הפסקאות הראשונות של ספרו של קרליבך, הודו: יומן דרכים מביאות את נקודת מבטו אל מול הים האנושי של רחובות ניו-דלהי. בלשונו הזהב מתאר קרליבך איך
זורמים, סואנים ראשים לאורך המדרכה, על פני הגן הירקרק, מתחת לנוף התמרים. נוהרים ראשים זה אחר זה, זה ליד זה, בשטף רחב, בקצב אחיד. ראשים אשר עורם שחור כשחור הלילה וראשים שחומים בצבע הקפה, ראשים כשוקולדה, כקקאו, כתה חריף, כתה קלוש, ובהירים לחלוטין, ראשים חשופים לאור השמש וראשים מוצלים בצל מטריות שחורות, ראשים מגולחים לגמרי, למחצה, לשליש, לרביע.
המשפטים האלו עלו בדעתי בברקלי. לא שאפשר להשוות את הצפיפות כאן לזו שבהודו כמובן, רחוק מאוד מכך, אבל גם כאן מזדמנת איזו עמידה מלאת פליאה לנוכח נהר האנשים, התבשמות בגיוון והתרשמות מוקסמת ממלוא הספקטרום. וכאן הגיוון הוא בראש ובראשונה אתני. לבנים, שחורים, היספנים, ערבים, פרסים, הרבה מאוד סינים, ויאטנמים, קוריאנים, יפנים. וכן, כמובן גם הודים. הרחובות צבעוניים והלשונות מתבוללות האחת באחותה. לו הייתי יודע להבדיל בין מנדרינית ליפנית הייתי יכול לדווח כמה שמעתי מזו וכמה מזו.
והעסקים. מסעדות הודיות, סיניות, מעדניות ויאטנמיות, מזללות תאילנדיות, מקסיקניות, מזרח-תיכוניות. בין נהגי המוניות שפגשתי היו פקיסטנים, אפגנים, אירנים, טיבטים. באופן מוזר זה תורם להרגשת הבייתיות. כשכולם זרים מרגישים לא כל כך זרים. האם הארץ הזאת פחות שלי מאשר של כל אחד אחר? טוב, פחות משל מי שחי כאן כבר כמה דורות אני משער. אבל כל כך רבים הגיעו לא מזמן. הניו-יורק טיימס בדיוק הביא נתונים על העלייה העצומה בזרים שבאים בכלל ואלו שבאים מאסיה בפרט. מסתבר שבעת הזאת שיעור אוכלוסיית אלו שלא נולדו בארה"ב היא הגבוה ביותר מאז 1910. 13.7%, שהם 44.5 מיליון איש. בין המהגרים, מוצאם של 41% מאסיה, 39% נולדו בדרום אמריקה. בהתחשב בכך שמאסיה טסים לא מעט ומדרום אמריקה אפשר פשוט לחצות את הגבול, אלה מספרים מרשימים.
לבן הוא צבע
בשבועות האחרונים רץ כאן הסרט Crazy Rich Asians (רום-קום מלבבת העונה, כמו שאומרים, לכל כללי הז'אנר) ועורר שיח מעניין על מקומם של יוצאי אסיה בהוליווד בפרט ובארה"ב בכלל. שובר קופות שמוותר לחלוטין על שחקנים שאינם מן המזרח הרחוק מסמן איזה צעד. חניכה. אולי בארצות הברית הופעה בסרט הוליוודי פופולרי שקולה לשירות בגולני בישראל. יותר מאשר תהילה, זה איכשהו מסמן את ההפך הפרוזאי: הנה כי כן, גם הם Everyday, run-of-the-mill, honest-to-God Americans.
באופן ספציפי מקומם של יוצאי אסיה באזור שאני גר בו ללא ספק נרחב. שכונות שלמות בסן פרנסיסקו, למשל, נרכשו על ידי דיירים שבמקור מסין, כולל הסבת מבנים לכדי אולמות דים סאם ענקיים. ב-San Francisco Chronical נכתב כדרך אגב בשישי לפני שבועיים ש"שליש מהעיר אסיאתי". בעיר שרק לפני שישים שנה המתח העדתי המבעבע בה היה (מלבד בין שחורים ללבנים כמובן) בין אירים-קתולים לרוב הפרוטסטנטי, זה שינוי עצום. גם בעל הבית שלנו בברקלי במקור מסין.
נראה שאוניברסיטת ברקלי מביאה את התופעה לכדי מיצוי מלא. לא פחות מ-40% מהסטודנטים לתואר ראשון, כך נאמר לי, הם יוצאי אסיה. חלקם אזרחי ארה"ב כבר דור שני ושלישי, חלקם הגיעו רק לעשות תואר באוניברסיטה הציבורית הטובה בעולם. זו כמות עצומה שנוכחותה כמובן מורגשת בקמפוס. אפילו לקורס שלי על מיסטיקה יהודית הגיעה סטודנטית מסינגפור.
חשבו על העיר ועל הקמפוס: אם ניקח בחשבון גם את ההיספנים והשחורים נגלה שלבנים הם קבוצה גדולה, אבל הם אינם הרוב. האקלים כאן כמובן פלורליסטי במיוחד וחוגג diversity ו-ethnicity ורב-תרבותיות, אבל העיר משנה את פניה. תהיה זו תמימות לחשוב שזה לא מפריע לאיש, ואטימות לחשוב שמי שזה מפריע לו זה רק משום שהוא גזען.
בית הספר הציבורי של הבן שלי נבחר עבורנו על ידי העריה – אי אפשר להחליט בעצמך לאיפה לשלוח את הילד. המוסד החינוכי נבחר בכוונה רחוק יחסית מהבית שלנו, באזורים שמשורטטים במיוחד כך שהם כוללים רחובות ממעמדות כלכליים שונים. אינטגרציה כמדיניות. בכיתה שלו ציירו באחד הימים פורטרט עצמי. הילדים התבקשו כחלק מהעניין לבחור צבע שאיתו יציירו את גון עורם. גם הלבנים בחרו במיני ורוד או בז' או אוף-וויט – איש לא השאיר את הדף "נקי" או "נייטרלי". לכל איש יש צבע שנתנו לו אביו ואמו ושנתנה לו הרב-תרבותיות.
לא כוחות
במבט שני ושלישי מתחילים גם להבחין בדפוסים מובהקים בכל הנוגע לחלוקת התפקידים. בפשטות, נותני השירותים הם לא הלבנים. הם היספנים, הם שחורים, הם יוצאי אסיה. ללבנים רוב הכסף, רוב המשרות הבכירות והכוח הפוליטי. ויש גם גבולות לא מספיק מטושטשים של סגרגציה עירונית. שכונות של לבנים, ,שכונות של שחורים, שכונות של היספנים. זה לא חד משמעי כמובן ויש יוצאים מהכלל, אבל זה גם ממש לא בלתי נראה. החלוקה היא קודם כל כלכלית – ללבנים פשוט יש יותר כסף ויותר כסף מאפשר לחיות במקומות מסוימים – אבל זה לא רק כלכלי. נראה שליוצאי סין בסן פרנסיסקו שציינתי קודם, למשל, יש מספיק כסף לחיות איפה שהם רוצים באזור (ובל נשכח שמדובר באחת הערים היקרות בעולם) והם בוחרים לחיות יחד, כלומר מקימים מעין קהילות מקומיות. כך גם קבוצות אחרות. לעיתים הסגרגציה היא וולנטרית, לעיתים בלית ברירה. ובעניין אחרון זה יש עוד ללא ספק דרך לעשות.
יהודים לא חיים יחד. אין כאן רחובות או שכונות של יהודים (כפי שיש בברוקלין למשל). זה קשור לכך ששיעור החרדים כאן קטן עד לא קיים, וגם אורתודוקסים אין הרבה. זה קשור גם לכך שיהודים רוצים להיות כמו כולם ועם כולם. מסתבר שאפשר לא רק להוציא את היהודים מהגטו אלא גם את הגטו מהיהודים. כמובן שגם המראה החיצוני הבסך-הכל-לבן מאפשר אינטגרציה פשוטה יחסית. אבל בכל הנוגע לרבים מהאחרים ההיררכיה על הספקטרום משתמעת מתנאי החיים, והם משתמעים ממנה. זורמים, סואנים ראשים לאורך המדרכה, על פני הגן הירקרק, מתחת לנוף התמרים. לכל אחד מקומו. אבל גם ההזמנה התיאורטית, ולפעמים ממשית, לעבור קדימה בתור. המתח בין היומרה לניידות למציאות המקובעת לפעמים גדול מדי.
דת המהוגות
החבלים המחזיקים יחד את ערימת הזרדים השונים כל כך האלה, המסגרת המסוגלת לעצב גיוון כל כך גדול לכדי חברה מתפקדת, הם הדת האזרחית האמריקאית. לא בדיוק זו שדיבר עליה רוברט בלה במאמרו הקלאסי מ-1967, כלומר אוסף האמונות, הסמלים והטקסים שמתייחסים ליסודות המקודשים לקולקטיב האמריקאי – הרפובליקה, החוקה, הנשיאות – אשר משתמשים באל ובאמונה באל באופן מונותאיסטי-גנרי, פוסט-נוצרי, ומהווים מסגרת משמעות מאחדת עבור האומה. כוונתי לדת האזרחית כפי שתיאר אותה הסוציולוג המבריק John Murray Cuddihy.
בספרו No Offense: Civil Religion and Protestant Taste (1978) מסביר קדיהי שהדת האזרחית בארצות הברית היא קודם כל דת ה-No offence, כלומר דת ההתחשבות, המהוגנות, הגניאליות, ה-amiability, ה-cordiality ועוד כמה מילים שאין להם תרגום בעברית. "המערכת הטקסית הזאת מדריכה אותנו כיצד להימנע מתוקפנות דתית כלפי אחרים, בדרך בה ניתן להיות, באופן דתי, לא תוקפניים דתית", כותב קדיהי. "תוקפנות דתית", כלומר השימוש הבוטה בהבדלים דתיים כדי להחצין היררכיה (הדת שלי עליונה על שלך) או כדי לבטא קהילה סגורה (אני מחשיב כבני אדם/כנושעים רק את חברי הדת שלי). אלה אסורים בארצות הברית, הם מה שנקרא Frowned upon. אבל אותה מערכת, ששורשיה אולי במתחים הדתיים בין החלוצים בעולם החדש וברצון העז לא לשכפל את האלימות האירופאית שממנה ברחו גם באמריקה, משמשת כיום להחלקת לא מתחים דתיים אלא עדתיים.
שכן מה עושה אותה דת אזרחית אם לא הופכת כל אדם זר לאזרח מקביל ושווה במסגרת המרחב הציבורי המתוקן-מהוגן, כלומר הפרוטסטנטי? Good morning sir, Of course sir, How are you doing today?, You have a good one! כו' וכו' וכו', בכל מקום, בכל בית עסק, ואפילו בפגישות אקראיות ברחוב או בעמידה בתור בסופר. כך שוברים היררכיות, מכבדים כל אדם באשר הוא אדם, הופכים את שני המשתתפים בדיאלוג הקטן הזה לעמיתים, לשותפים בקוד אזרחי מאוחד. החיוכים המעושים שישראלים הופכים באופן נמהר ומתנשא למקור לחשד וחוסר-אותנטיות ("הם מפלסטיק") אינם אלא הטקסים הבסיסיים של הדת האזרחית האמריקאית, הדת שהופכת את כולנו לבורגנים טובים.
גם את האסיתים וההיספנים והערבים. כי מי שלא משתף פעולה הופך עצמו בכך לדוחה ודחוי, לגר שאינו מבין את שפת המקום, ואף גרוע מזה, לפרסונה נון-גרטה. המר את דתך לדת האזרחית האמריקאית או היה כופר וזכה לנידוי. כך שהצורך בקונברסיה מהירה ברור לכולם. ואכן, נהג ה-uber הפסקיסטני, הקופאי האפגני, סוכן הרכב הטיבטי (אגב, אחלה בנאדם, מומלץ למי שצריך באזור), איש העסקים הלבנוני-נוצרי העשיר, המלצרית הנפאלית, סוכן הסלולרי השחור (שמתברר שהוא בכלל יהודי), בעל הבית הסיני, רופא המשפחה ההודי – כולם קיבלו על עצמם את הקרדו האמריקאי, את הדת האזרחית. One nation, under God.
לולאת האל 
תודה תומר, מעניין מאוד ובהצלחה שם. אשמח אם תוכל לספר מה מצב ה-PC בברקלי בימים אלו? יש Safe-Spaces? מרצים מוחרמים? (וסליחה על הפרובינציאליות) הפגנות BDS בקמפוסים?
אהבתיאהבתי
יש כמובן סימני PC פה ושם, אם כי בינתיים לא נתקלתי במשהו מופרז. לגבי הפגנות BDS, לא היו עדיין, אולי מחכים כנראה ל"שבוע האפרטהייד" שייערך רק עוד כמה חודשים. בגדול היה גם של חיכוכים פלסטינים-ישראלים לפני כשנתיים-שלוש, אבל זה די נרגע.
אהבתיאהבתי
להקשיב לאדם עם תפיסה שונה משלך מאתגר יותר מלהגיד שלום לאדם בצבע שונה ממך, אם הוא חושב את אותו הדבר.
בברקלי יש ספקטרום רחב של צבעים מקובלים אבל טווח הולך וקטן של ספקטרום דעות.
כפי שציינתי בתגובה קודמת אירוע עם ריצ'רד דוקינס בוטל.
בן שפירו הרצאה בברקלי בלי בעיה לפני כשלוש שנים אבל בפעם האחרונה שהגיע היה צורך ב 600,000$ של אבטחה. כלומר, 600,000$ של חוסר סובלנות לספקרום של דיעות.
התפיסה שלי היא שקבלה של מגוון דיעות קודמת לקבלה מגוון צבעים.
למה? כי המהות היא האישיות, התפיסה ועמדה – לא צבע העור.
אהבתיLiked by 1 person
כמו כן, להגיד "ללבנים יש את רוב הכסף" היא טענה שאינה מגיעה לדעתי למהות המנגנון המדובר.
המהות העמוקה יותר היא
המערכת כלכלית המשגשגת התגלתה על ידי אנשים בעלי עור לבן.
למה? נסיבות היסטוריות, נסיבות גיאוגפיות ואולי גם מזל.
כך מקבלים מדינה כמו ארה"ב שהיא עשירה ועם הרבה אנשים עור לבן.
אנשים ממקומות אחרים, שאין להם עור לבן, שיש להם פחות כסף כי הם מגיעים ממקום אחר בעולם עם מערכת כלכלית מוצלחת פחות מהגרים למדינה העשירה יותר.
כאשר אומרים "ללבנים יש את רוב הכסף" זה נשמע כאילו הלבנים, בכוח הזרוע או מניפולציה, עשקו את השאר כאשר המציאות בפועל היא הפוכה. מערכת כלכלית משגשגת התגלתה על ידי אנשים בעלי צבע עור לבן ואלו מאפשרים לכמות גדולה של אנשים בעלי עור לא לבן לבוא ולהינות מהשפע ולהיות חלק ממנו.
למשל: ארה"ב עשירה לאין ערוך מוונזואלה. עכשיו נניח שמאה אזרחים מוונזואלה מגיעים לארה"ב וגרים בשכנות לאזרחים האמריקאים. אם נתבונן בשכונה המקבלת ונגיד: "ללבנים יש את רוב הכסף" זו בעיה. אמירה מדוייקת יותר היא שהסוציאליזם כפי שהתבטא בוונזואלה ריסק את הכלכלה וכל הכבוד לאמריקאים על כל אזרח מוונזואלה שהם מאפשרים לתת לו לבוא ולהינות מהשפע.
מעבר לטענה עצמה קיימת הסוגיה לגבי עצם האפשרות להביע את הדעה.
אם הייתי מגיע לברקלי כדי להגיד דבר מעין זה הייתי כנראה צריך להגיע עם אבטחה שתעלה אלפי דולרים כדי למנוע אלימות פיזית כלפי ו/או כלפי המבנה בו הייתי מרצה.
מה שהייתי גם מקבל היה ספקטרום רחב, קבוע וידוע מראש של מילות גנאי כמו גזעני, שונא זרים וכו'.
אהבתיאהבתי
צבי, השפע הכלכלי המודרני הוא אכן פיתוח אירופאי, אבל נדמה לי שאתה שוכח שני דברים: עבדות בארה"ב, וקולוניאליזם באירופה ובארה"ב. אי אפשר לומר שהלא-לבנים פשוט "הגיעו מאוחר" יותר לשולחן, ובטח אי אפשר לומר שלומר שהלבנים השתמשו בכוח זה לא נכון ו"המציאות הפוכה". הפוכה היא לא. וכל זה עוד בלי לומר מילה על הילידים האמריקאים.
אהבתיאהבתי
זה ש"ללבנים יש את רוב הכסף" זו פשוט אמירה עובדתית. היא אינה מסתירה מאחוריה הנחה של מזימה מרושעת, לא יותר מאמירות כמו "בישראל האקלים חם ויבש ובשוודיה קר ולח", או "לחופי המפרץ הפרסי יש מרבצים עשירים של נפט, ובחוף המזרחי של הים התיכון, אללי, אין".
איך הגענו למצב שבו "ללבנים יש את רוב הכסף"? אפשר לנסות להסביר, וההסבר כמובן יהיה מורכב (גם ארגנטינה וצ'ילה, למשל, הן מדינות שנוסדו ואוכלסו כמעט לגמרי ע"י מתיישבים ממוצא אירופי, והן עשירות הרבה פחות מארה"ב או קנדה. אבל להפוך את זה לסוג של אשמה היסטורית של הגזע הלבן זה פשוט מטופש.
מצד שני, האם חלוקה שוויונית יותר של העושר בין הגזעים והקבוצות האתניות השונות הייתה יוצרת בהכרח מצב טוב יותר? לא בטוח, ובכל מקרה, ניסיונות ליצור תיקונים מלאכותיים בחלוקת העושר על סמך קריטריונים גזעיים או אתניים יוצרים עיוותים גדולים יותר מאלה שהם נועדו כביכול לתקן. בעיניי, עדיף בהרבה המצב בו אנשים, בלי קשר למוצאם, יכולים לחיות חיים מלאים ומספקים בלי להיות מוכרחים לעשות מאמץ בלתי-פוסק להגדלת עושרם החומרי. אבל זו אינה תפיסה שפופולרית בארה"ב, אפילו לא בבועות אקדמיות.
אהבתיאהבתי
מעניין מאד. בהצלחה רבה!
אהבתיאהבתי
ניו יורק וקליפורניה הן בועות.
אהבתיאהבתי
ניו יורק + קליפורניה = 60 מיליון איש
אהבתיאהבתי
מרתק. מאוד נהנתי לקרוא.
לגבי האינטגרציה כמדיניות בבתי הספר, כל עוד יש אפשרות לבחור בבית ספר פרטי זאת אינטגרציה חלקית בלבד. משפחות אמידות שמשויכות לבית ספר שאיננו נחשב מספיק בעבורם נוטות לבחור באופציה הזאת שכמעט ואינה אפשרית עבור משפחות אחרות.
אהבתיאהבתי
בכותרת: דת המהוגות. נרעה לי שזו שגיעת חטיב.
אהבתיאהבתי
תיקון זעיר, לדת האמריקאית קוראים קפיטליזים חזירי. כל השאר מעטפת מאושרת בחוק.
אהבתיאהבתי
צר לי על הטרחנות: אי אפשר "מדרום אמריקה אפשר פשוט לחצות את הגבול". התכוונת מן הסתם לאמריקה הלטינית. מקסיקו שייכת לצפון אמריקה, דרומית לה 7 מדינות מרכז אמריקה.
אהבתיאהבתי
אכן. תודה על הניטפוק.
אהבתיאהבתי
ההיבטים שאתה מתאר נכונים, מרשימים כל בא מקרוב וראויים לציון. אבל נראה לי שיש בדבריך התלהבות יתר, שכן לפעמים מדובר במעטפת נימוסין יפה, שאין מאחריה [כמעט] דבר. מעבר לכך, יש לחיים בארה"ב גם היבטים לאו דווקא נחמדים, ואפילו כאלה שהם ממש לא, גם אם לא תמיד מגלים זאת באותה מהירות (תלוי גם במקום המגורים).
מה שבטוח הוא שהלשון העברית מסוגלת לבטא בצורה נהדרת מה שמילים וניבים אמריקאיים מביעים. יכולת להמיר מילים וביטויים בין שפות מלמדת על עושר תרבותי ועל עומק מחשבה, כך שכדאי להקדיש לכך את המאמץ הנפשי המתבקש.
אהבתיLiked by 1 person
תודה תומר, פוסט מעניין. לגבי הנמהרות של ישראלים לשפוט, לא הייתי מכליל וממהר לשפוט. הזיוף והמלאכותית של האמריקאי האופייני (נותן שירות או סתם אדם ברחוב) מתגלים במלוא עוצמתם כשמגיעים לקונפליקט. אז ניתן לראות אם החיוך והמילה הטובה של לפני רגע היו אמיתיים או שזה סתם רפלקס חלול. למרות שאני סולד מ"הישראלי המכוער" (הכללה גסה כמובן) אני לא הייתי מחליף אותו ב"אמריקאי היפה" או בדת האזרחית. אני מעריך ישירות, למרות שלעיתים היא מתבטאת כגסות ואלימות (שהם כמובן פסולים כשלעצמם).
אהבתיאהבתי
אוקי, פייר אינאף, כמו שאומרים כאן. אמתין ואראה.
אהבתיאהבתי
הייתי בברקלי בתחילת שנות ה -90, כסטודנט לתואר שלישי (משפטים). גם אז הגיוון האתני היה ניכר מאוד, כמו גם הפלורליזם (- בעיקר לערכים ואמונות ברוח "פרוגרסיבית").
דומה שתומר פרסיקו חווה את המציאות הזו באופן חיובי למדי. אני חוויתי אותה כסוג של אי נוחות ובמידה מסוימת כמשהו דוחה ומסוכן. זיהיתי הרבה יותר ריק ערכי, ושטחיות ומלאכותיות תרבותית, מאשר עמוד שדרה רעיוני, ידע מעמיק ומוסריות, בקני מידה מערביים מקובלים כמובן. ראיתי זאת ברמת הפרט וגם ברמת הארגון. קל מאוד לחיות על ססמאות, ומסתבר שססמאות פלורליסטיות הן המקלות והמפתות ביותר, אבל גם הדלות והבלתי פוריות ביותר.
ביני לבין עצמי סימנתי את החברה והתרבות האמריקאית הזו, ככאלה הנתונות בתהליך מואץ של התנוונות. התנוונות נוחה, אסתטית, מפוארת עד חיננית, טובלת בעושר יחסי, אבל התנוונות. זה הכיוון של ארה"ב בכלל, לפחות מאז מלחמת העולם השניה, וביתר שאת מאז שנות ה – 70: שקיעה עקבית מעמדה של מעצמה תרבותית, כלכלית, צבאית – לעמדה משנית ביחס לציויליזציות אחרות בעתיד הלא רחוק.
אפשר לבקר את תפיסת הדת האזרחית של בלה, ולהעדיף על פניה את זו של קדיהי, ולמעשה יש להבין כי קדיהי מתאר דת אזרחית שהפכה להיות הגמונית בחלקים הפרוגרסיביים העירוניים הגדולים של ארה"ב בחוף המזרחי והמערבי, על חשבון הדת האזרחית ההיסטורית (שאולי יש לה עדיין אחיזה מסוימת, אולי בוריאציה קצת פרוורטית, בארה"ב התיכונה [למעט ערים כמו שיקגו] ). אבל כדאי להפנים כי הדת האזרחית ההיסטורית היא דת פוזיטיבית שיצרה אומה גדולה, תרבות חזקה, מדע מוביל, כלכלה אדירה, דמוקרטיה יציבה ועוצמה צבאית שהגנה על תרבות המערב – לא הרכיכה של "דת האזרחית" נגטיבית, דלה ואימפותנטית נוסח קדיהי-ברקלי והדומות לה, תופעה שקשה להבין מדוע יש להתלהב ולהזדהות אתה.
אהבתיאהבתי