מעבר לאומללות, לעצב, לאבל על מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה, ניצב חוסר האונים: התחושה המחרידה שאנחנו נלקחים בעל כורחנו למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בחלום רע, אנחנו במושב הנוסע של אוטובוס ללא בלמים, וגבולות המדינה הם חלונותיו הסגורים.
"ההליך יצא לדרך והכול ייוודע לך בבוא הזמן", אומר אחד הזרים שמגיעים לעצור את ק' בספר "המשפט" של קפקא (מגרמנית: אילנה המרמן), ומצייר בדייקנות את חוסר האונים של האזרח אל מול מנגנוני המדינה. "נחטפנו", זועקים המפגינים בבגין ומול בית הנשיא, ומביעים את אותה המצוקה.
חוסר האונים שעומד כבסיס למצבנו הנוכחי מציב אותנו אל מול כוחה העצום של המדינה. אנחנו נתקלים בכוח הזה כשאנחנו מתגייסים או מתבשרים על ביקורת של מס הכנסה, אבל בזמן הזה הקווים מתחדדים והסכנה לאבד את כל מה שיקר לנו ברורה ומיידית. כאילו הפכנו מאזרחים לנתינים, אנחנו עומדים פעורי עיניים אל מול החלטות השלטון. כמאמינים בידיו של אל קנא, אנחנו חסרי יכולת להשפיע ואף חסרי ידע על מה שעוד צפוי.
במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, הצביע בנז'מן קונסטן על התמורה העמוקה שחלה בתודעה האנושית עם הכניסה לעידן המודרני. קונסטן מסביר שאין עוד היגיון בכתיבת טרגדיות המציבות את האדם אל מול כוחות הגורל או האלים — אלה כבר לא מעסיקים אותנו, ובכל אופן אינם הישויות שבאמת מאיימות עלינו. את מקומם תפסו כוחות אחרים, מוחשיים הרבה יותר ומחרידים לא פחות:
הסדר החברתי, פעולת החברה על הפרט בשלבים ובזמנים שונים, רשת המוסדות והקונבנציות שעוטפת אותנו מלידה ואינה מרפה עד מותנו — אלה הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת להפעיל. הם המקבילה המדויקת של הגורל אצל הקדמונים. משקלם כולל את כל מה שהיה בלתי־מנוצח ודכאני בגורל… הציבור שלנו יופעל באופן עמוק יותר ממאבקו של הפרט אל מול הסדר החברתי ששודד או לוכד אותו מאשר על ידי אדיפוס שנרדף על ידי הגורל או אורסטס הנתון בידי אלות הנקם.
קונסטן (1767–1830), הוגה שווייצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", הבין שמשהו יסודי השתנה בתודעת האדם. המעבר אל המודרנה ותהליך החילון הפרידו אותנו מתפיסת העולם שעל־פיה כל גרגיר חול וכל עלה עשב הם חלק מתוכנית אלוהית כוללת, שכולנו כמוהם שזורים בסדר הוליסטי ונענים לכוחות גדולים מאיתנו. עם זאת, עלייתה של מדינת הלאום הביורוקרטית הציבה מוסדות אחרים, גדולים ומאיימים לא פחות, שאנחנו נתונים למרותם.
מה שהפחיד את מחברי הטרגדיות היווניות היתה ידו של הגורל, של המוירות (Moirai), האלות שקבעו לכל אדם את מהלך חייו ואת רגע מותו. הרומאים חששו מפורטונה (Fortuna), אלת המזל והגורל, והעבריים הקדומים חששו כמובן מאלוהים. מה שמפחיד אותנו הוא מנגנוני האכיפה והביורוקרטיה של המדינה. בין גלגלי השיניים שלהם, לא של אלות הגורל, אנחנו עלולים להיטחן.
ואכן, יצירות דרמה גדולות בעת הזאת עומדות לא על זעם האלים אלא על המתח שבין הפרט לשלטון. למן "מיכאל קולהאס" של קלייסט דרך "המשפט" של קפקא ועד "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי, ללא צורך בהתייחסות לכוחות עליונים. לא תיאולוגיה, אלא פוליטיקה. לא גורל, אלא ממשל. מה שמניע אותנו אינו הקשר עם האל, אלא הקשר עם המשטר, ואנחנו חוששים יותר ממעצר שרירותי מאשר משיפוטו של הקב"ה ביום כיפור.
אל מול כוחם של האלים הציעו לנו הדתות מנגנוני הגנה: נוסחי תפילה, אמצעי טהרה, טקסי כפרה. אחד החידושים הגדולים של המונותאיזם לעומת הדתות הפגאניות היה האפשרות לכרות ברית עם האל, שמכוננת הֶסְדר הפועל לא רק לטובת מלך מלכי המלכים אלא גם לטובת האדם. האל הבטיח סדר וביטחון, לא רק ניצול או הפגנות כוח שרירותיות.
באופן דומה, אל מול הכוח העצום של המדינה קמו תפיסות פוליטיות שונות שביקשו להגן על האזרח. החשיבה הליברלית (שקונסטן היה מהוגיה המרכזיים) דרשה גם היא לכרות הסכם מול השלטון — אמנה חברתית — שיגביל את כוחו. משטר ליברלי לא יכול לפלוש לכמה ממדים חשובים בחיינו — קניין, ביטוי, תנועה, מצפון וכו'. במדינה ליברלית זכויות אדם ואזרח נשמרות, ואנו מוגנים, לפחות בנוגע אליהן, מידו החזקה וזרועו הנטויה של השלטון.
הרעיון הדמוקרטי ביקש אף ללכת מעבר לכך ולהפוך את סדר הדברים: להעניק לאזרחים כוח על הממשלה; ברצותם יוכלו להפילה ולהחליפה. כעת המשטר הוא שצריך לחשוש משיפוטם של האזרחים, באופן שקלייסט וקפקא בקושי היו יכולים לדמיין — שלא לדבר על אברהם אבינו. אמנם לא נרצה להיפגש עם מס הכנסה, אולם החיים בדמוקרטיה ליברלית כמוהם כחיים תחת אל רחום וחנון: אנו מוגנים כל עוד אנו עושים את המינימום הנדרש.
מה שעברנו בשנתיים האחרונות היה ריסוק הדרגתי של כל הנחות המוצא והמנגנונים הללו. תחילה ביקשה הממשלה לפגוע במרחב הליברלי, ולסרס את ההגנה היחידה שיש לאזרחי ישראל מפני ממשלתם: בית המשפט העליון. לאחר פרוץ המלחמה — כתוצאה ממחדל קולוסאלי של אותה ממשלה — התמקד המשטר בעיקר בשמירה על עצמו. בהמשך טיפח המשטר את הבייס על חשבון כלל האזרחים, ושלח את בנינו ובנותינו לחזית תוך סירוב מתמשך להציג אסטרטגיה ברורה או להבהיר לאן פנינו מועדות. כעת אנחנו נתונים לירי רקטות וטילים, ומונהגים על ידי ממשלה שבה פרחח כאיתמר בן גביר מוגדר כשר לביטחון לאומי.
במקביל, סקרים מתחילת המלחמה מראים שאותה ממשלה נשענת על מיעוט מאזרחי המדינה ושראשיה סובלים מחוסר אמון בסיסי. ממשלה שהתמיכה בה חלקית וקטנה מעצימה את תחושת החטיפה של האזרחים. הוסיפו לזה את ההתכחשות לאחריות, את הזלזול במקצוענות ובמומחיות, את חוסר הנכונות לתיקון דרכיה, ותקבלו אוכלוסייה המרגישה שהיא שבויה בידי אל זועם, קפריזי ומסוכן.
הישראלים שבורחים כעת לחו"ל עושים זאת מתוך תחושה זו של חוסר אונים. במערכת פוליטית תקינה ניתן לסבול ממשל שמנוגד לתפיסת עולמנו מתוך אמון שהוא משרת את כלל האזרחים, ושבכל מקרה ניתן להחליפו. במדינה ממוצעת גם אין אויבים צמאי דם מעבר לגבול שינצלו שלטון מושחת וחסר־כישורים כדי להרוג באזרחיו. הפוליטיקה השבורה של ישראל מציגה את ההפך הגמור: אנו נתונים לממשלה שמקדמת פוליטיקה מגזרית מובהקת, שמטפלת במשבר הגדול ביותר בתולדותינו ללא אסטרטגיה, ושמסכנת את חיינו בכך שהיא נכשלת, כבר מעל שנה, בהחזרת הביטחון לערינו.
נקלענו לטרגדיה מודרנית, אם כי לא בלתי נפוצה. אזרחי רוסיה, ונצואלה וגם סוריה שכנתנו מכירים את הסיפור מקרוב. כעת אנחנו הניצבים של אותו מחזה, שבו משטר אגוצנטרי לוקח אוכלוסייה לעבר חורבן. "אל בן תמותה", קרא תומס הובס למדינה. אצלנו אותו אל מפר את הברית הבסיסית בינו ובין האזרחים, ובעיוורונו סבור לא רק שהם אמורים לשתוק ולהמשיך לתת בו אמון, אלא גם להמשיך להעלות לו עולות. ממונותאיזם עברנו לפגאניות, ואין לדעת מה יחליט המולך מחר. למרד באל־מדינה מתעלל שכזה קוראים מהפכה. לתהליך של חילון קוראים הגירה.
נתיניו של אדיפוס לקו במגפה מפני שחיו תחת מלך חוטא. רק עזיבתו הצילה אותם, ולמזלם הוא ידע לקחת אחריות וללכת כשהבין מה עולל. אזרחי ישראל סובלים מממשלה חסרת אחריות, שיודעת היטב מה עוללה אולם רק מגבירה את אחיזתה בשלטון. אם זה נראה כמו מאבק מול ענק זועם זה לא במקרה. כך נראית עלילת פורענות הגורל בעידננו.
—
פורסם במוסף הארץ
לולאת האל 
תודה על ניתוח מכמיר לב.
אבל,
כפי שציינת – התודעה של האדם הליברלי השתנתה. אולי מתנהגים אלינו כנתינים אבל בתודעתנו אנו אנשים חופשיים. במיוחד אנו, היהודים, כל עוד נסוב כל שנה ונגיד "לשנה הבאה בני חורין", גם שלטון טיראני לא יקח את זה מאיתנו. עובדה שהיהודים התנהגו כחופשיים גם כשהיו תחת עריצות מחרידה.
זאת לא רק נחמה, אלא תוכנית פעולה: מצירים את צעדיך? פעל בכל זאת ע"פ הזכות הטבעית שמוקנית לך. למשל, ממה ששמעתי מעולים רבים, בברה"מ הקומוניסטית רבו גילויי החירות ע"י אומנים, מדענים, סופרים, וגם על ידי אנשים פשוטים. כנגד החוק הם התפללו, ביקרו את המשטר, ועסקו בהגות "בורגנית", אבל לא עשו זאת "להכעיס", אלא באופן כמעט נאיבי ופשוט כי סברו שהם רשאים לעשות כן. כל זאת בסכנת מוות והגלייה (מה שאנחנו רחוקים מאוד ממנה).
הגירה מהארץ הוא פתרון של ייאוש, אבל בעיקר נוחות. למען השם, תישארו ותילחמו. תפגינו במקום לגלול בפיד, תרמו לארגוני המגזר השלישי החביבים אליכם במקום להתמרמר על חלוקת תקציבים לא הוגנת, למדו את ילדיכם את החובות האזרחיות ואת הערכים בהם אתם מאמינים במקום לגנז'דר שאכלו לנו את מערכת החינוך, הפסיקו להאדיר את העבודה הנוחה בהייטק על פני המגזר הציבורי שכל כך אוהבים להשמיץ. (וכן, אני לא רק דורש אלא מנסה בעצמי לקיים את הדברים האלו)
ב7.10 ראינו את כוחו של הפרט. המדינה נסוגה לאור גילוי השעה הקשה, אך היפה, הזאת. היא תיסוג כשניקח לידינו תחומים אחרים.
אהבתיאהבתי
מסכים לחלוטין. אנחנו כבר בתודעה ליברלית, כלומר של סובייקטים מודרניים אוטונומיים. תודעה של שוויון ושל זכויות. קשה הרבה יותר לחזור לרודנות, ולכן אני אופטימי לטווח הארוך. ודאי שיש להאבק, וניאבק.
אהבתיאהבתי
מקסים, תומר. מאמר יסוד אקטואלי מדוייק ומהפך קרביים: מהפכה, או הגירה… נורא.
ALLA BASTILLE!!!
אהבתיאהבתי
אין סיכוי למדינה לשוב למצב הקודם. המדינה נהיית דתית ופחות מתקדמת.
ד"ר דוד פסיג מעריך מלחמת אזרחים ב5-10 השנים הקרובות מאחר שישראל צריכה למצוא חוזה חדש המבוסס לא על שרידות שנבעה מהשואה אלא על חזון משותף.
אני כבר עזבתי עם משפחתי לפני שש שנים.
אולי אחזור, אולי לא. בכל מקרה ישראל לא לעולם תהיה מקום בטוח ליהודים מוקפת באויבים צמאי דם מבפנים ומבחוץ (ישמעאלים).
בהצלחה לכולם.
אהבתיאהבתי
הבעיה היא שהאיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הלאומית או המקומית אינם מסוגלים, מבחינה מבנית, להתמודד עם הבעיות של המציאות הגלובלית בה אנחנו חיים כדוגמת פורום קהלת, מלחמות, הגירה, אינפלציה או וירוסים. הדמוקרטיה חייבת למצוא את הדרך לשחרר את אחיזתה ברמה הלאומית-מקומית ולעלות לשחק ברמה הגלובלית, או למות.
אהבתיאהבתי
רק אנשים בעלי תחושה עצומה של "אדוני הארץ", יכולים לראות במיעוט הקיצוני של קוראים הארץ כ"כלל האזרחים", ואת רוב הציבור (כפי שמתבטא בתוצאות האמת ולא בסקרים) כ"בייס".
רק אנשים שאינם ליברליים חושבים שהם יכולים לכפות את דעת המיעוט על הרוב באמצעות מנגנונים לא נבחרים כמו בית המשפט העליון, הפקידות הבכירה והיועצים המשפטיים.
איכשהו הליברליזם המזויף שלכם תמיד מתבטא בזכויות האויב, המחבל, העבריין והמסתנן, ולא בזכויות האזרח הפשוט לממש את השקפת עולמו באמצעות המנגנון הדמוקרטי.
"זכויות האדם" שלכם באות לידי ביטוי בזכות לשרוף צמידים, לתקוף שוטרים, להטיף לסרבנות, לחסום כבישים, והכל בלי תשלום שום מחיר, כל זמן שהמאבל הוא בצד ה"נכון". ומצד שני לא לאפשר תפילה במרחב הציבורי, לשלוח ילדות בנות 14 למאסר עם תום ההליכים, לשלוח אנשים למרתפי השב"כ על עברות שבכל לא טורחים לחקור במקרים אחרים, לשלוח למעצר מנהלי ילדים בני 17, ולתפור תיקים חסרי תקדים לראש ממשלה על קח ותן פוליטי שבוצע ע"י כל אישיות פוליטית מקום המדינה ועד היום.
אז אם אתם חוששים מאבדן מבצרי הכוח שלכם בבית המשפט העליון, באקדמיה, בתקשורת ובפקידות הבכירה – אתם צודקים, יש לכם ממה לחשוש. אבל את אתם חוששים לאבדן הליברליזם של המדינה במובן של החופש וזכויות האדם (ובתנאי שהוא אזרח ולא אויב או מסתנן), אין לכם ממה לחשוש. בדיוק להיפך, כאשר תושלם הרפורמה המשפטית, מדינת ישראל תהיה דמוקרטית יותר, ליברלית יותר וגם יהודית יותר.
אהבתיאהבתי
מדקלם את דף המסרים באופן מושלם. תהליך הפשיזציה הושלם. המשובט שמעלי מסביר לנו : כאשר תושלם ההפיכה המשטרית וכל מנגנוני הכח והרשויות השונות יהיו תחת ידיו של נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים שהפר וריסק כל נורמה אפשרית, כל משרד וכל מינוי ,שנמצא בניגוד אינטרסים בלתי נתפס, שהפקיר למותם האכזרי חטופים תוך התעללות בהם ובמשפחותיהם והנדוס תודעה על סטרואידים, שמסרב לקחת אחריות על הפוגרום הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה, שמימן ושימן את גדולי אויבנו, שנאשם במחדל הצוללות, הר מירון והרשימה רק מתארכת, שפשע ובגד והתעלל ושיקר והסית ורימה והדיח והרעיל כל גוף אפשרי במדינה – או אז "מדינת ישראל תהיה דמוקרטית יותר, ליברלית יותר"…. תודה ש'גילית לנו את האור'… כלומר את החושך והזוהמה שאתה ושאר תומכי השלטון הארור חיים בהם.
אהבתיאהבתי
נראה לי שמישהו כאן התבלבל.
רוב אזרחי המדינה, דהיינו מצביעי הימין והמזרחיים, רואים במשך שנים כיצד בבית המשפט העליון לא היה מעולם אפילו מרוקאי אחד לרפואה (אהרון ברק אמר על זה שהוא פשוט לא מצא… מעניין איזה ציון היה מקבל לו היה מחיל את "מבחן בוזגלו" על ביהמש העליון)
הם רואים כיצד התקשורת שממומנת על ידי כספי המיסים שלהם, מתייחסת אליהם באופן לעגני ומבזה, כאל מיעוט בור.
כיצד במטכל יש תקרת זכוכית אם במקרה אתה ימני עם כיפה (אפי איתם, עופר וינטר ועוד).
כיצד האקדמיה נשלטת על ידי כת שמאלנית הזויה שמשכפלת את עצמה בדור הבא בצלמה כדמותה.
כיצד יוקר המחיה כאן נוצר על ידי שוק ריכוזי בו שולטות מספר קטנטן של משפחות, והכל בעידוד ובתמיכת בגץ.
אז כן, בהחלט לקחו למישהו את הדמוקרטיה, אך זה לא לכת ההזויה של קוראי הארץ. לא לקיבוצים, לא לבעלי המונופולים, לא לבגץ.
לקחו את הדמוקרטיה למזרחיים, לדתיים, לתושבי עיירות הפיתוח, למצביעי הליכוד וימינה. או ליתר דיוק, מעולם לא לקחו אותה, כי היא מעולם לא היתה שלהם. כי גם כשהם "כביכול" זכו בשלטון ב1977, הממסדים הללו של בגץ, האקדמיה, המטכל וכו' דאגו שהם ישארו חוטבי העצים ושואבי המיים.
אז עכשיו אנחנו, ישראל השניה, דורשים דמוקרטיה. או בקיצור: לחסל את הדיקטטטורה הבגצית, לפתוח את המטכל לקצינים ימניים, לעשות בדק בית באקדמיה (בדיוק כפי שטראמפ רוצה לעשות בארה"ב), לפרק את התאגיד שנותן תקשורת מוטה וחד צדדית על חשבוננו, לפרק את המונופולים והקרטלים וכך להוריד את יוקר המחיה, לפתח את הפריפריה ולא רק את מדינת תל אביב.
והקוזק הנגזל, צועק חמס, כמו בטור הזה שלך תומר יקר.
אבל לא יעזור לכם.
יוסי כהן
אהבתיאהבתי
דבר נוסף:
אני מאוד מעריך אותך תומר, יש בך סובלנות לדעות אחרות. עובדה שאתה מאפשר תגובות כמו שלי. מצד שני, משהו שאני רואה, זה שמעולם לא הצלחת לצאת מנקודת המבט האישית שלך, ולסקר באופן הוגן את מה שקורה כאן.
זו זכותך כמובן, זכותך להיות חד צדדי לחלוטין.
אבל אני חושב שחוסר היכולת שלך לראות את הטענות הבאמת מוצדקות של הימין, של המזרחיים, של הדתיים, חוסר היכולת לראות הדרה ארוכת שנים שנעשית בשם "הדמוקרטיה", זה הופך אותך לחוקר (ולמספר סיפור) הרבה פחות טוב.
יוסי כהן
אהבתיאהבתי
תודה תומר, מאמר מרחיב דעת ובעיתו. סוגיית המדינה הליברלית נגזרת מתורפת הליברליזם שהוגדרה על ידך בחדות, בספרך החדש והחשוב "ליברליזם". לליברליזם המערבי קדם העברי. ישראל נועדה למזג בין הליברליזם המערבי שיש לו ממשל דמוקרטי, אך "אין לו ספור" (מוסר סדור) כפי שאתה כותב, לליברליזם העברי ש"יש לו ספור", אך אין לו ממשל מדינתי. צריך לברר את סיבת התפרקותו של המיזוג שהתקיים בעשורים הראשונים. משהו על כך בלינק המצורף https://www.hananshai.com/2024/11/blog-post_22.html
אהבתיאהבתי
תודה רבה חנן. נראה מענין מאוד.
אהבתיאהבתי
איזה כיף להתעלם מהפיל שבחדר, העם עצמו, שלא מזדהה עם האליטה בעיני עצמה המתנשאת עליה בשם הדמוקטריה
אהבתיאהבתי
וכמובן, עוד מאמר מצוין ומאיר עיניים של ד"ר פרסיקו. לא פשוט לשמור על האמת ועל האור בתוך אוקיינוס הרעל והזוהמה שאנו חיים בהם.
אהבתיאהבתי
לא יכולה שלא לחשוב על מה שהיה בתקופת הקורונה ואיך שום כפתור ליברלי לא קפץ לך אז…
אהבתיאהבתי