בקיץ 1834 פרסמו המחזאי והמשורר גאורג בוכנר (Büchner) והתיאולוג הנוצרי פרידריך לודוויג ויידיש (Weidig) מנשר הקורא לתושביו העניים של דוכסות הסה (Hesse – מרכז גרמניה של היום) להתמרד באדוניהם האצילים ובעלי הקרקעות. השניים פנו לציבור המדוכא וקבעו כי
אתם משלמים להם ששה מיליון פלורינים כמס, ואילו הם מושלים בכם, כלומר מכריחים אתכם להאכיל אותם תוך שהם גוזלים מכם את זכויות האדם והאזרח שלכם… חפרתם באדמה כל חייכם הארוכים – כעת חפרו קבר לרודנים שלכם! בניתם ארמונות מבוצרים – כעת החריבו אותם ובנו בית של חירות!
היתה זו תקופה מרתקת בתולדות אירופה. אחרי המהפכה הצרפתית , אחרי ייסוד ארצות הברית כדמוקרטיה ליברלית, הגיעה תגובת הנגד הריאקציונרית מצד מלוכנים ואנשי כנסייה שביקשו לקומם מחדש את הסדר הישן. צרפת החזירה את המלוכה, באימפריה האוסטרו-הונגרית עמל הנסיך ושר החוץ המהולל מטרניך על ייצוב שליטת הקיסר, באיטליה ביקש האפיפיור לבצר את סמכותו (שהיתה אז גם פוליטית), ובנסיכויות השונות של גרמניה דאגו, כרגיל, לסֵדֶר. אחרי התקווה החדשה שהעלו המהפכות, האימפריה בהחלט הכתה שנית.
אבל את התקווה אי אפשר היה לדכא. ההמונים טעמו כבר את טעם הליברליזם, שיח הזכויות נישא ברוח, החילון הלך והתפשט, ו"הבעיה הסוציאלית", כפי שנקראה בעיית העניים והפרולטריון, הפכה לנושא שלא ירד מסדר היום.
זו התקופה בה נוצר טיפוס אנושי חדש: המהפכן במשרה מלאה. אלה היו האידיאליסטים הרדיקלים שהקדישו את חייהם למאבק למען הנדכאים והחלכאים, למען העניים והחלשים, למען חסרי ההשכלה, למען המיעוטים ולמען הנשים.
הם דרשו שוויון לפני החוק, מיסוי לכל (כלומר גם לאצולה), עיתונות חופשית, אחריות מיניסטריאלית (כלומר את האפשרות לפטר בעלי תפקידים). הם דרשו פרלמנט שייצג את הציבור, שקיפות במערכת המשפט, משפט עם חבר מושבעים (ולא שופטים שהם אצילים או כמרים המנותקים ממצבו של האדם הפשוט) וכן זכויות לאומיות: הגדרה עצמית לאומית בנפרד מהאימפריות או תוך איחוד שלל נסיכויות ודוכסיות.
הם דרשו את כבוד האדם, שוויון, חירות.
חישבו על הכוחות שעמדו מולם: לא היתה מדינה אחת באירופה שלא שלט בה מלך. אם היה פרלמנט, נציגיו נבחרו על ידי אחוז או שניים של האוכלוסייה, העשירים ביותר כמובן. לא היתה הפרדת דת ממדינה ולכנסייה היה כוח עצום: בתי ספר ובתי חולים נוהלו על ידה, היתה לה השפעה גדולה על הפוליטיקה ורוב האנשים כמובן היו דתיים. 'מוצא המינים' של דארווין יפורסם רק ב-1859, ואתאיזם, בשלב זה, נחשב מפלצתי ואף היה עילה למעצר. היתה צנזורה על העיתונות ועל ספרים, לא היה חופש התאגדות, לא חופש הפגנה, לא שוויון לפני החוק, לא שוויון לנשים, ואם הייתם במקרה יהודים הופלתם לרעה באופן זוועתי (בברלין, למשל, יהודים הורשו להיכנס לעיר רק דרך שער הבהמות).
ובכל זאת, ליברלים דרשו זכויות והפיצו את רעיונותיהם, סוציאליסטים נאבקו למען הטבת תנאי הפועלים (המניפסט הקומוניסטי יפורסם ב-1848), אנרכיסטים לחמו נגד עצם רעיון המדינה ומהפכנים ארגנו קבוצות, לעיתים חמושות, בניסיון להביא לשינוי השלטון.
תולדות בניית הסדר הליברלי, הדמוקרטיה, מערכת המשפט המודרנית, השוויון לפני החוק, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים – הם תולדות המאבקים המתמשכים הללו, תולדותיהם של רבבות הוגים ופעילים שלעיתים קרבות – רוב הפעמים למעשה – הוכו, נעצרו, נכלאו והוצאו להורג. ונכשלו. שוב ושוב נכשלו, עד שהצליחו. העולם שאנחנו חיים בו הוא העולם שהם עיצבו.
פעילותם של וויידיש ובוכנר נודעה לשלטונות מיד אחרי שהופיע הטקסט שלהם. בוכנר ברח לציריך, דרך צרפת, ומת שם מטיפוס ב-1837. הוא היה בן 23 במותו. את ויידיש תפסו. הוא נעצר ונכלא, ואחרי שנתיים של עינויים במחנה המעצר, התאבד. הוא היה בן 46.
דוכסות הסה, אחרי מהפכות אביב העמים של 1848, חוקקה חוק שאיפשר זכות הצבעה לכל הגברים לבית התחתון של הפרלמנט, והצבעה על פי חישובי הון לבית העליון. שבעים שנה אחרי כן, ב-1918, הודח דוכס הסה האחרון ידי "מועצת הפועלים והחיילים" של האזור. הדוכסות הפכה לרפובליקה ב-1919.
אני מתאר לעצמי שלא שמעתם על ויידיש ובוכנר. גם אני לא הייתי יודע עליהם אם לא הייתי חוקר את התחום. בחרתי אותם באקראי מתוך עשרות מהפכנים, פעילים, הוגות ורפורמטוריות. הם שני שמות ברשימה ארוכה של אנשים ונשים שנאבקו לכינונו של הסדר העולמי שאנחנו נהנים ממנו היום, וששילמו מחיר יקר על מאבקם.
אותו סדר עולמי עומד היום בסכנה. אבל הכוחות שקמים עליו אינם גדולים יותר מאלה שעמדו מול אותם רפורמטורים ומהפכנים במאה ה-19. אדרבה, אז גם היה צריך לשכנע את ההמונים שכל בני האדם שווים, שלכולנו זכויות אדם ואזרח, שלנשים, עניים ומיעוטים מגיע שוויון זכויות, שעבדות היא זוועה בלתי-לגיטימית ושדמוקרטיה עדיפה על מלוכה או רודנות צבאית. היום הרעיונות האלה הם קונצנזואלים בכל המערב למעט בקבוצות המחזיקות בפונדמנטליזם דתי.
אנחנו בתקופה שבה יש המבקשים לערער את הסדר הליברלי והדמוקרטי. אני משוכנע שהאמיתות האלה לא יישכחו ושהאנושות תיצור מסגרות שישמרו ואף יעמיקו אותן. אני מאמין באדם.
לולאת האל 
אמצעי הדיכוי הרבה יותר מועילים בדורנו מאשר בדורות ההם, וכי ברוסיה או בסין ניתן היום לפרסם משהו דומה לספרי המהפכנים הצרפתיים ? אין ספק שהיה צריך להיות אמיץ ולקחת סיכונים כדי להיות פעיל ליברלי בזמן המלוכה אבל התנועה הליברלית בכללותה לא ידעה כוח חזק או דומה לה בעוצמתה. בימינו המדינות מחזיקות במכשירי מעקב אדירים שמסקלים כל ניסיון לערר את הסדר הקיים.
אין אני מאמין באדם. ולדעתי פחות רציונלי להאמין באדם מאשר באלוקים.
אהבתיLiked by 1 person
א. מסכלים ולא מסקלים
ב. אין שום דבר רציונלי באמונה בכלל – אחרת זו לא אמונה אלא הנחה, ידיעה, השערה או ניחוש.
ג. אפשר לסלוח לאנשים שחיו פעם שלא ידעו שיש משהו אחר – הם הכירו רק מדינה שיש לה מלך והכירו רק את מה שהכנסיה לימדה אותם. העובדה שיש היום אנשים שמתייחסים ברצינות לספר אגדות עם יפה כמו התורה, הברית החדשה או הקוראן או שהם מאמינים שנתניהו ראוי להיות ראש ממשלה אחרי שראו במו עיניהם את ממשלת לפיד בנט שעמלה למענם והייתה טובה פי אלף מונים היא עניין למחקר פסיכולוגי מעמיק.
אני עד היום לא מבין איך לא קמו המונים לפני 500 שנה והחריבו את הכנסיות עד עפר כשגילו שהארץ סובבת סביב השמש ושהכמרים שיקרו להם כל השנים אבל עובדה, זה לא קרה ועובדה שעד היום ישנן כנסיות בעולם למרות השקר הזה.
אהבתיאהבתי
סליחה על האגוצנטריות, אבל כמו שאמר קיינס "בטווח הארוך כולנו נמות". אז אולי בטווח הארוך יהיה טוב ואסור להתייאש (למי שעתיד האנושות בכללה מטריד אותו), אבל כשאני חושב על ילדי ונכדי, המצב נראה בכל זאת עגום.
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
מאוד מוזר שבחרת בגרמניה כדוגמה שם ההמונים לא התנגדו לדיקטטורה הנצית ולא הגעת לשנת 1932. עדיף היה להכנס לברלין בשער לבהמות מלצאת מברלין לבוכנולד או לאושויץ.
כיום הסכנה לדמוקרטיה(שלטון הלאום) המודרנית גדולה מאוד. הכוחות שקמים עליה מסוכנים יותר. קל להם לשכנע את ההמונים: שכל בני האדם חיבים להיות שווים ואסור להיות שונה ולכן אסור לדבר על הבדלים בין בני האדם ולחקור אותם, שלכולנו זכויות אדם כולל למתנגדי הדמוקרטיה, שלמיעוטים מגיעה אפליה-לטובה, שביקורת על בני האדם פוגענית, ששלטון מומחים בין לאומי עדיף על דמוקרטיה.
אהבתיאהבתי
פספסת לגמרי את נושא הפוסט שהוא כיצד למרות הדיכוי בכל אירופה , הצליחו המונים להגיע בכאל זאת לאומות דמוקרטיות שיש לנו כיום. כיצד הליברליזם ורעיון הדמוקרטיה הצליח לנצח את רעיון הדיקטטורה המלוכנית שהתקיים במשך אלפי שנים ונראה כדבר טבעי שימשך לנצח.
חוקרים הבדלים בין בני אדם, כמו שחוקרים הבדלים הבדלים בין גברים לנשים, זה כמובן יהרוס את התזה של הימנים כמוך ולכן לא תטרחו לקרוא מחקרים כאלה. בני אדם שונים זה מזה – יש שחורים ויש לבנים, יש שחומים ויש צהבהבים, יש גבוהים ונמוכים – יש טיפשים ויש חכמים ובכל זאת למרות ההבדלים האלו אנו נוהגים לתת לכולם זכוית פוליטיות שוות.
כל שלטון דמוקרטי נעזר במומחים וכך גם גופים בינלאומיים. בפעם הבאה שאתה נוסע באוניה או במטוס או נוסע מעל גשר , נסה לדמיין כיצד היתה וועדת אזרחים שלא למדו הנדסה היתה מתכננת אותו.
אהבתיאהבתי
בפירוש מונעים חקירה של הבדלים בין תרבויות. באקדמיה בארה"ב הפסיקו ללמד את ספרי ברנרד לואיס. במיחד יש התעלמות מתרבויות, שכיום פוחדות מחופש ודוגלות בעריצות.
חסרי תרבות מאוד מתרגשים מהבדלי פיגמנטציה ולא מבחינים בהבדלי תרבות.
הדמוקרטיה בגרמניה לא ניצחה בגלל המוני הגרמנים.
לא כתבתי על העזרות רצונית במומחים, אלא על אידאולוגיה של שלטון כפיתי ריכוזי של מומחים כמו האידאולוגיה של האימפריה הסינית הנוכחית. בגופים בינלאומיים יש רוב מכריע לעריצים.
הדוגלים בדיקטטורה כיום אינם חדלי אישים עם ניוון גנטי כמו המלכים באירופה ולכן אסור להיות שאננים..
אהבתיאהבתי
שלום תומר, מדוע המיילים ממך מגיעים רחבים הרבה יותר מהמסך לאורך. יש דרך לתקן לדעתי אבל אינני יודע איך
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
היום ניתן להשפיע על מסות של אנשים אפילו יותר מבעבר, זה נעשה כל הזמן בידי משפיענים וידוענים.
אתה למשל ידוען בקנה מידה קטן, לאלה שמסוגלים ורוצים לקרוא כתבה או מאמר.
הבעיה היא שהשימוש במדיה החברתית כגורם השפעה צריך להיות קיצוני וקצר. זה מתאים למשפיענים וידוענים וגם לאלה ששולטים על המדיה החברתית מבחינה כלכלית, לא לכך ולשכמותך.
אהבתיאהבתי
היום הלוחמים האמיצים למען חופש נמצאים באוניברסיטת קולומביה. אתה האויב שלהם
אהבתיאהבתי
כמה עצוב לי שאג'נדה אנטי יהודית מתגנבת / לכל רעיון שאתה מעלה
וכל זה במסווה " אמוני "
סוג של /// אלישע בן אבויה "
אהבתיאהבתי
אלישע בן אבויה הוא הגיבור שלי. הלוואי שכל היהודים היו כמוהו.
אהבתיאהבתי
הפרוגרסיביזם שאתה נמנה עליו, הוא ההפך מהליברליזם וחירות האדם. הפרוגרסיביזם הוא מהרס הדמוקרטיה, מהרס שלטון החוק. אתה אחד מתועמלני השקר והצביעות, ועוד מעז לדבר אלינו בשם החירות.
אהבתיאהבתי
עובדתית האדם זה בעל החיים הכי מסוכן.
אהבתיאהבתי
מעניין כמו תמיד ושוב ברצוני להמליץ על ספרו של דה לה בואסי ״על ההשתעבדות מרצון״ שנכתב כמה מאות שנים קודם המחזאי והמשורר גאורג בוכנר.
ככה זה נפתח
לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות – מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת – ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו – לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו – שהרי אחד הוא – ואף לא לאהוב אותו – שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה. לפיכך, כאשר אומה שנכפה עליה בכוח הנשק להיות משועבדת לשלטונו של יחיד – כפי שהייתה אתונה נתונה למרותם של שלושים רודנים – אין להתפלא על כך שהיא כנועה אלא להצר על כך צער רב. או נכון יותר, לא לתמוה ולא להלין על כך, אלא לשאת את המצב בסבלנות ולצַפות לעתיד טוב יותר.
אהבתיLiked by 1 person
כהרגלך בקודש, גיבובי מילים ואנלוגיות חסרות שחר, במקום לצלם סרטון בו אתה גונח כפדופיל שזקוק לסירוס: "אני שונא את ביבי" בפה מזיל ריר….
אהבתיאהבתי