הגליון החדש של כתב העת 'אופקים', מבית מכון שלום הרטמן, עוסק בתקווה. במאמר שלי ניסיתי להתוות תוכנית פעולה שתהפוך את המשבר הנוכחי לפתח ללידה מחדש של ישראל, תוכנית שמורכבת משלושה חלקים: עמידה נחושה אל מול הפונדמנטליזם הדתי היהודי; חזרה אל הממלכתיות שפירושה מחוייבות לכלל ומקצוענות; והכרה בזכויותיהם השוות של כל תושבי הארץ.
התארחתי בפודקסט של TheMarker עם ענת ג'ורג'י וגיא רולניק לשיחה על ליברליזם ומשבר הליברליזם.
דיברנו על התפתחות הליברליזם, על הקשר בין ליברליזם לקפיטליזם, על צביעות הליברלים וכמובן גם על ליברליזם בישראל, כולל ויכוח לוהט: האם נפתלי בנט ליברל?
כמובן הכל לרגל צאת ספרי ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משברינ, שבימים אלה נכנס למהדורה שניה.
קיבלתי הרבה תגובות טובות על השיחה הזאת, ועל כן אני מפרסם אותה גם כאן, מעט באיחור, עם התנצלות.
במאמציה לגלגל את האחריות על המחדל שהוביל לטבח ביישובי העוטף מתמקדת לאחרונה מכונת התעמולה של נתניהו בארגון 'אחים לנשק'. הטענה היא שאיומי הסרבנות של הטייסים מבין חבריו פגעו בכושר של חיל האוויר, מה שמסביר לכאורה את הישגיו המזוועים של החמאס.
בתגובה ממהרים חלק מהמוכפשים להכחיש שסירבו, לעמוד על כך שמבחינה טכנית הם רק הפסיקו להתנדב, להבהיר שהממשלה ולא האזרחים אחראית לשמירת כושרו של הצבא, ולטעון שממשלה שבוחרת לפטור משירות רבבות אינה יכולה לדרוש שירות מבודדים.
יש טעם בכל הטיעונים הללו, אולם הם מקבלים ללא שאלה את הנראטיב הביביסטי ומסיתים את המוקד מהעיקר, והוא שהאיומים בסרבנות הגיעו לא מתוך ניכור למדינה או רצון אגוצנטרי בהסתגרות כמו בקרב החברה החרדית, אלא מתוך אחריות למדינה והתנגדות עקרונית לפעולות אנטי-דמוקרטיות של הממשלה. סרבנות כזו מהווה כלי לגיטימי של אי-ציות אזרחי בלתי-אלים, והיא ראויה לשבח.
מוראות המלחמה הנוכחית השכיחו מאיתנו שממשלת נתניהו השישית ביקשה לשנות מן היסוד את סדרי הדמוקרטיה הישראלית, באופן שהיה מרסק את הפרדת הרשויות, מחליש באופן דרמטי את שומרי הסף ופוגע אנושות בהגנה על זכויות האזרחים ובמרחב הציבורי הליברלי של המדינה.
לא רק ביטול עילת הסבירות, אלא פסקת התגברות שהיתה מאפשרת לכל ממשלה לחוקק כל חוק, שליטה מוחלטת במינוי שופטים, נטרול סמכות היעוץ המשפטי, חקיקת חוק שהיה מאפשר אפלייה מסיבות דתיות (ועל פי חה"כ רוטמן מעניק לבעל מלון רשות לא לארח להט"בים), הפעלת חוק צרפתי שהיה מבטל את משפטו של נתניהו וגיבוש חוק יסוד לימוד תורה שהיה מקבע פטור נצחי לחברה החרדית.
זו תוכנית שלו היתה עוברת במלואה היתה מביאה, כפי ששר המשפטים לוין עצמו הודה בראיון לערוץ 14 במרץ 2023, למצב בו "שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת", כלומר מבטלת את הפרדת הרשויות בישראל ומעניקה לממשלה כוח מוחלט. "דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית", סיכם לוין. ואכן, רוב מוחלט של מומחי המשפט בישראל ובעולם סברו שה"רפורמה" תפגע באופן אנוש בדמוקרטיה הישראלית.
במצב כזה סרבנותם של הטייסים ומשרתי מילואים נוספים, כמעשה של אי-ציות אזרחי, לא היתה רק לגיטימית אלא מתחייבת. צה"ל אינו צבא של שכירי חרב הנדרשים לנטרל שיקולים מוסריים, אלא צבא של אזרחי מדינה דמוקרטית וליברלית. זכותם וחובתם של אזרחים כאלה הוא לעמוד מול ניסיון לחסל את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה.
בבסיס הסדר הליברלי עומדת האמנה הבלתי כתובה בין האזרח למדינתו, אמנה המחייבת את השלטון להגן על זכויותיו של הפרט. כפי ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו ממחוייבותו לשמור על זכויות אזרחיו, כך שלטון המבקש להתנער ממחוייבות זו מאבד הלגיטימציה שלו.
מדובר בעיקרון יסוד שנקבע כבר בכתבי ג'ון לוק ומופיע גם בהכרזת העצמאות האמריקאית ובהכרזת זכויות האדם והאזרח שנכתבה בעת המהפכה הצרפתית. הוא מהווה תנאי סף לקיומה של מדינה ליברלית, ובעברית זכה לניסוח המובהק ביותר בהצעה לחוקה שכתב, בהוראת מנחם בגין, חבר מפלגת חרות (והליכוד בהמשך) יוחנן בדר.
החוקה של בדר, שמהווה מופת של לאומיות ליברלית, קובעת כי אם "חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם" (סעיף 33).
בדר מדבר במפורש על מרד כנגד הממשלה, ואילו הטייסים בסך הכל סירבו להמשיך להתנדב ולשרת שלטון שביקש לרסק את אותן ערובות חוקתיות ששומרות על זכויות האדם והאזרח. לא רק שאין בכך גנאי, אלא שמעשה כזה הוא הכרחי.
חבל לנסות להצטדק מול מכונת הרעל. יש לומר בפה מלא: הצלנו את המדינה מלהפוך לאוטוקרטיה, ונעשה זאת שוב אם יהיה צורך. סירבנו ונסרב לשרת רשות המחללת את זכויות האדם והאזרח של אזרחי ישראל.
פורסם במדור הדעות של ’הארץ’
אני שמח לבשר שיצא ספר חדש פרי עטי, ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו.
הספר הוא מבוא קצר, בהיר ונגיש לליברליזם. הכוונה היא לבאר מהם שורשי הליברליזם, מהם עקרונותיו, ומדוע הסדר הליברלי נקלע למשבר בעת הזאת.
התחלתי לכתוב את הספר הזה לפני ה"רפורמה" המשפטית, והמשכתי במהלכה. כשהתחילה המלחמה הוא היה כמעט גמור, אבל לפתע איבד מדחיפותו, ואילו כעת דומני שחזרנו בגדול לוויכוחים שליוו אותנו לפני ה-7.10.
אבל מהו ליברליזם?
אנחנו בתקופה משונה: מצד אחד, מאז שנות התשעים, הליברליזם הוא המשחק היחיד בעיר. אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי הסדר הליברלי נותר לבדו כהיגיון המסדר של מדינות הלאום במערב ושל השוק הגלובלי. מצד שני, הליברליזם נקלע למשבר עמוק בכל העולם.
מימין מאתגר אותו הפופוליזם, ומפלגות פופוליסטיות צוברות כוח מהודו, דרך הונגריה ועד ארה"ב, כולל ישראל כמובן. לפופוליסטים אין אידיאולוגיה חילופית, אבל הם מצליחים לזכות לאהדה בזכות הבטחות לחזרה לזהות אתנית או לאומית אבודה.
משמאל הזהותנות, או פוליטיקת הזהויות האנטי-ליברלית, גם היא מעוניינת להחליף את הסדר הליברלי, אם כי גם היא לא ממש יודעת במה.
במקביל צומחים גם כוחות דתיים-פונדמנטליסטים, שמציעים דת קנאית וכוחנית, לרוב גם משיחית, כאלטרנטיבה לסדר הליברלי. במדינות מסויימות, למשל ישראל, יש לכוחות אלה עוצמה פוליטית רבה.
אז מהו ליברליזם?
אנחנו לוקחים את הסדר הליברלי כמובן מאליו, אבל עולם שבו "כל בני האדם שווים" ו"ניחנו בזכויות" הוא הכל חוץ ממובן מאליו. למעשה הוא תוצאה של מסע תרבותי וחברתי ארוך, של מאבקים של מאות שנים, של מהפכות, של אנשים נועזים ושל רעיונות גדולים. אנחנו נהנים היום מעמלם והקרבתם של אינספור אנשים ונשים, מתולדותיהם של אינספור מאבקים. יש כל כך הרבה על מה לשמוח ועל מה להגן.
אז מהו ליברליזם?
את הספר הזה כתבתי כדי לענות על השאלה הזאת. הכוונה היתה ליצור טקסט מבואי קצר (פחות ממאה עמודים), זול (49 ₪ בלבד) וקולח. תקוותי היא שהספר יעזור למחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל להבין טוב יותר את מטרותיו ואת הדרכים להגשימן.
הספר יוצא בהוצאת כנרת זמורה דביר, והוא גם ראשון מתוך סדרה שיוצאת מטעם מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. הסדרה נקראת 'אתגרי הדמוקרטיה' ומטרתה להציע לציבור הישראלי ספרים קצרים, במחיר סביר, ששופכים אור על האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיה בעולם ובישראל. כל הספרים יהיו תמציתיים, בהירים, לא יקרים ועשירים בידע ומידע. אני יודע כי אני גם עורך הסדרה.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הספר. לרכישה:
בקיץ 1834 פרסמו המחזאי והמשורר גאורג בוכנר (Büchner) והתיאולוג הנוצרי פרידריך לודוויג ויידיש (Weidig) מנשר הקורא לתושביו העניים של דוכסות הסה (Hesse – מרכז גרמניה של היום) להתמרד באדוניהם האצילים ובעלי הקרקעות. השניים פנו לציבור המדוכא וקבעו כי
אתם משלמים להם ששה מיליון פלורינים כמס, ואילו הם מושלים בכם, כלומר מכריחים אתכם להאכיל אותם תוך שהם גוזלים מכם את זכויות האדם והאזרח שלכם… חפרתם באדמה כל חייכם הארוכים – כעת חפרו קבר לרודנים שלכם! בניתם ארמונות מבוצרים – כעת החריבו אותם ובנו בית של חירות!
היתה זו תקופה מרתקת בתולדות אירופה. אחרי המהפכה הצרפתית , אחרי ייסוד ארצות הברית כדמוקרטיה ליברלית, הגיעה תגובת הנגד הריאקציונרית מצד מלוכנים ואנשי כנסייה שביקשו לקומם מחדש את הסדר הישן. צרפת החזירה את המלוכה, באימפריה האוסטרו-הונגרית עמל הנסיך ושר החוץ המהולל מטרניך על ייצוב שליטת הקיסר, באיטליה ביקש האפיפיור לבצר את סמכותו (שהיתה אז גם פוליטית), ובנסיכויות השונות של גרמניה דאגו, כרגיל, לסֵדֶר. אחרי התקווה החדשה שהעלו המהפכות, האימפריה בהחלט הכתה שנית.
אבל את התקווה אי אפשר היה לדכא. ההמונים טעמו כבר את טעם הליברליזם, שיח הזכויות נישא ברוח, החילון הלך והתפשט, ו"הבעיה הסוציאלית", כפי שנקראה בעיית העניים והפרולטריון, הפכה לנושא שלא ירד מסדר היום.
זו התקופה בה נוצר טיפוס אנושי חדש: המהפכן במשרה מלאה. אלה היו האידיאליסטים הרדיקלים שהקדישו את חייהם למאבק למען הנדכאים והחלכאים, למען העניים והחלשים, למען חסרי ההשכלה, למען המיעוטים ולמען הנשים.
הם דרשו שוויון לפני החוק, מיסוי לכל (כלומר גם לאצולה), עיתונות חופשית, אחריות מיניסטריאלית (כלומר את האפשרות לפטר בעלי תפקידים). הם דרשו פרלמנט שייצג את הציבור, שקיפות במערכת המשפט, משפט עם חבר מושבעים (ולא שופטים שהם אצילים או כמרים המנותקים ממצבו של האדם הפשוט) וכן זכויות לאומיות: הגדרה עצמית לאומית בנפרד מהאימפריות או תוך איחוד שלל נסיכויות ודוכסיות.
הם דרשו את כבוד האדם, שוויון, חירות.
חישבו על הכוחות שעמדו מולם: לא היתה מדינה אחת באירופה שלא שלט בה מלך. אם היה פרלמנט, נציגיו נבחרו על ידי אחוז או שניים של האוכלוסייה, העשירים ביותר כמובן. לא היתה הפרדת דת ממדינה ולכנסייה היה כוח עצום: בתי ספר ובתי חולים נוהלו על ידה, היתה לה השפעה גדולה על הפוליטיקה ורוב האנשים כמובן היו דתיים. 'מוצא המינים' של דארווין יפורסם רק ב-1859, ואתאיזם, בשלב זה, נחשב מפלצתי ואף היה עילה למעצר. היתה צנזורה על העיתונות ועל ספרים, לא היה חופש התאגדות, לא חופש הפגנה, לא שוויון לפני החוק, לא שוויון לנשים, ואם הייתם במקרה יהודים הופלתם לרעה באופן זוועתי (בברלין, למשל, יהודים הורשו להיכנס לעיר רק דרך שער הבהמות).
ובכל זאת, ליברלים דרשו זכויות והפיצו את רעיונותיהם, סוציאליסטים נאבקו למען הטבת תנאי הפועלים (המניפסט הקומוניסטי יפורסם ב-1848), אנרכיסטים לחמו נגד עצם רעיון המדינה ומהפכנים ארגנו קבוצות, לעיתים חמושות, בניסיון להביא לשינוי השלטון.
תולדות בניית הסדר הליברלי, הדמוקרטיה, מערכת המשפט המודרנית, השוויון לפני החוק, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים – הם תולדות המאבקים המתמשכים הללו, תולדותיהם של רבבות הוגים ופעילים שלעיתים קרבות – רוב הפעמים למעשה – הוכו, נעצרו, נכלאו והוצאו להורג. ונכשלו. שוב ושוב נכשלו, עד שהצליחו. העולם שאנחנו חיים בו הוא העולם שהם עיצבו.
פעילותם של וויידיש ובוכנר נודעה לשלטונות מיד אחרי שהופיע הטקסט שלהם. בוכנר ברח לציריך, דרך צרפת, ומת שם מטיפוס ב-1837. הוא היה בן 23 במותו. את ויידיש תפסו. הוא נעצר ונכלא, ואחרי שנתיים של עינויים במחנה המעצר, התאבד. הוא היה בן 46.
דוכסות הסה, אחרי מהפכות אביב העמים של 1848, חוקקה חוק שאיפשר זכות הצבעה לכל הגברים לבית התחתון של הפרלמנט, והצבעה על פי חישובי הון לבית העליון. שבעים שנה אחרי כן, ב-1918, הודח דוכס הסה האחרון ידי "מועצת הפועלים והחיילים" של האזור. הדוכסות הפכה לרפובליקה ב-1919.
אני מתאר לעצמי שלא שמעתם על ויידיש ובוכנר. גם אני לא הייתי יודע עליהם אם לא הייתי חוקר את התחום. בחרתי אותם באקראי מתוך עשרות מהפכנים, פעילים, הוגות ורפורמטוריות. הם שני שמות ברשימה ארוכה של אנשים ונשים שנאבקו לכינונו של הסדר העולמי שאנחנו נהנים ממנו היום, וששילמו מחיר יקר על מאבקם.
אותו סדר עולמי עומד היום בסכנה. אבל הכוחות שקמים עליו אינם גדולים יותר מאלה שעמדו מול אותם רפורמטורים ומהפכנים במאה ה-19. אדרבה, אז גם היה צריך לשכנע את ההמונים שכל בני האדם שווים, שלכולנו זכויות אדם ואזרח, שלנשים, עניים ומיעוטים מגיע שוויון זכויות, שעבדות היא זוועה בלתי-לגיטימית ושדמוקרטיה עדיפה על מלוכה או רודנות צבאית. היום הרעיונות האלה הם קונצנזואלים בכל המערב למעט בקבוצות המחזיקות בפונדמנטליזם דתי.
אנחנו בתקופה שבה יש המבקשים לערער את הסדר הליברלי והדמוקרטי. אני משוכנע שהאמיתות האלה לא יישכחו ושהאנושות תיצור מסגרות שישמרו ואף יעמיקו אותן. אני מאמין באדם.
לולאת האל 