מאמר חדש ומרתק של אלון דהן התפרסם ממש עכשיו בכתב העת ראשית של מכון הרטמן: "יחי אדונינו מורנו ובוראנו": האדם האלוהי, מאפייני המשיחיות החב"דית והפולמוס המלווה אותה. האמת היא שהכותרת לא ממש מדוייקת, כי יותר מאשר על הפולמוס עצמו או על החברה הטובים שצועקים "יחי אדוננו מורנו ובוראנו", המאמר מלווה את התפתחותו של הרעיון החסידי על פיו הצדיק הוא "עצמות" האל, כלומר למעשה אינו שונה או נבדל ממנו כלל, ועל הפיתוח החב"די המיוחד לעניין, על רקע פרץ המשיחיות שתקף את החסידות בסוף המאה העשרים.
דהן עצמו כתב דוקטורט על התורה המשיחית של הרבי מליובאוויטש, חיבור שהוא לטעמי המחקר השיטתי המקיף והטוב ביותר על הנושא (נעזרתי בו רבות לכתיבת מאמרי על התודעה המשיחית של הרבי בתכלת), וגם המאמר הזה מצטיין בבהירות ובהיקף המרשים של הידע שמובא בו.
כמה דברים מעניינים מאוד יש במאמר:
ראשית, דהן מציע בו סיכום ברור מפורט של הקוסמולוגיה והאנתרופולוגיה החב"דית, כלומר של מבנה הקוסמוס (מה'עצמות', המידה האלוהית העליונה ביותר, דרך 'אדם קדמון' על חלקיו, עבור ב'סובב כל עלמין', ו'ממלא כל עלמין' על ספירותיהם ועולמותיהם, טיול שנגמר בעולם החומר, ה'דירה בתחתונים', אך זאת רק כדי לחזור ולהבין שהכל מכל כל הוא האלוהות שאין בלתה) ושל מבנה האדם (סוגי, דרגות וכוחות הנשמות שבו). רק בשביל הפריסה היפה הזאת שווה לקרוא את חלקו הראשון של המאמר (עד עמוד 164 ב- pdf).
שנית, כאמור, דהן מסביר כיצד התפתחה אותה תפיסה שערוריתית בדבר אלוהותו של הרבי, שגורמת לחלק מהחסידים לזמר "יחי אדוננו מורנו ובוראנו וגו'". על פי דהן האידיאל שהציב רש"ז, אדמו"ר חב"ד הראשון, בפני חסידיו, דהיינו החסיד "הבינוני", נדחק בידי רממ"ש (רבי מנחם מנדל שניאורסון), שהציב אידיאל של אדם מושלם, גאול, ועל כן אלוהי. הנה סיכום מהיר בציטוטים שבאים בדילוגים רחבים:
שומה עלינו לשים לב לעובדה שהאידאל של בעל התניא הוא אידאל גלותי. הבינוני הקרוע בין שתי הנפשות והנאבק בנטייתו הטבעית לרע מסמל אדם שחי בעולם שעדיין יש בו רע. במובן זה הוא חי עדיין בגלות. עם חלוף הזמן, ולאור העובדה שבחב"ד קבעו קץ ברור למדי לזמן כהונתו של האדמו"ר העשירי מהבעש"ט, אידאל הבינוני נדחק אט אט ומוחלף באידאל הצדיק הגמור, האדם שנגאל […]
[רממ"ש] הדגיש כי הבירור של הדור האחרון הוא בירור 'עקבתא דמשיחא', העקביים, ולכן הוא הבירור התחתון והקשה ביותר. כמו כן הוא קבע כי 'כלו כל הקיצין' וכעת אין באקטיביזם החב"די ובקביעה שאנו חיים סמוך מאוד לגאולה משום דחיקת הקץ. לכן אידאל הצדיק הגמור, שאותו דחק האדמו"ר הזקן למועד לא ידוע בציור הגאולה העתידית, הפך לאידאל אקטואלי ונגיש לכול בהווה. […]
בעידן המשיחי האידאל העליון השמור בתניא ליחידי סגולה יהיה אידאל כללי נגיש לכול. כלומר גילוי בחינת המשיח, הזהה עם בחינת יחידה שבנפש – היא עצמות האל – הוא תפקידו של משיח, ואולם מרגע שמתגלה בחינה זו באנשים נוספים המשיח מפסיק להיות אישיות-על יחידה בעלת מעמד ייחודי, כי אם בחינה שעשויה להתגלות גם בבינונים ולהפכם למוארים, כך אנשים נוספים הופכים מעין משיחים לעצמם ולזולתם, והמשיח המיוחל אינו אוחז עוד במונופול צדיקותי.
בקיצור, בעוד הרעיון שהצדיק הוא עצמות האל אינו ייחודי לחב"ד, הרעיון שכל אחד ואחד מהחסידים (ועבור חב"ד משמעות הדבר כל אחד ואחד מהיהודים) יכול גם הוא לממש את עצמותו האלוהית הוא חידוש גדול של רממ"ש, והוא מגיע לכך משום בטחונו בכך שזהו הדור האחרון, דור הגאולה. בדור הזה לא רק, שכפי שאומר הרבי, "צדיקים אינם מציאות בפני עצמם, מציאותם היא אלוקות" (עמ' 179 שם, תרגום של דהן מיידיש), אלא שכל חסיד יכול גם הוא להפוך לצדיק, ועל כן לאלוקות ממש, שכן ממילא זהו הדור האחרון שלנו כבני תמותה, והדור הראשון כאלים גאולים. בדור כזה גם אין הבדל ממשי בין אדמו"ר לחסידיו.
מדהים? מפתיע? במידה מסויימת. מצד שני זו המסקנה המתבקשת עוד מהמילים של המשיח לבעש"ט, שהבטיח לו שהגאולה תבוא כאשר כולם יהיו יכולים לבצע עליות נשמה כמוהו. כשכולם יהיו כמו הבעש"ט כבר באמת לא יהיה צורך במשיח.
התזה הזאת מהדהדת בצורה חיובית עם זו של אליוט וולפסון בספרו, בכך שהגאולה הפרטית של כל אחד, האפשרית ממש ובצורה מלאה, למעשה מייתרת את המשיח כדמות ספציפית (וראו ראיון שלי עם וולפסון כאן). העידן המשיחי מתאפיין בכך שכל חסיד וחסיד יהפוך לצדיק מואר בשלמות.
השאלה שצריך תמיד גם לשאול כאן היא עד כמה החב"דניקים יודעים שהם כאלה. דהן כותב כי
ביאת המשיח והתגלותו מייתרת, במשנת רממ"ש, את הצורך במשיח – אל ספציפי, בכך שהיא הופכת את החברה כולה לחברת משיחים – אלים שוויונית, חדורת רצון עליון וכפופה לאמת מוחלטת אלוהית אחת. […] ניתן לראות חידוש משמעותי במִרכוז הביטויים השוליים הללו ובהחלת מאפייני הצדיק האלוהי על החברה בכללותה, שכותרתו הח"זלית היא בדרך כלל: 'ועמך כולם צדיקים', בכתבי רממ"ש.
השאלה שראוי לשאול כאן היא עד כמה, וכמה מתוך, החסידים מצפים להפוך לצדיקים/אלים חיים, ועד כמה הם וכמה מהם מצפים לביאתו השנייה של רממ"ש בפשטות ממש – במילים אחרות, מהו בדיוק ה-Sitz im Leben של התיאוריה היפה הזאת? אני חושב שדי ברור שרוב רובם של חסידי חב"ד רחוקים מרחק רב (לצערי הרב) מניסיון רציני לעבור טרנספורמציה תודעתית שתהפוך אותם בדרך ה'אתהפכא' לצדיקים ועל כן לאלוהים.
הרבי מליובאוויטש הולך על פי הרגש
אבל מה שאותי באמת הפתיע הוא נימוקו של רממ"ש לחידוש הגדול שלו. שימו לב לפסקה המדהימה הבאה, בתרגומו של דהן מיידיש (שם, עמ' 180):
[…] כשם שישראל, התורה והקב"ה כולא חד, ולא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, כי אם באמת חד ממש, כך גם ההתקשרות של החסידים עם הרבי, לא כמו שני דברים הקשורים יחדיו, אלא שנעשה הכל אחד. והרבי הוא איננו ממוצע המפסיק כי אם ממוצע המחבר. ובמילא אצל החסיד מובן כי הוא והרבי והקב"ה זה הכל אחד. לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו – יהי לו אשר לו. במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות כפי שהכניס עצמו בתוך גוף, ועל דרך מאמר הזוהר: מאן פני האדון? דא רשב"י,[62] או כשם שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם ה', או כשם שמשה רבינו אמר [בתורה] 'ונתתי עשב' […] הרבי נמצא איתנו כמו קודם. הוא נמצא בחדרו כמו קודם ושומע אותנו מתוועדים כאן […]
דהן מתרכז במשפט "במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות", ומפרש שהרבי (הוא ה'ממוצא' בין הארץ והשמיים) אינו יכול לטעות
משום שהוא ביטוי גשמי של העצמות העליונה כפי שהתגשמה בגוף בשר ודם ורצונו איננו רצון אנושי הכפוף לשיקול דעת אנושי, כי אם זהה עם הרצון המוחלט, העליון, ומכאן כפוף הוא לחוקיות דטרמיניסטית המצילה אותו מאפשרות הטעות. (שם)
כלומר יש כאן מעין סעיף ineffability כשר למהדרין (שמכישלון השליחות המשיחית של רממ"ש ניתן לקבוע שהוא לא ממש תקף). אבל אותי מדהים כאמור הנימוק שמביא הרבי לקביעתו:
לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו
הא! עוד רגע הוא היה אומר שהוא 'מתחבר לזה' או שזה 'מרגיש לו נכון'! מה יש לנו כאן? "חסידות" היא בעגה החב"דית תורת חב"ד, שהיא פסגת ומיצוי היהדות כולה בזמננו. יש לנו כאן אם כן נימוק שנשען לא על הסבר רציונלי (זה צפוי), ולא על סימוכין במקורות קודמים (זה מפתיע), אלא על פנייה לסמכות פנימית, סובייקטיבית, במקרה זה הרגשתו האישית של הרב מנחם מנדל שניאורסון מברוקלין! וזה אותי ממש מדהים. ממתי מביאים רבנים ראייה מההרגשה? אמנם הרבי מזמין גם את כולנו (כאמור) להעמיק חקר (או מדיטציה) ולהגיע אל אותה הרגשה, אבל צורה כזאת של תימוכין היא מודרניסטית (ואף פוסטמודרניסטית) וניו-אייג'ית בעליל. הרי רק אתמול העלתי פוסט ובו יוצא הרב אמנון בזק, ונימוקיו ההלכתיים בצידו, נגד נתינת משקל לחוויה (כי גם נדב ואביהו, וגם בחטא העגל, וכו' וכו'). האם מישהו יכול להביא פנייה דומה לסמכות פנימית מאת רב אחר, בהווה או בעבר? לדעתי אין ולא היה דבר כזה.
חידושו הגדול של הרבי מליובאוויטש כאן, אם כן, הוא לאו דווקא הבטחת הגאולה הפנימית ועצמות האל לכל, אלא השימוש בנימוק עכשווי כל כך, סובייקטיבי כל כך, וכל כך תלוש מהמסורת, כדי להצדיק את חידושי תורתו.
לולאת האל 
עלית פה על משהו סופר-מעניין. תודה!
אהבתיאהבתי
אם היית מחליף את חב"ד בכנסיה הנוצרית ואת הרבי מלובאביטש בישו לא הייתי שם לב.
אני באמת לא מבין מה הם רוצים מהנוצרים, בסך הכל יש להם משיח שונה, ביג דיל.
אהבתיאהבתי
עדו, אתה נשמע לי נוצרי עלוב. לך לעזאזל, שונא חב"ד שכמוך.
אהבתיאהבתי
יש כזה ביטוי אצל חסידים "ליבי אומר לי ש.."בהקשרים של לימוד תורה — ונראה לי שזה כשלעצמו איננו איזו המצאה של הדור האחרון.
על כל פנים, אותי ענין משהו אחר. אתה שואל:
"השאלה שצריך תמיד גם לשאול כאן היא עד כמה החב"דניקים יודעים שהם כאלה….השאלה שראוי לשאול כאן היא עד כמה, וכמה מתוך, החסידים מצפים להפוך לצדיקים/אלים חיים, ועד כמה הם וכמה מהם מצפים לביאתו השנייה של רממ"ש בפשטות ממש – במילים אחרות, מהו בדיוק ה-Sitz im Leben של התיאוריה היפה הזאת? אני חושב שדי ברור שרוב רובם של חסידי חב"ד רחוקים מרחק רב (לצערי הרב) מניסיון רציני לעבור טרנספורמציה תודעתית שתהפוך אותם בדרך ה'אתהפכא' לצדיקים ועל כן לאלוהים."
והשאלה שמענינןת אותי היא אחרת: עד כמה הרבי מליובאוויץ' היה חותם על ההשקפות שמייחסים לו דהן, וולפסון ושאר החוקרים.
ובאפן כללי יותר: עד כמה מחברים מדורות עברו – הרמב"ם, אפלטון,.. מי שלא יהיה, היו מסכימים עם הפרשנויות של החוקרים לתורותיהם.
עכשיו, מצד אחד, קשה כמובן [עד בלתי אפשרי] לבדוק את זה, מאחר ואין אנו יכולים לחזור אחורנית בזמן ולשאול אותם.
אבל לעתים סימולאציה פשוטה די בה כדי לקבוע מתי לא סביר שהמחבר יסכים עם פרשנות זו או אחרת לתורתו
[עוד על סימולאציה כאמצעי הבנת הזולת כאן http://plato.stanford.edu/entries/folkpsych-simulation/%5D
עכשיו, יהיו חוקרים שיאמרו שאין זה משנה כלל.
אבל אם זה לא משנה, מה כן משנה?
אהבתיאהבתי
הכי אהבתי את הצירוף "בתרגומו של דהן מיידיש" D-:
אולי באמת המשיח פה?
אהבתיאהבתי
דוד פ
לא תמיד אדם היוצר ומחדש הגות או שיטת חשיבה, מודע לתהליכים שהביאוהו לכך, או לעקרונות שאוחדו אצלו וסונתזו לאגודה אחת= שיטתו.
אדם מודע לעצמו ולמהות רעיונותיו הרבה פחות מאשר חוקריו והמהפכים בהגיגיו.
לכן לא בהכרח שאדם שאינו הסכים עם פרשניו, הוא הצודק.
כשתוצאות המחקר וסיבות ההסקים מונחים לפני מבקרי המחקרים, בידיהם להחליט האם החוקר צודק.
במקרה זה (אלוהות הרבי) הדבר בעייתי הרבה יותר, כי ישנה מגמה ע"י חסידיו (ואפילו עצמו) לפרש את פעולותיו ואימרותיו בצורה אחרת מהמשתמע מהם באמת. כרתיעה מחומרת המסקנות.
אהבתיאהבתי
ל-י.ל.
אתה כותב:
"לא תמיד אדם היוצר ומחדש הגות או שיטת חשיבה, מודע לתהליכים שהביאוהו לכך, או לעקרונות שאוחדו אצלו וסונתזו לאגודה אחת= שיטתו"
1. את התהליכים שהביאוהו נעזוב לרגע בצד — כי זה יותר ענין ביוגראפי-פסיכולוגי-היסטורי-סיבתי ולא רלוונטי לדיון בשיטה עצמה.
2. אם אדם איננו מודע "לעקרונות שאוחדו אצלו וסונתזו לאגודה אחת" אז במה בדיוק זו "שיטתו" ובאיזה מובן הם "אוחדו אצלו".
לעתים נראה שהחוקר הוא זה המאחד והמסנתז ולא ההוגה אותו הוא חוקר…
אתה כותב:
"אדם מודע לעצמו ולמהות רעיונותיו הרבה פחות מאשר חוקריו והמהפכים בהגיגיו.
"
אז שוב, באיזה מובן אלו הם בכלל "רעיונותיו" [לאפוקי מרעיונותיהם של החוקרים]? ובכלל, מה זה "מהות רעיונותיו"?
"כשתוצאות המחקר וסיבות ההסקים מונחים לפני מבקרי המחקרים, בידיהם להחליט האם החוקר צודק.
"
את המשפט הזה ניתן להבין בשני אופנים שונים — האחד טריוויאלי והשני בעייתי.
1. ניתן להבין שרצונך לומר ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולכן כשאנו דנים בהגותו של פלוני, עלינו להסתכל בטקסטים אודותיו, בעדויות של בני דורו על שיטתו וכו' וע"פ זה להחליט אם פרשנות מסויימת נכונה או לא.
זה ברור ומוסכם.
אבל הרי מזה התחלתי — שלעתים מהמקורות ומהעדויות וכו' ברור כשמש [כמעט] שאין מצב שאותו הוגה היה מסכים לפרשנויות מסויימות על שיטתו, ואעפ"כ אלו הן הפרשנויות המקובלות בעולם המחקר.
2. ניתן להבין שרצונך לומר שלחוקרים יש איזה שהם מכשירים מיוחדים, או מתודות מדוייקות שאינן בידי בני התמותה הרגילים להנפיק פרשנויות או להבחין בין פרשנות נכונה לזו השגויה.
אז תן לי להבטיח לך [בתור אחד שנמצא "בפנים"] שאין כאלה — החוקרים, כמו בני אדם רגילים, מסתמכים בעיקר על הקומונסנס ועל הבנת הנקרא שלהם [במקרה הטוב. במקרה הרע, לעתים ישנן הטיות אידיאולוגיות שונות המנחות אותם — בדיוק כמו את לומדי התורה הקלאסיים — כל אחד והטייתו הוא] …
כמובן שחוקר של הרמב"ם, למשל, אם הוא בקיא באבן-סינא וכדומה, זה יקל עליו להבין את דברי הרמב"ם [או הפוך- יטעה אותו ע"י כך ש"ינעל" אותו על קונצפציה מסויימת] אבל עדיין – מדובר על הבנת נקרא פשוטה [במקרה הטוב]– לא על מתודות פרשניות מיוחדות– והרי תמיד הבנת הנקרא דורשת קונטקסט — אז לאותו חוקר יש קונטקסט רחב יותר. זה הכל.
אהבתיאהבתי
דף
כאחד "מבפנים" כעדותך על עצמך. אתה כנראה "אנליטי" שמודע מאוד למשמעות עולם המושגים שלך, וליחסים שביניהם.
גם בחשיבה אנליטית מתחדדים הבנות, ומשתנים רעיונות-חלוטיות. ההבנה והמשמעות של אמש לא תמיד תקפה היום.
אך בכל מצב של שינוי, הביקורתיות הרפלקטיבית האישית פוסלת בהכרה והבנה ברורה את היסקי העבר בהכרת הכשלים, ובונה בדקדוק את מושאי ההכרה הנכונים לעכשיו.
לא כן בפלפולים קונטיננטליים, המבוססות הרבה על תחושות וריגושים הרבה יותר מאשר על ההגיון הישר, הם מבטאים לפעמים את חשקיו מאוייו ותיסבוכיו של בעליהם יותר ממשנה השקפתית סדורה. בפרט מטאפיסיקה-תיאולוגית מהסוג החבד"י, שמשלבים מושגים קבליים שונים ואף סותרים בחוסר ביקורתיות מינימלית.
אזי הרעיונות מתחדשות בהתאם לנסיבות שונות (חלק מהם הזכרת, וגם הם משתנות.) ובהתאם לתחושות שמתגדלות ומתגברות יחד עם הרעיון הדמיוני. מבלי שבעליהם מודע להקצנה שחלה ברעיונותיו מהשיטה המקורית בה עוד היתה לו שליטה על גדריה ועקרונותיה.
רעיונות דמיוניות ורגשיות אלו. ניתנים למחקר "אנליטי" (במובן הרך של המושג) לחוקר חיצוני הרבה יותר מלבעלי הרעיונות עצמם. יוכיח על זה ראיונות שנעשים לבעלי הגויות, שפעמים רבות רק עקב שאלות המראיין מתחדדת הבנת המרואין, ולפעמים הוא משנה בלוליניות את שיטתו במשך הראיון, כשהוא עומד על משמעות הגיגיו הוא. (רבים ההוגים שראיונות איתם שווה הרבה יותר מכתביהם, מהסיבה הנ"ל).
כל אדם איננו שלם בהבנת "מה שנראה ומסתבר לו עצמו" (גם בהכרה אנליטית) רק מתוך ביקרת חמורה מבחוץ. דבר שהוא עצמו איננו מסוגל לעשות לבד.
ב"ניתן לבדוק את הדברים" הכוונתי הרבה יותר טריוויאלי. עלינו ולא על החוקר, פשוט ללמוד את החומר ולהסיק האם הדברים הנחקרים עוותו ופורשו לא כשורה. או שנעשתה פה עבודה טובה החושפת בריכוזיות את האמת שבתוך הדברים.
החידוש ב"הרגשים" של הרבי. הוא בכך שהוא אמר זאת בפירוש ולא השכיל לעטוף את הגיגיו בפסבדו-עיון.
למעשה הוא מעיד על עצמו שדבריו אינם ראציונאליים כי אם אמוציונאליים.
זה די עצוב לחשוב על אחד מערוצי התיאולוגייה המונותאיסטית, שהגיעה בשנות האלפיים לאותה הבנה של אל בעל רצונות המתגשם באדם, הבנה של אבות הכנסייה לפני הרבה מאות שנים.
תיאולוגיה שגישתה אנתרופולוגית, הבוחנת את האל בהכרה ומושגים אנושיים חייבת להוביל למסקנות כאלו.
תיאולוגיה חייבת להיות טראנסצנדנטית מוחלטת, וממילא במקום שאין לחשוב ולהרהר כ"ש שאין לדבר…
אהבתיאהבתי
טוב, י"ל, איבדת אותי לגמר. :-)
לא חושב שהבנתי משהו מתוך דבריך …
אהבתיאהבתי
מתי איבדתי…
מה לא הבנת?..
אהבתיאהבתי
מהפסקה השניה, המתחילה ב"גם…". אבל עזוב, זה לא המקום…
אהבתיאהבתי
דוד פ
במקום שאין מקום השתדל למצוא מקום..
אבל באמת לא הובנתי?!
אהבתיאהבתי
באמת
אהבתיאהבתי
sorry' אבל כמו שאמרת לא כאן המקום.
ברשותך, נעבור לדברי הרבי המתורגמים מיידיש, ונראה אם צריך את חתימתו על הבנתינו את דבריו.
" קוב"ה וישראל ואורייתא חד הם", וכלשונו "חד ממש".
(מבלי ליכנס כרגע אם משפט זה יש לו בכלל מובן לא אלילי),
הרבי אמר את זה בתקווה שגם קרוצי חומר שאינם אלוהיים, כמונו, נבין אותו.
מה לדעתך הוא הבין במשפט הזה?
ומה הוא מבין ב"פני האדון ה' זהו רשב"י"?
(שוב, כנ"ל. אלא שפה יכול להיות פירוש לא אלילי, אלא זוהרי קלאסי= אליגוריה-מיסטית למילה "פני").
ומה כוונתו במשפט המזעזע מכל "עצמות ומהות שהכניס עצמו בגוף…"
אהבתיאהבתי
קראתי את מאמרו של דהאן והוא אכן מעניין ונראה שהאיש אינו רדוד.
אך מתכתיבתך תומר נראה שלא קראתו, אולי את תקראהו יהיו מאמריך פחות רדודים ופחות דמגוגגיים [על אף שאתה כותב יפה – אך גם הדמגוג מדבר יפה].
אהבתיאהבתי
"אני חושב שדי ברור שרוב רובם של חסידי חב"ד רחוקים מרחק רב (לצערי הרב) מניסיון רציני לעבור טרנספורמציה תודעתית שתהפוך אותם בדרך ה'אתהפכא' לצדיקים ועל כן לאלוהים."
תומר,האם אתה יכול להסביר מה היית מצפה מחסידי חב"ד לעשות כדי שיהיו ראויים בעיניך לתואר אלוהיים.
ושאלה שניה אם יש אסמכתא וכך שצדיק יכל להחשב לאלוהים מה כל כך מפתיע בכרזה שהבאת?
אהבתיאהבתי
ישראל,
לגבי הפיכתם של החסידים לאלוהיים, אני מוכן לחתום על התנאי החב"די לעניין, והוא הידיעה העמוקה מצדו של החסיד שהוא, כמו גם כל העולם כולו, הם עצמותו יתברך ממש, כלומר ראיית העולם כולו והוא עצמו כפי שהם נראים "מצידו", ולא "מצידנו". זה מזכה בעיני אדם בתואר "אלוהי".
לגבי ההפתעה, יש אסמכתא לכך שהצדיק נחשב לאלוהים, אבל לא שהחסידים יכולים להיחשב כך. ומה שמפתיע מאוד הוא שהרבי מבסס את ההכרזה הזו על הרגשתו הסובייקטיבית.
אהבתיאהבתי
תומר,למען האמת לא הבנתי את תגובתך.
1.האם אתה סבור שבכדי להקרא אלוהים די לאדם בידיעה מסוימת ,נשגבת ככל שתהיה,ללא מעשה שבא יחד עם הידיעה?
2. לא הבנתי מה הכוונה שלך בהבחנה בין "מצידו" ל"מצידנו" ולכן גם לא הבנתי מה חשיבות ההבחנה.
3. אני לא דיברתי על ההפתעה מאמירתו של הרבי הקשורה להרגשתו הסובייקטיבית(שזו אכן הפתעה רבתי במבט ראשון אם כי לא העמקתי בזה )
אני דיברתי על הכרזה שהבאת שהתוכן שלה במבט ראשון מקומם ומפתיע אבל במבט שני אתה בעצמך הודית שיש אסמכתא לכך שצדיק יכול להחשב לאלוהים.
אהבתיאהבתי
ישראל,
לגבי אותה ידיעה, אני מדבר אל על פריט אינפורמציה במוח, אלא על תפיסה חדשה של הקיום שמחוללת טרנספורמציה רבתי בצורת החיים שלנו.
לגבי מצידו ומצידנו, חשבתי שאתה חב"דניק ולכן תבין. "מצידו" זה העולם כפי שהאל רואה אותו, כלומר ככולו הוא. "מצידנו" זה איך שאנחנו רואים את העולם, כלומר עולם חומרי וכו'.
ההפתעה היא בכל מקרה לא מזה. דהן רואה משהו חדש (אבל לאו דווקא מפתיע) בכך שהרבי אומר שגם החסידים יכולים להגיע לדרגה זו. תקרא שוב את מה שכתבתי.
אהבתיאהבתי
תומר
הקצע המצוטט מדהן שהפתיע אותך, מופיע כבר מתורגם מאידיש בספר "לב לדעת" מאת הרב גינזבורג, עריכה אהד אזרחי(!). שם יש התייחסות מעניינת ביותר(וקבלית עד למאוד) לדברים אלו של רממ"ש. הספר הנ"ל יחד עם עם עוד ספרים כמו "סוד ה' ליראיו" ויתר סדרת הספרים בצבע חום, הינם מתקופתו המוקדמת של הרב גינזבורג ונחשבים ליסודיים והקבליים בהגותו.
אגב, אכן עבודת הדוקטור של דהן, היא מקיפה ביותר, כתובה בצורה בהירה וקולחת ומעל הכל מעניינת.
אהבתיאהבתי
תודה רבה, אני מקווה לשים ידי על הספר.
אהבתיאהבתי
שלום תומר
ראשית הרשה לי לומר לך שהבלוג שלך הוא תגלית נפלאה ומרגשת.
אני נהנה מאוד לקרוא את אבחנותיך הכנות והישרות.
במקרה זה, אני סבור שאתה, ואולי כבר החוקר אלון דהן, נפלתם קרבן לתרמית.
מעולם לא פגשתי חסיד חב"ד שיאמר בפה מלא את ההשוואה "מורנו-בוראנו" או כל אמירה דומה, מלבד אחד.
קוראים לו מאיר ברנס, והוא אדם מעורער בנפשו, שהסתובב בזמנו והפיץ כרוזים בסגנון זה, אחד מהם מופיע בטקסט שלך. כפי שתוכל לראות בקישור הבא, חב"ד מקפידה להרחיק אותו משורותיה: http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=193
אחרי כל זה, אני מסכים שסכנת הנצרות אורבת לרגלי תנועה זו, ולרגלי ההקצנה החסידית שלה, כפי שניתחת יפה.
אבל עדיין הם מקפידים לשמור על הדקות הזו, ב"רוח הדברים" שמועברת, באופן שנשמר מעבר לתורות המילוליות.
אהבתיאהבתי
פורת,
תודה על המילים החמות.
לגבי הרבי כאלוהים, אני חושש שמדובר ביותר מאדם אחד, גם אם לא ברבים. דוד ברגר קיבץ בספרו המפורסם כמה וכמה מקרים שונים של פרסומים ברוח הזאת וסיפורים על אנשים שונים שביטאו דעות כאלה (למשל אישה שפנתה במכתב אל הרבי כ"כבוד הרב קודשא בריך הוא שליט"א" (אחרי פטירתו)). ודאי שרוב החסידים מקפידים מאוד לא "להתנצר" יותר מדי. אבל יש כאלה שנותנים דרור מוחלט לאהבתם והערצתם לרבי.
אהבתיאהבתי
כמובן. אלא שעל פי התלמוד "אם קרית לא שנית…ואם שילשת לא פרשו לך", יש מי שסופג את המהות דרך אקלים תורני, ויש מי ששומע מן הצד ולא מבין את הדקויות, כמו האשה שמודרת מהאקלים התורני הזה.
אגב, חיזוק לדבריך- מאז מותו של הרבי התחיל להתפרסם דף חיקוי מתחרה ל"שיחת השבוע" של מנחם ברוד, בשם "שיחת הגאולה" של הזרם המשיחיסטי יותר. אני לא יודע אם הוא עדיין מתפרסם, אך במשך תקופה ארוכה מאוד סרקתי שוב ושוב גליונות שיצאו,
ומעולם לא מצאתי התייחסות לקב"ה, רק לרבי!!!
לעשות רצון הרבי, להידבק בדרכי הרבי וכו'.
ועדיין, בניגוד לתחזיותי, הם לא התנצרו. וגם זה משהו.
אהבתיאהבתי
תומר הנפלא.
גם אני מתחיל להרגיש לאחרונה שאני "ממוצע". אני חש חזק לפעמים שאני ממולא ב"עצמות ומהות אין סוף".
האם אלו הזיות שווא, רח"ל. או שיתכן שאחרי שהרבי זי"ע נתדבק כענף בשרשו. אני נבחרתי להיות דירה בתחתונים בדורינו.
גם לפעמים ההרגשות שלי הם שעצמות ומהות הרבי, הם הממלאים אותי. האם זה אותו דבר כמו ביחס לאי"ס או לא.
ושאלה אחרונה. האם שייך להיות "ממוצע" בין האי"ס לרבי הממוצע ? או שאין ממוצע חל על ממוצע.
אהבתיאהבתי
ש"צ, בדיחותיך לא מצחיקות כלל וכלל. מאחלים לך טחורים, יא טמבל. לך תנשק את העכוז של הרב שך הכלב
אהבתיאהבתי
תומר,
מעניין. האם שמעת על הווידאו בו הרבי מנגן "צמאה לך נפשי"? על המשפט "כן בקודש חזיתך לראות עוזך וכבודך" חוזר הרבי פעמיים ובפעם השלישית הוא אומר: "כן בקודש חזיתיך לראות עוזי וכבודי"
אהבתיאהבתי
כן, שמעתי על זה, ובאמת שכחתי לציין את זה (ואף דהן משום מה לא ציין את זה במאמרו).
אהבתיאהבתי
תומר,
כתבה מרתקת כהרגלך בקודש. אך הערה קצרה: ממ"ש בעצם אומר שעניין תיאלוגי(הרבי כממוצע המחבר ואף יותר מזה) הוא לפי הרגש ולא בהכרח לפי ההלכה. אך נקודה זו אינה מחדשת דבר. אם הוא היה אומר בעניין הלכתי שיש לפעול לפי הרגש למרות שאין לכך מקורות אז אכן הייתה קמה סערה. אך כאן הוא מדבר בעניין תיאלוגי גרידא ולכן אולי לא צריך לקחת את דבריו כאומרים יותר ממה שהם. מכיוון שהיהדות תמיד החזיקה שהמעשה הוא העיקר.
עם זאת, באופו פרדוקסלי, אמונה ברבי כאלוהים היא אכן בעייתית לפי ההלכה המסורתית ולכן אפשר לומר שחב"ד דוחקת את גבולות ההלכה בנושא אחדות האל שהוא כידוע מעיקרי היהדות ומתסתכנת במה שאחרונים היו רואים כעבודה זרה.
אהבתיאהבתי
תומר יישר כח על מאמריך המאלפים, בכל תחום שהוא. אתה תמיד צולל עד נקודת האמת.
אתה מביא בכל נושא את הנרטיב בכללותו לצד כל פרטיו הקטנים והמרתקים.
נ.ב.
שמתי לב שכתבותיך מככבים בפורום החרדי "עצור כאן חושבים"
http://bhol-forums.co.il/topic.asp?whichpage=2&topic_id=2821269&forum_id=1364
אהבתיאהבתי
חיים תודה, לא שמתי לב עד עכשיו. ראיתי שאותו "נשיאדורנו" היה לי לאמרגן, וזה נחמד מצידו.
אכן מביאים את מאמרי לשם מדי פעם (אני תמיד מגלה זאת באיחור מסויים, ואם תוכל להדיע לי כשאתה שם לב, אשמח), אבל אני אף פעם לא מבין את כללי הדיון שם, כי נראה מתגובותיהם של אנשים שונים שמותר למעשה לומר הכל, כלומר כל דבר בדיה שתתמוך בעמדה של מפיץ הבדיה, וכך חסידים ומתנגדיהם חוזרים על אגדות שונות שאין להן שחר, ובין אלה יש כמה רציניים יותר שמנסים לדבוק בעובדות. אבל במצב כזה אני לא כל כך מבין מה הטעם בדיון, אולי לבד מערכו הבידורי, שהרי מדובר בלא יותר מאשר מושב ליצים.
אהבתיאהבתי
תומר,
לא הייתי מגדיר כלל את "עצור כאן חושבים" כמושב ליצים. כולם שם רציניים מאוד.
אלא שבכל דיון הנוגע לאורתודוכסיה, מתלהטים הרוחות. "דת ואמונה" למאמין, הם הערך העליון ביותר שישנו, רוב הנרצחים בעולם נעקדו על מזבחות דת ואנטי-דת (מלחמת העולם השניה היתה בפנימיותה מלחמת דת ואנטי-דת).
הפורום הזה פתוח להבעת דעות מוקצנות ככל שיהיו (בחוקיות מסוימת של הגינות), וככזה אין לו כללי דיון.
איני יודע לאיזה "אגדות שאין להם שחר" או "בדיות" התכוונת. החסידים לא אמורים להיות נאיביים פחות ממורי דרכם, ומתנגדיהם מתנגדים לכל אגדה.
"נשיאדורינו" באמת העשיר שם את הידע בכתבותיך צפופי החומר. אולי כדאי שגם אתה תנדב שם בנושאים המענינים אותך, הערה מפעם לפעם.
אהבתיאהבתי
חיים,
בסדר, אולי קצת הגזמתי. אכן יש שם אנשים ודיונים רציניים. פשוט מוזר בעיני שאנשים מרשים לעצמם לכתוב דברים שברור שעובדתית אינם נכונים. למשל בלינק שהבאת, מישהו מספר ביוגרפיה בדויה לחלוטין של הרבי.
לגבי הערות שלי, הייתי מאוד רוצה להשתתף שם בדיונים, אבל בד"כ פשוט אין לי זמן.
אהבתיאהבתי
תומר
הביוגראפיה המוטעת היא כנראה נחלת כל החסידים שנוהגים לשכתב את ההיסטוריה כאוות נפשם, תזכורת- האוונגליונים גם ניסו להתחזות כהיסטוריים אמיתיים.
הנה לך נושא מחקרי חדש "תולדות הרבי בעיני החסידים- מציאות ומומצאות". תאמין לי זה יהיה מרתק לא פחות מאלוהותו של הרבי.
(כידוע הריי"צ היה בודה סיפורים רבים, כך שבחב"ד אין מחויבות למציאות.
הערותיך, גם הקצרות יועילו שם הרבה.
אהבתיאהבתי
שאלת מתחיל:
מה מקור הביטוי "ישראל, התורה והקב"ה כולא חד"?
אהבתיאהבתי
תשובת מתחיל:
מאכזב, אין ממש מקור. מזכירים את הזוהר ח"ג ע"ג/א:
דתנינן ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל. וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הכי נמי סתים וגליא. ישראל הכי נמי דרגא על דרגא.
אבל ברור שזה לא הפשט. ואני דווקא בניתי הרבה על המשפט המסעיר הזה.
אהבתיאהבתי
ב"עצור כאן חושבים" ראיתי שזה התשובה הקבלית ל"בן האב ורוח הקודש" הנוצרי.
זאת אומרת הקבלה שענינה היא הקשר הפנימי בין הבריאה לבורא, לקחה שתי מציאויות – "הרעיון התורני" ו"נשמת ישראל" ועשתה אותם מושג אלוהי.
בפורום ההוא ישנם מקורות ספרותיים להתפתחות הבטוי הזה.
אהבתיאהבתי
תודה חיים,
האם תוכל לשלוח לינק?
באמת? עד כה לא חשבתי על השפעה מן הנצרות חזרה אל היהדות (וצריך להודות שקצת קשה לי עם זה).
בינתיים שמתי לב שאפשר לבודד שבב מהפסקה הנ"ל בזוהר:
"קב"ה אורייתא וישראל. וכל חד"
תמרון שיש עוד כמוהו, אך שקשה להתייחס אליו בכבוד.
אהבתיאהבתי
למעשה אין מקור קדום לביטוי הזה, הוא התפתח מרימוזים לכיוונו.
עיין פה בתגובה השניה של "ספרן" הוא מביא מקורות ספרותיים שעסקו בזה.
http://bhol-forums.co.il/topic.asp?whichpage=96&topic_id=965071&forum_id=1364
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי
תודה. השניות הראשונות אומרות הכל (שים לב המגיב פורת).
אהבתיאהבתי
http://www.geulanovelties.com/point1.html
אהבתיאהבתי
תומר,
יפה ביותר.
נ.ב.
ראיתי אחת התגובות שלך ב4/9 שעה 7 בבוקר.
הייתי בטוח שאתה שומר שבת.
אהבתיאהבתי
תומר,
עוד קרון יפהפה לרכבת המיוחדת בה אתה קטר.
המשך והצלח.
אבל רציתי לשאול אותך בכנות. האם הכתבה הנוכחית (וגם הראיון עם וולפסון) למרות נימת ביקורתך בסיומה, איננה קרובה במקצת למשנתך הניו-אייג'ית?!.
האם אינך מזדהה בתוכך עם נוכחות אלוהית אימננטית בתוככי האנושות?
לא נראה שהבאת את הדברים כמאמר ביקרת על משיחיות תיאולוגית, או
על האלהת אנוש.
תקן אותי עם טעיתי.
אהבתיאהבתי
אלחנן,
איכשהו רק עכשיו ראיתי את תגובתך.
לשאלתך, כן, אין לי בעיה עם אלוהות אימננטית, גם בתוככי האנושות.
אהבתיאהבתי
תומר, חבל שמרוב להיטותך להמציא רעיונות תיאולוגיים חדשניים ונחמדים אתה מתעלם ביודעין מכמה עובדות טכניות ופרקטיות.
הביטוי המוזר שאמר הרמ"ש על חותנו נאמר פעם אחת בלבד במשך כל ימי אדמורותו, והדבר נאמר כחודשיים אחרי פטירת החותן.
כשנדפס העתק כל השיחות הללו שבאותו מעמד מאוחר יותר בשנת תשכ"ט הורה הרמ"ש להשמיט את הקטע.
ההסבר לכל זה הוא מאד יבש: מיד אחרי פטירת חותנו, הוא היה עדיין המום מהפטירה בגיל 70, וגם (אם נרצה להכניס קצת ציניות) רצה להרשים את הקהל עד היכן מגיעה מידת הנאמנות שלו לחותנו, ולכן אמר מה שאמר ותלה זאת ברגשות שלו.
לאחר שעבר קצת זמן ולאחר שביסס את מנהיגותו, לא התבטא יותר לעולם בביטוי מוזר זה, ואף הורה להשמיטו.
מדובר במשהו פרוזאי ביותר, בלי שום מיסטיקה.
הסבר מסוג זה ניתן גם לומר למשיחיות המתפרצת שיצר בשנותיו האחרונות, שלא היתה למעשה אלא ביטוי פרוזאי לפחד מן המות. ניתן להניח שהוא לא האמין כלל בכך שהוא אדם מיוחד הראוי להיות משיח, אבל הפחד שלו מן המות, והידע שהוא משאיר ציבור ענק ללא מנהיג כפה עליו את האמונה שמשיח חייב לבוא מיד.
אהבתיאהבתי
כמה שטויות אפשר להכניס בכל כך קצת מילים?
אהבתיאהבתי
האם אני באמת הראשון שאומר את מה שכל כך ברור לכל חסיד חב"ד: רגש והרגש הם שני מושגים שונים!!!
האם הכותב הנכבד שם לב לכך שהוא ממש לא בקי בטרמינולוגיה של האיש עליו הוא כותב?
אהבתיאהבתי
חב"דניק,
אשמח לשמוע את דעתך. אנא פרט.
אהבתיאהבתי
דבריו של נחמן הם פסיכולוגיה שקרית בגרוש. הרבי דיבר על המשיח כל ימיו, ואף כתב עוד ב-1956, זמן קצר אחרי שהחל להנהיג את חב"ד, במכתב ליצחק בן צבי: "מיום הלכי ל"חדר" ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה וכחלק מגאולה זו יהי' "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא ה' אלקיו" (הוריות יא, סוף ע"א), והכל יהי' באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – "יאמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי"". בקשר לדברי הרבי על חמיו, לא הייתה פה כוונה להרשים איש, והחסידים העריצו את הרבי בכל מקרה. – בנוסף, בליקוטי שיחות נדפס הקטע שאמר הרבי על חותנו, שחור ע"ג לבן.
אהבתיאהבתי
תומר,אתה מאמין בניסים?
אהבתיאהבתי
תלוי. מהו נס?
אהבתיאהבתי