מעטים יחלקו על כך שהמאורעות שהתרגשו ועלו בתנועת חב"ד בעשורים האחרונים הם מהדרמות היותר גדולות שידעה היהדות. התנועה, שהיא ודאי מהחצרות המפוארות והמרשימות שבתנועת החסידות ומהעמוקות שבהן מבחינה תיאולוגית, נתפסה במאה העשרים, בעיקר לקראת סופה, ללהט משיחי שסחף אותה על מוסדותיה ורבניה, שהביא לתולדת קווים מחשבתיים, ותתי-ארגונים, חדשים ומקוריים, וששינה כמעט לחלוטין את פניה.
בראש התנועה, ובראש אותו הלהט, עמד האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש. הרבי ירש ב-1951 אתעע עול המנהיגות מחמו רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), ועליו הוטל האתגר הגדול של בניית החסידות מחדש אחרי מאורעות מלחמות העולם והשואה, כמו גם ההתמודדות עם ההאצה הגוברת והולכת של המודרניזציה וההתפתחות הטכנולוגית במערב.
הוא הצליח בכך מעל למשוער: חב"ד בתקופתו צמחה למימדים עצומים, חסרי תקדים: מאלפים בודדים כאשר קיבלה לידיו, לכחמישים אלף חסידים כיום, בתוכם אלפי חוזרים בתשובה. בישראל עומדים החסידים מאחורי דוכני הנחת תפילין, ומחוצה לה, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, מאיישים פעילים של החסידות ("שלוחים" בשפתה) "בתי חב"ד" ומושיטים ידם לכל יהודי שנקרא בדרכם. פעילות התנועה אף אינה מוגבלת ליהודים, וחסידיה רואים חובה גם בשכנוע לא-יהודים לקיים את הכלול ב"שבע מצוות בני נח". כל אלא הביאו לכך שחסידות חב"ד היא כיום הארגון היהודי הנפוץ והאקטיבי ביותר בעולם, ולמעשה נתפסת במקומות רבים בעולם (למשל, ברוסיה) כחזות היהדות כולה.
הספינה ורב החובל
נראה שהשפעתו של הרבי מליובאוויטש עצמו לא רק שלא נעלמה עם מותו ב-ג' תמוז תשנ"ד, אלא אף קיבלה משנה תוקף, כאשר לא הוכתר בחב"ד אדמו"ר תחתיו ודמותו מוצבת במרכזה של הציפייה המשיחית של החסידים. אך לא רק חסידי חב"ד מתעניינים ברבי. מאז מותו פועלו והגותו משמשים קרקע פורייה למחקרים רבים, אקדמים ופופולריים. אם למנות דוגמאות בולטות, הרי שרק לפני שנתיים יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרו של הרב ד"ר יצחק קראוס, "השביעי", העוסק ברבי ובשליחותו המשיחית, וביוני 2010 עתיד להתפרסם בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון מחקר מקיף ומעמיק על הרבי ומורשתו על ידי פרופ' שמואל היילמן מהסיטי יונברסיטי של ניו-יורק ופרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר-אילן.
מאידך גיסא, נשמעו ונשמעים גם קולות המתנגדים לדרכה של החסידות, דהיינו לפרץ המשיחיות האחרון. הגדול שבין אלה היה כמובן הרב אליעזר שך זצ"ל, שבהזדמנויות שונות כינה את חב"ד "כת". כמחרה-מחזיק אחריו יצא ב-2001 ספרו של הרב וההיסטוריון דוד ברגר, "הרבי מלך המשיח: שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל" בו הוא תוקף את האפשרות שאדם מת יחשב למשיח ולמעשה קורא להוצאת חסידי חב"ד מכלל ישראל.
בעוד המחקרים, והפולמוסים, על מורשתו של הרבי נמשכים, ברור מעל לכל ספר שהרבי מליובאוויטש עצמו היה אישיות יוצאת דופן: אדם מבריק, רחב אופקים ומשכיל בצורה עמוקה ונדירה, שמעטים היו הנושאים שזרים לו ושבהם לא גילה עניין. חייו מרובי התהפוכות נדמים לדרמה מתוך סרט עלילתי: הוא נולד בדרום אוקראינה בי"א ניסן תרס"ב (1902), בנו של הרב והמקובל ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה עצמו נינו של אדמו"ר חב"ד השלישי, ה"צמח צדק". ב- 1923 נפגש עם האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, אותו לימים יירש, והאחרון אסף אותו אל בין תלמידיו הקרובים. ב- 1928 הוא נשא את בתו של הריי"צ, חיה מושקא, בוורשה. משם עברו יחד לברלין, בה השתתף כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה ופילוסופיה, וממנה ברח לפריז ב- 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. שם, בבית-ספר לעבודות ציבוריות ESTP, למד והשתלם בהנדסת חשמל. עם כניסת הצבא הגרמני לצרפת נמלט לארה"ב, והגיע לניו-יורק באוניה. שם המתין לאדמו"ר חב"ד וחותנו, הריי"צ, וכאשר זה הגיע מאירופה חבר אליו ושימש בתפקידים שונים ומגוונים בתוך החסידות. האחרון נפטר בי' בשבט תש"י (1950) אחרי מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. שנה מאוחר יותר קיבל על עצמו הרבי את עול האדמו"רות.
הרבי היה לא רק אוצר בלום של ידע הלכתי, קבלי, חסידי וחב"די, אלא חלש גם על תחומי דעת חוץ-תורניים רבים, בכללם המדע והפילוסופיה של המדע, וידע עברית, יידיש, גרמנית, רוסית וצרפתית על בוריין. חשוב מכל אולי, הרבי מליובאוויטש העמיד בחייו תורה תיאולוגית מורכבת ושלמה כיהלום מלוטש, שלדעת חוקרים שונים משמשת, יחד עם תורותיהם של קודמיו, כדלת אמות של הנהגה שמאפשרות לספינה החב"דית להמשיך בדרכה ללא רב חובל.
השכל אמצעי לאמונה
עטיפת הספר
אך מהו המסר המרכזי העולה מתורתו? התשובה המתבקשת היא, אולי, אותה הבטחה ידועה על גאולה קרובה תחת מלך המשיח, אותה ציפייה למשיח שיבוא במהרה בימינו ויושיע את העולם, תוך סימון הרבי עצמו כדמות הגואלת. אולם יתכן שאין תוכם של הדברים כברם. לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספרו של חוקר המיסטיקה היהודית פרופ' אליוט וולפסון, "סוד גלוי: משיחיות בתר-משיחית וההתמרה המיסטית של מנחם מנדל שניאורסון" (Open Secret: Postmessianic Messianism and the Mystical Revision of Menahem Mendel Schneerson), שמערער על הנחה זו. בספר זה טוען וולפסון שהרבי הצפין את לוז דבריו, וכיוון את חסידיו לא אל ציפיייה למשיח בשר ודם, אלא אל עבר טרנספורמציה פנימית, תודעתית, שתהווה עבורם גאולה אישית ואמיתית.
וולפסון הוא מחוקרי המיסטיקה היהודית החשובים בעולם כיום, והוא משלב בכתיבתו ידע מקיף ווירטואוזיות לשונית. הוא משמש כפרופ' ללימודי היהדות בקתדרה ע"ש אברהם ליברמן באוניברסטת ניו-יורק מאז 1987, וכמה מספריו על מימדים שונים בתורת הקבלה זכו בפרסי הוקרה משמעותיים. בין לבין הוא הוציא לאור אף שני ספרי שירה. וולפסון, שגדל כיהודי אורתודוקסי, עסק במחקריו בצורה נרחבת בסימבוליקה וביחסים הפנימיים של המינים במערך המטאפיזי הקבלי, וקביעותיו גררו פולמוסים נרחבים.
באחד מספריו החשובים, Through a Speculum That Shines ("מבעד לאספקלריא מאירה"), עוסק וולפסון בראייה ודמיון במיסטיקה היהודית בימי הביניים. בספר זה מצביע וולפסון על המתח האינהרנטי אליו נקלע המיסטיקן היהודי כאשר הוא עומד בין "האמונה הנורמטיבית לפיה הא-ל איננו גשמי ולכן בלתי נראה", לבין העובדה הפשוטה שהוא רואה אותו.
במחקרים אחרים, בהם הוא נגע כאמור ביחסים המיניים שבתוך מערך הספירות, הדגיש וולפסון את הנטייה הפטריארכלית של מערכת הספירות בספרות הזוהרית (כלומר את היותן של תשע הספירות העליונות בעיקר זכריות מבחינה סימבולית, כאשר רק ספירת מלכות נחשבת נקבית בצורה מובהקת), ואת אפשרויות התיקון שניתנת למצב זה על פי ההגיון הפנימי הקבלי. לפני שלוש שנים ראה אור ספרו Venturing Beyond, על חוק ומוסר במיסטיקה קבלית (הוצאת אוקספורד), בו הוא עוסק בנקודת המפגש, או הסתירה, בין מיסטיקה ומוסר בקבלה, ואילו עתה כאמור יצא לאור ספרו האחרון, על תורתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש.
פרופ' וולפסון, נראה שחסידות חב"ד סללה דרך משלה עוד מתחילתה. תוכל להצביע ראשית על מה שהבדיל את חב"ד מהחסידויות האחרות עוד מהמאה ה-18?
"מתחילת תנועת החסידות ניתן היה לראות שצדיקים חסידיים שונים מפגינים ביקורת גלויה כלפי חב"ד, ובאופן ספציפי כלפי מה שהם חשבו שמורה האדמו"ר הזקן [ר' שניאור זלמן מלאדי – ת.פ.], דהיינו הדגש שהם חשבו שהוא שם על 'שכל', על האינטלקט, דבר שכמובן בא לידי ביטוי בראשי התיבות חב"ד. היתה אמת בביקורת שלהם, ואכן, בהשוואה לחצרות חסידיות אחרות, שהמשיכו את דרכו של המגיד ממזעריטש, היה בחב"ד דגש גדול יותר על האינטלקט ככלי לעבודת השם. אבל בדומה לכל עמדה פולמוסית גם הטיעון הזה לוקה, משום שכבר אצל האדמו"ר הזקן ישנה הדגשה של תפקידה של האמונה, שהיא מעל לשכל. כך שהשכל הוא למעשה האמצעי הטוב ביותר כדי להביא אדם לאמונה, שמצדה עולה מעבר לשכל."
מה אתה יכול לומר על הרבי עצמו, מתוך עמדה אקדמית, אובייקטיבית ככל שניתן. מה היה מיוחד בו?
"אין ספק שהיתה גדולה ביכולתו של הרבי לממש חלק מהחזון של קודמו, וזאת בעולם שמתמודד עם זוועות השואה. הרבי השתמש בארה"ב כבסיס כדי להרחיב את החסידות לכדי תנועה בינלאומית, וכמו כן לא חשש להשתמש בטכנולוגיה כדי להשיג מטרה זו. כך שיש מימד מודרני מסויים בפועלו, ובמובן הזה ישנה איכות מיוחדת להנהגה שלו. לבד מזה, משנות החמישים ועד שנות השבעים תורתו עמוקה ומורכבת לא פחות מזו שניתן למצוא אצל קודמיו, וזה כמובן אומר הרבה. בשיאו הוא היה חריף ככל אחד מקודמיו, וחלש על כלל הספרות היהודית כמובן, מהמקרא ועד לחיבורי ימינו. באשר לנוכחותו האישית, הרי שמעולם לא היתה לי 'יחידות' אישית עם הרבי, אבל מכל מה שקראתי ומקטעי הוידאו שראיתי נראה שהוא היה אדם שהיה מסוגל להיות לחלוטין מרוכז באדם שמולו, להקדיש עצמו לגמריי לבן-שיחו, וזו איכות מיוחדת מאוד לדעתי עבור מנהיג."
כל אחד הוא משיח
רובנו מכירים את הרבי מליובאוויטש כמעט רק בהקשר לתנועה המשיחית שקמה סביבו. בספרך אתה מציג תזה יוצאת דופן באשר לטבעה, אולי טבעה הסודי, של תורתו המשיחית.
"נכון. אני לא מתאר לעצמי שהיא תתקבל בקלות. בדרך כלל במחקרים על הרבי תשומת הלב מופנית לשאלת התודעה העצמית שלו, האם לא רק חסידיו אלא הוא עצמו חשב שהוא המשיח. אני ניסיתי ראשית לשים את השאלה הזאת בסוגריים, ולהתבונן קודם כל בתורה המשיחית עצמה, תוך תפיסתה בתוך ההקשר הרחב יותר של תפיסת העולם והקוסמולוגיה של הרבי. כשזה נעשה ניתן לראות שהדגש שהרבי שם, למשל, על 'ביטול' [עבודת ה' בה היחיד מבטל את עצמו כפרט אוטונומי ונבדל מול הקב"ה – ת.פ.] הוא משהו שלמרות שהרבי קידם אותו, ולמרות שהוא מהווה יסוד קריטי להבנת המשיחיות שלו, הרי שכשמתבוננים בחב"ד כתנועה חברתית לא ניתן לטעמי למצוא אותו. זו נקודה חשובה, מפני שעולה ממנה שהאופי המיסטי בצורה מהותית של תורת חב"ד למעשה נעלם. רק אחרי שאני מתמודד עם המציאות הזאת אני שב לשאלה שמעסיקה את רוב האנשים, ואז מסתבר שבמובן מסויים הוא אכן ראה עצמו כמשיח, אבל אם לומר זאת בבוטות, הוא היה אמור להיות המשיח שילמד אותנו שאין כלל משיח, או לחילופין שלכל אחד ואחד יש את האפשרות להיות המשיח."
כלומר המשיח אינו אדם מסויים?
"אכן. לדידי, הרבי משתמש רטורית ברעיון המשיח כאדם מסויים כדי להוביל את חסידיו אל מעבר לרעיון הזה. הוא עושה זאת באופן שלא שונה בהרבה לדעתי מזה של הרמב"ם, שאת השקפותיו אדמו"רי חב"ד, החל מהאדמו"ר הזקן, תופסים כמכריעות. אפילו האדמו"ר השלישי של חב"ד, הצמח צדק, שהיה עוין מאוד לפילוסופיה, אפילו הוא שילב בהגותו את זו של הרמב"ם, ובכלל זה 'מורה נבוכים'. הרבי ממשיך את הקו הזה ואף מעלה אותו לשלב חדש."
בוא נהיה ברורים: אם המשיח אינו אדם, מהו?
"המשיח הוא מצב תודעתי. כמונוגרף פותח לספר אני מצטט את האדמו"ר הזקן שקובע "הנה תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא בחינת לידה והתגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק" (תורה אור, נה, ב), כלומר מדובר בטרנספורמציה של ההכרה. זו פירושה של משיחיות."
התזה של וולפסון אולי נתפסת כמרחיקת לכת, אולם יש לזכור שלרעיון שהמשיח יבוא לא כאדם מסויים אלא כשינוי תודעתי יש שורשים ביהדות, וניתן למצוא אותו כבר אצל ר' אברהם אבולעפיה, המקובל בן המאה ה-13 שהאמין ששיטת הקבלה שהגה מסוגלת להביא כל אדם למצב תודעתי שמהווה עבורו גאולה פרטית. אבולעפיה הסתמך בתורתו על הגותו של הרמב"ם, ואולי אין זה מקרה שהרמב"ם חשוב כל כך גם לחב"ד (לאחרונה ראה אור בנושא זה ספר של ד"ר יעקב גוטליב "שכלתנות בלבוש חסידי: דמותו של הרמב"ם בחסידות חב"ד"). גם באגרת המפורסמת של הבעש"ט לגיסו, ר' גרשון מקוטוב, מתוארת "עליית נשמה" של הבעש"ט לעולמות העליונים בהם מורה לו המשיח שהגאולה תבוא כאשר כל אחד יוכל "לעשות יחודים ועליות כמוך".
מערכת יחסים מורכבת
אליוט וולפסון
באופן דומה מציע וולפסון בספרו שתורתו המשיחית של הרבי הכילה מימד אזוטרי: "הסוד הסוטריולוגי בו החזיקו אדמו"רי חב"ד […] מקופל באבחנה שהציפייה המשיחית העתידית […] כלל איננה עניין של זמן כרונולוגי, אלא מצב מנטלי שעל ידו ובו האדם מבין שמה שאמור לבוא כאירוע עונתי כבר קיים בצורה תמידית" (עמ' 124).
וולפסון ממהר להכיר בהסתיגות המתבקשת מעמדתו: "כמובן שניתן לטעון כנגד העמדה שלי שצריך להבחין בין גאולה פרטית לגאולה כללית."
הרי התפיסה היהודית הקלאסית של ביאת המשיח היא שמדובר בגאולה לאומית לכל הפחות, או אף אוניברסאלית!
"נכון, ונכון גם שבספרות חב"ד, כמו גם בספרות החסידית הכלל, ישנה ההבחנה הזאת. ההבנה שלי היא שההבחנה הזאת בסופו של דבר קורסת, שכל הדיבורים על גאולה לאומית או אוניברסלית, בעיקר בפיו של הרבי, מתקפלים את תוך מה שמכונה בדרך כלל 'גאולה פרטית'. המשיח הופך לשינוי הכרתי, שינוי בדרך ההוויה בעולם.
אגב, כאן גם נכנסת מערכת היחסים המורכבת של הרבי עם מדינת ישראל. זה לא פשוט בכלל, כפי שנוטים לחשוב. כידוע, הרש"ב [רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד – ת.פ.] היה אנטי-ציוני, אם כי כמובן זה היה לפני המלחמה, לפני השואה. אבל זו בהחלט נטייה בחב"ד, ואתה רואה את זה גם אצל האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, שמדבר על כך שלהיות 'בארץ' לא אומר בהכרח להיות פיזית בארץ ישראל, כלומר מדובר יותר במצב תודעתי. ישנן פסקאות רבות אצל רבי מנחם מנדל שניאורסון בהן הוא אומר את אותו דבר.
אנחנו יודעים גם שחב"ד החשיבה את בית הכנסת ובית המדרש של הרבי כבית המקדש הזמני, עד הגאולה.
יותר מזה, כבית המקדש החדש, בית המקדש השלישי. הרבי עצמו מכנה אותו בית המקדש השלישי."
וכל זה לא בירושלים אלא בברוקלין.
"נכון. אם כי יש לדייק: הרבי לא היה אנטי-ציוני, והוא גם היה מעורה ומעורב בנושאים שונים שעמדו על סדר יומה של המדינה, כך שהעניין מורכב. שלא כמו נטורי קרתא או חסידות סאטמר למשל, הוא תמך בקיומה של המדינה, הוא האמין בשובו של עם ישראל לארץ ישראל ולייסוד מחדש של תרבות יהודית הכרוכה בכך, אבל אני חושב שבסופו של דבר התורה המשיחית שלו היתה רחבה הרבה יותר."
אם אתה צודק בכך, הרי שלא רק חוקרים רבים טעו בקשר לתורתו המשיחית של הרבי, אלא שרובם המוחלט של חסידי חב"ד תופסים בצורה שגויה לחלוטין את העניין.
"זה לא מפתיע אותי בכלל."
אבל האם זה לא היה אמור להפתיע את הרבי עצמו? האם הוא לא היה אמור אולי להבהיר את כוונתו לחסידיו?
"אנחנו כמובן לא יודעים מה חשב הרבי, אבל ישנן מספר אינדיקציות, בכללן אותה שיחה ספונטאנית ידועה של אחרי פסח תשנ"א [שיחה לא מתוכננת בה הרבי זעק שחסידיו אינם משתוקקים באמת למשיח, וקבע שהוא עשה כל שהיה יכול, ועל החסידים להמשיך את המאמץ להבאת הגאולה – ת.פ.], שבה הוא מודה שהוא מיואש, שהמסר שלו לא הובן, והוא אומר שאולי אחד או שניים או שלושה מהנוכחים יבינו אותו… אז אם הוא מדבר על התפיסה הקונבנציונלית של המשיח, הרי שאת זה הם כן הבינו! כך שנראה לי שיש כאן סימן שהוא דיבר על משהו אחר."
כלומר היתה תורה אזוטרית מסויימת שהחסידים לא הבינו.
"כן. ואני לא חושב שזה צריך להפתיע אותנו, אם אנחנו מבינים את השקפת העולם של הרבי."
אבל אם כך, למה התעקש הרב שזו אכן תהיה תורה אזוטרית? למה הוא לא פשוט יצא ואמר את כוונתו?
"ייתכן שזה היה יותר מדי עבורו, בהתחשב בתפקיד שהיה לו בקהילה, וגם בהתחשב בדרכי העברת סודות התורה שלהן הוא היה מחוייב. אבל זו שאלה טובה. אני בכל מקרה חושב שהתפקיד שלי כאקדמאי היא לנסות לחדור מבעד לפני השטח."
שום דבר תוקפני
האם קיבלת תגובות מחסידי חב"ד לתזה שלך?
"הספר רק יצא, אבל קיבלתי כמה. בכולן היתה ההדגשה שזו העבודה האקדמית הרצינית הראשונה על הגותו של הרבי, וככזו מתוך הקשר עם ההגות של האדמו"רים הקודמים לו. חלק מהמגיבים נרתעו ממה שאני מציג, וזה מובן. אבל שום דבר תוקפני, לפחות עד כה."
כדי להתעמק בהגותו של הרבי אתה משתמש בספר באסכולת המָדְיאמיקָה ("דרך האמצע") של הפילוסופיה הבודהיסטית, כאשר התובנות הבודהיסטיות על אופי המציאות משמשות לך ככלי להבנתן של אלו של הרבי. ראשית הייתי רוצה לשאול, בצורה פשוטה, למה?
"קודם כל אודה ואומר שמדובר במשהו אישי. מתחילת המסע האינטלקטואלי שלי בחקר המיסטיקה היהודית נשאתי איתי עניין גדול בתרבות וספרות בודהיסטית. אבל מעבר למימד האישי, ככל שהתעמקתי יותר במה שחוקרים מכנים החשיבה ה'אקוסמיסטית' של חב"ד, הרגשתי שהחומר הזה הציע לי עדשה צלולה מאוד דרכה אני יכול להביט על תורת חב"ד. אני כמובן לא מציע שיש קשר היסטורי כלשהו בין השיטות הללו, ולמרות זאת מצאתי במדיאמיקה הגות שמנסה לנסח את התחושה על פיה ה'חומר' ממנו עשוי העולם הוא בסופו של דבר ריקות, ושהדרך המיסטית מטרתה להביא אותנו לראות את הריקות הזאת ולהיות חלק מהריקות הזאת, ואז לראות את כל זה במלאות של כל הקיים. וזה מה שמתרחש בתורתו של הרבי, ולמעשה נמשך החל מהגותו של האדמו"ר הזקן – הרעיון שכאשר אתה מצליח לראות את 'העולם' כ'העלם', אתה מצליח לראות שהעולם הוא ההסתרה של אור אין-סוף, ואז אתה משיג שאין כלל הבחנה בין הפיזי למטאפיזי, החומרי והרוחני. ואולי זה משיב על שאלתך הקודמת בדבר חוסר הבנתם של רוב החסידים. הרי רוב החסידים לא מבינים גם את התורה הזאת של הרבי. היא כלל לא חשובה להם. כך שגם אם חב"ד ממשיכה להתקיים היא לא יכולה עוד לטעון שהיא מגלמת דרך רוחנית-מיסטית."
בהקשר לזה, אתה בספרך לא נכנס לשום אפולוגטיקה באשר לחלק בתורתו של הרבי, על פיו ישנו הבדל מהותי בין יהודים לשאינם יהודים, כך שלמשל רק יהודים יכולים להעפיל אל הגבהים הרוחניים העליונים ביותר. האין ההנחה הזאת חותרת תחת השימוש בתובנות רוחניות מהמסורת הבודהיסטית, שכן מנקודת מבטו של הרבי שום בודהיסט לעולם לא יוכל להבין את מה שהוא מכוון אליו?
"הרבי לעולם כמובן לא היה מסכים להשוות בין תורתו לבין ההגות הבודהיסטית, אבל בנקודה זו הוא לדעתי מוגבל. אני בהחלט מבקר בנושא זה את הרבי. אגב, בחזון המשיחי של הרבי הדברים מורכבים יותר – הרי משום כך חג פורים הוא כל כך משמעותי. משום שבפורים מתרסקות כל ההבחנות בין המן ומרדכי, עמלק וישראל. אבל זה מתקיים רק בצורה אידיאלית, וזו המוגבלות של חב"ד. משום כך אני גם חושב שבסופו של דבר החזון המשיחי של הרבי לא יכול להתממש מבחינתו. מכיוון שאם כולם יגאלו, הרי שתפרצנה המחיצות בין המן למרדכי, וזו תהיה סופה של היהדות. כך שיש כאן סתירה פנימית בתורתו."
אתה לא חושב שיש היררכיה רוחנית בה היהודים עליונים על אלו שאינם.
"לא, אני לא. זה גובה ממני מחיר מסויים לחיות כך, אבל הייתי אומר שזו היתה אחת הנקודות הראשונות, והחשובות ביותר, שבהן חרגתי מהדרך בה חונכתי."
האם הם בכלל חושבים?
המחקר שלך מצטרף כמובן לקורפוס ההולך וגדל, ובקצב מרשים, של גוף הידע האקדמי על היהדות. מה דעתך על המצב הנוכחי של לימודי היהדות באקדמיה?
"היחס שלי לזה הוא מעורב. אני חושב שלימודי היהדות התרחבו מאוד בעשרים שנים האחרונות וכללו בתוכם שדות שונים, כדוגמת סוציולוגיה, ענייני מגדר – כלומר זה כבר לא רק מחקר טקסטואלי. זה כמובן טוב. אבל לעיתים נראה שהתחום עדיין כפוף לפוליטיקה של זהות: רוב החוקרים בתחום הם יהודים, שכותבים אל יהודים, ושמנסים להסביר לעצמם את היותם יהודים. אני כמובן כולל בעניין את עצמי, אבל אני חושב שיש כאן משהו מצומצם, וזו בעיה. מצד שני, יש הרבה ממה לשמוח. התפקיד המשתנה של הנשים הוא דוגמא טובה למשהו משמח מאוד. וכן, למשל, ההשפעה החברתית והתרבותית של המחקר האקדמי על היהדות, שברור שהיא עמוקה."
מהקריאה בספרך בהחלט עולה ההרגשה שאתה מעוניין להשפיע על דרכי המחשבה של הקוראים, לפחות בכל הנוגע לרעיון המשיחי. אתה כותב למשל שיהודים, שומרי מצוות ושאינם, אינם מסוגלים עוד להאמין ברעיון המשיח כפשוטו, ולכן לאסונם גם ויתרו על "האמונה בגאולה אותנטית". מה אתה חושב באופן כללי על מצב הדתיות היהודית כיום? בארה"ב כמובן שניתן למצוא מגוון רחב של "יהדויות", ובכללן התעוררות רוחנית גדולה בקרב היהודים שם.
"ראשית, אני לא ממש רוצה לשפוט את דרכיהם של אחרים, ואם משהו ממלא אותך מבחינה רוחנית, אז מי אני שאמתח ביקורת על כך. אבל אם אני מתבונן בזה מנקודת מבט של מי שגדל בבית אורתודוקסי והקדיש את חייו ללימוד המקורות, עבורי התופעה היא רזה במקצת, ואין באמת נגיעה בנושאים המהותיים. למשל על מה שדיברנו לפני כן: האם ניתן לקיים יהדות שרואה את הלא-יהודי כשווה לחלוטין ליהודי, ויחד עם זאת לשמר את לוז הרוחניות היהודית? השאלה היא על מה אנשים חושבים כאשר הם עורכים קידוש ביום שישי בערב – או האם הם בכלל חושבים על משהו? אולי הם רק ממלמלים את המילים."
מצד שני, יהודים שלוקחים חלק במה שנקרא ה-Jewish Renewal עוסקים בדיוק במה שהרבי היה מתאר כלוז הרוחניות היהודית, דהיינו עבודה פנימית שמטרתה להביא לטרנספורמציה תודעתית.
"זה נכון, וכמובן שהרב זלמן שכטר שלומי הוא דוגמא חשובה למעין מורה רוחני שכזה, והוא יוצא חב"ד. אתה צודק, אבל אני עדיין אשאל עד איזו נקודה הדרך הזאת תלך. מה משמעותה של תודעה משוחררת, או מוארת, בתוך מסגרת יהודית? איך המסגרת היהודית יכולה לתמוך בה, או לחילופין איך היא יכולה לתמוך במסגרת היהודית? אלו שאלות קשות, ואין לי את התשובות להן."
[פורסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון", ביום שישי, 8.1.10. כזכור אני עצמי כתבתי לא מזמן מאמר מוער על תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, בו ניסיתי להראות שהרבי האמין שהוא המשיח העומד להתגלות.]
לולאת האל 