מה היינו עושים בלי השבת? לכל הפחות, לא היה לנו שבוע. באימפריה הרומית, לפני שהתנצרה, עבדו עם מחזורים של עשרה ימים. כך גם בסין העתיקה, ואילו בהודו היו מחזורים של שבועיים, על פי שלבי הופעתו והיעלמותו של הירח. המחשבה שיש לשבות כל יום שביעי הייתה זרה לכל התרבויות האלה, והפכה למוסכמה אוניברסלית רק עם התפשטותן של הנצרות והאיסלאם, שנסמכו כמובן על התפיסה היהודית. בין שאר התרומות של היהדות לעולם, גם את השבוע ואת השבת תרמנו.

באופן אירוני, לפי ההלכה ללא־יהודים אסור לשבות בשבת. על פי התלמוד "גוי ששבת חייב מיתה", שכן השבת היא אות וברית (רק) בין ישראל לבין אלוהיו. עונש מוות על שמירת שבת נראה כטירוף מוחלט, ודאי על רקע הגאווה המוצדקת של היהדות בהפצת הרעיון האוניברסלי של יום מנוחה שבועי. קשה להלל את אימוץ המנוחה ביום השביעי ובד בבד לעמוד מאחורי סקילת כל לא־יהודי שמקיים אותה.
כאן, כמו במקרים אחרים, ההלכה חורקת. כמובן שאיש לא מעלה על דעתו באמת להוציא מישהו להורג כיום, ויש להלכה כלים שונים וטובים לנטרל את האיום הזה, אולם בבסיסה הבעיה קיימת, ואנחנו מכירים מקרים אחרים שבהם החריקות ההלכתיות בעייתיות עוד יותר.

חשיבות ספרם החדש של דב אלבוים ואריאל פיקאר היא בהתמודדות הישירה והנחושה עם הבעייתיות הזאת, שקשורה לתפיסת ההלכה. שכן מעבר לספר המדריך את הקוראים כיצד לכונן לעצמם שבת משמעותית, ספרם של השניים מציג גישה חדשה ואמיצה כלפי ההלכה.

אבל אולי נברר קודם מהי בעצם ההלכה. באופן מסורתי, ההלכה היא מסגרת נורמטיבית שמגלמת בחיי היום־יום את הברית בין היהודי לאלוהיו ובין העם היהודי לאלוהיו. היא מבוססת על פרשנות מסועפת ויצירתית של כתבי הקודש היהודיים, ומטרתה לפרט בעזרת מסד ערכי ושלל כללי עשה ולא־תעשה את מגוון האפשרויות לממש בחיי היומיום את מערכת היחסים שלנו עם האל ועם הקדושה.

הדבר אולי מפתיע, אבל לא הייתה הלכה אחת לאורך רוב שנות קיומו של העם היהודי. יהודים כמובן ידעו שעליהם לשמור שבת ולאכול כשר, אולם לא הסכימו איך בדיוק יש לעשות זאת. הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, כותב כי בתקופתו התורה נעשתה ל"תורות אין מספר", ולפניו כתב רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים, כי "לא נשארה הלכה פסוקה אשר אין בה דעות שונות". שני אלה, כמו גם הרמב"ם לפניהם, ביקשו להאחיד את ההלכה ולהפוך אותה לגוף בהיר וקבוע. הם הצליחו במידה רבה, לא מעט בזכות המצאת הדפוס. כפי שמראה דוד סורוצקין בספריו (ראו האחרון, 'לידתה של יהדות נורמטיבית'), הדפוס איפשר את הפצתם של ספרי הלכה וחיזק מאמצים לקנוניזציה והאחדה.

תהליכים אלה הועצמו מאוד בעידן המודרני. בתגובה לחילון ולזרמים היהודיים הלא־הלכתיים (כמו היהדות הרפורמית והציונית), יהודים שההלכה הייתה חשובה להם ניסחו מחדש את גישתם לשמירת הלכה, והפכו אותה לפעילות מחייבת, קפדנית ודקדקנית הרבה יותר. בעוד לפני 200 שנה רוב היהודים נעו על הציר המסורתי, האורתודוקסיה — התפתחות מודרנית בפני עצמה — הפכה את ההקפדה על קלה כחמורה לעיקרון מרכזי והכניסה קשיחות ודוגמטיות להלכה.

ספרם של אלבוים ופיקאר קורא תיגר על התפיסה ההלכתית הזאת. לא מכיוון שהוא לא עוסק בהלכה, אלא דווקא משום שהוא מציע הלכה מתוך תפיסה אחרת. פיקאר הוא ציוני־דתי, בעברו רב הקיבוץ הדתי שלוחות. אלבוים בא מבית חרדי ויצא בשאלה. שניהם מסכימים שההלכה היא יסוד מוסד בתרבות היהודית ושכולנו זקוקים להלכה, אולם שניהם דוחים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית.

שניהם גם מסרבים לוותר על השבת. בספרם הם מדריכים את הקורא כיצד להפוך את היום השביעי לאוצר. הספר מחולק לשערים שונים דרכם השניים מבארים כיצד לעשות שבת של מנוחה, שבת של עונג, שבת של חירות ושבת של קדושה, כל אחת ודרכה. הם מזהים היטב שכללים וריטואלים קבועים אינם מנוגדים להתרגשות ולספונטניות, אלא מאפשרים אותם. מעבר לכך, אותם טקסים מחזוריים הם מה שמכונן ייחוד, מבנה זיכרון ואף, באופן אידיאלי, מגלה קדושה.

מצד שני, אין כאן כאמור ספר המשך ל'שמירת שבת כהלכתה'. המחברים סבורים שגישה דוגמטית וחרדתית להלכה תביס את עצמה, והשבת תהפוך מיום של עונג וחירות למסע מעיק של איסורים. אלבוים אינו רוצה לחזור לשבתות של ילדותו, שבהן "האיסורים הרבים, ההחמרות והחרדה ההלכתית שאפפה את השבת, נתפסו בעיני ככלא שהושלחתי לתוכו ליממה שלמה בכל שבוע".

המחברים מעוניינים "לשוב למסורת של היהדות החיה — דיאלוג מתמיד וסוער בין החוק לחיים". ההלכה עבורם אינה סט סגור של פקודות מלמעלה, אלא "תנועת חיים של תרבות במהלך ההיסטוריה". בכך הם מהדהדים את גישתם של אחד העם וביאליק, וקרובים גם ליוזמות שונות שעולות לאחרונה מתוך העולם האורתודוקסי, כמו תנועת 'לכתחילה' של ד"ר יואב שורק והרב חיים וידל (ראו למשל ספרו החדש והיפה של האחרון, 'אל מעבר לדתיות ולחילוניות').

אין זה אומר שהמחברים מחליטים תמיד להקל. יש פעמים שמתוך דאגה לאופי השבת הם מציעים שלא לנהוג כהלכה האורתודוקסית ולהחמיר יותר ממנה. כך למשל, הוראה אינה נחשבת מלאכה אסורה, אולם המחברים סבורים שמי שזו עבודתו, ראוי שישבות ממנה בשבת. גם הליכה ארוכה בעיר יכולה להיחשב לטעמם של המחברים יציאה מתחום שבת ולכן אסורה, אף אם העיר מוקפת בחוט "עירוב". התכלית היא כאמור חירות, עונג וקדושה, והמפתח הוא ההאזנה למשמעות ולמטרת החוק, ולא לפירושו הטכני או הפורמלי.

הספר נכתב בחן רב ובידענות רבה. המחברים עסוקים כל חייהם בבירור הרבדים השונים של המסורת היהודית, השכלתם היהודית מקיפה, והדברים ניכרים. הקוראים ייחשפו לתמונה עשירה שכוללת מקורות מגוונים על השבת והצעות מעשיות להפיכתה ליום מיוחד. בסוף כל פרק מופיעים עמודים של "אבני דרך", שהן מעין הצעות הלכה, שהרי פסיקות הלכה אין כאן.

לדאבון הלב, השבת, מתנת החירות של היהדות לעולם, הפכה עבור ישראלים רבים לזמן של כפייה דתית וגזילת חירות. הדבר תלוי בבחירה של רובנו להפקיר את השבת בידי הממסד האורתודוקסי, כמו גם בתפיסת ההלכה הקשיחה של אותו ממסד. אלבוים ופיקאר מציעים צעד ראשון בכיוון השני. הם מבקשים לתת כלים לקורא/ת לעצב את השבת שלה או שלו באופן משמעותי. להחזיר את הסמכות ואת האחריות של כולנו על השבת, כך שאינה רק עניין של "דתיים" וכך שדמותה לא נקבעת על ידי רבנים.

הנביא ישעיהו מכנה את השבת "עונג" (נח, יג), וכך ראוי שהיא תהיה. זה תלוי בראש ובראשונה בנו.

—

פורסם במדור ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות

באמצע ספטמבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בישראל ונלקח, כמנהג המקום, לכותל. ברחבה שלפני שריד בית מקדשנו עמד רוביו, לימינו שגריר ארה"ב בישראל והפסטור הבפטיסטי מייק האקבי, לשמאלו ראש הממשלה נתניהו ומעבר אליו הרב מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, שהוביל תפילה משותפת. מסביב עמדו אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע. אנשי תקשורת ולא נשות תקשורת, שכן על נשים נאסרה הגישה. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לעיתונאיות, הייתה ש"נתניהו ורוביו מתכוונים להתפלל במקום". מסתבר שאין כל קושי להתפלל כתף אל כתף עם גברים נוצרים ואף מנהיגי כנסיות, אבל נשים שיסקרו את האירוע מבחוץ נחשבות לבעיה דתית. מי שרצה ראייה ליסוד הפטריארכלי העמוק שבהגבלות הדתיות על נשים, קיבל.

המחלוקת סביב הפרדה מגדרית במרחב הציבורי הגיעה בשנים האחרונות לנקודת רתיחה. לכולנו זכור פיצוץ התפילה בהפרדה שניסה לקיים הגרעין התורני 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף ביום כיפור תשפ"ד, פחות משבועיים לפני טבח 7 באוקטובר. במקביל, ככל שבני המגזר החרדי משתלבים, מרצון או מכורח, במרחב הישראלי כך עולה ביתר תוקף הדרישה להפרדה ואף למרחבים נטולי נשים. ספרה הקצר והחיוני של פרופ' יופי תירוש מבקש לנתח את לב המחלוקת ולהבהיר מדוע כמעט כל מקרה של הפרדה מגדרית פוגע בנשים.

תירוש היא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ופעילה ותיקה מאוד במאבק למען שוויון מגדרי. לזכותה הגדולה ייאמר שבנוגע להפרדה מגדרית היא חזתה במדויק את הרעה שתבוא בעקבות הכוונות הטובות. בעוד נציגים נאיבים יותר של הצד הליברלי (כמו כותב שורות אלה) תמכו בהפרדה באקדמיה בתואר ראשון, תירוש הזהירה שלמרות ההבטחות ההפרדה תתפשט גם לתואר השני ותהפוך גם להפרדה מרחבית בקמפוס, כולל שעות או ימים בהן אסור לסטודנטיות להיכנס לספריה. כל זה קרה.

תירוש מגיעה, אפוא, לא רק עשירה בידע אלא מאושרת על ידי המציאות. במוקד הניתוח שלה עומד העקרון הליברלי רב־תרבותי להתחשב ולכבד מנהגים של קבוצות מיעוט אי־ליברליות. היא לא פוסלת את השאיפה לאפשר לקבוצות שכאלה לשמר את אורחות חייהן, אבל מסבירה כיצד בישראל ההתייחסות באופן הזה לחברה החרדית שגויה מכמה בחינות.

ראשית, תירוש מראה כיצד הסיסמה "נפרד אבל שווה" ידועה לשמצה לא במקרה. גם אם לוגית אין מניעה שנפרד יהיה שווה, בפועל, כפי שהנתונים והמקרים שהספר מביא מוכיחים, נפרד כמעט לעולם אינו שווה. נשים תקבלנה קורסים פחות יוקרתיים, שעות פחות טובות בכיתות, ימים פחות אטרקטיבים בבריכה, מתחמים פחות ראויים לתפילה ומושבים פחות טובים במופע. כפי שהבין בית המשפט האמריקאי כבר ב-1954, הניסיון ליצור הפרדה תוך שמירה על שוויון מועד לכישלון ולכן בלתי חוקתי.

גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.

שלישית, החברה החרדית כבר מזמן אינה חברת מיעוט שברירית שזקוקה להגנה. אדרבה, מדובר במגזר הגדל בקצב המהיר ביותר בישראל והמפגין שאיפות ברורות להשפיע על המרחב הציבורי. מאיסור חמץ בבתי חולים בפסח ועד עצירת פעולת (ואף תיקוני!) הרכבת בשבת, האורתודוקסיה מבקשת לעצב את הפרהסיה בדמותה. משום כך ה"התחשבות" של הרוב הופכת מהר מאוד למיסוד של נורמות לא־שוויוניות ומדירות במדינה. אין כאן שמירה עדינה על טהרת קהילה קטנה, אלא הפיכת המדינה כולה למקווה.

רביעית, תירוש מראה שעל אף הרצון הטוב, הפרדה לא מובילה לשילוב. הכפפתם של מרחבים ישראלים תחת הנורמות חרדיות וחרד"ליות לא מביאה את אלה להתאים עצמם בהמשך הדרך לנורמות הישראליות, אלא לבקש שגם המרחבים הבאים במסלול חייהם יוכפפו לנורמות שלהם. כך מה שמתחיל בתואר ראשון נמשך לשני ואף למקומות העבודה, ומה שמתחיל בבריכות השחיה נמשך למעיינות ולשמורות טבע.

לבסוף, תירוש מראה כיצד התנגדות ועמידה נחושה כנגד תפיסות ההדרה החרדיות הובילה לנטישת אותן תפיסות על ידי החרדים. כך למשל, עד בג"ץ לאה שקדיאל ב־1989 נשים לא הורשו להיות חברות מועצות דתיות. הרבנות איימה להחרים מועצות דתיות אשר ישלבו נשים ואף פרסמה פסק הלכה האוסר זאת. בג"ץ קבע שאין כל מניעה לשילוב נשים במועצות דתיות, והרבנות… ישרה קו. כיום נשים משרתות במועצות דתיות ופסק ההלכה ההוא נשכח.

זו רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על טיבה של ההלכה: היא תמיד תתרחב בדיוק עד המקום שיאפשרו לה. ההלכה היא אורגניזם שגדל לכל חלל פנוי: ההיגיון הפנימי שלה מורה על התפרטות להוראות רבות ככל האפשר על תחומי חיים רבים ככל האפשר. מצד שני, אותו אורגניזם מגלה גמישות מרשימה: כאשר הוא נתקל בקיר הוא פשוט משנה כיוון. במקום להתחשב ולכופף את המרחב הליברלי לצרכי ההלכה, עמידה יציבה תאפשר להלכה להתכופף בפני צרכי המרחב הליברלי, מה שיעשה טוב לשני הצדדים.

אם בחלקיו הראשונים הספר דן במתח בין הפרדה מגדרית לזכות לשוויון ובאתגר הרב תרבותיות, בחלקו האחרון מקשרת תירוש בין היוזמות להפרדה מגדרית לבין ניסיון ההפיכה המשטרית. תירוש מבארת כיצד מיסוד המימדים ההיררכיים והסמכותניים של המסורת משתלב באופן בלתי נמנע עם פירוק הדמוקרטיה הישראלית. ההתקפה על בית המשפט העליון הרי הייתה מיועדת, על פי הודאת נציגי החרדים עצמם, לנטרל את כוחו כשיפסוק נגד אי־שוויון בגיוס, נגד הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים או נגד הדרת נשים.

אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני היא השוואת מעמדן של נשים לזה של גברים. קשה כיום לדמיין שעד לפני כ־100 שנה גם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר לנשים כלל לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר — מצב שבהיווסדה של המדינה החרדים וחלק מהציונות הדתית רצו לשמר. התנועה הפמיניסטית היא אחת המצליחות בתולדות האנושות, אבל בדיוק בגלל זה היא מאיימת כל כך על כל תנועה מסורתית. את האיום הזה מתרגמים עבורנו לדרישות להפליית נשים: לכאורה כדי שדתיים יוכלו להשתלב, נשים צריכות להיות מודרות.

ספרה של תירוש מנסח במילים ברורות מדוע אסור להסכים להדרת נשים, מדוע זכויותיהן של נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל חברה מתוקנת ומדוע מדובר בחלק מהותי מהמאבק על ישראל דמוקרטית. כי אין דמוקרטיה ללא שוויון. כפי שכותבת תירוש, "שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה: ערך שמותר לפגוע בו רק כשמדובר בפיקוח נפש". עד שלא נבין את זה נמשיך לראות גברים יהודים ונוצרים מתפללים יחד בעוד נשים מורחקות מהמקום על ידי סדרנים.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות. ספרה פרופ' יופי תירוש, הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יצא בהוצאת קרן ברל כצנלסון.

דמיינו שהנשיא טראמפ ממנה לראש ה-FBI נוצרי אדוק, מאלה שמאמינים שארה"ב היא "אומה נוצרית" ושיש לבטל את ההפרדה בין דת ומדינה. דמיינו שבמצרים במקום להחרים את האחים המוסלמים הנשיא א-סיסי משנה מדיניות וממנה את אחד החברים הקיצוניים בתנועה לראש המוחבראת. בשני המקרים דוחות המודיעין שיוגשו לראש ממשלת ישראל יזעקו מסימונים אדומים ויאותתו סכנה.

השיח בישראל על מידת קיצוניותם הדתית של מנהיגים זרים הוא שגרתי. רק לאחרונה הסבירו לנו שהנהגת חמאס שהופצצה בדוחה היתה "קיצונית" ואילו עם המתונים יותר יהיה אפשר להגיע לעסקה. אנחנו גם מנתחים באופן תדיר את מידת אדיקותם הדתית וקיצוניותם של מנהיגי איראן, לבנון או סוריה. גם אם מובן מדוע לא נעים לדון באופן דומה במנהיגים ישראלים, הדיון הזה חשוב ואי אפשר עוד לחמוק ממנו. כהונת הממשלה הנוכחית הבהירה כמה נזק יכולה להביא קנאות דתית.

קשה לקבוע מהן דעותיו המדויקות של דוד זיני. הוא לא מתראיין ולא כתב ספרים או מאמרים. אולם אנחנו מכירים את סביבתו ואת בית המדרש שממנו הוא הגיע. לפי פרסומים של רביב דרוקר, אביו אמר שהיה רוצח את אחמד טיבי ואמו אמרה שה-7.10 הוא "חסד עליון" מאת הקב"ה. אנחנו יודעים שהמחותן שלו, הרב אליעזר קשתיאל, מודה בפה מלא ש"אנחנו גזענים" ושעל פי התורה ישראל מחויבת לכבוש "לפחות עד ביירות". אנחנו יודעים שהרב אלי סדן, שהמליץ עליו לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו – לו לא נבחר בגלל קיצוניותו – סבור ש"הפשע" של הפמיניזם הוא "לחנך את האישה להיות עצמאית" ושהחילוניות היא "סכין בגב האומה".

זיני למד בישיבת שבי חברון, מהנחשבות שבישיבות הקו, אותן מנהיג הרב טאו, הומופוב קנאי שנציגו בכנסת, אבי מעוז, הכריז כי התמלא "בושה וכאב עד לעומק נשמתי" מנוכחותו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ובן זוגו בטקסים רשמיים, אותו אוחנה שאביו של זיני סבור שהוא "פחות מבהמה". אנחנו יודעים שיד ימינו של הרב סדן, הרב לווינשטיין, קבע שנשים המשרתות בצבא הן "בחורילות" ו"מפלצות" ואנחנו יודעים שהרב יוסף קלנר, עוד מורה בכיר בישיבתו של סדן, קבע שתרבות המערב היא "פרימיטיביות אמורית-כנענית" וכן ש"לא לשמור תורה ומצוות, זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" ומשום כך חילונים ראויים לסנקציות, למעשה ל"כל סנקציה… עד כדור בראש."

עד כמה זיני הוא תוצר של סביבתו? עד כמה אפשר להניח שלא? במעגלים החברתיים של זיני, בקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית, לתפיסות קנאיות כאלה יש תוקף של שאיפה ריאלית ושל ציווי. זיני לא שייך לזרם המרכזי שך הציונות הדתית, ומשום כך הטענות לפיהן "לא רוצים אותו בגלל הכיפה" משוללות כל יסוד. חשוב לעמוד על ההבדלים האלה, ולהזכיר שחובשי כיפה עמדו ועומדים בראש ארגונים ביטחוניים בלי שיהיה ספק על מידת ממלכתיותם או מחויבותם לחוק.

הפונדמנטליזם היהודי לא שונה ממקביליו בדתות אחרות: הוא מנסה לשמר זהות דתית מסוימת מול פני המודרנה, נשען על פרשנות מילולית לכתבי הקודש, מתכחש להתפתחות מוסרית לאורך ההיסטוריה תוך הישענות על סולם ערכים קדום, ושולל את הסדר הליברלי והחילוניות.

ביסודותיו של תהליך החילון, ובעקבותיו של המדינה המודרנית, נמצאת הפרדה בין התחום הדתי לתחום החילוני. אנשים מאמינים, ובכלל זה מרבית הציונים הדתיים, לומדים לעשות את ההפרדה בין מה שהם מאמינים בו בפרטיות ביתם או בבית הכנסת, ובין מה שנדרש מהם – ושהם דורשים מאחרים – כאשר הם מגיעים לעבודה.

מסימניו של הפונדמנטליזם הוא בדיוק ההתעקשות שלא לעשות את ההפרדה הזאת. לדוגמא, בראיון בו קבע בצלאל סמוטריץ' שעל ישראל לאמץ כלכלת "אם בחוקותי" הוא גם קבע ש"אי אפשר להיות בן אדם שמתפלל בבית כנסת, וכשהוא יוצא החוצה הוא מתנהג כמו חילוני ומערכת השיקולים שלו היא חילונית. לא! אם אנחנו אנשים מאמינים – אנחנו באמת מאמינים".

סמוטריץ' מבקש ליישם את ערכיו הפונדמנטליסטים גם במשרד האוצר ולבטל כל חלוקה בין הכנסת לבית הכנסת. מבחינתו יש ליישם את חוקי התורה בכל מקום ובכלל רבדי החיים, כולל במישור הפוליטי והכלכלי של מדינת ישראל. בכך שונה הפונדמנטליזם של סמוטריץ', כמו זה של ישיבות הקו, מהדתיות של הציונות הדתית הקלאסית ואף מהאדיקות החרדית.

גם היחס לפשרה שונה. הפונדמנטליסט שם במרכז הוויתו שאיפה לאותנטיות ולטוטליות. בעוד רוב שומרי המצוות מבינים שמורכבות החיים מאלצת אותם להתפשר ואף מקבלים את הפשרה כחלק בלתי נפרד מחיי הדת, עבור הפונדמנטליסט כל ויתור הוא חריגה שערורייתית מהתורה, וקיימת שאיפה תמידית להיות "באמת מאמינים" כדברי סמוטריץ', כלומר לחיות ללא כל פשרה.

היכן נמצא דוד זיני על הסקאלה הזאת? האם הוא פונדמנטליסט כרבותיו? האם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לתפקידו בשב"כ, או שהוא סבור כמו סמוטריץ' שיש להביא את בית הכנסת איתו לכל מקום אליו יילך? האם זיני רואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה או כמונרכיה? כמדינה ליברלית או כמדינת הלכה?

שאלות אלה אינן רק לגיטימיות אלא מחויבות. כמועמד לתפקיד בכיר ובעל עוצמה אדירה ראוי שזיני יבהיר, לכל הפחות בפני ועדת גרוניס, מה הוא חושב על חירויות וזכויות פרט, על חילונים, על דמוקרטיה ועל תרבות המערב והאם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לבין תפקידו.

אם ימונה לראשות השב"כ יגיע הרגע שבו זיני ייאלץ להכריע בין מחויבותו לחוק לבין מחויבותו להלכה. אולי הוא יאלץ להחליט אם לפעול נגד טרוריסט יהודי. אולי יידרש לסייע בפינוי מאחז או לסגת מגבולות הארץ המובטחת. אולי אחד מרבותיו יפסוק שראש הממשלה הוא רודף או מוסר.

אם תפיסת עולמו של זיני זהה לזו של רבותיו, מינויו לראשות שב"כ אינו עוד מחלוקת פוליטית אלא סכנה ממשית. מי שאינו מכיר בהפרדה בין אמונה פרטית לבין סמכות ציבורית עלול להפוך את שירות הביטחון הכללי לכלי שרת ביד רבניו. פונדמנטליסט בראשות שב"כ יסכן לא רק את זכויותיהם של נשים, להט"ב או מיעוטים, אלא את דמותה של המדינה ואופיה כמדינה דמוקרטית וחופשית.

—

גרסה מקוצרת מעט של המאמר פורסמה במדור הדעות של הארץ

ט' באב השנה יהיה שונה. כשנקרא במוצאי שבת את מגילת איכה, נשים לב שכאשר היא מבכה את סבל תושבי ירושלים תחת המצור הבבלי היא מתמקדת דווקא בסבלם של הילדים. הילדים הרעבים.

"שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב", זועק פרק ב'. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ", בוכה פרק ד', ומוסיף, "בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם". מעבר לחורבן העיר והמקדש, מקוננת המגילה על התינוקות המורעבים, על הילדים הגוועים ברעב. איכה מציירת בפנינו את תמונת העוללים המבקשים לחם כדי להדגיש שהזוועה במלוא שטניותה מתגלמת דווקא בגוויעתם של החלשים והתמימים.

ט' באב השנה יהיה שונה. תמונות הפעוטות השלדיים שהופיעו בשערי העיתונות הבינלאומית מסמנות שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי ואף היהדות עצמה. הוויכוח המלומד על תוקף ההאשמה בג'נוסייד יימשך, אבל התודעה הבינלאומית כבר נצרבה: ישראל הרעיבה ילדים למוות, מוות מיותר שהיה יכול להימנע באופן פשוט.

זהו החורבן שיוצא כעת מירושלים והופך, כשהוא מקיף את חדרי החדשות ושערי העיתונים של העולם, שוב לחורבן ירושלים. וכפי שהחורבן שמתואר באיכה היה בעוונותינו, בגלל חטאנו הגרועים מחטאי סדום ("וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם", פרק ד), כך גם החורבן הזה. איש לא הכריח אותנו להרעיב את תושבי הרצועה. ממשלת ישראל החליטה על כך בעצמה, הפקודה ירדה וצבא ההגנה לישראל ביצע.

אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה של העם הפלסטיני, טרגדיה של העם היהודי. לא רק אנחנו כבר איננו ולא נהיה כשהיינו, אלא היהדות כולה משתנה, מתעוותת. לא "תקופה של נס" ולא התגלות התוכנית האלוהית לפנינו, אלא אנטי-התגלות, החשכה עצמית, הסתר פנים שלנו מפני האנושיות. הפניית העורף להומניזם הבסיסי, לערך חיי אדם, ואימוץ, במלל ולעיתים גם במעש, מוסר ברברי של מלחמת שמד וניפוץ עוללים על סלע.

כולנו שם. בכל יום אנחנו נדרשים לוותר על עוד קצת מהאנושיות שלנו כדי שנוכל להמשיך לחיות חיים "רגילים" בעוד עשרות קילומטר מאיתנו אנשים מהלכים ריקי עיניים, מזי רעב, מופצצים ונהרגים במאות מדי שבוע, מאבדים צלם אנוש בהידחקות המונית לפני אבוסי חלוקת מזון. בכל יום אנחנו נדרשים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, שהם התחילו, שאם חמאס היה נכנע, שככה זה מלחמה.

בכל יום אנחנו מאבדים את עצמנו ומותירים לילדינו מורשת איומה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בכל יום אנחנו מולידים מתוכנו בבכי יהדות חדשה ורעה, לא עוד קורבן חף מפשע ולא עוד למדנות משכילה ולא עוד חלוצה סוציאליסטית ולא עוד אומת טפטפות והייטק, אלא דת-מדינה אלימה, אכזרית ורצחנית. הנה חזיון ביעותים: במאה העשרים ואחת היהדות מתחרה באסלאם הפונדמנטליסטי על תואר העיוות המונותאיסטי הבכיר.

באופן אירוני, אם נתניהו יצליח בקרוב לכונן דיקטטורה זה יקל על החשבון העתידי. זה לא אנחנו, נאמר, הרי היינו תחת שלטון רודני, הרי מפגינים נעצרו, הופשטו, הוכו. הרי שומרי הסף נרמסו, הרי האופוזיציה דוכאה. נצטרך בעתיד גם שעיר לעזאזל, ולמזלנו יש כבר מי שעושה הכל כדי למלא את התפקיד. זה לא אנחנו, נאמר, זה החרד"ל והכהניסטים, הם אלה שלא איפשרו לנתניהו לסיים המלחמה, הם אלה שדרשו הרעבה. בעתיד יתברר שכולם היו נגד הפסקת הסיוע ההומניטרי לבד מסמוטריץ' ובן גביר.

כולנו פה. כולנו רואים ושומעים וממשיכים. כולנו, בכל יום, מוותרים על עוד קצת מעצמנו. כולנו מספרים לעצמנו שזה עוד מעט נגמר, כשבכל יום זה נמשך. כולנו חושבים שגרוע מזה לא יהיה, כשכל יום גרוע מקודמו. כולנו רואים איך בכל יום מדינת ישראל שוקעת, וכולנו שוקעים איתה.

האנושות תזכור, ההיסטוריה תרשום ותעיד, אלוהים ידע וישפוט. לא נחמוק. כל רגע שאנחנו לא מתגייסים כדי לשים לזה סוף יעמוד לגנותנו במשפט הדורות. לא נחמוק. טראמפ יילך, נתניהו יילך, אבל צלם אלוהים שבאדם יישאר, המוסר האנושי הבסיסי יישאר, ואנחנו נימדד מולם.

במוצאי שבת יתחיל ט' באב, והשנה הוא יהיה שונה. נתאבל בו גם על עולליהם העטופים רעב, על הפעוטות שביקשו לחם ולא היה להוריהם מה לתת להם. נתאבל בו גם על החורבן הנוכחי. על חורבנם וחורבננו. לא חרבה ירושלים אלא מפני כיבוש, גירוש, התיישבות.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ