יומן מסע – הודו – חלק י"ח

 

14/4/01
אני באוטובוס מבנגלור לטירוונמלאי. כלומר, האוטובוס שישנה את כאן מבנגלור לטירו' נמצא בתוכי. מה זה משנה בנגלור או טירו' – הכל כאן, הכל עכשיו, הכל אני.
אבל זה מפחיד. אני עדיין במצב הביניים בו האני כבר מפורר, אבל עדיין מספיק שלם כדי לפחד לשלומו, ואכן יש לו מה לפחד. וזה לא נעים. אני דואג שאני אשתגע (או שכבר השתגעתי) או שלא אהיה מספיק "תומר" בשביל האנשים בארץ כשאחזור, או שבכלל לא אזכה לחזור, כי אהיה משוגע מדי או אעשה איזו שטות שתהרוג אותי.
אבל באופן כללי השכינה שורה שחבל"ז, ביחוד אתמול, כשניכנסה השבת – איזו נוכחות!!!

 

15/4/01
אני בטירוונמלאי, כבר יום שני. אני באשרם ודי נחמד כאן. הראייה הנהדרת האחדותית עם הכל עדיין כאן, אבל התקפות השכינה נראה שפסקו, ודאי בעוצמה של זו בבנגלור, כשדיברתי בטלפון עם אבא ואמרתי ש"כתבנו לכם שני אי-מיילים"…
יש גם רצון להארה, גם רצון להשאר כמו שעכשיו. יש גם חשש מהארה וגם חשש מלחזור למצב הקודם של תומר, אף שהוא היה לא רע בכלל, כמובן.
אבל טוב לי להיות באשרם – רגוע, שקט, ואין הרבה סיכוי להדרס על ידי משאית מתוך חוסר-זהירות-שכינתי.

כנראה שאני בהחלט חוזר לעצמי, לתומר הטרום-גואנקה. איך אני יודע? יש שוב את הרגשת האופוריה הכמעט-תמידית שאופפת אותי. הרגשה שבהחלט היתה חסרה בשבוע האחרון.

 

16/4/01
ניכרת העמקה בָּזה. זה לא ראייה כי העולם לא נוצץ, אבל זה זה זה כי העולם ברור ואני לא נמצא והכל פשוט קורה. כמעט – כי יש גם שמחה וגם פחד מזה ולכן ברור גם שזה לא זה.
וזה דווקא קרה באוטובוס בדרך לקָטְפָּדִי כדי להזמין כרטיסי רכבת. איך? דווקא כשאני יוצא מהאשרם לכל הרעש והמהומה, דווקא אז אני נפתח לרווחה. כפי שאמרתי, מפחיד ומשמח, משמח ומפחיד.

 

19/401
את זה אני מתכוון לכתוב כבר שבועות:
עם כל התובנות, עם כל האור, עם כל זה שהכל-הוא-רצון-השם ושאין-אני ושהכל-אחד ושהכל-טוב ושהכל-קורה-כמו-שצריך והכל-מתחבר וכו' וכו' וכו'; עם כל זה יש לי סירחון-קודש לא יאומן. במקום לקחת את עצמי פחות ברצינות, כי הכל-חסר-משמעות הרי, אני עוד יותר חושב את עצמי ועוד יותר רוצה ללמד אחרים להיות דתיים ועוד יותר פוחד שלא אחזור הביתה בשלום והחכמה הזו תאבד לקרובים לי. אז מה הועילה שכינה בתקנתה? נקווה שהסירחון הזה יעבור עם הרוח. עוד יומיים למייסור, לאשרם הנוצרי. אי"ה.

 

[כבר שנה וחצי לא העלתי חלק נוסף של היומן הזה, בעיקר מתוך מבוכה. הבלוג הזה נהיה פופולרי מדי. עכשיו אמרתי, יאללה. כדי להגיע לחלקים הקודמים לחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן מתחת למשפט הזה.]

9 תגובות

  1. פרטית,
    מתגעגעת
    מדי פעם קוראית את שאתה כותב
    אכן הפכת פופולרי
    א פעם לא מדי
    נשיקות
    אורית.

    אהבתי

  2. תודה שהחלטת למרות הכל לפרסם את הקטע, נהנתי ממנו מאד.
    במיוחד מביטויים כמו "השכינה שורה שחבל"ז", "סירחון קודש" ו"תומר הטרום-גואנקה".
    ענק.

    מורידה בפניך את הכובע שיש לך אומץ לעשות על עצמך כאלה ניסויים.
    אני אישית מתקשה לחשוב על לחזור לעוד קורס, אחרי שבקורס האחרון הרגשתי שאני על סף שגעון.

    שירה

    אהבתי

  3. אני משער שאני קורא יחסית חדש שלך (אבל מקפיד, כמה חודשים), ועומד לסוע להודו (אחרי צבא), בעקבות מה שהעלית עכשיו קראתי את כל החלקים ביומן מסע שלך וזה מרתק מבחינתי.

    כל הכבוד שיש לך את האומץ להעלות את זה, עוד משהו, אם לא פספסתי משהו, נראה לי שכמה פעמים בתגובות ליומן מסע שלך שאלו אותך איך החוויות (בעיקר הרוחניות) שם השפיעו (היום ממבט מרחוק) עליך. אני גם שואל את זה, ותוהה גם האם אתה מעוניין לענות על זה…

    אהבתי

  4. אענה לך, כי באמת חשוב לדעתי להבהיר משהו: חוויות כשלעצמן הן חסרות ערך אם הן לא בונות משהו חיובי בחיי החווה. אדרבה, הן יכולות להיות מכשלות, אם אנחנו מייחסים להם חשיבות רבה מדי, מתמכרים אליהן, רודפים אחריהן וכו'. לכן בעצם השאלה שאתה שואל היא החשובה ביותר. ומה התשובה? בגדול, בטח שהשפיעו, גם רעיונית (כי אני אולי יותר מבין, פשוט ברמה של מידע, על מה מדברים כל מני מיסטיקנים), וכמובן ברמה של הצורה שבה אני חי. זה כבר נושא גדול ורחב. אומר רק שאני חושב שהייתי אדם פחות מאושר ופחות טוב אם לא הייתי עובר כל מני דברים שעברתי. ועוד דבר חשוב: אני חושב שאני יותר מבין את עצמי ואת העולם. מצד שני, יש אנשים מאושרים וטובים ומבינים בלי כל זה, כך שאני חוזר לתחילת דברי: החוויות כשלעצמן הן לא הדבר הכי חשוב.

    תבלה בהודו, ואם אתה רוצה המלצות כתוב אלי דרך ה"כתבו אלי" מתחת לתמונה שלי כאן.

    אהבתי

  5. ישר לאוטובוס מבנגלור לטירו, ישר לסטייט אוף מינד של הודו של אחרי הויפאסנה
    מרגש.

    אהבתי

  6. אני בעד להכניס את "סרחון קודש" ללקסיקון השפה העברית לרוחניות. יופי של ביטוי.

    הבודהיזם הטיבטי מבדיל בין חוויות, שהן חולפות ומסעירות ויכולות להיות טובות או רעות, לבין הגשמה, שהיא התקדמות אמיתית, נמשכת, אם כי פחות מלהיבה, והיא הפרי האמיתי.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s