באמצע ספטמבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בישראל ונלקח, כמנהג המקום, לכותל. ברחבה שלפני שריד בית מקדשנו עמד רוביו, לימינו שגריר ארה"ב בישראל והפסטור הבפטיסטי מייק האקבי, לשמאלו ראש הממשלה נתניהו ומעבר אליו הרב מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, שהוביל תפילה משותפת. מסביב עמדו אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע. אנשי תקשורת ולא נשות תקשורת, שכן על נשים נאסרה הגישה. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לעיתונאיות, הייתה ש"נתניהו ורוביו מתכוונים להתפלל במקום". מסתבר שאין כל קושי להתפלל כתף אל כתף עם גברים נוצרים ואף מנהיגי כנסיות, אבל נשים שיסקרו את האירוע מבחוץ נחשבות לבעיה דתית. מי שרצה ראייה ליסוד הפטריארכלי העמוק שבהגבלות הדתיות על נשים, קיבל.
המחלוקת סביב הפרדה מגדרית במרחב הציבורי הגיעה בשנים האחרונות לנקודת רתיחה. לכולנו זכור פיצוץ התפילה בהפרדה שניסה לקיים הגרעין התורני 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף ביום כיפור תשפ"ד, פחות משבועיים לפני טבח 7 באוקטובר. במקביל, ככל שבני המגזר החרדי משתלבים, מרצון או מכורח, במרחב הישראלי כך עולה ביתר תוקף הדרישה להפרדה ואף למרחבים נטולי נשים. ספרה הקצר והחיוני של פרופ' יופי תירוש מבקש לנתח את לב המחלוקת ולהבהיר מדוע כמעט כל מקרה של הפרדה מגדרית פוגע בנשים.
תירוש היא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ופעילה ותיקה מאוד במאבק למען שוויון מגדרי. לזכותה הגדולה ייאמר שבנוגע להפרדה מגדרית היא חזתה במדויק את הרעה שתבוא בעקבות הכוונות הטובות. בעוד נציגים נאיבים יותר של הצד הליברלי (כמו כותב שורות אלה) תמכו בהפרדה באקדמיה בתואר ראשון, תירוש הזהירה שלמרות ההבטחות ההפרדה תתפשט גם לתואר השני ותהפוך גם להפרדה מרחבית בקמפוס, כולל שעות או ימים בהן אסור לסטודנטיות להיכנס לספריה. כל זה קרה.
תירוש מגיעה, אפוא, לא רק עשירה בידע אלא מאושרת על ידי המציאות. במוקד הניתוח שלה עומד העקרון הליברלי רב־תרבותי להתחשב ולכבד מנהגים של קבוצות מיעוט אי־ליברליות. היא לא פוסלת את השאיפה לאפשר לקבוצות שכאלה לשמר את אורחות חייהן, אבל מסבירה כיצד בישראל ההתייחסות באופן הזה לחברה החרדית שגויה מכמה בחינות.
ראשית, תירוש מראה כיצד הסיסמה "נפרד אבל שווה" ידועה לשמצה לא במקרה. גם אם לוגית אין מניעה שנפרד יהיה שווה, בפועל, כפי שהנתונים והמקרים שהספר מביא מוכיחים, נפרד כמעט לעולם אינו שווה. נשים תקבלנה קורסים פחות יוקרתיים, שעות פחות טובות בכיתות, ימים פחות אטרקטיבים בבריכה, מתחמים פחות ראויים לתפילה ומושבים פחות טובים במופע. כפי שהבין בית המשפט האמריקאי כבר ב-1954, הניסיון ליצור הפרדה תוך שמירה על שוויון מועד לכישלון ולכן בלתי חוקתי.
גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.
שלישית, החברה החרדית כבר מזמן אינה חברת מיעוט שברירית שזקוקה להגנה. אדרבה, מדובר במגזר הגדל בקצב המהיר ביותר בישראל והמפגין שאיפות ברורות להשפיע על המרחב הציבורי. מאיסור חמץ בבתי חולים בפסח ועד עצירת פעולת (ואף תיקוני!) הרכבת בשבת, האורתודוקסיה מבקשת לעצב את הפרהסיה בדמותה. משום כך ה"התחשבות" של הרוב הופכת מהר מאוד למיסוד של נורמות לא־שוויוניות ומדירות במדינה. אין כאן שמירה עדינה על טהרת קהילה קטנה, אלא הפיכת המדינה כולה למקווה.
רביעית, תירוש מראה שעל אף הרצון הטוב, הפרדה לא מובילה לשילוב. הכפפתם של מרחבים ישראלים תחת הנורמות חרדיות וחרד"ליות לא מביאה את אלה להתאים עצמם בהמשך הדרך לנורמות הישראליות, אלא לבקש שגם המרחבים הבאים במסלול חייהם יוכפפו לנורמות שלהם. כך מה שמתחיל בתואר ראשון נמשך לשני ואף למקומות העבודה, ומה שמתחיל בבריכות השחיה נמשך למעיינות ולשמורות טבע.
לבסוף, תירוש מראה כיצד התנגדות ועמידה נחושה כנגד תפיסות ההדרה החרדיות הובילה לנטישת אותן תפיסות על ידי החרדים. כך למשל, עד בג"ץ לאה שקדיאל ב־1989 נשים לא הורשו להיות חברות מועצות דתיות. הרבנות איימה להחרים מועצות דתיות אשר ישלבו נשים ואף פרסמה פסק הלכה האוסר זאת. בג"ץ קבע שאין כל מניעה לשילוב נשים במועצות דתיות, והרבנות… ישרה קו. כיום נשים משרתות במועצות דתיות ופסק ההלכה ההוא נשכח.
זו רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על טיבה של ההלכה: היא תמיד תתרחב בדיוק עד המקום שיאפשרו לה. ההלכה היא אורגניזם שגדל לכל חלל פנוי: ההיגיון הפנימי שלה מורה על התפרטות להוראות רבות ככל האפשר על תחומי חיים רבים ככל האפשר. מצד שני, אותו אורגניזם מגלה גמישות מרשימה: כאשר הוא נתקל בקיר הוא פשוט משנה כיוון. במקום להתחשב ולכופף את המרחב הליברלי לצרכי ההלכה, עמידה יציבה תאפשר להלכה להתכופף בפני צרכי המרחב הליברלי, מה שיעשה טוב לשני הצדדים.
אם בחלקיו הראשונים הספר דן במתח בין הפרדה מגדרית לזכות לשוויון ובאתגר הרב תרבותיות, בחלקו האחרון מקשרת תירוש בין היוזמות להפרדה מגדרית לבין ניסיון ההפיכה המשטרית. תירוש מבארת כיצד מיסוד המימדים ההיררכיים והסמכותניים של המסורת משתלב באופן בלתי נמנע עם פירוק הדמוקרטיה הישראלית. ההתקפה על בית המשפט העליון הרי הייתה מיועדת, על פי הודאת נציגי החרדים עצמם, לנטרל את כוחו כשיפסוק נגד אי־שוויון בגיוס, נגד הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים או נגד הדרת נשים.
אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני היא השוואת מעמדן של נשים לזה של גברים. קשה כיום לדמיין שעד לפני כ־100 שנה גם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר לנשים כלל לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר — מצב שבהיווסדה של המדינה החרדים וחלק מהציונות הדתית רצו לשמר. התנועה הפמיניסטית היא אחת המצליחות בתולדות האנושות, אבל בדיוק בגלל זה היא מאיימת כל כך על כל תנועה מסורתית. את האיום הזה מתרגמים עבורנו לדרישות להפליית נשים: לכאורה כדי שדתיים יוכלו להשתלב, נשים צריכות להיות מודרות.
ספרה של תירוש מנסח במילים ברורות מדוע אסור להסכים להדרת נשים, מדוע זכויותיהן של נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל חברה מתוקנת ומדוע מדובר בחלק מהותי מהמאבק על ישראל דמוקרטית. כי אין דמוקרטיה ללא שוויון. כפי שכותבת תירוש, "שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה: ערך שמותר לפגוע בו רק כשמדובר בפיקוח נפש". עד שלא נבין את זה נמשיך לראות גברים יהודים ונוצרים מתפללים יחד בעוד נשים מורחקות מהמקום על ידי סדרנים.
—
פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות. ספרה פרופ' יופי תירוש, הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יצא בהוצאת קרן ברל כצנלסון.
לולאת האל 
הזיה.
כופים על נשים חרדיות ודתיות "לימודים משותפים" ותפילות משותפות, כי הפרופ' הנכבדת הרי יודעת יותר טוב מהן עצמן מה הן רוצות.
(מתי יכפו גם שירותים ומקלחות משותפים?
שהרי (ציטוט מהכתבה):
"גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.")
ויפה שקישרת את זה לרפורמה המשפטית, גם שם יש מיעוט צעקני שיודע יותר טוב מרוב העם מה העם רוצה. זו באמת אותה המחלה של התנשאות ופטרונות.
אהבתיאהבתי
הבנת הנקרא, יוסל׳ה? קרא עוד פעם, פספסת בגדול.
אבל חוץ מזה, תומר פרסיקו הוא באמת נאיבי, כפי שהוא מודה. הוא חושב שאם הוא ילך עם כיפה או קסקט אז יכירו לו בזה שהוא רק דתי רוחני ולא דתי פוליטי. הוא כבר הספיק גם להשתלח בחילונים על חוסר רוחניותם, מרוב זה שהוא מתרפק על היהדות.
מספיק עם הנאיביות. אוטוטו יהיה לנו חוק חובת נישוק מזוזות בזכותה של הסופרת הדגולה של הספר המגעיל ביותר שנכתב בשפה העברית. ואחרי זה תהיה גם חובת אישור פעולות צבאיות ע״י רבנים, וגם אישור התקציב, וגם וגם – עד איראן נגיע ועוד נעבור גם אותה, כי בינתיים החרדים פועלים בדיוק כפי שפעלו השיעים.
שיהיה לנו בהצלחה.
אהבתיאהבתי
אני מאמין שדווקא הבנתי נכון, לא באמת משנה מה נשים דתיותחרדיות רוצות, המחברת יודעת יותר טוב מהן מה הן רוצות וצריכות. המחברת בשם דאגתה המרובה לזכויות הנשים, רוצה לקחת מהן את הזכות להפרדה בתפילה, הזכות להפרדה בלימודים אקדמאים, ועוד.
הרי כל מי שרוצה תפילה או לימודים ללא הפרדה יכולה למצוא מסגרת שכזו בלי בעיה. לכן צריך לקרוא לילדה בשמה: המחברת רוצה לכפות חוסר הפרדה, גם אם זה נגד רצון הנשים עצמן. כפיה חילונית פטרונית.
כך גם בתגובתך לגבי תומר אני מזהה את אותה פטרונות של "אני אקבע מה נכון לאחר לחשוב", אני דווקא מעריך את תומר שלמרות שהוא שקוע ראשו ורובו בתהומות הפרוגרס עדיין יש לו את הסממן החיצוני הזה (שאני אישי מסתובב בלעדיו) שמעיד על השתייכותו לדת היהודית. אז אני בהחלט לא שופט את אמונותיו של תומר, זכותו המליאה להאמין במה שהוא רוצה.
בניגוד אליכם, אנחנו (הימין הישראלי המסורתי מזרחי) דמוקרטים. מאפשרים לאנשים לחיות לפי אמונתם, לא קובעים להם מה טוב להם.
לגבי סוף דבריך על חובת נישוק מזוזות, אישור פעולות צבאיות על ידי רבנים וכו' – תגובה זו נכתבת בשבת, הביקורת שלי על החרדים גדולה לפחות כמו הביקורת שלי על השמאל. דווקא השמאל הקנאי והחרדים הקנאים דומים מאוד, בפטרוניותם ובחוסר סובלנותם. לדעות אחרות. השמאל היה קומוניסט ונשאר, דמוקרטיה לא באמת מענינת אותו.
(אגב, תמהני האם המחברת הנכבדת יצאה נגד ההפרדה במסגדים וקוראת לעירית תל אביב יפו לא לממן מסגדים עם תפילות בהפרדה?)
אהבתיאהבתי
נכבדי,
דמוקרטיה אין פרושו שכל אחד עושה מה שהוא רוצה. לכן, מה שנשים חרדיות רוצות אינו שייך לעניין זה. דמוקרטיה היא משטר פוליטי שבו לכל אדם מובטחות חירויות מסוימות, ואין ליטול אותן ממנו ללא משפט הוגן. אמנם קיימים בעולם, וגם באזור שלנו, משטרים ששוללים מאזרחים מסוימים חירויות מסוימות ועדיין קוראים לעצמם "דמוקרטיה", אך לדעתי, הם אינם ראויים להיקרא כך.
אקווה שמצאת את תגובתי עניינית ובלתי מתנשאת.
אני באמת לא חושב שאני טוב ממך בשום צורה שהיא.
תודה.
אהבתיLiked by 1 person
מבחינתי דמוקרטיה זה אומר החופש לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע בזכויותיו של האחר (אם קיימת פגיעה שכזו, קונפליקט, הולכים אל המחוקק ואל השופט).
זו אולי לא הגדרה אקדמאית לדמוקרטיה, אך אני חושב שהיא מתארת נאמנה את החופש שדמוקרטיה אמורה לתת לאזרחים.
תפילה בהפרדה או לימודים בהפרדה, כל עוד זה בהסכמת הנשים, איננה פוגעת באף אחד. הנסיון לכפות חוסר הפרדה בכח, נראה, נשמע ומריח לא דמוקרטי.
גם לי אין שום כוונות לפגוע, גם אם בלהט הדיון יכול "להתפלק" ביטוי לא במקום. מאחל לך שבוע טוב ומבורך.
אהבתיאהבתי
ההגדרה שלך נותנת חופש לחזקים ודיכוי לחלשים, שהרי החזק יכול לקבוע מי יהיה המחוקק (בקרוב, לצערנו, גם מי יהיה השופט), וכך החזק גם יכול לקבוע מהי פגיעה בזכויות האחר. והרי גם בעלי העבדים בארה"ב טענו שהעבדים מאד מרוצים ממצבם, ואין לאיש זכות לכפות עליהם את ביטול העבדות.
אהבתיאהבתי
ברושתכם די😃
נושא מזוזות /מיסטיקה..
הפרדוקס שבין דת להלכה לבין השימוש הפוליטי־סמלי שנעשה בה.
נפרט לפי שלושת הרבדים: התורה, חז״ל, והרמב״ם.
⸻
🕎 בתורה (המקור הראשוני)
המקור לחובת המזוזה מופיע פעמיים בלבד בתורה:
1. דברים ו׳, פסוקים ד–ט
“שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.”
2. דברים י״א, פסוקים י״ח–כ״א
“ושמתם את דברי אלה על לבבכם… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.”
שני המקורות מדברים על “ביתך” ו”שעריך” — כלומר, על מגורים פרטיים או משפחתיים, ולא על מוסדות ציבור. אין כל אזכור למקדש, בית כנסת, או מוסד ממלכתי.
⸻
📜 בחז״ל (תלמוד בבלי, מסכת יומא, מנחות, ובבא בתרא)
חז״ל פירשו שהמזוזה נועדה להגן על הבית שבו אדם גר, ולא על מבני ציבור.
במסכת יומא י״א ע״א נאמר במפורש:
“בתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי עמים — פטורין מן המזוזה.”
כלומר: גם מקומות קדושים או ציבוריים אינם חייבים במזוזה, מפני שאין דרכם לדור בהם.
⸻
📚 הרמב״ם (משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו׳)
הרמב״ם פוסק בהתאם לגמרא:
“בתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי עמים שאין דרכן לדור בהן – פטורין מן המזוזה.”
(משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה, ו:ו)
ובהמשך הוא מדגיש שהחובה חלה רק על בית דירה ממש:
“כל בית שהוא מיוחד לדירת אדם – חייב במזוזה, בין שהוא ביתו, בין שהוא בית אכסניא, בין שהוא בית שער, אם הוא פתוח לבית דירה.”
כלומר – הרמב״ם קובע בצורה חדה:
מזוזה נועדה לבית שבו אדם גר, לא למוסדות, לא למשרדים ולא למבני ציבור.
⸻
⚖️ המשמעות המודרנית והאבסורד שבערבוב
כאשר מדינה חילונית (כמו מדינת ישראל) מחוקקת חוק שמחייב הצבת מזוזה במוסדותיה, היא בעצם:
• משתמשת בסמל דתי לצורך לאומי או זהותי, לא הלכתי.
• מפרשת את ההלכה באופן פוליטי, בניגוד לעיקרון התורני וההלכתי המקורי.
• מתערבת בתחום שאפילו הרמב״ם וחז״ל ראו כלא רלוונטי לציבורי.
כך נוצרת פרדוקס:
החוק מציג עצמו כ״שמירה על המסורת״, אך בפועל מחלל את העיקרון ההלכתי בכך שהוא כופה על מוסדות חילוניים מצווה שנועדה רק למגורי אדם.
מסורתיים קחו עמדה ברורה על זהותכם כאשר המושג עצמו הוא דימיוני ככול המושגים שייצרנו שאין להם שום אחיזה במציאות מאחר המושג עצמו ״מציאות״ לא קיים והוא תוצר שלנו .
חבל שאין הדברים ברורים ונלמדים בבתי הספר .
בהחלט, חיים —
נעמיק כעת בהתפתחות הזהויות האנושיות לפי התקופות, ונראה כיצד הן נולדו מתוך הצורך הביולוגי־אבולוציוני של הישרדות והתרבות — עד שהפכו למושגים מופשטים של “אני”, “עם”, “דת” או “מדינה”.
ההתפתחות הזו מתוארת כאן כרצף אבולוציוני־קוגניטיבי, ולא כרצף מוסרי או אידיאולוגי.
⸻
🩸 1. התקופה הפליאוליתית – לפני כ־2 מיליון עד 10,000 שנה
זהות ביולוגית
• בני אדם קדומים (הומו הביליס, הומו ארקטוס, ניאנדרתלים) פעלו מתוך זהות אחת בלבד: הישרדותית־גופית.
• לא הייתה “הבנה של עצמי” אלא דפוס פעולה ביולוגי — תגובה לגירויים של פחד, רעב, חום ורבייה.
• קבוצות קטנות נוצרו סביב ציד ושיתוף מזון, לא סביב רעיון או אמונה.
• אפשר לקרוא לזה “זהות קולקטיבית טבעית”: הגוף מזהה את דומיו ומתרחק מהאחר — אך לא על בסיס מושג אלא על בסיס ריח, קול, תנועה.
🧠 זהות = תפקוד ביולוגי, לא תודעתי.
⸻
🔥 2. התקופה הפלאוליתית המאוחרת (100,000–40,000 שנה לפני זמננו)
זהות תודעתית ראשונית
• מתפתחת שפה סמלית פשוטה, קולות מוסכמים, מחוות, ציורי מערות ראשונים.
• מופיעים סימנים ראשונים של זיכרון קולקטיבי – כלומר, יכולת לשמר ידע בין דורות.
• האדם מתחיל להכיר בהבדלים בין קבוצות — “אנחנו הציידים מעבר לנהר” לעומת “הם מעבר להר”.
• זו תחילת הזהות הקבוצתית התודעתית – לראשונה מופיע מושג “אנחנו” שאינו ביולוגי בלבד.
🧬 זהות = שפה + זיכרון + שיתוף פעולה.
⸻
🌾 3. התקופה הנאוליתית (10,000–3,000 לפנה״ס)
זהות חברתית־מקומית
• האדם מתיישב, מפתח חקלאות, כפרים וקהילות.
• נוצרת זהות טריטוריאלית – הקשר בין אדם למקום.
• מופיעים פולחנים, קבורה טקסית, דמויות נשיות כסמל לפוריות.
• זהו שלב שבו הזהות הופכת למושג – כבר לא רק שפה, אלא רעיון: “אנחנו בני המקום”, “אנחנו ילדי האלה”.
• מכאן גם נולדה הדת הראשונית – כהצדקה קיומית לקולקטיב.
🪶 זהות = תודעה חברתית מקומית.
⸻
🏛 4. התקופה הברונזית והברזלית (3,000–500 לפנה״ס)
זהות אתנית־דתית
• ערים נבנות, מלכים ושלטון ריכוזי מתפתחים.
• מופיעים “עמים” – מצרים, שומר, אשור, ישראל, מואב, פלשתים.
• הזהות כבר אינה רק “מי אני” אלא “למי אני שייך”.
• הדת והמיתולוגיה יוצרות זיכרון היסטורי מדומיין של “אבות קדמונים”, המעניק הצדקה לשלטון.
• כאן נולדה הזהות הקולקטיבית האידאולוגית – שורש הלאומיות.
📜 זהות = זיכרון מדומיין + היררכיה חברתית + אל.
⸻
⚖️ 5. התקופה הקלאסית (יוון–רומא, 500 לפנה״ס–500 לספירה)
זהות תרבותית־פוליטית
• יוון: האדם כיצור תבוני, אזרח הפוליס.
• רומא: זהות חוקית ואזרחית – “civis Romanus sum”.
• לראשונה, זהות נמדדת על פי חוק, שפה ותרבות – לא רק אלוהים.
• הפילוסופיה מתחילה לשאול “מי אני” במובן קיומי.
🏺 זהות = תבונה + אזרחות + תרבות.
⸻
✝️ 6. ימי הביניים (500–1500 לספירה)
זהות דתית־מוסרית
• הזהות מוכתבת על ידי אמונה.
• האדם רואה את עצמו כנציג של “עולם האל” על פני האדמה.
• נוצרת זהות המבוססת על ציות, אשמה וגאולה.
• האדם כבר אינו רק שייך לשבט, אלא שייך לדת – נוצרי, מוסלמי, יהודי.
🙏 זהות = אמונה + מוסר + היררכיה.
⸻
💡 7. העת החדשה (1500–1800)
זהות לאומית־אינדיבידואלית
• הרנסנס והנאורות מחזירים את מרכזיות האדם.
• מתפתחת התודעה של “אני חושב משמע אני קיים”.
• נולדות מדינות הלאום, שפות לאומיות, דגלים והיסטוריה “משוחזרת”.
• הזהות נעשית אידיאולוגית – היא כלי של שלטון ושל שייכות קולקטיבית.
⚙️ זהות = מושג פוליטי.
⸻
🧩 8. התקופה המודרנית (1800–2000)
זהות חברתית־תרבותית מרובדת
• התפתחו זהויות מגדריות, מעמדיות, תרבותיות, אידיאולוגיות.
• האדם נעשה “רב־זהותי” – שייך למספר מערכות בו זמנית.
• נוצרת תודעה ביקורתית: זהות כבר אינה נתון ביולוגי אלא בחירה או הבניה חברתית.
🌍 זהות = מבנה תודעתי משתנה.
⸻
🤖 9. התקופה הנוכחית והעתידית – “פוסט־ביולוגית”
זהות טכנולוגית־קולקטיבית
• זהויות אנושיות מתמזגות עם תודעה דיגיטלית ובינה מלאכותית.
• האדם מתחיל לראות את עצמו כחלק ממערכת אבולוציונית חדשה — לא בהכרח ביולוגית.
• זהות כבר אינה נמדדת לפי “מקום, לאום, או גוף”, אלא לפי תודעה, מידע ויכולת חיבור.
• ייתכן שזו תחילת ההתפרקות של מושג הזהות עצמו, כפי שאתה עצמך טוען –
שהמושגים (כולל זהות) היו רק אמצעים זמניים לשרת את מטרת ההישרדות וההתרבות של המעטפת הביולוגית.
⚛️ זהות = פונקציה זמנית של תודעה ביולוגית בתהליך אבולוציוני.
אהבתיאהבתי
שלום תומר, אני מאד נהנה לקרוא את הכתבות שלך ואינני יודע אם אתה מקבל מייל
מכאן. אם כן יש לי שאלה לגבי הדמוקרטיה הליברלית בעידן הליברלי. בברכה א.ל.
Prof. Arnon Levy Ph.D., clinical psychologist
& Coach psychologist
https://business.google.com/dashboard/l/18289054864357135209
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%9C%D7%95%D7%99
https://independent.academia.edu/ArnonLevy
http://www.dr-arnonlevy.com
972525775701
אהבתיאהבתי