרשת בתחום בדת, אולם כמובן שכאן עדיין מדובר בדתות "הישנות" – כלומר יש כאן תופעות שהחידוש שלהן הוא בעיקר במימד הצורני, אבל לא במימד התוכני. אבל הפריחה ב"דתיות מקוונת" מגיעה כמובן בזמן שרבים, במיוחד צעירים, לא חושבים שכדי למצוא משמעות דתית לחייהם יש צורך להצטרף, או להישאר, בדת ממוסדת. בראיון לוושינגטון פוסט (אשר ממנו גם הציטוט הקודם שלו) מציין הויסגרד את מה שאני מקווה שברור לנו: שבכל הקשור לדת "מנגנונים ישנים של סמכות דתית משתנים", וש"יש דגש גדול יותר על אינדיבידואליזם".

ניו-אייג' באינטרנט – רקע

וכאן אנחנו בעצם מגיעים לענינינו: לא סתם דת, אלא ניו-אייג', ברשת. ואם יש משהו שמאפיין את הניו-אייג', אותה תופעה רבת פנים ומגוונת שגבולות ברורים אין לה וממהות יציבה היא ודאי עושה הכל כדי לחמוק, הוא העברת הסמכות הדתית מממסד חיצוני כלשהו אל האינדיבידואל.

פול הילאס ולינדה וודהד, בספרם "The Spiritual Revolution" שיצא לפני כשלוש שנים, מציעים תזה המנסה להסביר את השינוי האדיר הזה שמתחולל במערב, מכינונו של קשר עם האל כחלק ממערכת יחסים בין הפרט לממסד דתי כלשהו, ובמסגרת זו קבלה של חוקים שונים ואמונות, לבין כינונו של אותו קשר כפרויקט פרטי של האינדיבידואל, שבמסגרתו הוא לא רק יכול, אלא אפילו מצופה ממנו לבדוק אופציות, לחקור ולהשוות, וכמובן גם לחבר ולערבב כאוות נפשו.

הילאס ווודהד קושרים את התופעה הזאת, שהיא לבו הפועם של הניו-אייג', למה שצ'רלס טיילור ואחרים מכנים "הפנייה הסובייקטיבית הגדולה", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם (להרחבה על כך ראו כאן)

לורן דוסון, פרופ' למדע הדתות מאונ' ווטרלו באונטריו טוען שהאינטרנט עצמו מגביר את הרפלקסיביות של המשתמש בו, ושנראה שהרשת מולידה צורה חדשה של דתיות, או לכל הפחות מזרזת תהליכים שהתהוו בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות[ii]. דוסון טוען שלדתות המסורתיות קשה יותר להתמודד עם הנטייה בימינו לרפלקסיביות וסובייקטיפיקציה. האינטרנט, שמדגיש נטיות אלה, שואב לתוכו את פליטי הדתות המסורתיות ומציע להם דתות ניו-אייג' המותאמות להלך הרוח הפוסט-מודרני[iii].

"הפנייה הסובייקטיבית" באה, כמובן, בשילוב עם תנאים חברתיים וכלכליים. ראשית, הניו-אייג', כמהלך תרבותי-דתי אקלקטי וסינקרטיסטי, תלוי במידע זמין. אין זה מקרה שהתופעות הראשונות שנוכל לכנות "ניו-אייג'" צצו בסוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה היו כבר נפוצים מספיק כתבים מיסטיים של הדתות והפילוסופיות המזרחיות, וכן שהמושג של "תיירות" תפס נפח והתאפשרו נדודים – ללא מטרת עסקים או כיבוש – של אינדיבידואלים אל קצוות העולם.

אחת הדוגמאות הראשונות לארגון ניו-אייג'י היתה כידוע האגודה התיאוסופית, שנוסדה ב- 1875 על ידי הגברת הלנה פטרובנה בלבאצקי והקולונל הנרי סטיל אולקוט. בלאבצקי ביקרה במקומות כמקסיקו, מצריים וטיבט לפני שהתיישבה בהודו ויסדה את האגודה עם ידידה האמריקאי. האפשרות שלה לטייל בעולם, להחשף לתופעות דתיות שונות וללקט מידע עיצבה את עולמה הרוחני (וראו את הקקופוניה שמקשטת את הסמל של העמותה בגרסתו המוקדמת).

גם מהמזרח הגיעו למערב: סְוָואמי ויוֵקְאָנָנְדָה, הגיע במצוות רבו, המיסטיקן ההודי הגדול ראמאקרישנה, לארה"ב מהודו כדי להשתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" בשיקגו ב- 1893. בראשית המאה העשרים הגיע ד.ט. סוזוקי לארה"ב והחל ללמד זן, וב- 1965 הגיע סוואמי בהאקטיודאנטה פרבהופדה לניו-יורק וייסד שם את תנועת "האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה", הידועה בשמה "הרה קרישנה".

קל להבין איך זרימתם של אנשים ומידע הלוך ושוב בין קצוות העולם משפיעה על יצירה תרבותית ודתית (זאת כמובן בשילוב עם הדרישה ההומניסטית לחקור את חיינו בעצמנו). אכן, על ידי דמויות אלה ואחרות התחיל הניו-אייג' לקבל צורה ונוכחות. מכאן גם ברור איך האינטרנט לא רק מאפשר, אלא גם מפתח ומזרז תרכובות ניו-אייג'יות חדשות.

ולא רק זמינות המידע היא המביאה להאצת קצב הניו-אייג'יזציה, אלא גם המבחר. האינטרנט מגיש מבחר עצום של מידע על דתות מסורתיות וחדשות, והכל בצורה זולה ונגישה מאוד. למעשה, המהפכה שמציע האינטרנט היא כל כך גדולה בתחום המידע, עד שעל פי Stephen O'Leary, חוקר דת ותקשורת מאונ' דרום קליפורניה, המעבר לתקשורת מקוונת "מהווה תנודה תרבותית הדומה בגודלה למהפכת [הדפוס של] גוטנברג"[iv].

אבל המבחר עצמו הוא תוצאה לא רק של צורת המדיום, אלא של תהליך נוסף שעבר על הדתות בזמננו. כאמור, הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. זוהי הפנייה הסובייקטיבית הידועה כאמור. אולם אין להתעלם מהעובדה שההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה,

והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו (ולא אכנס במסגרת זו לקשר ביניהם).
בספר שיצא לאור לפני כשלוש שנים, "Selling Spirituality", דנים Jeremy Carrette & Richard King, שני חוקי דתות בריטים, במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". קרט וקינג רואים דווקא בהשתלטות של הקפיטליזם את הגורם העיקרי להתרבות התופעות הניו-אייג'יות, כאשר הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן כמובן הדת[v]. על פי השניים אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר במאה העשרים הוא הדת.

במחצית השנייה של המאה העשרים, הם טוענים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים – למשל של המדיטציה הבודהיסטית שעל פיהם משמשת בגרסתה הנבזית ביותר לא עוד כשאיפה לטרנספורמציה של המצב האנושי, אלא דווקא כדי לשמן את גלגלי המערכת, כלומר כדי לתחזק את הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית. (עוד על הספר ניתן לקרוא כאן)

לעניינינו חשובה בעיקר הנחתם בדבר אותו מצרוך של הדת. אני רוצה להציע שגם כאן לאינטרנט יש תפקיד חשוב: כפי שאנחנו מתרגלים לרכוש – לא רק מוצרים כגון נעלים או ספרים – אלא גם את אהבותינו, פורקננו המיני, הוננו התרבותי (בתחומים כגון מוזיקה וכתיבה) ואף את השכלתנו דרך האינטרנט, אין זה נראה לנו מוזר כלל ועיקר לקבל על עצמנו אמונות או פרקטיקות דתיות שמצאנו תוך כדי שיטוט ברשת. הדת, מרגע שעברה קומודיפיקציה ברוטלית בחסות הקפיטליזם, נמצאת זמינה לכל דורש במרחק לחיצת כפתור-עכבר.

לא זאת אף זאת: כפי שאנחנו רגילים למצוא באינטרנט מוצרים "כבקשתך" (החל מנעליים שנעצב ונצבע בעצמנו ועד בני-זוג שנגדיר מראש את תכונותיהם הגופניות והנפשיות), גם בתחום הדתי נעצב את אמונותינו כרצונונו.

כריס אנדרסון, עורך המגאזין המקוון Wired, תיאר זאת יפה כאשר טען כי הקנייה דרך הרשת מושפעת מאוד מאפקט "הזנב הארוך". "הזנב הארוך" הוא הכינוי אותו הדביק אנדרסון לשוליים הנמתחים של עקומת פעמון, המכנסים תחתיהם אנשים רבים שאינם "ממוצעים". אם בעבר אנשים אלה היו צריכים להתפשר ולצרוך את המוצרים הזמינים לפניהם, שמטבע הדברים הותאמו לטעם הסטנדרטי של הקהל הרחב (כלומר זה מה שאהב הרוב), הרי שמפני שברשת המגוון הוא אינסופי, בפעם הראשונה יכולים אותם חריגים לספק את תשוקותיהם יוצאות הדופן.

כפי שאפשרויות נוספות מאפשרות בחירות מגוונות יותר בתחום התרבותי, כך גם בזה הדתי, ולא מן הנמנע שעצם קיומן של אפשרויות זמינות מעודד התפרסות על קשת רחבה יותר של גוונים רוחניים. כאן, אם כן, הקומודיפיקציה של הדת תורמת באורך ישיר לא רק להתייחסות אליה כנתונה לבחירתו האינדיבידואלית של הפרט, אלא גם לעידוד הסינקרטיזם: עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות" שלו.

ניו-אייג' באינטרנט – דוגמאות

הרשת, כמובן, מלאה באתרים של דתות, כתות וארגונים דתיים או רוחניים מכל הגדלים והמינים. הגולש המגגל יכול להגיע למידע רב ללא בעיה, והוא כמעט מוזמן במפורש להשוות ולערבב. אם זה לא מספיק, הרי שאתרים (כמו זה של ה- BBC) מציעים דפים עם הסברים מלומדים על עשרות דתות (ראו ההסבר על היהדות), ואתרים אחרים, כמו Beliefnet האמריקאי, מציעים כתבות מתעדכנות על מגוון של נושאים דתיים (לא רק נוצריים). בליפנט עצמו חרט על דגלו שמטרתו "לעזור לך למלא את צרכיך הרוחניים – כפי שאתה מגדיר אותם", ואני בטוח שכך הוא אמנם עושה, לקהל שברובו אינו רואה את עצמו מוגבל למסורת דתית אחת.

בליפנט מודעים בדיוק לסיבת כוחם. הם הכריזו (בדף שכבר אינו קיים) ש"אנו נמצאים בתוככי פיצוץ של רוחניות", ושאותה רוחניות נתמכת על ידי הטכנולוגיה החדשה של האינטרנט: "האינטרנט […] עוזר לאנשים לחקור נושאים רוחניים במהירות, בנוחות ובפרטיות", "אנחנו מחתנים טכנולוגיה חדישה עם חוכמה עתיקת יומין".
כאן בארץ יש לנו את אתר "מעריב" המקוון,כלומר nrg, שבו, באופן ייחודי וייתכן שחסר תקדים בעולם כולו, קיים באתר של עיתון בעל תפוצה ארצית ערוץ שלם המוקדש ל"ניו-אייג'" (ואם תגיעו לשם, שימו לב איזה מקום מרכזי מקבל הערוץ בדף הבית). גילוי נאות: אני עצמי כותב בערוץ בארבע השנים האחרונות. (אני יכול לומר בכנות שהמניע שלי בכתיבה שם הוא בראש ובראשונה חשיפת ציבור רחב למידע שאני חושב שיקדם אותו, אם תסלחו לי על חוסר האקדמיות, מבחינה רוחנית.)

ערוץ הניו-אייג' של אנרג'י נחשב על ידי מערכת העיתון לאוצר, שכן כחלוץ הוא היה זמן רב ייחודי בנוף הישראלי. מאז שהוקם צצו ערוצי רוחניות רבים: בנענע10, בוואלה, באתר החדש של שידורי קשת Mako, והשמועות אומרות שגם וואי-נט מתעניין בנושא.

אם תגיעו לדף פתיחת החשבון הזה ביו-טיוב, אתר הסרטונים הגדול בעולם, תראו שפותח החשבון מתבקש להכניס עצמו לקטגוריות הבאות: רגיל, במאי, מוזיקאי, קומיקאי או גורו, ומובן שהקטגוריה הזאת נולדה פשוט מפני שהמוני מורים רוחניים ממלאים את האתר בסרטונים בהם הם מדריכים את הצופים בכל נושא על הספקטרום הספיריטואלי, החל מכיצד לראות הילות עד לאיך להגיע להארה.

בקשר לזה אני לא יכול שלא לציין את פועלו של עידו הרטוגזון, כותב נוסף באנרג'י ניו-אייג', שהעלה ליו-טיוב מספר קליפים של מה שהוא מכנה "נבואה אינטרנטית", בהם הוא קורא להמונים "להתעורר". להרטוגזון יש דעה נחרצת באשר לאפשרויות הרוחניות הגלומות במדיום החדש, והוא ודאי טורח כך משום שהוא בטוח שהצופים בקליפים שלו יושפעו מבחינה רוחנית.

דוגמא נוספת לכוח העצום של האינטרנט להביא להמונים תכנים ניו-אייג'יים קיבלנו לפני כשנה, כאשר אופרה וינפרי החלה בשידור (ראו כאן, כאן) A New Earth, סדרה של עשרה משדרים מקוונים בהם היא דיברה עם המורה הרוחני אקהרט טולה על "התעוררות לתכלית חיינו" ולמעשה על המגע עם המימד הבלתי אישי, המוחלט, שקיים לדעת שניהם בתוככי כל אחד מאיתנו. השידורים הועברו חיים וחינם לכל העולם, וצפו בכל אחד מהם בין חצי מליון למיליון איש! ספרו האחרון של טולה, שמכר לפני כן חצי מליון עותקים, החל להיות מודפס במיליון עותקים בכל חודש. בתוכניות ניתן היה לראות את טולה בשיחה עם צופה, קלי שהיא קתולית, ובה הוא מסביר לה שאת ישו האמיתי מגלים בפנים, בתוכנו, לא בכנסייה ולא דרך אמונות שונות.

ניו-אייג' באינטרנט – סיכום

לסיכום אחזור על עיקרי דברי: האינטרנט מלא בתוכן דתי ורוחני. נגישות לתוכן כזה היא כמעט הכרחית ליצירת תופעות ניו-אייג'יות. אבל לא רק התוכן משפיע, אלא גם הצורה, שכן כפי שהאינטרנט מאפשר להמונים להקליט שירים משל עצמם כפי שמעולם לא יכלו, כפי שהרשת מאפשרת לאנשים להעלות סרטונים ואפילו סרטים שביימו וצילמו בעצמם, כפי שכיום יכולים אנשים לכתוב ספרים ולפרסמם ללא מו"ל, להעשיר את חיי המין שלהם על ידי קנייה מקוונת של אביזרי מין אזוטריים, לפתוח חנות וירטואלית ולהתפרנס ממסחר מקוון, לגבש לעצמם קבוצת "חברים" וקהילה מדומיינת מעל דפים של "רשת חברתית" – כך הם גם יכולים למסד להם דת פרטית שתהיה שזורה ממקורות שמצאו על הרשת, ושם היא גם תוצג לכל מאמין פוטנציאלי.

צרכן הרוחניות, והוא אכן בראש ובראשונה צרכן, עורך את מסע הקניות שלו באינטרנט, וכתוצאה מהפנייה הסובייקטיבית ומהקומודיפיקציה של הדת יכול למצוא, ומוצא, את כל מבוקשו ברשת. כאמור, עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות". עגלות הקניות הללו, שמאפשרות גם החלפת מוצרים בינן לבין עצמן, יוצרות את הסופרמרקט הרוחני, המבוזר והא-היררכי, שהוא הניו-אייג'.

—

[i] ראו Lorne L. Dawson, "The mediation of religious experience in cyberspace", in Religion and Cyberspace, Routledge, 2005, p.16
[ii] הערה 2, עמ' 16-17
[iii] שם, עמ' 32
[iv] בספר, עמ' 39
[v] כפי שכותבים David Piff & Margit Warburg (עמ' 87 בספר מהערה 2), הקומודיפיקציה של הדת לא באה רק כתוצאה מהשתלטות ההגיון הקפיטליסטי, אלא גם מכך שבחברה חופשית הדת פשוט לא יכולה לכפות עצמה על הציבור, ולכן אין לה ברירה אלא "למכור" את רעיונותיה, שיכולים לזכות לצרכנים, או לא.