טרנד המוזיקה היהודית

בגליון נקודה מרחשון תש"ע שיצא לפני שבוע, ב"עמוד הפותח", תחת הכותרת "המוזיקה והמהפכה", מנבא מוטי קרפל, עורך כתב העת, מהפכה פוליטית. מהפכה שתבוא רכובה לא על כידוני הרובים, אלא על מיתרי הגיטרות החשמליות. הנה דבריו בשלמותם:

רעיון יפה, ונדמה שמאז שנות השישים לא נתלו תקוות כה רבות במוזיקה. אבל כאן בדיוק הקוץ באליה: בעוד המוזיקה של שנות השישים היתה אמורה לשחרר את האדם, יחיד וקולקטיב, מדעות קדומות, חוקים מיותרים ובעיקר מה"ממסד", המוזיקה היהודית אמורה אליבא דקרפל לאסוף את היהודים המשוחררים יותר מדי ולהכניס אותם בדרכי נועם תחת כנפי ההלכה ושרביטו של מלך ישראל.

קרפל, חוזר בתשובה, תלמידו של הרב גינזבורג וידידו של משה פייגלין, אולי לא מכיר מספיק את אפלטון: זה ודאי לא חושב שמוזיקה יכולה לצופף אנשים תחת החוק, אלא רק לפרום את הסדר הטוב במדינה המאוד מסודרת שבחזונו. אפלטון ראה באמנות סכנה לסדר מפני שהכוח האירוטי (מלשון ארוס) שבה יכול לשלהב את התשוקות, שאמורות להישלט על ידי החלקים הגבוהים יותר של הנשמה. זה בדיוק מה שהרגיש "דור הפרחים" בשנות השישים, ובדיוק מה שהלהיב אותם.

אבל אפלטון גם לא היה פדנט לגליסטי יבש וטיפש. מעט אחרי הציטוטים שהביא קרפל – שהאחרונים בהם, אגב, מובאים מפי אדימאנטוס ותגובתו של סוקרטס עליהם היא "ניחא" (תרגום י.ג. ליבס כמובן) – ממשיך סוקרטס ומסביר שאין טעם לקבוע חוקים והלכות לכל דבר ועניין, אלא רק לחנך בצורה טובה את האדם, ולתת לו לגלותם בעצמו. שכן מי שנתחנכו כיאות

"יגלו על דעת עצמם אותם המנהגים שנחשבו לקלי ערך, והדורות הקודמים השמידום כליל"
"איזו מנהגים?"
"מנהגים דלהלן: שיהיו הצעירים מחשים כיאות במעמד המבוגרים, יושיבו אותם ויקומו לפניהם וישמשו את הוריהם; ודרך תספורתם ותלבושתם ותנעולתם וכל תופעתם הגופנית תהא כיאות. או שמא אינך סבור כך?"
"כך".
"אולם דומני כי תמימות היא לקבוע מנהגים אלו בבחינת חוק; שבוודאי אינם באים לעולם, ואף לא יתקיימו, מתוך שנקבעו כחוק, בדיבור ובכתב".
"מובן שלא".
[…] "ועוד", אמרתי, "יעזרוני האלים! כלום נרחיב עוז בנפשנו לחוקק חוקים גם על פרטי המשא-ומתן שבשווקים; בענין חוזי המקח והממכר שבהם הם מתחייבים זה לזה בשוק, ואם תרצה, אף בעניין חוזי-אומנים ועלבונות ותקיפות והגשת תביעות ומינוי שופטים, ואם יש צורך לגבות ולהטיל מכסי שווקים ומכסי נמלים, או לתקן בדרך כלל תקנות על הסדרים שינהגו בשוק או בעיר או בנמל, או כל כיוצא בזה?"
"אך אל מן-הראוי הוא," אמר, "לחייב גברים נאים וטובים בכגון אלה. שהרי את רוב הדברים, במידה שיש לקבעם בתוקף חוקים, ימצאו הם עצמם ללא קושי."
"כן, ידידי", אמרתי, "אם אלוה יקיים בידם אותם החוקים שפירשנו קודם [חוקי "החינוך והגידול", ובכללם ש"אין לחדש דבר בחינוך הגימנאסטי והמוסי" – ת.פ.]".
"ואם לאו", אמר הלה, "לא יחדלו לעולם לקבוע ולתקן תקנות כאלה לרוב, מתוך סברה שאגב כך הם משיגים את הטוב ביותר".
"לדבריך", אמרתי אני, "יחיו אנשים אלה כאותם החולים, שמחמת פריצותם הם מסרבים לפרוש מאורך החיים הקלוקל".
"אמנם כן".
(המדינה, ספר ד', סטפנוס 425)

כלומר אין שום טעם לדעת אפלטון לקבוע שלל חוקים והלכות, אלא רק לחנך כמו שצריך. אדרבא: רוב חוקים ללא חינוך נתפס אצלו כמשהו מזוייף, מעין קליפה פוריטנית חסרת ערך על חיים של פריצות. או כפי שאומר אדימאנטוס, דווקא הבלתי מחונכים מראש "לא יחדלו לעולם לקבוע ולתקן תקנות כאלה לרוב, מתוך סברה שאגב כך הם משיגים את הטוב ביותר" – נשמע מוכר, לא? 

העניין הוא שאפלטון, מה לעשות, האמין שעיקר האדם הוא הנשמה, כלומר העולם הפנימי, ולא החיצוני. המחשבה חשובה יותר מהמעשים לדידו, והוא לעולם לא היה מסכים ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות". עבורו יש לפתח קודם כל ואחרי הכל את הנשמה, ולא להתעסק יותר מדי ב"חובות האיברים". אולי הוא צדק ואולי טעה, אבל ברור לי שמרבית חברי אותו טרנד יהודי במוזיקה חושבים כמוהו. המוזיקה היהודית עבורם היא מזון לנשמה, ולא שער לקבלת עול מצוות.

אוז. גנרל בכוחות "המתחזקים" במלחמת הקיום התרבותית-פוליטית (מכאן)

ואכן, האם אותם מוזיקאים "יהודיים" הופכים לאורתודוקסים? האם שלמה גרוניך, חנן יובל, ברי סחרוף או מיכה שטרית חוזרים בתשובה? האם קובי אוז בכלל מסוגל לשמור הלכה? והאם משפחת בנאי החוזרת בתשובה אכן הופכת לאורתודוקסית? זה תלוי כנראה בהגדרה שלנו לאורתודוקסיה, וזה כבר אומר דרשני. ושולי ראנד, שכולם (טוב, חוץ מכמה ליטאים) יסכימו שהוא אורתודוקס, האם המוזיקה הובילה אותו לשם, או שהיא תוצר מאוחר של נטיית לבו?

וממילא, האם מאזיניהם של כל אלה הופכים לשומרי מצוות? חד משמעית לא. נדמה לי שברור שפנים רבות ל"התחזקות" המוזיקלית הזו, ולא כולם אריאל זילבר. זה לא במקרה: לא רק, כפי שידע אפלטון, שהארוס שבמוזיקה מעודד (אם בכלל) מקוריות, יצירתיות ופריצת גבולות, אלא שעבור רבים ההלכה פשוט אינה מה שבכוחו לקשר ביניהם לבין אותם חלקים גבוהים יותר של הנשמה.

או ליהדות. אולי בשביל קרפל מי ש"לא יכול להתכחש לזהותו היהודית" נמצא בדרך לשמירת מצוות, אבל זו ראיה מאוד צרה, מאוד לא מעודכנת, של זהות יהודית. זו מגיעה היום בשלל גוונים, ואין לה כל כוונה להפוך למונוכרומטית. עינת ברזילי כתבה על כך יפה לפני שבוע, כאשר יצאה להתפלמס עם הזעקה החילונית שנשמעה מפיו של אורי משגב ("נכפתה עלי מלחמת קיום תרבותית-פוליטית"). אותה זעקה נגד הטרנד היודו-זימרי היא "גול עצמי" לדידה, שכן 

מה ההבדל המהותי בין "התשמע קולי" ל"מה לך יחידה"? מבחינתי אין הבדל. שניהם מתנדנדים בשלווה על אותו ערסל, מי שרוצה ליטול – יטול. וילחין. וישיר. 

בדיוק. מה שמשגב וקרפל לא מבינים הוא שבדיוק ההפך מחזרה לאורתודוקסיה, "המוזיקה היהודית" היא המשך הססגוניות והפוליפוניות היהודית של התלמוד בדרכים אחרות. זה במקרה הטוב, ולכל הפחות מאפשרת המוזיקה הזאת לכל מי שלבו חפץ להרגיש יהודי – דרך אוזניות האיי-פוד – בלי להתאמץ. במקום חיזוק הממסד האורתודוקסי היצירות הללו הן ברכה לפלורליזם, ברכה ליהדות המודרנית, ברכה לשבירת המונופול של האורתודוקסיה על המקורות, ברכה לגילוי מחודש של חילונים משהו מהמורשת שהם זכו להיות ממשיכיה.

כן, כי מה לעשות ולא רק קרפל וחבריו הסיקריקים הם ממשיכיה האותנטיים של היהדות, אלא כל אחד ואחת מהחיים היום בארץ. אישית אני חושב שהם ממשיכים ומושכים אותה לכיוון לא מוסרי והרה אסון, ומאידך שחילונים שמתעלמים מתרבותם לא יוצאים נשכרים מכך, אבל אלו ואלו פני היהדות כיום. ומי ייתן ונמשיך אותה כראוי לה.

אמנות יהודית או יהדות אמנותית?

בתזמון מושלם גיליון דעות שיצא השבוע (44, חשון תש"ע), שהוא כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה (שהם, בחילונית פשוטה, "הדתיים הנורמלים"), מוקדש כולו ל"מוזיקה יהודית" ולטרנד החדש שמרחיב את אופקיה. בין הכותבים רבקה מרים, רוני איש-רן (על הפיוט בעדות המזרח), אביתר בנאי ואיתמר אלדר (על הניסיון לשיר ב-אמת ועל ר' נחמן מברסלב), חנה פנחסי (על שירת נשים), עמרי שאשא (בראיון עם פרופ' אנדרה היידו) ועוד.

כמו כן בגליון דבורה קיציס, עורכת מוזיקה ב"קול ישראל", נותנת סקירה נאה על המוזיקה היהודית החדשה בעשורים האחרונים, ומחלקת את הז'אנר לכמה זרמים: המוזיקה היוצאת מההתנחלויות, שהיא בעלת אופי רוחני-ניו-אייג'י (סיני תור, שיבי קלר, אודי דוידי); המוזיקה הממשיכה את יצירתו של שלמה קרליבך (חיים דוד בן ציון ובניו, אהרן רזאל, שלמה כץ, נשמה קרליבך); המוזיקה ה"חוזרת בתשובה" (עדי רן, יוסף קרדונר, יצחק פוקס, שולי רנד); וכמובן המוזיקה של אותם אמנים שאינם אורתודוקסים, או שעדיין אינם (מיכה שטרית, ברי סחרוף, קובי אוז, עובדיה חממה, הבנאים, אתי אנקרי).

קל לראות על פי רשימה זאת שרוב המוזיקה היהודית החדשה מתחוללת דווקא בתוככי האורתודוקסיה, ועל פי קיציס מדובר בתוצאה של "הלכי רוח המתחדשים בציבור הדתי עצמו". לא החילונים הם שמוצאים את היהדות אם כן, אלא האורתודוקסים הם שמוצאים את האומנות.

קיציס מקשרת זאת לאירועים פוליטיים כמו הסכם אוסלו או רצח רבין, אבל לדעתי מתבקש יותר לקשר זאת לצורך ההולך וגובר לתת פתח ליצירתיות וביטוי אישי שניתן להבחין בו בחברה בכלל ובציבור האורתודוקסי בפרט לרוחב כל שדרת החיים: בשדות אומנותיים שונים (קולנוע, טלוויזיה, ספרות), בהתחזקות לימודי הסוד והפרקטיקות הרוחניות (התבודדות, מדיטציה), בכניסה של חובשי כיפה למקצועות שפעם היו דחויים (תקשורת) ובערבוב חופשי של זרמים רוחניים על פי הטעם האישי (חבקו"ק, ימימה).

כל זה רק אומר, שוב, שאם הולכת ונבנית מהפכה, הרי שהכיוון שלה הפוך מזה שמקווה לו קרפל. לא לכניסה למסגרת אלא לפריצת מסגרות, לא לאימוץ המסורת שהיתה אלא להמשך פיתוחה ויצירתה, לא לחיפוש האמת הכללית אלא לבקשת האותנטיות הפרטית, לא לכינון אומה אחידה אלא לחגיגת הביטוי האישי, הסובייקטיבי.

ונסיים בבדיחה

לא רק קרפל מחכה למהפכה. הנה התוכנית של הרב שמעון אור, "ראש התנועה לתורה מנהיגה וראש גרעיון יובלים שבשכונת קרית יובל בירושלים", בפסקה המסכמת ממאמרו מאותו גליון נקודה:

61 תגובות

  1. אחלה,

    הטעות הגדולה אבל של כולם שם, היא שאין דבר כזה מוזיקה יהודית….

    אהבתי

  2. ראיתי קטע לפני כמה שבועות שכתב הרב שמואל אליהו בעלון השבת מעייני הישועה (ניצבים וילך) שקשור לא מעט למה שכתבת פה. כמובן אני יודע שדעותיך ודעות הכותב רחוקות מאוד אך סוף הקטע קצת מסתדר עם מה שכתבת.

    "פעם אחת בא אלי בחור עם
    ספקות באמונה וביקש הוכחה
    לאמיתות התורה. ציטטתי לו בעל
    פה פסוקים שזכרתי מפרשות כי
    תבוא וניצבים. אמרתי לו שאלה
    פסוקים שנכתבו לפני 3,300
    שנה. הוא נדהם ולא האמין לי
    עד שראה את הפסוקים כתובים
    בספר במו עיניו.
    עיקר התדהמה שלו הייתה
    מעשרה פסוקים שמתארים את הסולם שעם
    ישראל עולה בו בימינו. שלבים שחלקם שלנו
    וחלקם אלוקים עושה בנו. א. השלב הראשון
    הוא שעם ישראל מרוב צרות מתחיל לעשות
    את רצון ד' )פרק ל א- ב(. ב. השלב השני הוא
    עליה לארץ וירושתה )פסוקים ג-ה(. ג. השלב
    השלישי הוא מילת הלב של עם ישראל
    לאהוב את אלוקים )ו(. ד. השלב שלאחריו
    הוא קיום מצוות )ח(. ה. אחריו בא השלב
    שאנו שבים אל ד' לקיים חוקיו ומשפטיו בכל
    ליבנו ובכל נפשנו.
    אחרי עיון בפסוקים הוא אמר לי: אם כן
    השלב הראשון של הציונות הוא למעשה
    תשובה לרצון ד' למרות שאין בו אהבת ד'
    או מצוות. אמרתי לו שכך בדיוק קורא רבי
    אליעזר את הפסוקים )סנהדרין צח(.
    עוד אמרתי לו שאם קוראים היטב את
    הפסוקים, רואים שחלק גדול מ"החילונים"
    הם "חילונים מזויפים". הם נמצאים בשלב
    של אהבת ד' למרות שהם לא מקיימים את
    כל המצוות. אפשר לראות את האהבה שלהם
    בהרבה דרכים, אחת מהם היא בהתגברות
    שירי האמונה הנשמעים בציבור ה"חילוני"."

    אהבתי

  3. תודה. אתה בעצם מצביע על כך ש"חילוני" היא לא מילה מדוייקת כדי לתאר הרבה מהאנשים שנרשמים ככה במרשם האוכלוסין. אני מסכים עם זה. השאלה היא האם הדתיות המאוד דלילה שלהם א) אי פעם תתעבה ב) אם כן, לאיזה כיוון: יתר שמירת מצוות, או יתר "רוחניות" (כלומר דת המתחוללת פחות או יותר לגמרי בתוך ראשו ולבו של אדם)?

    אהבתי

  4. אני רואה שתחומי ההתמחות שלך הולכים וגדלים, ועכשיו אתה גם מומחה לאפלטון. אני לתומי קראתי דיאלוג של סוקרטס עם בני שיחו, ולפתע אתה טוען שזה אפלטון שטוען נגד האמנות.

    ואגב, שיטת ההפניה לאפלטון איננה כפי שהפנית, אבל אני מניח שלא מלמדים את בלימודי התואר השלישי היוקרתיים בגילמן.

    אולי תרים טלפון לגי סטרומזה הנשכח ותשאל אותו.

    אהבתי

  5. האם יכול להיות שאדם כלשהו אומר במקום מסויים משהו נכון (לדעתי) ואח״כ (או לפני כן) משהו שגוי (לדעתי)?

    האם יכול להיות שאותו אדם מספק במקום מסויים הסבר ראוי (לדעתי) לתופעה כלשהי, מבלי שהדבר יעלה בהכרח את תוקף דבריו לפני ואחרי כן?

    קרפל לא טוען ״x״ רק משום שאפלטון אמר ״x״, כשם שסוציאליסטים הסתמכו במישרין על כתבי מרקס. קרפל טוען מה שטוען (היום או בעבר, למשל בימיו כסטודנט) באופן עצמאי. פשוט, זו השקפתו – בלי קשר לאפלטון. הוא אף היה יכול להסביר את כוונתו מבלי להזדקק לציטוט מאפלטון. אבל בשביל מה להמציא את הגלגל מחדש, אם הסבר ראוי (לדעתו) כבר מצוי בטקסט ותיק יותר? על כן הגיש לקוראיו את הציטוט האמור. מותר גם להניח שאילו היה נמנע מכך ומספק הסבר דומה ״במלים שלו״, כבר היה נמצא מי שיאשים אותו בהיכרות בלתי מספקת עם אפלטון, ״שכבר הציע הסבר דומה הרבה לפניך…״

    חזקה על קרפל, אם כן, שהוא מסכים עם הנאמר בטקסט המצוטט. אבל האם זה אומר בהכרח שהוא מסכים גם עם כל מה שנאמר סביב אותו ציטוט?

    הלוא אין שום ״כלל״ שאומר שאם איננו מסכימים עם חלק מסויים בטקסט כלשהו, מוטב לנו להימנע לחלוטין מהפניות לאותו טקסט. וטוב שכך, משום שאחרת כל שיח אינטלקטואלי היה נותר חד-ממדי וכמעט לא היתה הפריה הדדית בין מסגרות שיח שונות.

    ובכן: האם קרפל ״אולי לא מכיר מספיק את אפלטון״? אולי. אבל האם יש לך באמת על מה לסמוך את ״החשד״ שלך? ובכלל, לשם מה לך רמיזה מעין זו? במה היא מועילה?

    אהבתי

  6. הרשה לי להוסיף ולצטט מדבריך:

    1.
    ״המוזיקה היהודית אמורה אליבא דקרפל לאסוף את היהודים המשוחררים יותר מדי ולהכניס אותם בדרכי נועם תחת כנפי ההלכה […]״ – מאיפה אתה שואב את המסקנה הזו? בציטוט שהבאת מ״נקודה״ קרפל לא מדבר על יהדות הלכתית בדווקא. להיפך: מן הציטוט עולה שהאלטרנטיבה לחילוניות היא לא ״הלכתיות״, אלא זהות יהודית מודעת.

    2.
    "אולי בשביל קרפל מי ש"לא יכול להתכחש לזהותו היהודית" נמצא בדרך לשמירת מצוות" – אולי. אבל מה גורם לך לרמוז שקרפל מזהה ״זהות יהודית״ בהכרח עם ״שמירת מצוות״? האם קראת טקסט שלו שבו הוא טוען כדבר הזה?

    3.
    ״מה שמשגב וקרפל לא מבינים הוא שבדיוק ההפך מחזרה לאורתודוקסיה, "המוזיקה היהודית" היא המשך הססגוניות והפוליפוניות היהודית של התלמוד בדרכים אחרות.״ על סמך מה אתה קובע שקרפל לא מבין את זה? והרי פריחה רב-ערוצית, רב-קולית מעין זו של התרבות היהודית תואמת היטב את שלב ״הבירור״ בחזון שהוא מצייר בספר ההגות העיקרי שלו. יש להניח שספר זה מוכר לך היטב, אם אתה מרגיש שביכולתך לבצע קביעות כלשהן לגבי עמדותיו של קרפל.

    אהבתי

  7. גם המוזיקה וגם הדת שואבות מלוא החופן את צידוקם מתוך פנייה אל הרגשות וטעם אישי, עד כאן הדמיון כעת השוני. הגוונים של המוזיקה נתונים להחלפה תמידית, אף להקה והרכב יטענו תוך כדי הצבת אקסיומות אמוניות ודוגמות שרירותיות שהמוזיקה שלהם היא האחת והיחידה, יאסרו על חקירת כיוונים שונים בשדות של מוזיקאים זרים, אף להקה לא תכריז על יצירתה כשיאה וסופה של המוזיקה, שלאחר מכן ניתן יהיה ליצור רק קאוורים זהירים ושינויים מעטים על יצירותיה, במילים אחרות, אם מוזיקה הייתה דת היא הייתה חודלת לעניין.

    אהבתי

  8. אייל (כלומר דוד),
    לא מומחה, אבל יודע דבר או שניים על אפלטון. ועם סטרומזה אני ביחסים טובים, תודה. אתה יודע, מפטפטים מפעם לפעם. גם על אפלטון.

    יואב,
    ברור לי שקרפל רק השתמש באפלטון לצרכיו והוא לא מסכים עם כל מה שהוא אומר. באמת…
    לגבי קביעותי שלי על קרפל, כן אני יודע מה שהוא חושב מתוך דברים שהוא כתב בעבר. השאלה היא לא מהו שלב ה"בירור", אלא מה יבורר ויצא ממנו. קרפל חושב, שים לב לקטע שהבאתי, שזו תהיה מהפכה פוליטית. אני חושב שהוא שוגה באשליות.

    אהבתי

  9. בין ״השתמש לצרכיו [בלבד]״ לבין ״לא מסכים עם כל מה שהוא אומר״ יש עוד כמה דרגות, למשל הסכמה עניינית ו/או מחווה להוגים קודמים, כפי שהסברתי בתגובה הראשונה. אבל ניחא. על השאלה שלי לא נתת תשובה: לשם מה לך הרמיזה שקרפל ״אולי לא מכיר מספיק את אפלטון״? להזכירך, קרפל לא רק למד אלא גם לימד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה, בטרם ביצע תפנית בחייו. אם אין לך על מה לבסס את ״החשד״ שלך, אז זוהי סתם מכה מתחת לחגורה שלא רלוונטית בכלל לביקורת שלך על קרפל.

    גם על שלוש השאלות האחרות לא נתת תשובות. מאחר ואתה כותב רציני, מן הראוי הוא שתספק לקביעותיך אסמכתאות. ״כן, אני יודע […]״ זו לא בדיוק אסמכתא.

    לא ברור לי מה רצית לומר עם ההפניה לאופי הפוליטי של אותה מהפיכה. שנינו מסכימים שקרפל מצייר מהפכה שהיא (גם) פוליטית. אבל אותן קביעות שלך, שאליהן מתיחסות השאלות שלי, לא מדברות על ההיבט הפוליטי של אותה ״מהפיכה״, אלא על ההיבטים התרבותיים ו(כביכול) הלכתיים שלה.

    לגבי שלב ה״בירור״: למה הוא לא חשוב לדעתך? הוא תופס מקום נכבד בהגותו של קרפל ומהווה את עיקר השקפתו בשאלות של תרבות יהודית. למעשה, הבירור ע״פ קרפל אינו שלב חד-פעמי, אלא חוזר ונשנה בהיתפתחות הספירלית (לשיטתו) של ההיסטוריה.

    אהבתי

  10. אייל – למה ההתלהמות הזו שמריחה כמו תלמיד שנה א שרק גילה את אפלטון ואת הקסם המצועף של חוקי הכתיבה האקדמית…
    אגב, אם יש מקום להארה כלשהי, לבד מהבררנות הטקסטואלית של כותבים כקרפל, הרי שלעניות דעתי ראוי היה להעמידו על דיוקו של עניין, כאשר – שוב, לפי מיטב הבנתי )וכמי שיש לו היכרות דלילה יחסית עם אפלטון)ה"מוזיקה", עליה כותב קרפל, איננה בדיוק המוסיקה של אפלטון; רוצה לומר, האחרון מתייחס לכלל הבטיו של החינוך המוסי ואילו קרפל – לרשימת השמעה גלגל"צית. עוד בטרם ההידרשות לאתיקת הקריאה והטעינה של הכותב, אם כן, כדאי אולי להתייחס להבנת הנקרא הלוקה שלו (הגם שהללו, מן הסתם קשורות ומפרות זו את רעותה הרעה ממנה).

    אהבתי

  11. שמע, אני אתן לך קרדיט ואאמין שאתה שואל בתמימות, למרות שקשה לי להאמין שהיית מעמיד את הטקסט של קרפל באותה ביקרות.

    אז ככה:
    אני כותב ש"קרפל אולי לא מכיר מספיק את אפלטון״ מכיוון שהוא א. מערבב בציטוט שהוא מביא את הדוברים בדיאלוג ב. לא טורח לציין שמיד אחרי הציטוט שהוא מביא אפלטון שולל כמה מהמסקנות שקרפל מגיע אליהן – בעזרת אותו ציטוט! אז אני כמובן מבין שהוא לא "פלטוניסט", אבל הייתי מצפה למעט יותר דיוק מרשימת העורך בגליון "נקודה", לא ככה?

    אם אתה מצפה לאסמכתאות תצטרך לחכות עד שהרשימה הזאת תצא בצורה של מאמר אקדמי. כאן זה בלוג. מי שקורא אותו זמן רב מספיק יודע שאני לא אומר דברים סתם, ומי שלא יודע בהחלט מוזמן לא לקרוא אותו. אגב, למה אתה לא מבקש מקרפל אסמכתאות?

    לגבי ההיבטים התרבותיים של המהפיכה, הרי על זה בדיוק כתבתי ברשימה! קראת את הרשימה?

    ואם שלב ה"בירור" חשוב או לא, זה לא ממש רלוונטי לעניינינו, כי קרפל, על פי דבריו, חושב שהוא יודע לאן מוביל אותו בירור, ועל ז-ה אני חולק. קפיש?

    אהבתי

  12. אתה מציב כאן דרישה קשה. אינני אומר שהדרישה להיצמד למשמעות הדברים בהקשרם, כלומר ל״פשט״, אינה מוצדקת, אלא שהיא פשוט קשה, משום שהיא מנוגדת למסורת ההגות היהודית מתקופת חז״ל ועד היום, שמבוססת על חופש פרשני. למשל לגבי הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״ – אם ניישם את הדרישה שלך, לא נוכל להחיל את הפסוק על כל אדם באשר הוא אדם כדרך שעושים חלק מחז״ל והוגי ישראל אחריהם. בכל אופן, קרפל ניצב כיום (בניגוד לעברו האקדמי) במסורת הגותית שהיא, כך נראה, שונה משלך, ולכן הייתי נזהר ממסקנות חפוזות לגבי הבנת הנקרא שלו.

    אהבתי

  13. אי אפשר לנתק את הטרנד היהודי מההקשר החברתי-פוליטי הכולל: עליית הימין שבחלקו הגדול הוא ימין משיחי-דתי-אנטי דמוקרטי במהותו, בשילוב הקטלני בין פאנאטיות דתית עם לאומנות מתלהמת.ראו את התקשורת החילונית- ענת דולב מסיימת כל תוכנית יומית שלה ברשת ב' ב"בעזרת השם" ומזמינה מקובלים, אובות וידעונים; ראו את הישיבות החילוניות כאילו, את פרשות השבוע, את הלכי הרוח הניו-אייג'יים שעוברים הסבה יהודית, את המכונים הנאורים,כביכול, כמו מכון הארטמן, שבטקסט הסמוי שלהם עורכים שטיפת מוח ערמומית לקראת חזרה בתשובה, ושמעו את שר החינוך "הנאור" גדעון סער שמכניס בכוח למערכת החינוך שטיפת מוח מרוכזת בדמות לימודי מורשת הנערכים ע"י חובשי כיפות כמובן,
    וקראו את המחקרים שרובם ככולם מבשרים לנו את
    בשורת האיוב על רוב דתי-חרדי וערבי בעתיד
    הנראה לעין
    מסקנה: קרב המאסף שיש לערוך עתה הוא זה של תרבות חילונית-דמוקרטית נאורה. אביתר בנאי בפוזה של קדוש יהודי מעונה, ופייטנים ניו-אייג'יים שטחיים שממלאים את ריקנותם התרבותית ב"רוחניות" לעניים- הם רק קצה הקרחון של כיבוש התרבות החילונית בידי קנאי דת חשוכים….

    אהבתי

  14. אני לא מעמיד את קרפל בפני אותה ביקורת מפני שהוא כותב (בד״כ) בסוגה שונה לחלוטין. קרפל לא מנסה לתאר מציאות כמתבונן, כפי שאתה עושה לעיל, אלא ליצור מציאות ע״י שינוי התודעה. אפשר לומר שהוא מודע לסובייקטיביות האינהרנטית להשקפותיו, אלא שהוא מצפה שהן תהפוכנה במרוצת הזמן, בצורה כזו או אחרת, לחלק מהמציאות האובייקטיבית, כפי שקרה למשל עם ההגות המרקסיסטית. מבחינת הסוגה, קרפל הולך בדרכם של חז״ל – קריאה פרשנית שמשנה מוסכמות, ששואבת את הלגיטימיות שלה מהשראה. בהגותו הוא מדבר (בין השאר) על ליקוט המובחר מתרבות המערב ובטקסט שציטטת הוא מיישם זאת, בהתאם לשיטתו, עם אפלטון (אני מציע לך לחפש את מה שאמר כאשר קיבל את תפקיד העורך בנקודה: הוא תופש את כתב העת הזה ככלי לקידום החזון שהוא מכנה ״תרבות הבית השלישי״, אשר כוללת גם צורות חשיבה אחרות מאלה המערביות). אם זה טוב או רע, זו כבר שאלה אחרת לגמרי; בפסקה הזו רציתי להסביר מדוע הביקורת הרלוונטית לצורת הכתיבה שלך אינה רלוונטית לצורת הכתיבה (והחשיבה) של קרפל דהיום. אם תאמר, שגם הכתיבה שלך נסמכת על השראה, לא אבקש ממך לנמק את קביעותיך (אם כי קשה לי לדמיין כתיבה השראתית שעוסקת באדם ספציפי כמוטי קרפל).

    לגבי שאלתך: בוודאי שקראתי את הרשימה. אחרת לא הייתי מתפלא על אותן קביעות שלך, שאינן הולמות את הגותו של קרפל. בשורה התחתונה, לא התייחסת לשאלות שלי, אף לא בתגובתך האחרונה. אתה קובע כל מיני דברים לגבי קרפל בצורה שעל פניה נראית לא מבוססת, וכאשר שואלים אותך איך הגעת למסקנות כאלה, אתה מסתפק בטיעון ש״אתה יודע״ ו״אתה לא אומר דברים סתם״. ובכן, מה יש להוסיף על כך, הרי זה טיעון ענייני לעילא ולעילא.

    אני מניח שאתה מספיק אובייקטיבי בשביל לדעת שמה שאתה כותב על עצמך הוא נכון. אני לא מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת אם זה נכון או לא. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא – בכל מקרה, ״נימוק״ כזה הופכת את הטענות שלך ברשימה לחסרות משמעות, מפני שעם אותו נימוק בדיוק אתה יכול לטעון גם את ההיפך הגמור ממה שטענת. האם זו התוצאה שרצית להשיג?

    ואם אתה לא מעונין לדון ברצינות בטענות שלך, בשביל מה אתה כותב ברשימות? הרי בין קביעות נטולות נימוק (שהרי ״כאן זה בלוג״…) לבין מאמר אקדמי עטור הערות שוליים יש הרבה גווני-ביניים, למשל: דיון רציני במסגרת מנגנון התגובות.

    נ.ב.
    אני בכלל לא בטוח שמה שאתה חושב שקרפל מבין כתכלית הבירור הוא באמת מה שקרפל מבין כתכלית הבירור. אבל מן הסתם הספק שלי מיותר לחלוטין, שהרי ״אתה לא אומר דברים סתם״.

    אהבתי

  15. בכל הכנות, באמת, אני לא מצליח להבין מה אתה מבקש ממני. באמת. אני מסכים עם כל מה שכתבת בפסקה הראשונה של תגובתך האחרונה, ולכן נכון שלא צריך לבקש מקרפל אותם תימוכין. יחד עם זאת, א) לדייק בציטוטים שהוא מביא אפשר לבקש, לא? ב) לכשעצמי, אני לא מתכוון לספק תימוכין לכל טוקבקיסט. פשוט אין לי את הזמן לזה. אני עסוק מדי, ולא אתחיל לעלעל כעת בכתביו של קרפל. אתה ודאי יודע שגדולים ממני לא נוהגים להביא סימוכין ותימוכין לכל מה שהם כותבים במאמרים בעיתונים או בכתבות מגזינים שונות. זו פשוט דרישה לא הגיונית בעליל לדעתי. לבד מזה, על שאלותיך האחרות, כאמור נדמה לי שעניתי.

    אהבתי

  16. העובדה שלא היתה עד היום מוסיקה יהודית היא בגלל טאבו ביהדות והעובדה שעכשיו מתחילה להיות היא סדקים בחומה הזאת. למגמה הזאת יש קשר לפולמוס של החסידים עם המתנגדים לפני 250 שנה, והמתנחלים הניו אייג'ים הם בסך הכל חסידים-חדשים. זה מה שמסביר את המשיכה שלהם למוסיקה, מפני שהמוסיקה וה"ניגונים" היו פרקטיקה חסידית להתעלות. בשורה התחתונה אני רואה כאן התפרקות של האורתודוכסיה, והמהפכה שתהיה היא שהשלב הבא הוא שהציבור הדתי-לאומי שיושב על הגדר בין מסורת לבין מודרנה, פשוט יתפרק: חצי ממנו יעבור אט-אט אל החילונות וחצי ממנו יעבור אל החרדיות הכובלת וייקח אליו גם את הטאבו לעשות ולשמוע מוסיקה. לכן גם החילונים שעושים עכשיו מוסיקה יהודית, כביכול, לא פוזלים אל עבר הדת אלא פשוט מנסים למשוך החוצה את אלה שהושיטו יד. אני רואה את הדבר הזה כדיכוטומיה בדיוק כי ככה זה ביהדות.

    אהבתי

  17. אני סבור שהדרישה שלי היא מחוייבת מכוח הציפיות שלנו במסגרת דיון נורמטיבית, פחות או יותר. אתה מציין במידה של טעם, את נורמות הפרשנות בהגות היהודית ואולם, הפרשנות של חז"ל – את הטקסט המקראי(!) – נסמכת על הנחת יסוד אחת עמוקה וייחודית לטקסט הזה בלבד והיא שתחולת הפרשנות שלו היא כמעט אין סופית – חלקה לא לגיטימית, בבחינת גילוי פנים שלא כהלכה, אבל, עקרונית, הטקסט הזה דווקא (המקראי), המייחד לפיכך את הפרשנות היהודית כמתייחסת בעיקר אליו, הוא יחיד ומיוחד מבחינתה ומבחינת הכלים שפיתחה לעניינו, מכל טקסט שהיה או שיהיה.
    הטקסט היווני, לעומת זאת וכן, המורשת הפרשנית והדיון שהוא מזמין, במסגרתו הקונקרטית (כמו גם במורשת המערבית שבבסיסה הוא עומד, בין שאר מקורות), מזמן התייחסות קצת אחרת. אני חושב שממילא ההארה שלי לא החשיבה עצמה יותר משמש פשוט למנורת ההתייחסות הרחבה והחשובה יותר לנושא שבעצמו חורג, בהיקף המשמעות הכללית שלו, מעצם הדיון בטקסט של קרפל אשר אותו הביא תומר, להבנתי, כמייצג מגמה ופחות בכוונת אד הומינום, לערעור מעמדו כחוקר.

    אהבתי

  18. היחוד של קרפל הוא הפתיחות הרבה (יחסית) שהוא מגלה כלפי תרבויות אחרות, שאת מיטבן יש, לשיטתו, להתמיר בתוך תרבות ישראל. מכאן נובע שאותם ניצוצות שבאומות, אותם ״יהלומים״ זרים, מוכפפים ממילא לצורות החשיבה והדיון היהודיות.

    השורש של הגישה הזו נעוץ ברקע המערבי-חילוני של קרפל. חרד״לי טיפוסי לא היה, כמובן, מעטר את דבריו בנושאי יהדות עם מובאה מטקסט הלני זר. אבל קרפל הוא טיפוס מיוחד במינו שמהלך בין הטיפות.

    אני לא בטוח לגמרי, אבל יכול להיות שמבחינתו, אותן נקודות שבהן טקסטים הלניים בפרט והתרבות ההלנית בכלל יכולים להשתלב בתרבות ישראל (למשל ע״י סיוע ל״מהפכה האמונית״), ״מצדיקות״ כביכול רטרואקטיבית את התרבות ההלנית ותרומתה לאנושות… כלומר שערך אותה תרבות נמדד במה שניתן *לברור* מתוכה לטובת ״תרבות הבית השלישי״ (וגם זה חלק ממהלך *הבירור* – תרתי-משמע – הבלתי-פוסק שהוא מצייר).

    אהבתי

  19. כמי שכותב במקבילה הגרמנית של ״רשימות״ (אם אפשר לנסח זאת כך), אני מודע להבדל בין פרויקטים כאלו לבין ״סתם״ בלוג: הם עוזרים להפגיש בין ״אנשים חושבים״ בעלי תחומי ענין משותפים: מצד אחד בעלי הבלוגים, שלא הולכים לאיבוד באתרים עם אינספור בלוגים לא-אינטלקטואליים, ומצד שני הקהל המשכיל, שמקבל מסגרת הולמת לדיון בנושאים המעניינים אותו. לכן, הטקסטים שמתפרסמים (אצלנו, לפחות) אינם בחזקת הודעה חד-צדדית לעיתונות, אלא תמיד הזמנה לדיון, שבו כל המשתתפים אמורים להוסיף לקח. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שזה גם הרעיון בבסיס ״רשימות״.

    לענ״ד יש בארץ מעט (מאד) אנשים שעיינו בהגותו של קרפל, כ״ש שיכלו לאתגר הטמון בה. לכן שמחתי מאד למצוא אצלך התייחסות לאיש. אבל, באותה מידה גם התפלאתי לקרוא את העמדות שאתה מיחס לו – ובמשתמע, את העמדות שאתה ״מפקיע״ ממנו. הרי מדבריך עולה שהחזון התרבותי שלו הוא כביכול בעל אופי ״מגביל״, בשעה שקרפל עצמו דווקא מבקש שיח תרבותי מאפשר, שיפרוץ ליהדות דרכים חדשות מעבר לגבולות ״האורתודוקסיים״ (הוא עצמו, דרך אגב, מתנגד להגדרתו כאדם ״דתי״ ולהגדרת השקפותיו כ״דתיות״).

    אילו היה לך ענין בכך, היה אפשר לקיים כאן דיון רציני באחת ההתפתחויות החשובות בהגות היהודית בשנים האחרונות, שמטעמים פוליטיים אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה מבחינה אינטלקטואלית (בנקודה הזו נדמה לי שאני מבין היטב למה קרפל מתכוון כשהוא מדבר על ״עקיפת״ ההתניות של התקינות הפוליטית. הוא כנראה מקווה שדרך המוזיקה תפרץ דרך לחזון תרבות הבית השלישי).

    זמן הוא שאלה של סדר עדיפויות. אם אדם מוצא את הזמן לכתוב רשימה, אבל אין לו זמן לדון בה, זה משול בעיני לאדם שטורח ארוכות על הכנת התבשיל, אבל מוותר על האכילה עצמה. הרי את דעותיו-הוא כל בלוגר כבר מכיר, ואם הוא יכול להוסיף לעצמו משהו ממלאכת הבלוג, זה בעיקר ע״י ההזדמנות ללמוד דברים חדשים על אותו נושא דרך הדיון על רשימתו. אחרי הכל, מעטים האנשים שמוכנים באמת להקשיב לדבריו של אדם – ועוד יותר מכך מעטים האנשים שרוצים לדון עימו על דבריו.

    אבל כפי שעולה מדבריך, אין לך ענין אמיתי בכך, וחבל.

    אהבתי

  20. אם לרגע אמנם נדבר "אד הומינום" אז אני מוכן להכיר וולהעריך את הפתיחות הרבה(יחסית) שמגלה מר קרפל כלפי תרבויות אחרות,למרות שבמסגרת העירבון המוגבל של התפיסה הקוקיסטית (לשני דורותיה)- ממנה אני מניח הוא שואב חלק גדול מתפיסת עולמו – אני יותר נוטה להכיר בו תלמיד חכם מפנים וחרוץ.
    אני, כמו כן, מכיר את הלך המחשבה הזה ואני מודה שיש לי איתו בעיה מסוימת, מפני שהוא מבנה את הדיון במסגרת אופק קבוע מראש, שמקשה משהו על הסכמה דיאלוגית כתשתית שיחית (למרות נטיית החסד שלו לתרבויות אחרות, בבחינת "גרות צדק"לעתיד לבוא) – אגב, גם בין הקורא קרפל לנקראיו, אני סבור. הצהרת הנאמנות הקבועה הנקראת תמיד כמעין מבוא לכל מקרא ומעגנת אותו, על שלל השתמעויותיו האפשריות, בסד דיאלקטי של פעמי הגאולה – פרולטרית, משיחית, לא חשוב איזו – לעולם סכנתה מרובה ותוצאתה היא לעיתים חירשות לפעמי העיתים וקריאה כסוית עיניים של דרכנו המשותפת, להלכה ולמעשה. יחד עם זאת, אני נזהר מאוד לטעון בדבר הלימותה של האמירה הכללית הזו לנושא השיחה הספציפי, היות ואת מאמרו הנידון של קרפל עצמו טרם קראתי ויתכן שיש בו חידוש או שהוא שונה במשהו ממה שאני סבור שהוא.
    מהערה זו והלאה אציין כי זו הפעם השנייה כעת שאני שולח את הפוסט וזאת,לאחר קריאה של שליחתך האחרונה לתומר, שרק מחזקת בי את החשד שרוב הדברים הכלליים שכתבתי יתכן ואינם הולמים את מידותיו של קרפל – אבל את הבירור הזה אני מתכוון לעשות בקרוב, באמת.

    אהבתי

  21. ישנם לא מעט אנשים, ואני ביניהם, הסבורים שאנא בכוח הולחן ע"י חממה באופן קיטשי ומשעמם והשיר לא גורם להם להקדיש ולו רבע מחשבה לגבי זהותם היהודית. אז מספיק לדבר בשם כולם. נמאס כבר.

    אהבתי

  22. קראתי קצת. ממש קצת. אבל מספיק, נראה לי בשביל לקלוט פחות או יותר את התמונה ולצערי נראה לי שקרפל הוא מה -אם גם לא מי(אבל זה פחות לעניין הרי) -שאני חושב שהוא ובאיזהשהו מקום אני רואה באנשים כמותו אויבים, יותר מאשר סתם יריבים רעיוניים.לדבי דידי אני מוסיף לעמוד מאחורי הדברים שכתבתי ומשער שמאחורי קרפל עומדים דברים רבים נוספים שהיכרות ממושכת יותר איתם רק תחזק את השקפתי לגביו. איש מסוכן, כנראה.

    אהבתי

  23. קראתי קצת. ממש קצת. אבל מספיק, נראה לי בשביל לקלוט פחות או יותר את התמונה ולצערי נראה לי שקרפל הוא מה -אם גם לא מי(אבל זה פחות לעניין הרי) -שאני חושב שהוא ובאיזהשהו מקום אני רואה באנשים כמותו אויבים, יותר מאשר סתם יריבים רעיוניים.לדבי דידי אני מוסיף לעמוד מאחורי הדברים שכתבתי ומשער שמאחורי קרפל עומדים דברים רבים נוספים שהיכרות ממושכת יותר איתם רק תחזק את השקפתי לגביו. איש מסוכן, כנראה.

    אהבתי

  24. תראה, אני בעד דיון, וזאת יכול לראות כל אחד שיעיין במאות הרשימות האחרונות בבלוג הזה. אבל נכון, יש לי את סדר העדיפות שלי, והוא לא כולל בשלב זה עיון מחודש בכתביו של מר קרפל. אם אתה חושב שזה משול לעריכת השולחן ללא אכילה, אין לי אלא לחלוק עליך. אולי זו אכילה ללא הקינוח, מה אתה אומר? מאידך יש לי גם הרגשה שלו היית רוצה באמת לקיים דיון רציני היית מתייחס להערות שלי, ולא רק מנסה למצוא את המקום שבו אני מסרב לשתף פעולה עם בקשותיך ממני. אבל כפי שעולה מדבריך, אין לך ענין אמיתי בכך, וחבל.

    אהבתי

  25. תומר שלום,

    לא אדרוש ממך את הדרישות של יואב, ואני באיזשהו מקום מבין שתחושות הבטן שלך ביחס לקרפל לא מופרכות לגמרי, בהחלט הרוחניות שלו כוללת הקשרים ציבוריים-לאומיים-מדיניים-פוליטיים מסוגים שונים, וזה אינו נשאר ברמת הרוחניות של הפרט.
    אך כאן אעיר שנראה שכן קפצת למסקנות פזיזות, בקטלוגך אותו כבעצם תולה תקווה שהמוזיקה תחזיר את עם ישראל לאורתודוקסיה הישנה והטובה, עם תוספת חרד"לית משמעותית.
    זו כבר פספוס הכיוון שלו לדעתי. אציג את זה בפשטות. בעשרות השנים האחרונות, יש תרבות מסוימת שלטת בארץ, המנסה להשכיח את זהותנו היהודית, האישית וקולקטיבית כאחד. בא לידי ביטוי במערכת החינוך, משפט, ועוד.
    בא בן אדם ומצביע על שינוי, הוא אומר תראה, הציבור היהודי בישראל מתחיל להתנער מניסיון השכחה זו, ומתמרד נגדה(וגם אתה חלק מזה), וזה מתבטא במוזיקה. מרידה זו עתידה להחזיר את הזהות היהודית שלנו לא רק למרחב האישי, אלא גם למרחב הקולקטיבי הציבורי. לתיאטרון, לחנוך, למשפט, ולכל מרכיבי האופי התרבותי הקולקטיבי של החברה שלנו.
    הוא לאו דווקא מצפה לחזרה למצוות מתוך סמכות של מסורת וכו'. אולי דווקא לחזרה למצוות ממקום אחר לגמרי, ממקום של תחושה פנימית של רצון לחבר את הדתי-רוחני עם המעשי-פיזי, וזו הדרך לבטא את זה. אולי אתה צודק שמוזיקה משדרת מהפנים ולא מהסמכות, אך אתה טועה שאפשר להיפגש עם מרכיבים כמו מצוות, קולקטיביות יהודית ועוד, רק ממקום הסמכות והאורתודוקסיה. אפשר, ועוד איך אפשר, לחוות את כל זה מהפנים, מבקשת חיים רוחנית אותנטית. את זה לא לקחת בחשבון.

    אהבתי

  26. למשל בפסקה הזו (אם לתת דוגמה נוספת על אלו שציינתי לעיל):

    ״כל זה רק אומר, שוב, שאם הולכת ונבנית מהפכה, הרי שהכיוון שלה הפוך מזה שמקווה לו קרפל. לא לכניסה למסגרת אלא לפריצת מסגרות, לא לאימוץ המסורת שהיתה אלא להמשך פיתוחה ויצירתה״

    איני יכול לדבר בשם קרפל, אבל כפי שהבנתי אותו בזמנו (לאחר קריאה בכתביו וכמה שיחות אישיות בתקופת לימודי בארץ, בין השאר גם בביתו), אי אפשר לייחס לו חזון של ״כניסה למסגרת״ או ״אימוץ המסורת שהיתה״. ממש להיפך. ״המשך פיתוחה ויצירתה״? הרי זה ממש מה שהוא מטיף לו. ועל החרדים השבויים בתוך המסגרת הוא היה אומר: ״צאו מהבונקר!״, וכך הוא נוהג לומר מן הסתם עד היום.

    נראה לי – וזו השערה בלבד – שלתומר פשוט קשה לקבל, עקרונית, שהוא (תומר) מאשרר – ולו רק בהבטים מסויימים – את השקפתו ועמדותיו של לא אחר מאשר… מתנחל. ולא סתם מתנחל, אלא מבת-עין.

    אהבתי

  27. זה נכון שקרפל לא מרבה לדבר על ״הרוחניות של הפרט״. לענ״ד הוא לא מרבה לדבר על ״רוחניות״ בכלל, מפני שלשיטתו אין זה אלא ביטוי של חיבור לזהות היהודית, שהיא במהותה זהות קולקטיבית.

    אבל לפי התרשמותי אי אפשר להסיק (לפחות לא באופן מבוסס), שהעיסוק המועט בפרט מעיד על שלילה של הפרט ורוחניותו. אלא שקרפל, לפחות בצד הציבורי שלו, אינו מיסטיקן, אלא הוגה. מתוך הפרספקטיבה הרחבה הזו הוא לא עוסק בהתפתחותו הרוחנית של הפרט, אלא על תהליכים חברתיים מקיפים, שמצידם נולדים (בסופו של דבר) מהשינויים החלים בתוך – ובעיקר בין – פרטים. כך למשל במקרה של המוסיקה.

    לענ״ד יש גם כורח מסויים בהותרת התחום הפרטי לפרט (כלומר די מחוץ להגות), משום שאחרת קרפל היה מוצא במצב שבו הוא כביכול ״מנחה״ אנשים פרטיים ללכת בדרך יהודית ספציפית, מה שנוגד את החזון שלו מיניה וביה. כפי שקרפל מדגיש בכתביו, המהלך המתמשך של הבירור מצריך חופש: החופש לנסות, להעז, לחפש, ליצור, לבטא את הזהות היהודית שלך בכתיבה, בשירה, בקולנוע וכו׳ – תוך השתחררות מההתניות ה״מפא״יניקיות״, שדוחות את היהדוּת כ״דת״ ומבקשות להחליפה בזהות חדשה, בישראליוּת. ומכאן מובן אולי מדוע הוא נזהר שלא להחליף את ההתניות הקיימות בהתניות חדשות פרי עטו.

    אהבתי

  28. תודה על הדברים החשובים.

    אלכס,
    האם אתה אומר שקרפל אינו מעוניין שעם ישראל יחזור לאורתודוקסיה? או שפשוט יחזור לאורתודוקסיה "מבפנים", כמשהו אורגני, ולא "מבחוץ", כעניין של קבלת עול? אם זו האפשרות השניה, אז לא רק שאני מודע לה, הרי שאני שולל אותה, ככל שמדובר, למשל, בשמירת שבת מבחינה אורתודוקסית. זה לא הולך לקרות. אם עבור קרפל אפשר לחזור ליהדות ללא שמירת שבת בצורתה האורתודוקסית, טעיתי. אם לא, הוא טועה. כלומר אם אתה אומר ש"לחזרה למצוות ממקום אחר לגמרי, ממקום של תחושה פנימית של רצון לחבר את הדתי-רוחני עם המעשי-פיזי" היא חזרה למצוות א-ו-ר-ת-ו-ד-ו-ק-ס-י-ו-ת, אני לא מסכים שזה יקרה, ואם קרפל חושב כך לדעתי הוא טועה.

    אתה כותב: "יש תרבות מסוימת שלטת בארץ, המנסה להשכיח את זהותנו היהודית, האישית וקולקטיבית כאחד. בא לידי ביטוי במערכת החינוך, משפט, ועוד." – המשפט הזה מעיד שאתה לא ביקרת במערכת החינוך בעשור האחרון. כמורה לתנ"ך ותושב"ע אני יכול לומר לך שההפך הגמור הוא הנכון. עוד ועוד תוכניות ללימוד והעשרה ב"מקצועות היהדות" נפתחות כל הזמן.

    יואב,
    "נראה לי – וזו השערה בלבד – שלתומר פשוט קשה לקבל, עקרונית, שהוא (תומר) מאשרר – ולו רק בהבטים מסויימים – את השקפתו ועמדותיו של לא אחר מאשר… מתנחל." וואו, יואב, אתה ממש קורא אותי כמו ספר פתוח, הא? וברצינות: כאן עברת את הגבול. להתחיל לנתח את הפסיכולוגיה שלי, זאת חוצפה. אם ככה נראה הדיון שאתה רוצה לקיים, אני מוותר עליו. אנא ממך, אנחנו מספיק בוגרים כדי להתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

    "הוא לא מרבה לדבר על ״רוחניות״ בכלל, מפני שלשיטתו אין זה אלא ביטוי של חיבור לזהות היהודית, שהיא במהותה זהות קולקטיבית" – זה בדיוק העניין. השאלה היא האם המוזיקה לוקחת אותנו לזהות קולקטיבית, או לא. קרפל חושב שכן. אני גם חושב שכן, במידה מסויימת. אבל לא לזהות אורתודוקסית, אלא לזהות יהודית, אולי נאמר, ניו-אייג'ית, ככל שמדובר בדתיות המבוססת על חוויה פנימית אינדבידואלית ולא על מחוייבות למצוות – ודאי שלא על המלכת מלך ובניית בית המקדש. "המהפכה הפוליטית" שקרפל מדבר עליה לא תתרחש בגלל שאנשים "מתחברים" לאנא בכוח. ועדיין לא התייחסת להערותי הקודמות.

    אהבתי

  29. אני לא מבין לאיזה הערות קודמות אני עוד אמור להתיחס, אבל אני מתיחס למה שכתבת עכשיו:

    "אבל לא לזהות אורתודוקסית, אלא לזהות יהודית, אולי נאמר, ניו-אייג'ית, ככל שמדובר בדתיות המבוססת על חוויה פנימית אינדבידואלית ולא על מחוייבות למצוות – ודאי שלא על המלכת מלך ובניית בית המקדש."

    כמו שכתבתי כבר כמה פעמים, אני חושב שהנחת המוצא שלך, שקרפל מזהה יהדות עם אורתוקסיות/הלכתיות, היא שגויה.

    האם קרפל חושב שזה ״מיותר״ לשמור מצוות? לא. הוא חושב שזה אפילו ראוי. אבל: היהדות אינה מזוהה אצלו עם ההלכה הרבנית, כלומר אינה נתפשת ״דת״, ולכן גם ההוראות של אותה ״דת״ אינן תוחמות מבחינתו את היהדות. יש להלכה משקל חשוב בקרב יהודים שבוחרים בדרך זו, אבל הוא לא יאמר על יהודים אחרים שהם ״פחות יהודים״.

    חשוב לשים לב שקרפל אינו מקבל את המינוח המקובל המבחין, בגדול, בין ״חילונים״ ל-״דתיים״ ושמניח שהמחוייבות לשו״ע היא הקריטריון החשוב. קרפל דוחה זאת ובמקום לדבר על דתיים וחילונים הוא מדבר על יהודים אמוניים, היינו שמאמינים בצורה כזו או אחרת ב״אלוהי ישראל״ ושמתפזרים על פני ספקטרום נרחב (הרבה צבעים וגוונים, גם ביחס להלכה הרבנית). מבחינתו, הקריטריון החשוב הוא לא המחויבות (המעשית או ההצהרתית) לשו״ע, אלא ההזדהות עם הנרטיב היהודי, עם האמונה היהודית (מי שנשאר ״בחוץ״ הם האתיאיסטיים האידאולוגים). את ה״צבע״ ההלכתי של יהודי ספציפי קרפל לא ״מבטל״ לגמרי, אבל הצבע הזה הוא משני, בעוד שהעיקר הוא ההזדהות של אותו יהודי עם הנרטיב האמוני של עם ישראל. לכן קרפל עצמו לא מגדיר עצמו כיהודי דתי. מה שמגדיר אותו (בעיניו) הוא לא המחויבות שלו להלכה, אלא האמונה שלו באותה דמות אלוהית שנפוצה בשיח היהודי ושרוב היהודים מרגישים קשר כזה או אחר ״אליה״ (אם תרצה, אפשר להגדיר זאת כמובן גם כסוגסציה המונית, אבל זה לא רלוונטי להגות של קרפל).

    אני חושב שבעיניו, החיים ההלכתיים הם מעין התעלות, אבל לא תנאי סף – כמו החיים החלוציים בעשורים הראשונים של הציונות. אלו שמחוייבים להלכה הם ההולכים לפני המחנה (ומכאן הוא גוזר גם מחויבות להנהגה פוליטית, כפי שהיתה לבני הקיבוצים), אבל הם אינם מהווים מחנה נפרד ולכן גם מי שהם בעלי צבע הלכתי פחות ״בוהק״ (קידוש עם כדורגל, למשל) הם חלק אינטגרלי מאותה יהדות.

    "ככל שמדובר בדתיות המבוססת על חוויה פנימית אינדבידואלית ולא על מחוייבות למצוות – ודאי שלא על המלכת מלך ובניית בית המקדש." – אני לא חושב שקרפל מקבל את ההבחנה בין חוויה אינדיבידואלית למחוייבות למצוות. להיפך: הצבע ההלכתי של יהודי פלוני נגזר, בין השאר, מהחויה האמונית שלו כפרט (כמו גם מהשפעות סביבתיות וכו׳). שים לב שבכתביו הוא לא מרבה לדבר לא רק על הפרט, אלא גם על מצוות ״אישיות״, כמו תפילה. פשוט, אלו תחומים שהוא משאיר לקורא, בעוד שקרפל עצמו עוסק בשאלות קולקטיביות. כמו שכתבתי קודם, זה בפירוש לא אומר שהוא שולל חוויות אינדיבידואליות – הרי הוא עצמו תוצר של חוויות כאלה.

    לגבי המקדש – זה כמעט נושא בפני עצמו. האם קרפל רואה זאת כמצווה וכמטרה ראויה? בוודאי, מקרא מפורש… האם הוא חושב שצריך/אפשר להקים מקדש כיום? התשובה היא בפירוש: לא. בזה אנחנו חוזרים לתהליך המתמשך של הבירור, כיוון שמה שחשוב לקרפל הוא שיח ציבורי על למה בכלל צריך מקדש. כיום לא קיים שיח כזה, משום שאף קבוצה לא רוצה לקיים אותו: החרדים חושבים שהוא ירד מוכן מן השמיים, קבוצות המקדש חושבות שכל ״למה״ הוא כמעט כפירה, ובשיח הכללי שאלת המקדש נחשבת למוקצה מחמת טירוף. התוצאה היא שיש רק התניות שונות ושאין שום שיח אמיתי שעוסק בשאלות של ״למה לא״, ״למה כן״, ״איך בימינו״ וכו׳. אבל לפי השקפתו של קרפל, רק אם הציבוריות היהודית בארץ תעסוק בשאלות האלה, רק אם יהיה שיח אמיתי וגישות מהותיות בעד ונגד, יכול במרוצת הזמן להתפתח רצון וצורך במקדש, במשמעות מסויימת, כפי שיתברר מתוך השיח (כמו שיש שיח על ״מדינת כל אזרחיה – בעד ונגד״, ויש לא מעט אנשים שיכולים לספק עמדה מנומקת ולא רק לחזור על התניות חברתיות). כאשר יתקיים דיון רציני בשירה, ספרות, קולנוע, אקדמיה, פוליטיקה וכו׳ – זו תהיה אינדיקציה להתרחשותה של ״תרבות הבית השלישי״. יכול להיות שזה יקח כמה ״סבבים״ של בירור, כמה דורות של שיח. קרפל מאמין שיום אחד תתברר משמעות המקדש והצורך בו בימינו, ואז יווצר בעם צורך עמוק במקדש, כשם שנוצר בעם צורך בשלום או בחזונות אחרים. או אז – ורק אז – יהיה זה אפשרי וראוי להקים אותו.

    אהבתי

  30. אין כאן ״או-או״, לפחות לא אצל קרפל (וגם לדעתי לא). חוויה אישית אינה מנוגדת לתהליכים קולקטיביים. להיפך, תהליכים קולקטיביים הם (כפי שכתבתי אתמול) תוצר של אינספור חוויות אישיות ובין-אישיות. קרפל פשוט מדבר רמה אחת יותר גבוה – מה יהיה התוצר של חויה אינדיבידואלית, כאשר מדובר בתופעה רחבה (כלומר, כאשר לכל אחד החויה שלו, אבל יש הרבה מאד אנשים בעלי חוויות אישיות).

    אהבתי

  31. יש לי הרגשה שאתה מציג את הגותו של קרפל בצורה מאוד זהירה, שלא לומר לא מלאה, כך שהיא מתאימה למה שאתה רוצה. אני מאוד מקווה שאני טועה, בעיקר כי איך שאתה מציג אותו, קרפל הוא אדם כלבבי, לפחות בעניינים מסויימים. בוא נבדוק את זה.

    קרפל הרי רואה את ההיסטוריה, כמו הגל והראי"ה קוק, כתהליך דיאלקטי בו "ערמת התבונה [האלוהית]" מכוונת את האירועים והופכת אותם לתהליך גאולי. אותו "בירור" הוא כמובן מפגשיהן של התזה והאנטיתזה. השאלה על כן, כפי שאני חוזר ואומר, היא לא מה קורה בבירור, אלא מה יוצא ממנו. על פי קרפל מה שאמור לצאת ממנו הוא ממלכת גוי קדוש: סוף השלטון הדמוקרטי, המלכת מלך, בניית בית המקדש, ותיקון עולם כולל.

    עכשיו, אם נפגשת עם קרפל חזקה עליך שאתה מכיר אותו טוב ממני, אבל כאמור, על פי החזון הנ"ל אני מתקשה לראות איך כל העם היהודי לא מחוייב על פי קרפל להלכה. קשה לי להאמין שקרפל לא מחייב שמירת מצוות על פי דרכה של האורתודוקסיה דהיום (לעניינינו: הראי"ה והרב גינזבורג) בחזון העתידי של היהדות אצלו. האם אכן? אם אכן אז אני שמח לטעות במקרה זה, ושמח שאני וקרפל חולקים את אותו חזון בקשר לעניין הזה.

    עוד שאלה מרכזית היא באמת מה שעמדת עליו בהרחבה בתגובות האחרונות שלך: מה הקשר בין חוויה אישית למחוייבות קולקטיבית. לדעתי חוויה אישית עומדת פעמים רבות ב-מ-ק-ו-ם המחוייבות, וכך לדעתי היא יוצאת לפועל אצל רוב היהודים מבקשי ה' היום, שלא מבינים מדוע עליהם לשמור מצוות אם ישנן דרכים קלות יותר להשיגו (ממדיטציה ועד מוזיקה יהודית). כלומר יש מעין הנגדה של פנים מול חוץ, כאשר מילוי הפנים מרוקן את החוץ מטעם. אם זה נכון, הרי שה"בירור" ל-א יוליך לשמירת מצוות או למהפכה פוליטית על רקע אמוני כפי שמנבא קרפל בקטע שהבאתי לעיל, אלא לחיבור אישי של כל אחד עם האל. אם לקרפל אין בעיה עם זה, אותי זה מאוד משמח.

    אהבתי

  32. אני לא יכול לומר לך מה הוא היה משיב על שאלות קונקרטיות אילו היה כאן, משום שאני לא הוא. ומפגשנו האחרון היה לפני כחמש שנים, שזה גם פרק זמן לא מבוטל. כך למשל בשאלה האם על פי חזונו ״בסופו של דבר״, גם אם רק בעוד 10-20 דורות, ״כל העם״ יהיה ״שומר מצוות״. אילו הייתי חושב שהוא ישיב על כך, בסבירות גבוהה, ״כן״, הייתי אומר זאת. אבל קשה לי להעריך מה הוא יאמר על זה. אני די בטוח שהוא היה אומר שיהיו הרבה יותר שומרי מצוות, אבל נראה לי שהוא לא חושב שזה יקיף בהכרח את כל העם, משום שזה נוגד את התפקיד המנהיגותי/האליטיסטי שהוא מיחס לציבור שאנו מכנים ״דתי-לאומי״.

    מכתביו עולה חזון עתידי של יהדות ״גועשת״, מעין מערבולת של דיונים ורעיונות שפורצים קדימה לכיוונים חדשים. כך למשל לגבי מהות הידע, הבנייתו והדרכים להשגתו (כאן למשל ניכרת השפעתו של גינזבורג). לפי הבנתי את קרפל, תהליך ספירלי זה אינו בגדר ״שלב ביניים״ וממילא אינו ניתן לתיחום (הרי לפי שיטתו גם אנחנו נמצאים כיום בנקודה מסויימת על הספירלה). כלומר: פריצת הדרך שתהיה בדור מסויים בתחום מסויים (נניח מיסטיקה) לא תחתום את התחום ״לעולם ועד״.

    לכן קשה לי מאד לתאר לעצמי שהוא יציב לדיאלקטיקה הזו סוף שבו כולם חיים (כמעט) באותה צורה (נניח ע״פ השו״ע) והתהליך הספירלי יסתיים. להיפך: יותר קל לי לתאר לעצמי שהוא מוכן לאפשרות של שינויים מהותיים בהלכה במרוצת ההתקדמות, על משקל ימי הצומות הנהפכים לימי שמחה…

    בכל אופן, אני חושב שאתה מדלג מהר מדי על הדרך/המתודה ועובר לתוצאה הרצויה (באמת או כביכול) בעיניו. אחרי הכל, קרפל עצמו לא מתמקד בהגותו ב״אחרית ימים״ כזו או אחרת אלא בדרך (שהיא כאמור מתמשכת). גם אם הוא היה מפרסם איזו ״תוצאה סופית״ ברורה, חשוב להדגיש שקרפל מתנגד בכל מאודו להליכים של כפיה (למשל: חקיקה ״דתית״). מבחינתו, כל עוד העם לא רוצה מקדש (למשל), אז כפיית הפרויקט תהיה מעין ביזוי של המקדש.

    לגבי הגל והראי״ה, אתה צודק. לכן כתבתי קודם שהוא מאמין שבמרוצת הזמן הסינתזה שתיווצר תהיה כזו שתואמת את מסלול הגאולה בדרך הטבע, עם מקדש שיוקם, למשל, כפרויקט לאומי של ממשלת ישראל. אבל שוב: לא המטרה מקדשת את הדרך, אלא הדרך מקדשת (אצל קרפל) את המטרה. רק לאחר שההתפתחות החברתית תוביל במרוצת הדורות לכך שהעם ידרוש מקדש, זה יהיה אפשרי ונכון.

    האם האמונה של קרפל בכך שעם הזמן התהליך הספירלי יגיע לשלב שבו העם ירצה מקדש ואכן יוקם מקדש, אומרת שקרפל יכול לתאר את השלב הזה, את המקדש העתידי, את משמעותו וכו׳?

    שים לב שקרפל לא כותב בשום מקום (למיטב ידיעתי, אלא אם כן התפרסם בינתים ספר נוסף) למה צריך, לפי דעתו ומתוך חוויתו האישית, מקדש. יכול להיות שהוא נמנע מכך ע״מ שלא לחסום בירור עתידי, אבל גם יכול להיות שהוא פשוט לא יודע. הוא ״יודע״ (אם אפשר לומר כך) שההתקדמות הספירלית של ההיסטוריה ״מחייבת״ מקדש על הר הבית. אבל איזה מין מקדש זה יהיה? ולמה? מה התפקיד שלו היום? היבטים מיסטיים? "על-טבעיים"? וכיו״ב – יכול להיות שאין לו תשובות על כך, כלומר שהוא מאד ישמח אם תהליך הבירור לגבי המקדש, שהוא מציב כתנאי להתאפשרות המקדש, יחל עוד בימיו, על מנת שהוא עצמו יוכל להבין את הנושא טוב יותר.

    לגבי ״חויה אישית״ מול ״מחויבות קולקטיבית״. כמו שכתבתי, ההבט העיקרי של הקולקטיב אצל קרפל הוא האמונה. כל השאר הוא ביטוי של הקשר האמוני. עקרונית, יכול להיות כמובן שלמישהו בארץ תהיה חויה אישית שלא קשורה בכלל לנרטיב היהודי המוכר (או לאיזשהו נרטיב אחר, למשל בודהיסטי, קתולי או שילוב כלשהו של נרטיבים שונים). אבל בפועל, חוויות אישיות ניזונות מדימויים רווחים. רוב היהודים בארץ שרוצים להתקרב ל״נומינוזי״ עושים זאת בתוך המרחב (הרב-גוני כשלעצמו) של הנרטיב היהודי. ולכן, גם אם זמר כלשהו שמלחין פסוקים עבריים כביטוי לאמונה שלו באלוהי ישראל לא ״שומר שבת״ במובן ההלכתי של הביטוי, זה לא מונע ממנו, לפי הבנתי את השקפתו של קרפל, מלהשתייך לאותו גל אמוני. החויה האישית שלו (עם או בלי שבת, העיקר: עם אמונה וחיבור לסיפור הדורות של עם ישראל) היא-היא זו שמבטאת את המחוייבות הקולקטיבית שלו.

    כמובן שאם הוא יחליט להניח תפילין בכל יום חול, אז לפי קרפל הוא יעלה מדרגה. אבל על הסולם הקולקטיבי הוא נמצא, לפי קרפל, גם בלי התפילין.

    "יש לי הרגשה שאתה מציג את הגותו של קרפל בצורה מאוד זהירה, שלא לומר לא מלאה, כך שהיא מתאימה למה שאתה רוצה." – ברור לגמרי שכאשר אני מתאר את קרפל, אני עושה זאת בהתאם להבנתי אותו, שהיא, מטבע הדברים, מוגבלת. לכך יש להוסיף את הזמןה הלא מועט שעבר מאז כמו גם את הריחוק הגאוגרפי שלי מהספריה האמונית שלי, שנותרה בארץ.

    אבל חשוב לי להדגיש, שלא כל מה שכתבתי על קרפל, כלומר על הבנתי את משנתו ההגותית, תואם את ההשקפה *שלי* (אני לא חושב ששמירת מצוות, למשל, היא עלית מדרגה, וששומרי מצוות אמורים להוות סוג של אליטה בתוך הקולקטיב הרחב של כלל העם).

    אהבתי

  33. תואיל בטובך להעלות כתבה של במבי שלג ממעריב על הופעתו של שולי רנד בקיסריה. היא קצת חורגת מתחום המאמר הזה, אבל מאוד מאוד מרגשת ואני אשמח אם תהיה קיימת ברשת.

    אהבתי

  34. די כבר!!!!

    "כך למשל לגבי מהות הידע, הבנייתו והדרכים להשגתו (כאן למשל ניכרת השפעתו של גינזבורג). לפי הבנתי את קרפל, תהליך ספירלי זה אינו בגדר ״שלב ביניים״ וממילא אינו ניתן לתיחום

    הדיון גבה המצח הזה הוא פשוט מדהים. קצת כמו קטע מהחמישייה הקאמרית. קרפל, גינזבורג (כן, כן, ההוא מברוך הגבר ) מוצגים כהוגים חשובים מוטי קרפל הוא קוקו-קוקיאני,תיאוקרט,ופשיסט מוצהר (נדמה לי שהוא חובב במיוחד את הפשיזם האיטלקי,
    ובהיותו עורך נקודה , ביטאון ה"מיינסטארים" המיתנחלי, הוא אחד האנשים היותר מסוכנים שמסתובבים כאן

    משנתו ההגותית יכולה להיכנס מבחינתי לתחת שלו, ושל פייגלין, ולהמשיך משם בקול תרועה את המוסיקה היהודית האותנטית

    אהבתי

  35. נדמה לי שהבנתי מהיכן נובע הקושי שלך עם המהפכה הפוליטית שקרפל מצייר, ולמה אתה מכניס מצוות ואורתודוקסיה כשקרפל דווקא בכלל לא מדבר על זה…

    האם אתה חושב, כשאתה קורא דבר כזה, על המערכת הפוליטית המוכרת לנו כיום? כלומר: האם אתה שואל את עצמך, כמה מאזינים של המוזיקה הזו יהפכו לשומרי מצוות ויצביעו למפלגה דתית כלשהי, נניח למפד״ל?

    אם כן, אז כאן שורש אי-ההבנה: קרפל לא מדבר על שינוי כמותי של יחסי הכוחות במערכת הפוליטית הקיימת, כי אם על שינוי (הדרגתי, ארוך טווח) של המערכת הפוליטית מיסודה. מכאן המונח ״מהפכה״.

    הוא לא שואל את עצמו, אם גל המוזיקה הזה יגרום לאנשים לקבל עול תו״מ ולעבור ממפלגות ״חילוניות״ למפלגות דתיות (שלעצם קיומן הוא מתנגד בכל תוקף, מאחר והן מנציחות את האבחנה השגויה והמזיקה, לדעתו, בין ״דתיים״ ל״חילונים״). הוא שואל את עצמו, אם תופעת המוזיקה הזו עשויה לעודד מאזינים, שבעבר הצביעו למפד״ל ולעבודה, למצוא, מבלי לשנות בהכרח את אורח חייהם מבחינה הלכתית, בסיס לשיתוף פעולה פוליטי על סמך זהות יהודית משותפת, אמונית.

    כך למשל היו בזמנו שני פילוסופים במנהיגות יהודית: אוהד קמין (שהולך בגילוי ראש) ומוטי קרפל. אבל זה כבר נושא אחר.

    אהבתי

  36. "בעוד שהעיקר הוא ההזדהות של אותו יהודי עם הנרטיב האמוני של עם ישראל. לכן קרפל עצמו לא מגדיר עצמו כיהודי דתי. מה שמגדיר אותו (בעיניו) הוא לא המחויבות שלו להלכה, אלא האמונה שלו באותה דמות אלוהית שנפוצה בשיח היהודי ושרוב היהודים מרגישים קשר כזה או אחר אליה", יואב כמומחה ובקיא בכתבי קרפל, תואיל להסביר מה הקשר בין תפיסת האלוהים המקראית, תפיסת האלוהים בתלמוד(אלוהים מובס וכפוף לחוקי החכמים), לתפיסת האלוהים של נלהבי הפילוסופיה, לתפיסת האלוהים של החורשים בשדה, ולתפיסת אלוהים שמושפעת מטרנדים רוחניים סמויים של מאות שנים?

    אהבתי

  37. ראשית, השאלה לא רלוונטית. כפי שכבר נדון בתגובות הראשונות, קרפל לא פועל במסגרת צורת החשיבה האקדמית-מערבית.

    שנית, מה הקשר בין תפישת האלוהים של ישו, לזו של פאולוס, לזו של לותר, לזו של קארל בארת? ובכל זאת, הנרטיב הפרוטסטנטי רואה כאן המשכיות, וגם מי שלא מסכים עם בארת, רואה אותו כחלק מהשיח המתמשך של הנצרות המערבית (ואח״כ הפרוטסטנטית). בהסתכלות ביקורתית אפשר לומר שהנרטיב הפרוטסטנטי (למשל זה של הכנסיות הממוסדות) הוא שטויות במיץ עגבניות, אבל זה לא ממש יעזור לנו להבין את צורות החשיבה שלו, לא?

    שלישית, עבור אנשים מאמינים/״מונותיאסטיים״ הבדלי תפישה במרוצת ההיסטוריה של ״הדת שלהם״ אינם מצביעים בהכרח על דמויות אלוהיות שונות אלא, לכל היותר, על צורות ו/או דרכים שונות של התגלות ו/או קשר בין אותה אלוה/דמות לבין המאמינים.

    אהבתי

  38. מירב,
    איך בדיוק אני אמור "להעלות" כתבה שאינה שלי לאינטרנט?

    יואב,
    ראשית, הניסיונות שלך להסביר את מניעי הפסיכולוגיים הם ילדותיים. אנא, חדל מזה. המפד"ל, אגב, כבר אינה קימת.
    בעניין קרפל, לצערי אני נוטה לחשוב שאתה לא יותר מאשר קשקשן. אם אין לך מה לומר, אם אתה "לא יכול לומר לך מה הוא היה משיב על שאלות קונקרטיות אילו היה כאן" או "קשה ל[ך] להעריך מה הוא יאמר על זה", בשביל מה אתה מבזבז את זמני כבר שלושה ימים? אתה חולק על דעתי, וכשאני כבר מוכן לקבל את דעתך, מכיוון שאני מבין ששמעת ממנו דברים מפורשים, פתאום אתה נסוג ואומר שאתה בעצם לא יודע, והדברים מטושטשים כשמיים הגשומים שמחוץ לחלוני. אם אתה לא יודע, מה אתה רוצה? רק לעורר דיון לשם דיון? או שגם קרפל בעצם לא אומר כלום, אלא רק ממלמל משהו אמורפי על "יהדות גועשת"? כי על זה גם הרב גלעד קריב יכול לחתום.

    אהבתי

  39. יש דברים שאני יכול לומר על סמך היכרותי איתו ועם כתביו, ויש דברים שאני לא יכול לומר: דברים שעליהם הוא לא כותב ושלא עלו בשיחותינו. לגבי דברים כאלה אני יכול רק לשער. מן הראוי שתהיה מסוגל לקבל אבחנה כזו (בכלל, ועקב העדר יכולות טלפתיות בקרבי בפרט).

    אני חולק על דעתך לגבי אותם דברים שעליהם הוא *כן* כתב. זכותך לחשוב שאני קשקשן, אבל רצוי שתעשה זאת רק כאשר תכיר את עמדותיו ולא תייחס לו על דעת עצמך עמדות שלא קשורות להגותו, כמו למשל זיהוי של זהות יהודית עם מחוייבות לשמירת מצוות (כל מי שקרא את המהפכה האמונית לא יטען שטות כזו). אחרת דבריך נמצאים באותה רמת דיון התנייתית כמו אלו של נגה, רק שהם מנוסחים בשפה (קצת) יותר מנומסת.

    מה שרציתי הוא לצמצם את ״הפיספוס״ שלך שדיברנו עליו קודם ולהציג תמונה יותר ראליסטית של קרפל. אחרי הכל, גם אם לא מסכימים עם ההשקפה שלו (ואני לא מסכים עם כולה), קשה למצוא בארץ הרבה הוגים ברמה שלו (לייבוביץ היה אולי כזה, למרות הפרינציפיאליזם הפשטני שלו).

    לצערי נראה שבכל זאת נשארנו עם הפיספוס.

    אהבתי

  40. "ראשית, השאלה לא רלוונטית", שאלתי היא מאוד רלוונטית, מכיוון שהיא נועדה לסייע בידינו להערכת הגותו של קרפל, והעובדה היא שראית לנכון להשיב לנו ש"קרפל לא פועל במסגרת צורת החשיבה האקדמית-מערבית", הדרך היחידה שבגללה "שאלתי לא רלוונטית", היא שאתה מניח שבשאלתי באתי לנגח את היקיר ולזלזל ברעיונתיו, ולא היא. "במסגרת צורת החשיבה האקדמית-מערבית", אתה מתכוון "מתכחש לעובדות ותלוי באמונות? "בהסתכלות ביקורתית אפשר לומר שהנרטיב הפרוטסטנטי (למשל זה של הכנסיות הממוסדות) הוא שטויות במיץ עגבניות, אבל זה לא ממש יעזור לנו להבין את צורות החשיבה שלו, לא?", אי התייחסות לעובדות טקסטואליות ובחירה לדבוק באמונה שרירותית ולהעלים עין מכל דבר סותר ומערער, אינה "צורת חשיבה" כלל וכלל אלא עקשנות מיותרת ורגשנות לוחמת, ואם רוצים להבינה עדיף לפנות לממצאים של מדעי המוח.

    אהבתי

  41. א. לא הנחתי דבר כזה, אני פשוט חושב שהשאלה באמת לא רלוונטית להגותו של קרפל (ושל רבים אחרים, יהודיים או לא, שעוסקים בהגות אמונית/דתית). באותה מידה אתה יכול לשאול איך הפיזיקה (נניח) מסבירה את הקשר בין אכילת דג ע״י צדיק בשבת לבין העלאת ניצוצות וגלגול נשמות צדיקים שחיו לפנים – הלא הנחות היסוד של החשיבה בחסידות אינן הנחות היסוד של הפיזיקה דהיום.

    ב. אני לא יודע למה את מתכוון כשאתה מדבר על ״הערכת הגותו״. באיזה מדדים? יש ספרויות הגותיות עניפות (יהודית, נוצרית, מוסלמית וכו׳) שמניחה כמעין עובדה שיש אלוהים (פרסונלי או אחר…), שהיתה התגלות בהר-סיני, ש״זו התורה לא תהא מוחלפת״ או שישו קם מן המתים. מי שרוצה להעריך את הגותו של לותר (נניח) כאשר המדד להערכה הוא שישו לא קם מן המתים ושלותר ״מתכחש לעובדות ותלוי באמונות״, טוחן מים. בשביל פעולת הערכה כזו לא חייבים אמנם להאמין שישו קם מן המתים, אבל כן צריך לקבל את העובדה שיש צורות חשיבה אחרות ושהאמיתות של המעריך לא בהכרח רלוונטיות לצורת החשיבה של המוערך.

    ג. מדבריך משתמע שאין צורות חשיבה שונות (שאחת מהן מקובלת עליך ואחרות לא), אלא שיש רק צורת חשיבה אחת וכל השאר (למשל: הגות חסידית) אינו חשיבה אלא ״עקשנות מיותרת ורגשנות לוחמת״. האם זו אכן הגישה שלך?

    אהבתי

  42. בוא נתחיל בכך, שהשאלה היא כן רלוונטית(אלא אם כן מהכרותך את קרפל, אתה מודע לכך שהיא לא רלוונטית לגביו, וזה בדיוק מה שרציתי לדעת בנוגע להגותו), שכן היא מסוגלת להביא למסקנות חדשות ופתרונות שונים ב"הגות אמונית\דתית", הוגה דתי שמתמודד עם העובדות הללו יכול לנוס לאפולוגטיקה עמומה או לבנות את הגותו על בסיסה.

    "באותה מידה אתה יכול לשאול איך הפיזיקה (נניח) מסבירה את הקשר בין אכילת דג ע״י צדיק בשבת לבין העלאת ניצוצות וגלגול נשמות צדיקים שחיו לפנים", אולי כדאי שניקח דוגמא אחרת, האם מדעי המוח יוכלים להעניק פידבק נוירולוגי לפרקטיקות רוחניות? ומתוך כך לחשוף מי מהם יעילה לנו ואיזו סתם מרגיעה? התשובה היא שכן. כמו כן, אם ארכיאולוגיה מלמדת אותנו שערים מסוימות לא היו קיימות בתקופת ההליכה במדבר, הדבר חייב להביא את המאמין הדתי להתמודדות, בין אם הכחשה ובין אם התמודדות.

    בנוגע ל"צורות חשיבה", דוגמטיות אינה צורת חשיבה, אך החשיבה מתגלגלת לה לדרכיה מפתחה, כלומר, מתוך הערכה של צורות חשיבה שונות אתה עלול לגלות שחלקן נסמכות על מקור חיצוני, בלתי מועכל ונטול הפנמה ביקורתית, ופועלות מתוך בסיסו. ולכן המילים ״עקשנות מיותרת ורגשנות לוחמת״ מתייחסות לאותו מרכיב רגשי\אמוני שאינו קשור ישירות לחשיבה מושכלת, ועל בסיסו נבנים תילי תילים של "צורות מחשבה", שאותן ניתן לבקר ולהעריך.

    אהבתי

  43. מכלל הן אתה שומע לאו, אמונות נקודתיות ואקסיומות החלטיות חומקות גופא מביקורת אנושית והערכה שכלית, על ההשפעות(בין היתר, "צורות החשיבה אחרות"), שלהן ניתן וצריך לדבר. נכון שניתן ללכת אחורה ולנסות למצוא את הנחות היסוד שמאפשרות לאדם להיות מוכן לקבל ולשמר דוגמות מרכזיות, אך "הנחות יסוד" שכאלו מצריכות הוכחה, ולעת עתה ניתן להסתפק בחינוך מוקדם ומקופד כמקורן.

    אהבתי

  44. אני בכ״ז חושב שהיא לא רלוונטית – הן לגבי הסוגה שבתוכה קרפל פועל, הן לגבי קרפל ספציפית. אבל אני מניח לדיון העקרוני כי אחרת לא נצא מזה.

    ובכן, לגבי קרפל ספציפית: אני מבין מדבריך שאתה לא מכיר את החומרים שבהם הוא עוסק בספריו, ולכן אספר קצת על כך. הוא כותב בעיקר על הציונות – עבר, הווה, עתיד; ניתוח, ביקורת, חזון. מה המשמעות של המעשה הציוני, מה התהליכים שמניעים אותו, לאן הוא יכול וצריך להתפתח בעתיד. כמובן שהוא תופש הציונות בצורה אחרת מאיך שאתה (כנראה) תופש אותה. למעשה, הוא מעדיף להתשמש במונח ״שיבת ציון״ שמרחיב את גבולות השיח ההרצליאני. כאן השתמשתי במונח ציונות כדי לאפשר לך להבין בקלות את טווח הזמנים שבו הוא מתעמק: העבר הקרוב, ההווה והעתיד הקרוב. זמנים רחוקים כמו סיפורי התנ״ך (מחד גיסא) או אחרית הימים (מאידך גיסא) לא נמצאים במרכז הגותו – לפחות לא בטקסטים שהתפרסמו עד לפני כחמש-ארבע שנים (ואני מניח שגם לא אח״כ).

    כמובן, לקרפל יש מן הסתם השקפות בנוגע לביקורת המקרא וכיו״ב, אחרי הכל הוא בא (גם) מהעולם האקדמי. אבל בפגישות שהיו לנו אז דיברנו בעיקר על מה שכתב. זה היה זמן קצר לאחר שהספר הראשון (והחשוב) התפרסם, והיה לי חשוב להבין את הרעיונות שלו, שהיו לי חדשים לגמרי (למשל, מיותרוּת האבחנה בין דתיים לחילונים, לא רק ברובד הלשוני אלא כשאלה של השקפה). סיפורי התנ"ך לא היו על הפרק ולכן לא ייחדתי זמן לשאלות בנושא הזה.

    מה שאני כן יכול לומר הוא, שהתפישה שלו את הציונות אינה מבוססת על סיפורי התנ״ך. בניגוד לרבים אחרים, שחושבים שיש לנו בעלות על שילה כי היינו שם פעם וכו', קרפל מכוון את שאלת הארץ אל העתיד (לא שאלה של זכות היסטורית כי אם של שליחות ויעוד).

    לתנ״ך הוא נדרש יותר בהקשרים של מדיניות ואתיקה (למשל בנוגע למוסר מלחמה), אבל גם כאן שאלת ״המהימנות ההיסטורית״ אינה רלוונטית, מפני שסיפורי התנ"ך הרי קיימים מצד עצמם. למעשה, הקיום שלהם בקאנון היהודי ממשי ומרכזי הרבה יותר מהקיום העכשווי של המציאות שהיתה-או-לא-היתה אז (יכול להיות ששאול לא יצא לקרב ביודעו וכו׳, אבל הסיפור עצמו הרי קיים וכך גם היכולת לדרוש אותו).

    אהבתי

  45. "לתנ״ך הוא נדרש יותר בהקשרים של מדיניות ואתיקה (למשל בנוגע למוסר מלחמה)", לאיזה חלק הוא "נדרש", לרצח האכזרי, שבוצע בהוראותו של הנביא משה, של נשים ובנים קטנים תוך כדי לקיחה בשבי של אחיותיהם(שראו מסתמא מה עוללו להם אנשי האלוהים)?

    "חשוב להדגיש שקרפל מתנגד בכל מאודו להליכים של כפיה (למשל: חקיקה ״דתית״). מבחינתו, כל עוד העם לא רוצה מקדש (למשל), אז כפיית הפרויקט תהיה מעין ביזוי של המקדש", כאן אנו רואים את תחכומו של קרפל והערמומיות הפוליטית הלא קטנה שלו, אם ה"מהפכה האמונית" שלו תצלח, מערכת החינוך תתחיל בטפטופים זעירים ורבי משמעות של רעיון המקדש לילדי המהפכה, ובזכותה של ה"תנועה אלוהית" ותחכום אנושי, יהיה רוב לרעיון המקדש ללא כפייה(מדהים, לא?).

    כמו כן, הזכרת את רצונו של קרפל ליצור מצע הזדהות יהודי שיאחד חילונים(או ליתר דיוק, "לא דתיים", וראה ס. יזהר) ודתיים כאחד, להגשמת מטרות ושאיפות לאומיות, הנקודה היא שברגע שאדם יזדהה כיהודי, וממילא הניסונות החילונים למלאות משמעות אחרת במונח זה "מוצו והתבטלו", יהיה עליו, גם אם לא באבחה אחת, לכוף את ראשו ולהכנס תחת כנפי האורתודוכסיה העליזה. ייתכן שקרפל מוכן כפשרה זמנית במהפכה הנצחית לאפשר "גווני ביניים" ואפילו "כופרים", אבל מראש הפתרון שהוא מציע הוא שיבה ליהדות הישנה והטובה, הוא אף פעם לא טען שיש לעשות "מהפכה דתית" כדי שהיהדות הרבנית תהפוך לאלטרנטיבה אמיתית, שכן, לדעתו, חשיבותה של ה"זהות היהודית" תוביל את הדרך לרגליה הרומסות של "מהפכה אמונית".

    לסיכום, אתה צודק, הספר "מהפכה אמונית" הוא חשוב, אבל לא מסיבת היותו יצירת מופת ומומנט מחשבתי, אלא משום שהוא מנסח בצורה יפה את הסכנה הנשקפת למדינת ישראל החילונית והיהודית מחומצה מבעבעת של ממלכת יהודה, והלוואי, שספר זה לא יהפוך ביום מן הימים לטקטס שישננו אלפי תלמידים צעירים.

    אהבתי

  46. זירים, כאשר נזיר מבין כפי שהם באמת את המקור והקץ של ששת בסיסי המגע, את הסיפוק שלהם, חוסר הסיפוק שלהם, והמפלט מהם, או אז הוא מבין מה מתעלה מעבר לכל ההשקפות האלו.

    נזירים, יהיו אשר יהיו הפרושים והברהמינים אשר יעלו השערות ביחס לעבר, ביחס לעתיד, ביחס לעבר ולעתיד יחד, אשר יהיו בעלי דעות איתנות ביחס לעבר ולעתיד, אשר יטענו תיאוריות מופשטות שונות ומגוונות ביחס לעבר ולעתיד – כולם לכודים ברשת זו עם שישים ושתיים החלוקות שלה. כל פעם שהם מופיעים, הם מופיעים תפוסים ברשת זו, לכודים ומוכלים ברשת זו ממש.

    נזירים, בדיוק כפי שדייג מיומן או שוליית דייג, לאחר שפרס רשת דיג טובה על בריכת מים קטנה, חושב לעצמו: 'כל היצורים בבריכה זו המתאימים בגודלם, כולם לכודים ברשת זו, לכודים ומוכלים ברשת זו ממש.' – באותו אופן, כל הפרושים והברהמינים האלו לכודים ברשת זו עם שישים ושתיים החלוקות שלה. בכל פעם שהם מופיעים, הם מופיעים תפוסים ברשת, לכודים ומוכלים ברשת זו ממש.

    אהבתי

  47. אתה מן הסתם מודע לכך שאתה מתנסח באותו אופן קיצוני שאתה מיחס לקרפל, רק מן העמדה ההפוכה…

    אני, בכל אופן, אם אנחנו כבר מדברים על חינוך, חושב שזה די מזעזע שדווקא במדינה שרואה עצמה כמדינה יהודית מרבית היהודים עוזבים את מערכת החינוך הממלכתית כשהם בורים ועמי ארצות בכל מה שנוגע לתרבות עמם. בניגוד לרוב בני משפחתי איני מקפיד לומר פעמיים ביום ״שמע ישראל״ (אם לנסח זאת בעדינות), וממילא אין לי שום ציפיה מתלמידי ישראל שיעשו משהו שאני לא עושה, אבל לא ברור לי איך אפשר לעזוב את מערכת החינוך הממלכתית בלי לדעת בכלל מהי קריאת שמע.

    אני לא מדבר על שמירת מצוות או תמיכה ברעיון המקדש, אלא על כך שהם צריכים להכיר לפחות את המורשת היהודית, שכוללת בין השאר גם את מוטיב ״הבית״ – מימי המקרא ועד לזמננו (אצ״ג, משה דיין…). אני למשל מתנגד לחידוש עבודת הקרבנות על הר הבית (מטעמים שאינם רק פוליטיים), אבל בניגוד לרוב האנשים בארץ, שמגיבים בהתניה פבלובית בעד/נגד בהתאם לשיוכם המגזרי, אני יכול לנמק זאת. תלמידי ישראל, לא רק שאינם מסוגלים להתמודד עם נושא כ״כ בסיסי (רובם לפחות), הם אפילו לא יכולים להסביר למה קוראים לבנין בגבעת רם ״משכן הכנסת״…

    אהבתי

  48. יואב הלך ללמוד קרפל בכדי להרשים את בנות חברותא הדתיות והנאות, אך תומר שלנו עקף אותו בסיבוב (ל"ק, כמשל)וכבש בסערה את לבן בפלרטוטי הקפה אשר בקומת המשפט העברי. לאחר שאפילו בתו של ההונגרי עם שם המשפחה הגרמני לא נענתה לו היגר יואב לגרמניה לנסות מזלו אצל השיקסעס. דא עקא, כי שמשו של ההוגה הגדול קרפל עדיין לא זרחה בגרמניה ושוב לא הלך ליואב שלנו עם הבנות. כך החליט לנצל את קרפל בשביל לסגור חשבון עם תומר שגנב לו את בנות חברותא.

    ואני אומר: לכתחילה לא צריך היה לחלק נאמנותו בין המלגות של הצולע הייקי לבין מלגותיו של ההונגרי עם שם המשפחה הגרמני והיה מקדיש מאמציו או לדתיות או לחילוניות ונמנע היה מלצאת קרח מכאן ומכאן.

    נותר רק לקוות כי בתסכולו לא יבנה על מיועדותיו של ארץ גושן, כי אז או שבביצה שלא נולדה מדובר או בבפדופיליה. והשם ישמרנו ממכשולות.

    אהבתי

  49. הצד הכואב בכל "המהפכה" ו"הפריחה" של המוסיקה היהודית" שמדובר בתופעה מאד רדודה וענייה מבחינה תרבותית שאין לה שום ערך אומנותי.
    אולי אני עושה כאן הכללה גורפת אך עם נביט ב"צמרת הזמר היהודי החדש" (כגון אודי דוידי, המדרגות ו"חוזרים בתשובה" כמו בנאים ודוד דאור)
    נגלה שהדיסקים שהם הוציאו לאחרונה חסרים כמעט כל פרט שהופכים את היצירה לאיכותית.
    אותי אישית לא הלהיב אלבום מזמורים של אהוד בנאי שבו הוא ממלמל בשיעמום "לכה דודי" וקלאסיקות אחרות בליווי פריטה מונוטונית על גיטרה. גם לא הוקסמתי מעיבודים הפופיים האיומים באלבומו החדש של דוד דאור שאולי מתאימים לאירווזיון אך לא ליצירה איכותית של אומן ברמתו.
    על זמרים מסקטור הדתי שפועלים תחת השפעה חזקה של פופ חסידי נוסח רדיו "קול חי" או מזמורי הרב קרליבך ז"ל אני מתייחס בכלל כאל תעודת עניות של החברה הדתית. כי לקחת מנגינת פאנק-רוק פשוטה או שתי אקורדים בגיטרה, להלביש על זה משפט שחוזר על עצמו למשך ארבע דקות – "תודה לך השם אני נושם"- זו בושה.
    וכרגיל יחסית בשוליים של התופעה אפשר למצוא אומנים באמת איכותיים שלא זוכים לחשיפה כמעט כגון דניאל זמיר ו"התזמורת העממית"(מנגנים מוסיקה אינסטרומנטלית משובחת עם מוטיבים כלייזמרים), אנסמבל "היונה" ומוסיקאים חילוניים מתחום מוסיקת עולם ומורשת תרבויות ישראל (כגון יסמין לוי נמצאים בחו"ל מאשר בארץ) שלא מנפנפים עם כיפות והצהרות אך באמת תורמים לתרבות המקומית והעולמית.

    אהבתי

  50. שכל מטרתו מהבוקר שהוא פותח את העיניים בבוקר היא להחזיר חילוניים בתשובה ( לקרב לבבות בשפתו) כמו שולי ראנד, צובר כזאת פופאלריות? מישהו באמת חושב שהוא שר בשביל הגשמה עצמית או בשביל לעשות טוב לאנשים? הרי ברור שהוא הלך לרב שלו לקבל את ברכת המסיונריות וברור שהוא מנסה וכנראה אף מצליח להמיר חילוניים תמימים לחיק הגזענות המשיחית.

    אהבתי

  51. גם אני לא הבנתי איך הסקת את העמדות שייחסת לקרפל מתוך הציטוט מהטור הפותח בנקודה. מכיוון שאיני מכיר את עמדותיו של קרפל, איני יודע אם הביקורת (ולעג) שלך היא לעניין. כך או כך, חבל שלא בחרת/הצגת עמדות ברורות של קרפל אליהם אתה מפנה את בקורתך.

    אהבתי

  52. אני לא מכיר את העמדות של קרפל אלא מתוך הציטוט שהצגת. מתוכו הסקתי שיש לו עניין ב"פריחה של זהות יהודית" או "תרבות יהודית" וכן בהפיכה תרבותית וכנראה גם פוליטית. כמובן שעמדות כאלו ניתנות לפרושים רבים, שונים והפוכים.
    הביקורת שלך הוכוונה כלפי עמדות של "פריחה בשמירת מצוות אורתודוקסית". יכול להיות שזו הפרשנות של קרפל למונחים הנ"ל, אך הם בוודאי לא באים לידי ביטוי בציטוט שהבאת.
    בכל מקרה, תודה על רשימות מעניינות.

    אהבתי

  53. שמע, ברור שקרפל לא מסכם את עמדותיו במאמרון קטן בגליון נקודה. אני טוען שאני מבין לאן הוא חותר, זה הכל. וראה לעיל את הדיון שלי עם יואב.

    אהבתי

  54. אני לא אתפלא אם הכותב הוא דתל"ש או שמאלן החושש ממהפכה תרבותית במדינת היהודים

    אכן עובדתית היא שהמוסיקה היהודית הינה תופעה תרבותית שקורית במציאות החיים הישראליים בארץ והיא חוצה מגזרים: דתיים, חילוניים למהדרין, מסורתיים וחוזרים בתשובה

    מוטי קרפל הוא אחד האנשים הכי רציניים וכתיבתו מדוייקת וקולעת

    המהפכה האמונית קורית, ומאמרי הסתה פרועים כדוגמת זה מעידים אלפי מונים על אמיתותה

    אהבתי

  55. קראת בכלל מה שכתבתי?

    ובהזדמנות זו אני רוצה להבהיר:
    העמדות שאני מבטא בטוקבקים כאן הן פולמוסיות ואינן מיצגות את דעתי לאשורה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s