בגליון נקודה מרחשון תש"ע שיצא לפני שבוע, ב"עמוד הפותח", תחת הכותרת "המוזיקה והמהפכה", מנבא מוטי קרפל, עורך כתב העת, מהפכה פוליטית. מהפכה שתבוא רכובה לא על כידוני הרובים, אלא על מיתרי הגיטרות החשמליות. הנה דבריו בשלמותם:

רעיון יפה, ונדמה שמאז שנות השישים לא נתלו תקוות כה רבות במוזיקה. אבל כאן בדיוק הקוץ באליה: בעוד המוזיקה של שנות השישים היתה אמורה לשחרר את האדם, יחיד וקולקטיב, מדעות קדומות, חוקים מיותרים ובעיקר מה"ממסד", המוזיקה היהודית אמורה אליבא דקרפל לאסוף את היהודים המשוחררים יותר מדי ולהכניס אותם בדרכי נועם תחת כנפי ההלכה ושרביטו של מלך ישראל.

קרפל, חוזר בתשובה, תלמידו של הרב גינזבורג וידידו של משה פייגלין, אולי לא מכיר מספיק את אפלטון: זה ודאי לא חושב שמוזיקה יכולה לצופף אנשים תחת החוק, אלא רק לפרום את הסדר הטוב במדינה המאוד מסודרת שבחזונו. אפלטון ראה באמנות סכנה לסדר מפני שהכוח האירוטי (מלשון ארוס) שבה יכול לשלהב את התשוקות, שאמורות להישלט על ידי החלקים הגבוהים יותר של הנשמה. זה בדיוק מה שהרגיש "דור הפרחים" בשנות השישים, ובדיוק מה שהלהיב אותם.

אבל אפלטון גם לא היה פדנט לגליסטי יבש וטיפש. מעט אחרי הציטוטים שהביא קרפל – שהאחרונים בהם, אגב, מובאים מפי אדימאנטוס ותגובתו של סוקרטס עליהם היא "ניחא" (תרגום י.ג. ליבס כמובן) – ממשיך סוקרטס ומסביר שאין טעם לקבוע חוקים והלכות לכל דבר ועניין, אלא רק לחנך בצורה טובה את האדם, ולתת לו לגלותם בעצמו. שכן מי שנתחנכו כיאות

"יגלו על דעת עצמם אותם המנהגים שנחשבו לקלי ערך, והדורות הקודמים השמידום כליל"
"איזו מנהגים?"
"מנהגים דלהלן: שיהיו הצעירים מחשים כיאות במעמד המבוגרים, יושיבו אותם ויקומו לפניהם וישמשו את הוריהם; ודרך תספורתם ותלבושתם ותנעולתם וכל תופעתם הגופנית תהא כיאות. או שמא אינך סבור כך?"
"כך".
"אולם דומני כי תמימות היא לקבוע מנהגים אלו בבחינת חוק; שבוודאי אינם באים לעולם, ואף לא יתקיימו, מתוך שנקבעו כחוק, בדיבור ובכתב".
"מובן שלא".
[…] "ועוד", אמרתי, "יעזרוני האלים! כלום נרחיב עוז בנפשנו לחוקק חוקים גם על פרטי המשא-ומתן שבשווקים; בענין חוזי המקח והממכר שבהם הם מתחייבים זה לזה בשוק, ואם תרצה, אף בעניין חוזי-אומנים ועלבונות ותקיפות והגשת תביעות ומינוי שופטים, ואם יש צורך לגבות ולהטיל מכסי שווקים ומכסי נמלים, או לתקן בדרך כלל תקנות על הסדרים שינהגו בשוק או בעיר או בנמל, או כל כיוצא בזה?"
"אך אל מן-הראוי הוא," אמר, "לחייב גברים נאים וטובים בכגון אלה. שהרי את רוב הדברים, במידה שיש לקבעם בתוקף חוקים, ימצאו הם עצמם ללא קושי."
"כן, ידידי", אמרתי, "אם אלוה יקיים בידם אותם החוקים שפירשנו קודם [חוקי "החינוך והגידול", ובכללם ש"אין לחדש דבר בחינוך הגימנאסטי והמוסי" – ת.פ.]".
"ואם לאו", אמר הלה, "לא יחדלו לעולם לקבוע ולתקן תקנות כאלה לרוב, מתוך סברה שאגב כך הם משיגים את הטוב ביותר".
"לדבריך", אמרתי אני, "יחיו אנשים אלה כאותם החולים, שמחמת פריצותם הם מסרבים לפרוש מאורך החיים הקלוקל".
"אמנם כן".
(המדינה, ספר ד', סטפנוס 425)

כלומר אין שום טעם לדעת אפלטון לקבוע שלל חוקים והלכות, אלא רק לחנך כמו שצריך. אדרבא: רוב חוקים ללא חינוך נתפס אצלו כמשהו מזוייף, מעין קליפה פוריטנית חסרת ערך על חיים של פריצות. או כפי שאומר אדימאנטוס, דווקא הבלתי מחונכים מראש "לא יחדלו לעולם לקבוע ולתקן תקנות כאלה לרוב, מתוך סברה שאגב כך הם משיגים את הטוב ביותר" – נשמע מוכר, לא? 

העניין הוא שאפלטון, מה לעשות, האמין שעיקר האדם הוא הנשמה, כלומר העולם הפנימי, ולא החיצוני. המחשבה חשובה יותר מהמעשים לדידו, והוא לעולם לא היה מסכים ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות". עבורו יש לפתח קודם כל ואחרי הכל את הנשמה, ולא להתעסק יותר מדי ב"חובות האיברים". אולי הוא צדק ואולי טעה, אבל ברור לי שמרבית חברי אותו טרנד יהודי במוזיקה חושבים כמוהו. המוזיקה היהודית עבורם היא מזון לנשמה, ולא שער לקבלת עול מצוות.

ואכן, האם אותם מוזיקאים "יהודיים" הופכים לאורתודוקסים? האם שלמה גרוניך, חנן יובל, ברי סחרוף או מיכה שטרית חוזרים בתשובה? האם קובי אוז בכלל מסוגל לשמור הלכה? והאם משפחת בנאי החוזרת בתשובה אכן הופכת לאורתודוקסית? זה תלוי כנראה בהגדרה שלנו לאורתודוקסיה, וזה כבר אומר דרשני. ושולי ראנד, שכולם (טוב, חוץ מכמה ליטאים) יסכימו שהוא אורתודוקס, האם המוזיקה הובילה אותו לשם, או שהיא תוצר מאוחר של נטיית לבו?

וממילא, האם מאזיניהם של כל אלה הופכים לשומרי מצוות? חד משמעית לא. נדמה לי שברור שפנים רבות ל"התחזקות" המוזיקלית הזו, ולא כולם אריאל זילבר. זה לא במקרה: לא רק, כפי שידע אפלטון, שהארוס שבמוזיקה מעודד (אם בכלל) מקוריות, יצירתיות ופריצת גבולות, אלא שעבור רבים ההלכה פשוט אינה מה שבכוחו לקשר ביניהם לבין אותם חלקים גבוהים יותר של הנשמה.

או ליהדות. אולי בשביל קרפל מי ש"לא יכול להתכחש לזהותו היהודית" נמצא בדרך לשמירת מצוות, אבל זו ראיה מאוד צרה, מאוד לא מעודכנת, של זהות יהודית. זו מגיעה היום בשלל גוונים, ואין לה כל כוונה להפוך למונוכרומטית. עינת ברזילי כתבה על כך יפה לפני שבוע, כאשר יצאה להתפלמס עם הזעקה החילונית שנשמעה מפיו של אורי משגב ("נכפתה עלי מלחמת קיום תרבותית-פוליטית"). אותה זעקה נגד הטרנד היודו-זימרי היא "גול עצמי" לדידה, שכן 

מה ההבדל המהותי בין "התשמע קולי" ל"מה לך יחידה"? מבחינתי אין הבדל. שניהם מתנדנדים בשלווה על אותו ערסל, מי שרוצה ליטול – יטול. וילחין. וישיר. 

בדיוק. מה שמשגב וקרפל לא מבינים הוא שבדיוק ההפך מחזרה לאורתודוקסיה, "המוזיקה היהודית" היא המשך הססגוניות והפוליפוניות היהודית של התלמוד בדרכים אחרות. זה במקרה הטוב, ולכל הפחות מאפשרת המוזיקה הזאת לכל מי שלבו חפץ להרגיש יהודי – דרך אוזניות האיי-פוד – בלי להתאמץ. במקום חיזוק הממסד האורתודוקסי היצירות הללו הן ברכה לפלורליזם, ברכה ליהדות המודרנית, ברכה לשבירת המונופול של האורתודוקסיה על המקורות, ברכה לגילוי מחודש של חילונים משהו מהמורשת שהם זכו להיות ממשיכיה.

כן, כי מה לעשות ולא רק קרפל וחבריו הסיקריקים הם ממשיכיה האותנטיים של היהדות, אלא כל אחד ואחת מהחיים היום בארץ. אישית אני חושב שהם ממשיכים ומושכים אותה לכיוון לא מוסרי והרה אסון, ומאידך שחילונים שמתעלמים מתרבותם לא יוצאים נשכרים מכך, אבל אלו ואלו פני היהדות כיום. ומי ייתן ונמשיך אותה כראוי לה.

אמנות יהודית או יהדות אמנותית?

בתזמון מושלם גיליון דעות שיצא השבוע (44, חשון תש"ע), שהוא כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה (שהם, בחילונית פשוטה, "הדתיים הנורמלים"), מוקדש כולו ל"מוזיקה יהודית" ולטרנד החדש שמרחיב את אופקיה. בין הכותבים רבקה מרים, רוני איש-רן (על הפיוט בעדות המזרח), אביתר בנאי ואיתמר אלדר (על הניסיון לשיר ב-אמת ועל ר' נחמן מברסלב), חנה פנחסי (על שירת נשים), עמרי שאשא (בראיון עם פרופ' אנדרה היידו) ועוד.

כמו כן בגליון דבורה קיציס, עורכת מוזיקה ב"קול ישראל", נותנת סקירה נאה על המוזיקה היהודית החדשה בעשורים האחרונים, ומחלקת את הז'אנר לכמה זרמים: המוזיקה היוצאת מההתנחלויות, שהיא בעלת אופי רוחני-ניו-אייג'י (סיני תור, שיבי קלר, אודי דוידי); המוזיקה הממשיכה את יצירתו של שלמה קרליבך (חיים דוד בן ציון ובניו, אהרן רזאל, שלמה כץ, נשמה קרליבך); המוזיקה ה"חוזרת בתשובה" (עדי רן, יוסף קרדונר, יצחק פוקס, שולי רנד); וכמובן המוזיקה של אותם אמנים שאינם אורתודוקסים, או שעדיין אינם (מיכה שטרית, ברי סחרוף, קובי אוז, עובדיה חממה, הבנאים, אתי אנקרי).

קל לראות על פי רשימה זאת שרוב המוזיקה היהודית החדשה מתחוללת דווקא בתוככי האורתודוקסיה, ועל פי קיציס מדובר בתוצאה של "הלכי רוח המתחדשים בציבור הדתי עצמו". לא החילונים הם שמוצאים את היהדות אם כן, אלא האורתודוקסים הם שמוצאים את האומנות.

קיציס מקשרת זאת לאירועים פוליטיים כמו הסכם אוסלו או רצח רבין, אבל לדעתי מתבקש יותר לקשר זאת לצורך ההולך וגובר לתת פתח ליצירתיות וביטוי אישי שניתן להבחין בו בחברה בכלל ובציבור האורתודוקסי בפרט לרוחב כל שדרת החיים: בשדות אומנותיים שונים (קולנוע, טלוויזיה, ספרות), בהתחזקות לימודי הסוד והפרקטיקות הרוחניות (התבודדות, מדיטציה), בכניסה של חובשי כיפה למקצועות שפעם היו דחויים (תקשורת) ובערבוב חופשי של זרמים רוחניים על פי הטעם האישי (חבקו"ק, ימימה).

כל זה רק אומר, שוב, שאם הולכת ונבנית מהפכה, הרי שהכיוון שלה הפוך מזה שמקווה לו קרפל. לא לכניסה למסגרת אלא לפריצת מסגרות, לא לאימוץ המסורת שהיתה אלא להמשך פיתוחה ויצירתה, לא לחיפוש האמת הכללית אלא לבקשת האותנטיות הפרטית, לא לכינון אומה אחידה אלא לחגיגת הביטוי האישי, הסובייקטיבי.

ונסיים בבדיחה

לא רק קרפל מחכה למהפכה. הנה התוכנית של הרב שמעון אור, "ראש התנועה לתורה מנהיגה וראש גרעיון יובלים שבשכונת קרית יובל בירושלים", בפסקה המסכמת ממאמרו מאותו גליון נקודה: