הן בתקופות שפיקפקתי באפשרות של התעוררות רוחנית והן באלו שלא, בשבילי כמה מהרגעים המעניינים ביותר היה אלה שבהם פגשתי אנשים שטוענים שהם אכן השיגו את אותו מצב מיוחל. קצת כמו הקריאה בספרים של אוליבר סאקס, פגישות כאלה תמיד מציבות אותך אל מול כל הפלא והמוזרות שבתודעה האנושית, שכן אתה נחשף פתאום לדרכים וצורות שונות לחלוטין של תפיסה והבעה. הפגישה עם אמין היתה בשבילי עונג שאף מעבר לכך: מצאתי לא רק אדם שהצורה שבה הוא מתייחס אל העולם מעניינת, אלא שהוא עצמו חף מכל פוזה, כן ונעים מאוד. לבד מזה, הרבה מרעיונותיו קרובים מאוד לאלו שאני מחזיק, וזה, בעוונותי, גם נעים מאוד.

אמין, בן 41, מלמד כבר שש שנים, בעיקר באירופה ובהודו, וחי רוב הזמן יחד עם זוגתו בביתה באיביזה. הוא הגיע לזמן קצר לארץ, ונפגשנו לשיחה בדירה בתל-אביב.

מהי הארה?
הכי פשוט שאני יכול לומר הוא שזה זיהוי טבעך האמיתי כמוחלט.

מהו המוחלט?
המוחלט הוא האינסוף, ההכרה, "זה"… כל אחד והתיאור שלו.

ואתה אומר שבעצם כל אחד מאיתנו הוא בעצם זה.
כן, יחד עם זהות יחסית, שהיא האישיות שלנו. אבל אותה אישיות היא כלי, היא כמו ז'קט שאנחנו לובשים, שיוצר את החיבור עם מציאות החומר.

אבל האם מציאות החומר והאישיות הם לא "זה", המוחלט?
הם גם המוחלט, בתדרים אחרים.

אז מה הבעיה בדרך כלל? למה אנחנו לא חופשיים ומאושרים?
אדם שאינו חופשי מזהה את עצמו כנפרד מהסביבה. הוא לא יודע שהוא גם "האחד" שמעבר לזה. הידיעה הזאת היא שמשחררת אותו. כפי שאמרתי, כל אחד מאיתנו הוא גם האישיות היחסית, אבל הוא גם המציאות המוחלטת. לחשוב שאנחנו רק האישיות זאת טעות, אבל לחשוב שאנחנו רק המוחלט זו גם טעות, זו איזושהי בריחה ממציאות החומר. האישיות היא בעלת חשיבות אדירה – אותה חשיבות כמו שיש למוחלט. זה מה שכל כך מפליא: ברגע שאתה מגלה את זהותך המוחלטת, האבסולוטית, אתה גם מבין עד כמה חשובה זהותך היחסית.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חשובה"? למה היא חשובה?
אני חושב שמוחלט ללא יציאה-לפועל בחומר הוא עקר. במובן הזה חשוב לחיות את החיים, ואני חושב שהעולם הזה הוא נפלא אם חיים אותו ממקום של חופש.

יש איזושהי תכלית לחיים? מטרה?
ברגע שאתה באמת באמת מביא את זהותך האמיתית ליומיום, השאלה לגבי התכלית לא קיימת, כי לכל דבר שאתה עושה יש יופי ואהבה עצומה. ללכת לסופר ולשבת על הספסל ברוטשילד.

כלומר התכלית היא לא אי שם בעתיד אלא בחיים עצמם.
בדיוק. החיים עצמם הם משמעותם. החיים מקבלים משמעות עצומה, והמשמעות היא בכל רגע ורגע. אבל צריך להבין שיש הבדל גדול בין לזהות את עצמך כמוחלט לבין לחיות את זה. זה הבדל עצום. יש לנו הרבה חוסר הבנה ואמונות תפלות בקשר להארה. להארה יש שלבים: לפני הנקודה של ההארה וגם אחריה. למעשה ההתפתחות לעולם לא מסתיימת. האגו אולי היה רוצה שתהיה נקודה שבה הוא הופך לאיזה בודהה מוזהב וזהו, אבל זה לא נכון. זה מאוד מוטעה. אז יש באמת שלב שבו אתה מזהה את עצמך כמוחלט. אתה מבין שאתה לא רק היחסי, אלא שיש משהו אינסופי שהוא גם אתה. אבל גם הוא לא רק, אלא גם. כי הזיהוי הזה בפני עצמו הוא לא מה שנותן לנו את החופש. מה שמשחרר אותנו הוא השלב הבא, כשאתה מגיע למקום שהזיהוי הזה הוא הרקע לחיים שלך, ואתה חי אותו. ככל שהמיינד שלך יותר ויותר מזוכך, אתה יותר ויותר יכול לחיות את המציאות המוחלטת, והיא יותר ויותר מציפה אותך.

ואז ההתנהלות שלך בעולם מושפעת מכך.
גם מושפעת, ויותר מכך: הזהות היחסית שלך הופכת לדקה מאוד: כמו חלון שקוף שכאילו מפריד ביניך ובין הסביבה. אדם שבפעם הראשונה מבין שהוא המוחלט, ומזהה את עצמו עם המוחלט, יכול להיות שעדיין ה'חלון' הזה שלו מלא בלכלוכים. הוא מבין שהוא לא רק החלון, שיש משהו אינסופי מאחוריו, אבל עדיין, ביום יום, הוא לא יוכל לחיות מהמקום הזה. וזה הבדל עצום, כמו חושך ואור. ורק כנות תראה לך את זה. רק כנות תאמר לי שאני עדיין לא באמת חופשי, אפילו שאני מזהה את עצמי עם המוחלט ואולי יש בך אהבה רבה וכולי. כי זה לא תמיד מתבטא ביומיום: אני יכול להתרגז על מישהו, או לא להיות נחמד לבת הזוג שלי.

האם אדם שחי לחלוטין את הזיהוי שלו עם המוחלט לא יתרגז אף פעם?
הוא יתרגז אבל זאת לא תהיה ריאקציה מהעבר. לא יהיו שם משקעים מהעבר. זו תהיה תגובה לרגע הנוכחי. ועצם הזיהוי עם המוחלט לא מוחק התניות שיש לנו מהעבר. בשביל זה דרושה עוד עבודה. בשבילי המבחן הוא בחיים. החיים מראים לי האם אני חופשי או לא.

אז ספר לנו אולי על החיים שלך. איך הגעת עד הלום.
אני התחלתי את המסע הרוחני שלי מבלי לדעת שזה מסע רוחני. לא הגדרתי את זה כמסע רוחני. מגיל צעיר היתה בי זיקה מאוד חזקה לחופש, ומשום מה יחד עם זה היה לי גם את הצורך העז להיות אותנטי, לא להיות מזוייף. ולא ידעתי כמה רחוק זה יכול להוביל אותי. מגיל מאוד צעיר ראיתי את השקרים ואת האגרסיביות וחוסר הרגישות בחברה. תמיד גם הרגשתי שלא יכול להיות שהחיים כל כך צרים, כל כך מוגבלים. אז חיפשתי: הסתובבתי בעולם, התלתי ספק בכל, עבדתי לנקות את עצמי כי ראיתי שיש בי כל מני דברים שמגבילים אותי, אבל לא היתה בי שום מחשבה על אלוהים או על כל הנושא הרוחני.

היתה לי גם תמיד אהבה גדולה לבני אדם. הייתי מצלם אנשים, מתמקד בעיניים שלהם… ומצד שני באופן מוזר היתה לי שנאה לחברה האנושית, ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה. בגיל 28 הגעתי למזרח, להודו, ושם התחילו לקרות לי דברים. קראתי שם לראשונה ספר של אושו, שלא חידש לי כלום אבל הראה לי שכל מה שחייתי לפיו ממילא נכנס לאיזו תיאוריה של "רוחניות". עד אז תמיד סלדתי מרוחניות, ואנשים רוחניים נראו לי תמיד יהירים ומתבדלים מהחיים. אבל הנה אני קורא ספר של אושו ואומר לעצמי שאותו חיפוש אחר חופש שליווה אותי הוא בעצם משהו גדול הרבה יותר, למרות שעדיין לא ממש חשבתי על 'הארה'. נסעתי לפונה כדי לטפל בכל מני מוגבלויות שהרגשתי שיש לי, והייתי חודשיים באשרם שם. אחרי זה התחלתי לטייל בהודו והתחילו לי חוויות של המוחלט.

מה זאת אומרת? אתה יכול לתאר את זה?
פשוט הייתי נעלם. העצמיות שלי היתה נעלמת. כאילו אני לגמרי חלול, ועדיין מדבר ופועל. אבל בפנים הכל חלול. החוויות האלה היו באות ואחרי כמה שניות נעלמות, והייתי חוזר לעצמי. וזה מאוד הפחיד אותי: הייתי בטוח שמשהו לא בסדר איתי. כך זה היה בא פתאום. למשל הייתי עומד ברחוב ומדבר עם מישהו, ופתאום זה היה קורה. זה היה פחד מוות, וחששתי גם שזה שאני מדבר איתו רואה את זה. אבל לא הייתי יכול לעשות כלום והמשכתי בחיים. לאט לאט התדירות של החוויות האלה גדלה, ואיתה הפחד שלי. אפילו התנגדתי לזה, אבל זה לא היה מונע את זה מלבוא. זה חזק ממך. כך זה היה במשך שנתיים, ואני זוכר שהלכתי לתרפיסטים בפונה לשאול אותם מה זה, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. אז לא היה לי הרבה מה לעשות, וכשחזרתי שנתיים אחרי זה להודו, ב- 1998, קרה לי הסוויץ'.

מה היה הסוויץ'?
ההיעלמות באה והפעם נשארה.

היתה איזושהי סיבה חיצונית לזה?
כלום. זה פשוט בא ונשאר.

והפחד?
הפחד כבר לא היה. כי הפחד להבנתי מגיע כשאתה עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם. כשזה קרה כבר לא הייתי יכול לזכור את עצמי לפני זה. הייתי לגמרי שם.

אבל עכשיו אתה הרי יכול לזכור שהיה 'לפני זה'.
אני לא יכול לזכור איך הייתי לפני זה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך זה מבחינה חוויתית להיות מזוהה עם המיינד.

אבל אתה הרי יודע שפעם היית מזוהה עם המיינד.
אני יודע את זה, אבל רק כתוצאה מרציונליזציה. אני מבין שזה היה חייב להיות ככה. אבל אני לא יכול לדמיין את זה. ובגלל זה אין כבר פחד, כי הטרנספורמציה היא שלמה. פחד יש רק כשיש השוואה.

ומה חשבת כשזה קרה?
אז לא ידעתי מה זה, אבל ראיתי שהחיבור שלי למציאות השתנה. והבנתי שקרה משהו חיובי כי ראיתי שההתנהלות שלי השתפרה בעקבות זה.

אתה יכול לתת דוגמאות לשיפור?
דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא שהראייה שלי עצמה השתנתה: אני רואה יותר רחב.

כלומר חוש הראייה ממש משתנה.
כן. הקליטה שלי של אנשים גם התעדנה. הייתי יכול להבין אותם מאוד טוב. ואהבה: במשך כל השנה אחרי זה הייתי מתפעל מכל דבר. כל דבר היה מפליא אותי. הייתי מסתובב כמו ילד בתל-אביב וכל דבר היה נוגע בי. הייתי קונה בפיצוציה איזה מיץ, ורק האינטראקציה עם המוכר היתה בשבילי כל כך אינטימית שהיו זולגות לי דמעות. כל דבר נגע לי ללב. בני אדם בכלל ריגשו אותי מאוד. הייתי הולך לגלריות ומסתכל על האנשים שהסתכלו על התמונות. לעומת זאת הגוף שלי נראה לי זר לגמרי. הייתי מסתכל במראה ואם היית שם לי פרצוף של מישהו אחר לא הייתי מתפלא אפילו לשנייה. חוסר הזדהות מוחלט עם הגוף. הכאן ועכשיו היה כל כך חזק וחי: כל שנייה היתה בפני עצמה, כמו תמונות נפרדות. עד כדי כך שאם הייתי פותח את הדלת ויוצא החוצה ופתאום היתה שם בריכת שחייה, לא הייתי מתפלא בכלל. כי אין לי שום זיכרון על מה שהיה בחוץ.

מה זאת אומרת, הרי אם אתה צריך עכשיו להגיע לדיזנגוף, אתה הרי זוכר איך להגיע.
כן, אבל אם מצד שני יהיו פתאום רחובות אחרים אני לא אתפלא… קשה להסביר את זה…

ומה הלאה?
עכשיו שאני מסתכל על הסוויץ' הזה, זה כמו שתינוק נולד. אחריו היו איזה שמונה שנים של אינטגרציה והתפתחות. בעצם רק אחרי הסוויץ' התחילה העבודה הקשה. ההתעוררות היא תהליך מתמשך.

מה קשה?
להסתכל על המיינד עם כל ההתניות השליליות שלו, על הנקודות האפלות שיש במיינד. הייתי רואה סיטואציות ביומיום שבהן אני פתאום לא חי מתוך אותו מקום שגיליתי שהוא אני, שפתאום יש שם איזו תגובה של האגו. רק אז היתה לי היכולת לראות את המיינד שלי בברור, ולהבין איך הוא פועל. ואז מתחילה העבודה על שריפת ההתניות. אז מתחילה הגדילה. לקח לי הרבה שנים רק להבין את המקום הזה שהייתי בו. להבין בעצם את הדיאלוג בין הרוח לחומר.

כלומר ההתעוררות היא תהליך מתמשך.
אני חושב שהמחפש הרוחני היום שבוי בהמון מעשיות על הארה ומה זה להיות מואר. אני חושב שחשוב להבין שהתעוררות מתרחשת בשלבים. מאוד חשוב שכל אחד יזהה איפה הוא נמצא כרגע, ומשם מתחיל ללכת. הרבה אנשים יוצרים איזו דיכוטומיה בין חושך לאור, והמיינד כמובן מיד חושק באור המוחלט. אבל האור נגלה לאט לאט, על הדרך. ואי אפשר לשים לב לזה אם אנחנו כל הזמן מתרכזים בעתיד הלא מושג. משום מה הרבה מורים גם מספרים סיפורי מעשיות כדי לשים את עצמם על כיסא גבוה ולא להראות לאנשים בעצם מהי הארה, הם הופכים את ההארה למשהו לא אנושי. אם אנשים באמת יבינו שלא כך הם יעריכו יותר את המקום שהם נמצאים בו עכשיו. זה לא הכל או כלום, וגם אחרי ההתעוררות יש מה לעשות. אף אחד לא הופך לבודהה מוזהב. האמת היא לא זיקוקים. אבל כשמציגים את ההארה כמשהו לא אנושי המחפש מנסה לבטל את האנושיות שלו. זאת טעות חמורה, כי דווקא ככל שתהיה אנושי יותר, אתה גם תגלה את מה שמעבר לזה. אסור לבטל את מה שאנושי בנו. הדברים האלה הם מאוד חשובים ובתור מורה אתה חייב להיות מאוד מדוייק בדברים האלה, אחרת נוצר קרקס רוחני. וזה נורא, כי זה גם מחזק את הציניות של המיינד, ונותן לו עוד תירוץ למה לא לנסות להתפתח.

אז מה צריך לעשות כדי להבין את עצמנו?
להיות בשקט. כפי שאני רואה את זה החיבור אל המציאות המוחלטת היא רק על ידי הדממה. כל דבר אחר זה מיינד.

אבל הרי המחשבות עצמן הן לא מה שמפריע, נכון?
נכון. אני מתכוון שצריך להעמיק את ההספגות שלנו בקיום עצמו, בהוויה עצמה. וזה על ידי שקט. מבחינה אנרגטית עוזר להיות ליד מורה, עוזר לעשות מדיטציה, לאפשר לעצמנו להיות לבד מדי פעם, להיות בשלווה, להיות כנים מאוד עם עצמנו, ולאט לאט להעמיק יותר ויותר את אותה דממה שבתוכנו. ואז להבין איך אנחנו יוצרים השלכות, איך אנחנו בעצם יוצרים את האישיות שלנו כל פעם. זה בעצם מה שמביא אותנו להזדהות עם המיינד, ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו לעשות את זה.

מה עם להיות טובים? מה עם לעשות טוב לאחרים?
אני חושב שלהיות טוב ומוסרי זה פועל יוצא של המקום שאתה נמצא בו. הדברים האלה באים באופן ספונטאני ככל שאתה יותר מחובר לאמת. הדבר המדהים במקום הזה הוא שהוא מלא נתינה. אתה מגלה את עצמך עושה דברים שלא ידעת שהם יכולים לצאת ממך.

אתה יכול לתת דוגמא?
הנתינה. אני זוכר את עצמי לפני 15 שנה: לא היתה לי יכולת לתת, או להכיל אנשים כמו שהיום. כיום יש לי יכולת גדולה לתת מעצמי לאנשים, וככל שאני נותן יותר אני מתמלא יותר.

האם אתה אופטימי לגבי עתיד האנושות?
לא, אני לא אופטימי. כשאני מסתכל על ישראל, יש כאן המון אנשים שעוסקים ברוחניות, אבל לא קורה כאן שום שינוי חברתי, זה לא משפיע על היומיום. למרות הכל אנשים אטומים ואלימים. לדעתי מה שקורה זה שרוב הפעילות הרוחנית כאן היא כמו אופיום: היא עושה את החיים יותר קלים, אבל דווקא מונעת התמודות עם הדברים. צריך לעבור לסוג אחר של רוחניות, שבה אתה מנסה ממש להשתנות. החיפוש הרוחני דורש טוטליות וכנות אדירה.

האתר של אמין

מיט רומני, מושל מסצ'וסטס לשעבר, נראה טוב, מדבר יפה, מאמין באלוהים ושמרן בדעותיו, נקי משחיתות (ככל הידוע) והוא אפילו אחד המועמדים המובילים לראשות המפלגה הרפובליקנית. הוא זכה לכתבת שער בניוזוויק ולכתבת רקע ארוכה בניו-יורק טיימס. האם הוא יהיה הנשיא הבא של ארה"ב? קשה להאמין. למה? כי רומני הוא מורמוני.

אמריקה היא כידוע לכל מדינה של מהגרים. אבל לא סתם מהגרים. רבים מבין אלו שאכלסו את המדינה, אלו שהגיעו מאירופה, פרצו מערבה וכבשו עוד ועוד שטחים ביבשת המוזהבת, היו אנשים דתיים מאוד, נוצרים פרוטסטנטים שהמניע העיקרי להגירתם היה החופש דתי שהציעה להם אמריקה. בשבילם אותה ארץ נתנה להם אפשרויות בלתי מוגבלות לא מבחינה כלכלית, אלא בראש ובראשונה מבחינת הפולחן הדתי. אירופה, אחרי שנים של מלחמות דת עקובות מדם, לא אפשרה להם לעבוד את האל בשלווה, בייחוד לזרמים היותר מוזרים שביניהם.

מתוך החופש הדתי באמריקה הופיעו גם המורמונים, שהנביא המייסד שלהם, ג'וזף סמית, טען שמלאך הוביל אותו (בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה) לגילוים של לוחות זהב, עליהם חקוק ספר שלם שמגלה שאחרי מותו ותחייתו של ישו, הגיע הלז אל יבשת אמריקה ושם הטיף את הבשורה הטובה לילידים. הילידים, אגב, כלומר האינדיאנים, היו (והינם) בעצם בני-ישראל אבודים שברחו לאמריקה מירושלים הנחרבת סביב 600 לפנה"ס. אחרי ישו הגיעה גם קבוצה של לבנים לאמריקה בספינה ויסדו במקום קהילות גדולות של נוצרים הגונים. ברבות השנים הם נכחדו, אבל סמית נבחר להיות הנביא שיגלה את דבר קיומם ואת המשך המסר האלוהי של ישו. הוא תרגם את הכתוב על אותם לוחות זהב (שהם כתבו) בעזרת "אורים ותומים" שנתן לו המלאך ופרסם את "ספר מורמון" ב- 1830. אחר כך הוא נרצח על ידי המון זועם. כיום יש כ- 13 מיליון מורמונים בעולם, שמפורסמים בעיקר הודות למנהג הפוליגמיה שהיה חביב עליהם עד תחילת המאה התשע-עשרה (ועדיין מתקיים בקרב כמה זרמים משניים של הכנסייה).

נדמה לי שאני יודע מה אתם חושבים: לוחות זהב? קשקוש בלבוש. אבל האם יותר הגיוני ששליחות אלוהית תתחיל עם שיח בוער, לידת בתולין או פניה אישית מהמלאך גבריאל? משום מה אנחנו מוכנים להאמין בניסים ונפלאות כל עוד הם התרחשו לפני יותר מאלפיים שנה. אחר כך זה כבר "לא הגיוני". כמובן, רבים גם לא מאמינים בניסים ההם, אבל בכל זאת מוכנים לכבד את המסורות שמבוססות עליהם. מסורות שמבוססות על ניסים מודרניים נחשבות למעשי שרלטנות. אירוני הוא שבכך אימצנו למעשה בדיוק את גרסתן של אותן המסורות העתיקות, שמתעקשות (כל אחת לגבי עצמה כמובן) שאחרי שהן קיבלו את דבר האל שערי שמיים ננעלו ואלוהים החליט לשתוק לנצח. והנה בא אותו סמית ומכריז על עצמו כנביא!

זאת רק אחת הסיבות לכך שארה"ב הפרוטסטנטית מאוד לא אוהבת את המורמונים המוזרים (בעבר הרחוק היו אפילו רציחות הדדיות). בכל סקר ששואל "את מי היית מוכן לבחור לנשיא", מורמונים מקבלים אחוזים נמוכים אפילו מיהודים. קשה להאמין שפרוטסטנטים אדוקים, מצביעי המפלגה הרפובליקנית, שמרנים ופונדמנטליסטים יראי שמיים ומנופפי מקרא, יצליחו להתגבר על איבה של שנים ולבחור ברומני כמועמדם לנשיאות.

אבל למורמונים יש דאגות גדולות מאלו. התפתחויות שונות של המדע בעשרות השנים האחרונות מעלות שאלות בקשר לאמת שסיפרו אותם לוחות זהב. למשל חקר הגנום המודרני: מה לעשות שעל פי מיפוי גנטי פשוט מגיעים למסקנה שלא ייתכן שהאינדיאנים הם עבריים קדמונים? מה לעשות? לשנות! במהדורה האחרונה של ה- Book of Mormon שונו כמה מילים בהקדמה. במקום שהיה כתוב שהעבריים הם ה-  "principal ancestors of the American Indians", כתוב עכשיו שהם "among the ancestors of the American Indians", ויחי ההבדל הקטן.

אבל יש עוד בעיות עם הספר (לבד מזה, אגב, שהוא אחד הטקסטים הדתיים המשעממים בתבל): סמית טען שהוא תירגם את הלוחות מ"מצרית משודרגת", אבל בלשנים מדופלמים לא שמעו על שפה כזאת, ולא ברור למה שעבריים קדומים לא יכתבו בעברית. הספר גם מציין מתכות, פילים, מרכבות וחיטה, שלא התגלו עדיין באמריקה באותה תקופה (עד 400 לספירה). אין גם כל ממצא ארכיאולוגי שמעיד על קיומן של ממלכות שמוזכרות בספר, ושל הקרב הסופי (תמיד יש קרב סופי) שאמור היה לכלול מאות אלפי לוחמים. למורמונים כמובן יש תירוצים מתירוצים שונים לכל אלה, כמו גם למאות שינויים שנערכו בספר אחרי מותו של סמית, ושאי אפשר שלא יעמעמו את הילת הקדוּשה שאמורה לאפוף אותו (בהקדמה לספר הוא מושווה לתנ"ך ולברית החדשה כ"עוד התגלות" של אלוהים).

מה לעשות, יש בעיה עם המצאתם של מיתוסים מודרניים. הז'אנר הזה היה טוב לזמנו, והיום נראה שאין לו מקום. זה לא מקרה שהסיינטולוגים מסתירים את קשקושי המד"ב שלהם ולא חושפים אותם אפילו לחברי הקהילה עצמם. אנחנו בעידן שבו הדת הולכת ומופנמת, והופכת לעניין נפשי (או, במילה חילונית יותר, פסיכולוגי) בעיקרו. קוראים לזה היום "רוחניות", ולכולנו מובן מאיליו שהתחום שבו אנחנו אמורים להתעמת עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי נמצא בין שתי אוזנינו. בנייתם של מגדלים מטאפיזיים מתקבלת במקרה הטוב בחיוך סלחני, במקרה הפחות טוב בזלזול, ובמקרה הגרוע ביותר פשוט נתקלת באדישות.

לתהליך ההפנמה של הדת יש יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שכמובן מסוכן מאוד להאמין בכל מני אגדות ולתלות את בטחוננו בקיומן (למשל, אם אנחנו מצפים שבית המקדש 3 יהווה פתרון מלא לכל עקות האנושות). עדיף להתמודד ברצינות עם המציאות, עם עצמנו, ולנסות להיות, אם להתבטא בפשטות, בני אדם טובים יותר. החסרון הוא שללא מיתוס שמהווה תשתית משותפת של ראיית עולם ותכליתו, קשה יותר להיות אדם טוב, כי הסולידריות והדאגה לזולת מתמוססת בין הסיפורים הפרטיים של כולנו.

[זה מכבר הבלוג הזה עבר את המאה אלף כניסות, וזה משמח אותי. יש לבלוג 58 מנויים במייל ועוד רבים יותר, אני משער, ברסס, וכל רשימה זוכה לפחות לכמה מאות כניסות. תודה לכולם.]

גליון מרחשון (אוקטובר) של נקודה חיכה לי היום בתיבת הדואר, ועם ארוחת הבוקר עיינתי בקטע הקצר שב"עמוד הפותח" (מעין פובליציסטיקת הלם שכזאת לפתיחת הגליון). שרה ג'ו בן צבי כותבת שם על הבגידה הקרובה בירושלים בועידת אנאפוליס ("פינה אפלה באנאפוליס" כדבריה), בגידה שהימין הדתי יהיה שותף לה אם לא ייצא להפגין ולזעוק מבעוד מועד.

בן צבי פורטת על נימי תפילות תשרי שעברו זה מכבר, תפילות שמבקשות מהקב"ה שיביאנו "לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". המילים הללו לדעתה לא מצליחות באמת לתת לנו את תחושת החג. היא מוחה על הסטריליות שלהן, שמאפשרת

להתעלם מהדם הניתז, מההשתוללויות של שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה בחצר המקדש ביום הראשון של חג הסוכות, מהקיומיות של הקרבנות ושל העמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות, מול פני א-ל עליון.

קראתי שוב, כי היה לי קצת קשה להאמין – הרי בדרך כלל עוטפים את הצפייה לבניין בית המקדש השלישי בסיפורים על נפלאות ימות המשיח, והנה מישהי סוף סוף שמה את הסכין על השולחן: חידוש עבודת הקורבנות, דם ואש ותמרות עשן, וריח הבשר החרוך על הבוקר.

למרות שאני תמיד נהנה לראות אדם הנותן לרגשות הרליגיוזיים שלו דרור, קשה שלא להתחלחל מול התצוגה הבוטה הזאת של קמאיות פגאנית רווית דם. זה לא כאילו שאין לנו גם ככה די והותר "עמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות" בארץ הזאת, ואני לא מצליח להבין למה דווקא לתוספת מזה נהיה זכאים עם פרוס הגאולה השלמה. במילים אחרות, אמור לי מהו חזון אחרית הימים שלך, ואומר לך באיזו תקופה הדתיות שלך תקועה.

כמו שרוָולים, צמחונות או חשיש, "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב.

אבל איך בכלל הופך ספר עב כרס המספר את סיפור חניכתו ל"מדע היוגה" של גבר הודי צעיר, ספר עמוס להתפקע בסיפורי ניסים ונפלאות שאת המתונים שבהם אפשר בקלות להפוך לסרט דיסני מוצלח, איך הופך ספר כזה ללהיט עולמי ענק, ואף מצליח להיכנס לסיליבוסים של כמה וכמה קורסים אוניברסטיים? כפי שנראה, פעמים רבות מה שנראה כנס בלתי אפשרי מסתיר תחתיו הסבר פשוט והגיוני.

למעשה, אם תחילת המאה העשרים ואחת מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת של עשירי אמריקה בתורת הקבלה, הרי שתחילת המאה העשרים סימנה את הפנייה מזרחה, בניסיון לדלות חוכמת חיים ועונג מהודו ואוצרותיה. רק בעשרות השנים האחרונות ניתן לחוש האטה בהתלהבות האדירה איתה קיבלה ארה"ב את מגוון זרמי ההינדואיזם, ובראשם היוגה. כעת מערכת הספירות וצירופי האותיות העבריות מחליפים את האסאנות, הפרניאמה (תרגילי הנשימה), וההבטחות לסידהי (כוחות על-טבעיים) שהיו הלהיט בקרב המחפשים הרוחניים של אמריקה משך כמעט מאה שנה. היוגה עצמה כבר מזמן נפרסה, נארזה מחדש ומשווקת כתרגול אקרובטי בעיקרו השומר על בריאות הגוף, והתנועות הניאו-הינדיות הגדולות, שהביאו את בשורתם לחופי קליפורניה השוקקים, מושכות הרבה פחות חברים חדשים, אם בכלל.

שגרירי היוגה

לא מזמן כתבתי על חלוץ הניו-אייג' ההינדי, סוואמי ויווקאננדה, שהגיע בסוף המאה התשע-עשרה לשיקגו ומשם שטף את אמריקה בגרסה הכוללת-כל, הסוציליסטית וניאו-אדוויטית שלו להינדואיזם. ויווקאננדה היה זה שעשה יותר מכל אחד אחר לפופולריזציה של היוגה, בהוציאו ספרים שפישטו את התורה וחילקו אותה, כדרך המערב לתתי-זרמים ומתודות ליניאריות, ובהרצאות ההמוניות שלו לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. הוא גם היה מהראשונים שגייסו את התובנות הנון-דואליסטיות כדי לזלזל, אם לא ממש לבטל, חלקים גדולים מהמסורת ההינדית, כולל החלוקה לקאסטות או הדיאטה הצמחונית. מלא אנרגיה וטוב-לב, הוא הסביר לאמריקאים שכל הדתות, גם אם שונות בדרכי הביטוי שלהן, מדברות ממילא על אותה מטרה עליונה: איחוד מלא בין הנשמה לאלוהות האחת. ההינדואיזם פשוט מדבר על זה יותר בברור, הוא טען. אמריקאים רבים נטו להסכים. (אני רוצה לציין שאני לא רק מכבד אלא אוהב את ויווקאננדה. הוא היה אדם גדול, אבל אדם.)

צעד אחד מאחורי ויווקאננדה הגיע יוגאננדה, ולקח את העניין גם צעד אחד קדימה: בעוד שהראשון הציג דרך רוחנית שעמדה על האחדות השלמה של האדם עם האלוהות, ומצד שני הדגישה את ההכרח במעורבות חברתית עמוקה, הציג יוגאננדה דת תיאיסטית, בה האל (והאלה – הוא היה בנגאלי, דָבֶק של קאלי) קיים כישות נפרדת, ושתפקידנו, דרך תרגול היוגה, הוא להגיע לחוויה עמוקה של "תודעת אלוהים". צידה השני של דרכו של יוגאננדה היה דגש רב על כוחות מיוחדים (ריפוי מחלות, ריחוף במקום, אפילו תנועה במהירות האור) שהיוגי יכול לפתח בעקבות התרגול. במילים אחרות, בעוד ויוקאננדה פנה היישר אל שכלם של האמריקאים, יוגאננדה פיתה את דמיונם, ועורר את נטיות הלב הכמהות לקשר אישי עם האלוהות.

(אגב, אחרי יוגאננדה הגיעה לארה"ב תנועת היוגה-העממית השלישית מהודו. הלא היא תנועת "החיים האלוהיים" של שיווננדה – צריך פעם לתת את הדעת לאדיקות הכמעט פנאטית בה היוגים מצרפים את הסיומת "אננדה", כלומר עונג, לשמותיהם הנזיריים. האם עונג הוא הדגל הגבוה ביותר על התורן הרוחני ההינדי?)

האיש, מפעיליו ופועלו

יוגאננדה נולד ב- 1893, למשפחה הינדית אדוקה בצפון הודו. בגיל 17 כבר מצא את הגורו שלו, שרי יוקטשוור, נצר לשושלת קצרה אך מיוחסת של מורים רוחניים, המתחילה לא פחות מאשר עם באבאג'י האגדי, האווטר הצעיר-לנצח שעל פי חסידיו מיטיב עם האנושות מזה כמה אלפי שנים, ושההוראה לצאת ולהפיץ את התורה במערב באה, על פי עדותו של היוגי שלנו, הישר מפיו בן-האלמוות.

כמה מילים על אותה תורה: פטנג'לי הגדול משתמש במונח "קריה יוגה" בסוטרות המפורסמות שלו, אבל בזמננו הטכניקה ידועה רק מזמן חייו של להירי מהאסיה, הגורו של שרי יוקטשוור, שהוא כאמור הגורו של יוגאננדה (מהאסיה, אגב, היה בעל משפחה ועבד למחייתו). המדובר בטכניקה המשתמשת בנשימה ובריכוז כדי ליצור מודעות מוגברת לתחושת הקיום עצמו (יחד עם כל מני משחקי פראנה בצ'אקרות), ובהתאמה לנתק את המודעות מקלטי החושים. הטכניקה מתמחה, אם כן, בכניסה לטראנסים מענגים למיניהם, אם כי יוגאננדה מדגיש שהמטרה העליונה היא להיות דבק במוחלט תוך כדי קיומם של חיים פעילים. הדרכים אל המטרה הזאת רבות, אבל הקרייה יוגה היא על פי טענתו "דרך הסילון" אל האלוהים.

ב- 1920, אחרי עשור של אימונים תחת הגורו שלו, נחת יוגאננדה בארה"ב והחל להרצות, ללמד ולכתוב. הוא הקים את ה- Self Realization Fellowship (להלן: SRF) וניבא שהכנסייה שלו, המוקדשת כמובן לכל הדתות והמדגישה את זהות המסר של ישו וקרשינה, תכניס במהרה תחת כנפיה את אמריקה כולה. זה לא קרה, אבל יותר מחמש מאות מרכזים וקרוב למאה אלף תלמידים זה לא רע בכלל בשביל יוגי צעיר.

באבאג'י האגדי. ציור של יוגאננדה. באבאג'י הוא הגורו של להירי מהאסיה.

להירי מהאסיה. כאמור, בעל בית שהביא את שיטת הקריה יוגה לידיעת העולם, לכאורה על פי הוראותיו של באבאג'י. היו לו תלמידים רבים, ביניהם שרי יוקטשוור.

שרי יוקטשוור, הגורו של יוגאננדה.

מפגשים מהסוג ההודי

אבל סיפורו של יוגנדה הוא למעשה, וביותר מדרך אחת, סיפור האוטוביוגרפיה שלו, שכן אין ספק שחלק מהפופולריות העצומה לה זכה באה בעקבות הפיכת ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", לרב מכר עצום. הספר מלקט בתוכו, בנוסף לסיפור חייו של היוגי הצעיר, גם מעשיות שונות ומשונות על מני קדושים הודים ועושי נפלאות אותם פגש המחבר בדרכו לתודעה קוסמית. הקורא המערבי שפותח את הספר צולל דרכו הישר למים העמוקים של האוקיאנוס ההודי, ובעל כורחו בולע כמויות נכבדות מהפאר הפנטסטי והפנטזיות הפרועות של הודו האגדית.

יש בו הכל: קדושים המופיעים בשני מקומות באותו זמן, מסעות במימד האסטרלי, עושי ניסים הקמים ומקימים לתחייה, ושיחות פנים אל פנים עם האלה קאלי. המהדורה הראשונה הופיעה כאמור ב- 1946, וארה"ב של סוף מלחמת העולם ותחילת המלחמה הקרה היתה כנראה זקוקה מאוד למסר ששילב קריאה לאחדות עולמית תחת האל, עם גישה שהתיימרה לפרגמטיות מדעית אבל שהדגישה דווקא את הנסיקה למחוזות אחרים מופלאים.

אבל הספר גם כתוב היטב, וקשה שלא למצוא בו עניין. יוגאננדה מתגלה בו כאידיאליסט אמיתי, כן, נעים ובעל חוש הומור. כך או כך, הספר הפך ללהיט, ואיתו תנועתו של היוגי. שורותיה תפחו מאוד ואף התהדרו, כמקובל, בסלבס הכמהים לרוח (גרטה גארבו, אחר כך אלביס). תוך זמן קצר הגיע הספר גם לאירופה ותורגם לשפות רבות. רק עתה הוא תורגם גם לעברית.

התרגום הוא מהמהדורה הראשונה, וזה חשוב, שכן הספר יצא ביותר מתריסר מהדורות שונות. הסיפור הוא כזה: יוגאננדה עצמו, מאוּשָר (ויש לצייין, לא מעט מדושן) מהצלחתו בנכר, לא הספיק להינות זמן רב מתהילתו: ב- 1952, בהיותו בן 59 בלבד, הוא נכנס למהאסמאדהי (כלומר, על פי הדוח הרפואי, חטף התקף לב אחרי שסיים הרצאה, ומת). גופתו, אגב, מתוך נאמנות מובנת לאתוס היוגי, שימרה עצמה ולא הראתה סימני ריקבון עד הקבורה, שלושה שבועות אחרי המוות.

ייתכן שיוגאננדה היה באמת בנאדם מיוחד, אבל אחרי מותו התנועה שהקים (מתוך נאמנות מובנת לאתוס של כל דת ממוסדת) הסתאבה והפכה מושחתת. במהדורות הבאות של הספר הכניסו מנהיגי ה- SRF שינויים מעטים, שהלכו והתרבו עם כל מהדורה. ולא מדובר בתיקוני הגהה: ציטוטים מפי אנשים שונו, הערות הומוריסטיות של יוגאננדה הושמטו, ואפילו אחד מאחד-עשרה העקרונות הבסיס שלו ("הקמת קבוצות חברתיות בעלות אופי רוחני") בוטל במפתיע. לא רק זה: בעוד שבמהדורה הראשונה כותב יוגאננדה שאת החניכה לקריה יוגה יש ללמוד מקריה יוגי מומחה, במהדורות הבאות "הוא" כבר קובע שרק יוגי המוסמך על ידי תנועת SRF מלמד קריה כדת וכדין. במקום אחר המילים המציינות שהיוגה אמורה "להינתן בחופשיות" (או בחינם: freely) נמחקו כליל. קל להבין מהו המניע העומד מאחורי השינויים.

Self-Realization Fellowship Church  v.  Ananda Church of Self-Realization

אך לא אלמן תלמיד היוגה, ואולי הנס הגדול ביותר שקשור ביוגאננדה הוא שבשל טעות טכנית טיפשית של האגודה (ומאבק משפטי בינה לבין אחת מבנותיה הסוררות – ראו תת-כותרת שמזכירה לי סצנה מעולה מ"בראיין כוכב עליון") אין כיום זכויות יוצרים על המהדורה הראשונה של הספר, וכך מילותיו המקוריות של יוגאננדה אכן חופשיות – כן, אפשר גם לקרוא את כל הספר ברשת. בכל מקרה, מי שלא כולל בתרגולת הרוחנית שלו קריאת עשרות אלפי מילים ממסך המחשב, לא יתאכזב מהמהדורה העברית. אין כאן את הזלזול המוכר כל כך של הוצאות הספרים בחוש האסתטי, או באינטליגנציה, של המחפש הרוחני הממוצע, והתרגום, העריכה וההפקה מכבדים הן את הספר והן את הקורא.

אוטוביוגרפיה של יוגי, מאת פרמהנסה יוגאננדה, תרגום שחר לב (דיויה), עריכה יסמין הלוי, הוצאת אבן חושן.

הנה סרטון בו יוגאננדה מחתן זוג ונושא דרשה רוחְנית קצרה:

והנה סרטון בו יוגאננדה מסביר על יוגה ושינה, ובסופו לכאורה עומד להיכנס לסמאדהי. האמת שכאן הוא נראה מגוחך ביותר ושרלטן לחלוטין:

[המאמר עלה באנרג'י בגרסה מעט מקוצרת. הנה פרק 14, "חווית תודעה קוסמית", מתוך הספר בעברית]

קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]