ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. בכל זאת, מספר גדול של בני אדם נושאים עיניהם אל עבר קדושה אחת מפורסמת, ומאוד היו רוצים להיות קצת יותר כמוה. השבוע הסתבר שהיא עצמה היתה הרבה יותר כמוהם ממה שהם מתארים לעצמם.

אמא תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

לרגל עשור למותה יצא בשבוע שעבר ה"טיים" בכתבת שער על אותה "קדושה מהביבים". המאמר עוסק בספר חדש הכולל מכתבים שכתבה לכמה וכמה חברים ומדריכים רוחניים. הגילוי המרעיש הוא שממכתביה של הנזירה עולה תמונה מפתיעה ועצובה: במשך חמישים השנים האחרונות של חייה אמא תרזה לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים בחייה. אותה אישה שדיברה על ראיית ישו המשיח בפניו של כל אחד, שתמיד נראתה עליזה ושלווה, הרגישה בתוך תוכה בודדה וננטשת לחלוטין על ידי האל, וזאת כמעט מהרגע המדויק בו הקימה את בית הסעד שלה בכלכתה.

בואי והיי האור שלי!

הסיפור שעד היום היה ידוע ומוכר הוא זה: בגיל שמונה-עשרה היא עזבה את הבית והצטרפה למסדר המיסיונרי האחיות של לורטו. ב- 1929, כנזירה צעירה, היא הגיעה להודו, והחלה ללמד בבתי ספר שונים. כשלימדה בכלכתה, עיר גדולה במזרח הודו, היא הזדעזעה מהעוני שהקיף אותה, ובספטמבר 1946 היא סוף סוף קיבלה קריאה ישירה מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!" כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד," אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה.

ב- 1948 היא הקימה בית בו ניחמה נזקקים וסעדה רעבים, מפעל שגדל בהדרגה עם הצטרפותן של נזירות נוספות תחתיה. אבל רק בשנות השבעים היא זכתה לתהילת עולם, בעיקר הודות לסרט וספר שתיעדו את עבודתה. ב- 1979 היתה לכלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר. היא הלכה לעולמה [תוקן], כאמור, לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 1997.

הבא נדלג כרגע בקלילות על ההאשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים), שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות (השם הנזירי שבחרה לעצמה, "תרזה", הוא על שמה של הקדושה האחראית על המיסיונרים), שהיא התנגדה בעקביות לכל שינוי או הקלה בדוקטרינה הקתולית (היא נלחמה קשות בהפלות וגירושין), ושהארגון שלה דמה לעיתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך" החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו).

עזבו אתכם מכל זה. גם אם נכונים הדברים האלה, ברור עדיין שאמא תרזה עשתה הרבה מאוד טוב להרבה מאוד אנשים: היא פתחה מאות בתי יתומים, בתי ספר ובתי תמחוי; ייסדה הוספיסים לחולי איידס, למצורעים ולשאר גוססים עניים ודחויים; היא הצילה ילדים במלחמת לבנון I, האכילה רעבים באתיופיה, טיפלה בנפגעי קרינה בצ'רנוביל ועזרה לקרבנות רעידת אדמה באוקראינה.

אני תמיד דמיינתי אותה כמעין בודהיסאטווה נוצרי, חצי מוארת חצי מעורערת, מפיצה קרני-חמלה ששורפות ברגע כל בדידות או פחד ומלמלת ללא הפסקה תחינות לישו שיסלח לה על חטאיה תוך כדי שהוא מאיר עיניהם של העניים לבשורה הטובה. והנה מסתבר שלא כצעקתה אלא כזעקתה. מסתבר שהיא חיה בחשכה רוחנית מתמדת, שחיוך על פניה היה מאולץ, ושלא מטופליה אלא היא עצמה היתה הבודדה מכל.

non mea, sed tua voluntas fiat

מסתבר, כאמור, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. במכתביה, מדווח הטיים, היא כותבת על "יובש", חושך", "בדידות" ו"עינויים". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהנום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא ממשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו, ממשיכה לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה.

בין הכנסייה יש הטוענים שהגילויים החדשים רק יגבירו את הערכת המאמינים אליה. האב ג'יימס מרטין למשל, חושב שהגילויים החדשים יהווה עזרה לא פחות חשובה מזאת שהעניקה לעניים, ושהספר יעזור לכל מי שהתנסה בספק או חווה ניתוק מאלוהים. כלומר, הוא אומר, לכולנו. בכל אופן, הניתוק שהרגישה מהאל לא ישפיע על תהליך הפיכתה לקדושה, מרגיעים בכנסייה הקתולית.

מעניין לציין הסבר פסיכולוגי-דתי שמביא הטיים לתחושת הניתוק שלה מהאל. לנזירה תרזה היו שאיפות גדולות. היא הכריזה שהיא "רוצה לאהוב את ישו כפי שהוא לא נאהב מעולם". מאידך גיסא היה לה עניין מיוחד דווקא בייסורים שעבר המשיח שלה. היא אמרה לא פעם שהרובד היחיד שמעניין אותה בחייו של ישו הוא הסבל הרב שהוא עבר: "אני רוצה לחלוק רק מגביע הכאב שלו" היא כתבה. כבר אמרו חכמים שעלינו להיזהר במשאלות לבנו, ואמא תרזה אכן קיבלה את מה שביקשה, אם כי אולי לא בצורה שהיא דמיינה. אם היא חשבה שבכאב פיזי מדובר הרי שהתבדתה. המימד בייסוריו של ישו ששלח לה האל היה דווקא זה שבא לידי ביטוי באותה קריאה נואשת על הצלב: "אלי אלי, למה שבקתני [בארמית 'עזבתני' – ת.פ.]".

אמא תרזה, אם כן, פעלה יותר מתוך ציות קפדני לרצון האל (כפי שהיא תפסה אותו) ונכונות להקרבה עצמית מושלמת, מאשר מתוך רגשות גואים של חמלה ואהבה. "לא ברגשותי אני מקבלת, אלא ברצוני אני מקבלת את רצון האל" היא אמרה, התגברה כארי על מצוקותיה וביטאה בחייה את האידיאל הנוצרי הותיק של imitatio dei, חיקוי האל, או חיקוי חייו של ישו. היא עזרה למצורעים ולדחויים, סעדה את העניים והיתומים, הקדישה את חייה להפצת הבשורה והיוותה, ומהווה, דוגמא ומופת למאות מיליונים.

חופשי – גם ממוסר?

כל זה טוב ויפה, אבל באופן אישי הגילויים האחרונים על אמא תרזה לוחצים לי על העין השלישית בצורה שמתחילה להכאיב. כידוע לקוראי הבלוג, לפני פחות משבועיים ישבתי בסלונו של ראמש בלסקר, הגורו הניאו-אדוויטי מבומביי. זאת היתה הפעם הרביעית שלי אצלו, ואין צורך לומר שאני אוהב את האדם ומכבד אותו. עם זאת, תמיד הטרידה אותי מאוד נקודה אחת בתורתו, נקודה עיוורת לדעתי: ראמש טוען שאין לבני אדם רצון חופשי ושהעתיד לחלוטין קבוע מראש. מתוך כך מובן למה הוא לא מחשיב במיוחד עיסוק באתיקה, וחושב שמוסר אינו יותר מאשר קונבנציה חברתיות חסרת ערך. תמיד התעלמתי מהצד הזה בדבריו (חשבתי שהוא לא יותר מאשר הכרזות ריקות), והאמת היא שאני מרגיש שלמדתי ממנו רבות גם מבלי לקבל את כל תורתו הר כגיגית.

אבל בשבילי הסאה הוגדשה יום לפני שנפרדתי ממנו וטסתי ארצה. איש עסקים הודי הגיע כדי לדבר איתו, ואחרי חצי שעה של דיבורים על דא והא פנה אל ראמש בבעיה שהציקה לו: כדי להצליח בעסקיו הוא חייב לרמות ולשחד אנשים, וזה מטריד אותו. הוא שאל את ראמש מה עליו לעשות. עכשיו, כל מי שמכיר את החברה בהודו יודע שבלי לטפטף קצת בקשיש כדי לשמן את גלגלי השיניים כל המנוע ישבוק ויתקע, אבל ציפיתי מראמש שלפחות יביע איזושהי הסתייגות מהמעשה. זה לא קרה: ראמש ניפנף בידו והורה לאותו אדם לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע. זהו: "Do whatever you feel like doing" אמר הגורו בסמכותיות, וצ'קרת הלב שלי נחמצה, ואם ראיתי נכון אפילו אותו אדם היה מעט במבוכה.

לא יודע למה, אבל תמיד היה לי ברור שאם בסופו של המסע הרוחני אנחנו לא עושים טוב לזולת, אם אנחנו לא אנשים טובים, אז מובן מאיליו שמשהו השתבש. איכשהו כל הדיבורים על התאחדות עם אלוהים והתעלות מעל האגו וההתעוררות מהחלום מקבלים משמעות רק אם הם בפועל מתרגמים לטוב שאנחנו שופעים כלפי עצמנו וכלפי העולם. אחרת למה בכלל לטרוח? (וכמובן, גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי.)

עכשיו, אני דווקא מאלה שחושבים שאדם שחי את האמת האחדותית תורם בעצם חייו, גם אם הוא לא עושה כלום, לטוב של כל העולם, שכן כולנו קשורים וערבים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם, ובייחוד, תודעתית. ועדיין, השאלה שעולה לי מתוך ההשוואה המיידית בין תרזה לראמש היא זו: מה עדיף? האם הראוי יותר הוא מואר שיושב בביתו בשכונה טובה בבומביי ומורה לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, או אשה מסכנה שחיה בחושך פנימי אבל שעמלה יומם וליל בביבי כלכתה למען חייהם של אחרים?

אפשר לנסח זאת גם כך: האם עדיף להיות עבד לרעיון ולפעול במסירות עיוורת כל חייך – אבל לעשות טוב; או להיות חופשי מכל רעיון, אבל חופשי גם, תיאורטית ומעשית, מהרעיון שצריך לעשות טוב?

אני מקווה שלא צריך לבחור. אני מקווה שכאשר באמת חופשיים הטוב עולה, שופע ומתממש בצורה טבעית. ככה אני מרגיש. אבל אני לא בטוח.

[המאמר עלה גם באנרג'י. לרגל יומולדת לבלוגיה הנה כמה בלוגים מומלצים: ראשון הוא GetReligion, בלוג מעולה על יחסי התקשורת (האמריקאית) והדת, ואיך הראשונה מבינה רק לעיתים רחוקות את האחרונה. Ebb and Flow הוא בלוג וידאו העוסק בקשר, כדבריהם, בין Inner Peace ל- Outer Action. בלינק שיחה של ג'ק קורנפילד, מורה המדיטציה הידוע. הבלוג של כרמית מזרחי, אספקלריה, עוסק בכישוף, אבל גם במודעות אקולוגית וחברתית, ובאופן כללי היא כותבת יפה. ובשנה האחרונה הצטרפו ל'רשימות' שלושה בלוגים מצויינים: עבודת אלילים המענג ביותר של מיה טבת-דיין על כל מה שהודי; תבונת הגוף החכם של אביב טטרסקי על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש; וטכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון המעניין על הידידות והיריבות בין רוחניות לטכנולוגיה. כיפאק לבלוגיה]

כתבתי את הכתבה הבאה לאנרג'י, ואני מביא אותה כאן כלשונה:

פגשתי את שלמה קאלו לפני כשבועיים, על פי בקשתי. פגשתי אותו כפי שכל אחד יכול לפגוש אותו: יש לשלוח אליו מכתב (כן, כזה עם מעטפה ובול) ולהביע עניין. ישבנו בשעת צהריים בחנות של הוצאת "דע"ת", שמוציאה את ספריו, קאלו מזג לשנינו תה שהביא בתרמוס, ודיברנו. האווירה היתה נעימה מאוד, והשיחה נסובה באופן טבעי על גישות שונות לדרך הרוחנית ("רוחית" מבחינתו של קאלו, מילה שמבדילה אותה מהתחום הרוחני, שכולל את מדעי הרוח למיניהם). האמת היא שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל באופן טבעי העניינים האלו מתגלגלים למקומות בלתי צפויים: מכיוון שהיה זה בדיוק לפני שבוע הספר ציין קאלו ששני ספרים חדשים שלו יוצאים. הצעתי לו לכתוב עליהם כאן [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י], והוא נעתר.

אבל בלתי אפשרי לכתוב על ספריו של שלמה קאלו בלי לתת סקירה קצרה על האיש ופועלו: קאלו הוא מבולטים והותיקים שבמורי הדרך הישראלים, קרוב לודאי הוותיק ביותר שחי עמנו כיום – בשנה הבאה, במזל טוב, יהיה בן שמונים, והוא מלמד כבר למעלה משלושים שנה. עם כל זה, הוא אינו מפרסם את עצמו, אינו מארגן מפגשים לקהל הרחב, אינו מעביר קורסים למיניהם ואף נמנע מחשיפה תקשורתית. הצניעות כלפי חוץ עולה בקנה אחד עם חייו הפרטיים: הוא חי בדירה קטנה ביפו, מתקיים מהפנסייה שלו כמנהל בדימוס של מעבדה בקופת חולים ואינו מוכן לקבל כל תשלום עבור הדרכתו.

המסע הרוחני של קאלו מעניין, ומכמה בחינות הפוך לחלוטין מסיפורים רוחניים מוכרים: הוא מתחיל לא בחיפוש אלא דווקא בהארה, שקאלו ידע כנראה בשעת נסיעה באוטובוס. אסף ענברי, במסה הנהדרת שכתב על העידן החדש בישראל, מצטט אותו כמעיד ש"עמדתי באוטובוס, ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים".

בספרו עֶרעָל (עליו אני ממליץ בלב שלם – ספר עסיסי, סוחף, ומאוד כן) כותב קאלו על הארתו כך:

אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. מלים מנסות לגעת. נבצר מהן לגעת באפס קציהם של אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. […] שהווה ביום ראשון של שנת 1969 לספירה, שתים-עשרה בצהרים – היה, הווה, יהיה, לנצח נצחים, לעולמי עולמים. מתעורר לראות ולדעת עצמו כחלק בלתי נפרד מממשות, נצח, אינסוף. אושר, אמת, אור, חרות, אהבה מנצחת כל, כפי שהיה, הווה, יהיה, לעולמי עולמים, לנצח נצחים. […] גוף נמתח כמיתר. לא הוא. חום נובע מאזור הלב. לא הוא. חדל להיות שהיה. לא עוד יהיה שהיה. לעולמי עולמים, לנצח נצחים. תם כוחו של משגל. מוטטו מבצרי הנישאים. באשליה נולד, לה נכסף, אליה נאסף, עמה נמוג, גז ונעלם, לא היה מעולם.

אותו "שבאשליה נולד" וש"אליה נאסף" הוא כמובן האגו, וכך אכן התחיל קאלו להרצות באזני תלמידיו, המעטים תחילה, אך המתרבים והולכים. עוד באותה שנה הוא הקים את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פנה לתרגום מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית, בהם הוא מצא מקבילה לחוויותיו-ידיעותיו. הספרים משכו אליו תלמידים, והסמל שבחר לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים.

קאלו המוקדם: צ'קרות, מנטרות וגלגולי נשמות

את תורתו הרוחית המקורית (נכון לאותה תקופה) פורש קאלו בשני ספרים שהוציא בשנים 1979 ו- 1981: "העצמי כלוחם" ו"עשוי ללא חת". בזה האחרון הוא מדבר על המרכז הנפשי שבו מתאחדים החשיבה, הרצייה והרגש, שמאוכלס אצל רובנו על ידי האני. אותו אני אינו מסוגל לשלוט בשלוש הזרועות הללו, ונסחב אחריהן – זאת מפני שהוא ריק מתוכן ממשי. תחתיו יש להצמיח "מרכז-עוצר-ומכוון" שיוכל לאפשר לאדם להבין את עצמו כפי שהוא באמת. על המחפש לבחור זרוע אחת וללמוד לשלות בה, ואז לעבור אל השנייה, והשלישית. השליטה נרכשת על ידי המודעות לתשוקות והגבלתן: על פי קאלו היצר והתאווה הם האויבים הגדולים ביותר של ההולך בדרך.

קאלו כותב גם על מלכודות נפוצות בדרך, כגון הכניעה לפיתוי להיות "מכשף": אדם שהתקדם מאוד, הוא בעל עוצמה רבה, אך שלא השלים את המסע, ולכן האני המזוייף ממשיך לשלוט בו. אך למי שלא נפל ברשת הפיתויים, ורק בתנאי שגם זכה בחסד אלוהי, מצפה ההארה. הארה היא החלפת המרכז-העוצר-ומכוון שנבנה על ידי המחפש על ידי "המוחלט-המודע", שהוא הוויתו האמיתית של האדם. אז הגיע האדם לאושר השלם ולחופש המוחלט.

הספר המוקדם הזה מהדהד תורות ודרכי חשיבה הינדיות מוכרות. מדיבורים על צ'אקרות ועד השימוש במנטרות, מגלגולי נשמות ועד הראייה של הקיום כולו כמשחק מחבואים של האלוהות. אכן, קאלו אפילו כותב שהעולם כולו הוא אשלייה (עמ' 88). אני מציין זאת מפני שספק גדול בלבי אם כך חושב קאלו כיום.

קאלו המאוחר: ישוע מנצרת הוא חסד אלוהים מפורש

עם השנים (שוב, במהופך למהלך היותר מוכר בקרב מחפשים שפורצים את דרכם לעצמם, של נטישת הדת הקונקרטית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית ומופשטת), החל קאלו להיות מוקסם, יותר ויותר, מדמותו של ישוע מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). כיום הוא רואה בישוע את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תופסת מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גורס שגאולה אמיתית יכולה לבוא רק כחסד שמימי, וזאת מישוע, שהוא "חסד אלוהים המפורש".

להבדיל מבעבר, כיום רואה קאלו את התורות הרוחניות של המזרח כלוקות בחסר, כאתאיסטיות למעשה, כשוללות עולם וכפגומות מבחינת פיתוח האהבה שבהן. מוזר שהוא אומר כך, כי ברור לי שהוא יודע עליהן לא מעט. קשה לי להסביר איך, אם כך, הוא יכול להתעלם מזרמים (מבחינה מספרית אלו למעשה דתות ענק) כגון הבהקטי, או הטנטרה (המקורית, לא בגרסתה הניו-אייג'ית), או המהאיאנה בודהיזם. האם לא ברור לכל מי שמתעניין ברצינות שגם קולות אחרים בתכלית עולים מהמזרח: קולות של אהבה ושל אישור העולם ושל דאגה עצומה לכל חי באשר הוא חי? בכל זאת קרו כמה דברים מאז ימי האופנישדות. אבל כפי הנראה גם לקאלו קרו כל מני דברים מאז שהוא גילה בהן עניין.

ספרים חדשים

קאלו כתב כבר ספרים רבים, ומהם כאלה שאף תורגמו לשפות רבות. שני הספרים שהחדשים מייצגים שני קצוות בכתיבתו: האחד, כתיבה על ענייני רוח; השני, פרוזה (קאלו היה סופר לפני שהיה מורה, ואף סופר משובח למדי). הספר הראשון, "ההיבט האחר", הוא ספר פרשנות לקטעים מהתנ"ך. בעצם מדובר בספרון הכולל בסך הכל שבעים ושניים עמודים, ונוגע קלות בכמה סיפורים מספר הספרים – נגיעות שמאפשרות לקאלו להעביר דרכן את עמדותיו וערכיו. לא אאריך כתוב על הספר. מי שנהנה מסגנון דרשני-מטיפני שמצליח לסדר בזריזות וללא כל מאמץ את הטקסט אל תוך השקפת עולמו של הכותב ימצא בו את מבוקשו (וראו פרק לדוגמא).

ספר הפרוזה, "מגרש חנייה", גם קצרצר, הוא טוב מאוד, ובין דפיו אפשר בקלות למצוא ראיות לכך שקאלו הוא כותב מחונן. הוא מצייר את המציאות המרה-מתוקה של יפו, מקום מגוריו, על האנשים הפשוטים, ולפעמים הגסים, שחיים בקרבתו, ועל רגעי הקסם שבכל זאת חודרים אל תוך שלל ההבלים, כקרני שמש המאירות אבק באור עדין. קאלו מספר על הקורות במגרש חנייה שנמצא מול ביתו, ומשמש כמיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית, והוא עושה זאת בחן רב ובהומור מרענן (ראו פרק לדוגמא).

מכל האמור מעלה ברור שהמפגש שלי עם קאלו היה מעניין. הוא יכול היה אולי לגלוש לראיון, אלא שקאלו מסרב בתוקף, עקרונית, מזה כמה עשורים להתראיין – לכן אני לא מצטט מדבריו. אני כן יכול לומר שהתרשמתי מקאלו לטובה: להבדלים בתפיסות האמוניות או תיאולוגיות בינינו לא היה בכדי לפגום בהנאה הרבה שהיתה לי בשיחה עם האדם שמאחוריהן, אדם שמההתרשמות שלי הוא נעים וישר וטוב.

טוב, אז עד כאן גרסת אנרג'י. שלמה קאלו, אם כן, מתגלה כאדם מעניין: הוא מאוד ישר, וזה אחד המסרים העיקריים שלו למחפשים הרוחניים: כנות, הגינות, יושר. אני מאוד מאוד מסכים איתו. הוא עומד על הצורך במודעות עצמית, ומודעות להווה, וזה גם כמובן חשוב ביותר. מה אם כן העניין עם ישו? אני מאוד אוהב ומעריך את "אותו האיש" מנצרת, כאדם וכאידיאל, אבל אני לא רואה אותו כחלק מדרמה מטא-היסטורית חובקת עולמות, ואני חושב שלא נכון לראות אותו כך: לא מבחינה ריאלית ולא כחלק מהדרך הרוחנית. דומה שקאלו העמיס, מבחינתי שלא לצורך, מערך תיאולוגי שלם על האמיתות הפשוטות, הפסיכולוגיות-אפיסטמולוגיות בעיקרן (אם כי גם לי יש כמובן כמה השערות אונטולוגיות), של המצב האנושי.

בינתיים נפגשתי עם קאלו שוב, הפעם לבקשתו. הפגישה נערכה שלשום, בדיוק ביום שהמאמר שלעיל התפרסם, וקאלו בירך אותי על שאני בחור ישר. הוא זימן אותי שוב כדי לתת לי מה שהוא קורא לו "נושא התבוננות", שבעצם זו מעין מנטרה המורכבת ממילה או יותר בעברית שאני אמור להגות אותה, ואחר כך בה. הדאגה שלו להתפתחותי הרוחנית היא יפה מאוד, ואני מכיר לו תודה על כך. דיברנו עוד על מני דרכים רוחניות וקצת על המהפך שהוא עבר, והשיחה, שוב, היתה מאוד נעימה, למרות חוסר ההסכמה בינינו לגבי נושאים שונים. כפי שמצטט שאול הטרסי, שכמובן חביב מאוד על קאלו, צדיק באמונתו יחיה.

[הנה גרסת אנרג'י של הכתבה. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]

כדי להיכנס לאווירה, ראשית צפו בוידאו הקצרצר הזה:

נכון: מי שחושב שהאדון הזה הוא סלסלת פירות, צודק. שמו מרשל אפלוויט, ושם תנועתו: "שער גן עדן".

פתחו את השער, פתחוהו רחב

תנועת Heaven's Gate התחילה בשנת 1972, כאשר אדון ושמו מרשל אפלוויט, בנו של כומר פרסבטיריאני ופרופסור למוזיקה, פגש גברת ששמה בּוֹני לוּ טְרוֹסְדֶייל נֶטֶלְס בבית חולים פסיכיאטרי בו היא היתה האחות. אפלוויט, כפי שיראה יותר ויותר הגיוני בהמשך, היה אחד המטופלים, למרות שהוא אישפז את עצמו לא כתוצאה של מחלת נפש אלא מפני שגילה שהוא נמשך לשני המינים וחשב שכך יצליח "להתרפא". הוא היה אז בן 41, והיא, בת 44, נשואה ואם לארבעה, ברחה איתו. הם נעצרו על ידי המשטרה שנתיים מאוחר יותר באשמת גניבת מכוניות והונאת כרטיסי אשראי. כשהשתחררו ב- 1975 הקימו כת:

[…] שותפי/תי ואני מ'הרמה האבולוציונית שמעל לאדם' (ממלכת השמיים) נכנסנו והשתלטנו על שני גופי אדם בשנות הארבעים לחייהם. אני נכנסתי לגופו של הגבר והשותפ/ה שלי […] לקח/ה את גוף האישה. אנחנו קוראים לגופים הללו 'רכבים', שכן הם משמשים אך ורק ככלים פיזיים שאנחנו לובשים כאשר אנחנו במשימה בקרב בני אדם. […] ממלכת האלוהים האמיתית – ממלכת השמיים האמיתית הפיזית – הרמה האבולוציונית מעל לאדם – כל אלו הם הינו הך. זו ממלכה ללא מין או מגדר. […] אותם בני אדם שיש להם תאים המכילים נשמות יכולים להיות מזוהים בזמן הזה בכך שיש להם פחות ופחות כבוד לעולם הזה ול'מערכת'. מבחינת הממסד הם נוהגים בצורה בלתי אחראית ואנטי סוציאלית, ועבור העולם יחשבו כפתיים, מטורפים, חברים בכת, סהרורים, מתבודדים, פרושים, מתבדלים וכו'.

הציטוט הזה (שלקוח מכאן. זה למי שיש כוח לשעתיים וידאו של הסברי תיאולוגיה חוצנית מפי אפלוויט) משקף ז'רגון כיתתי טיפוסי: בכמה פסקאות מצליחים המטורפים הללו להסביר את טירופם, לעגן אותו בטרמינולוגיה רוחנית-דתית ("ממלכת השמיים") ומיד גם לתרץ כל האשמה בטירוף כלפיהם בכך שזה רק בגלל שהם מיוחדים כל כך. הם אומרים לפתיים שיקנו את סחורתם הסרוחה: תמיד הרגשתם שאתם מיוחדים אבל אף אחד לא שם לב לכך? אה: זה בגלל שאתם הנבחרים! הצטרפו אלינו וביחד נברח מכאן, ונגיע עד ממלכת השמיים המובטחת! ואם יאמרו שאתם סהרורים או חברים בכת, דעו שזה רק מפני שחסרי הנשמות המסכנים האלו פשוט לא מסוגלים להבין אתכם!

בכל אופן, ב- 1975 הגיעו אפפלוויט ונטלס (שקראו לעצמם "דוֹ" ו"טִי" בהתאמה) לסאן פרנסיסקו והתחילו לחרוש את האזור בסדרת הרצאות – והאדמה שם, כידוע, פורה במיוחד לעניינים שכאלו. חיש מהר אספו סביבם כמה עשרות חברים, שמכרו את כל רכושם ועברו לגור באחוזה של הכת, שנשכרה כמובן במיטב כספם. עיקרי תורתם היו הפניית הגב על כל מה שאנושי והתכוננות לעליה במרכבת חייזרים השמימה. הגאולה על פי השניים היא מעבר לעולם הפגום הזה, ויש לברוח ממנו. אותם חייזרים, ששני המנהיגים הם שגריריהם על פני האדמה, יגיעו בספינת חלל כדי לקחת איתם את הנבחרים. אבל כדי להכין את הנשמות (למי שיש לו נשמה כמובן, היינו רק לחברי הכת) לנסיעה בחללית יש לעזוב את המשפחה, החברים, הרכוש, התשוקות, המחשבות וכמובן את הגוף. מין כמובן לא בא בחשבון, ואפלווייט למעשה גרס שהכי כדאי לעבור סירוס ולגמור עם כל העסק המלוכלך הזה של הזיקפה. הוא ושבעה נוספים אכן סירסו עצמם.

ב- 1989 נטלס מתה, מה שהשאיר את אפלווייט לבדו בראש. לקראת סוף שנות התשעים גם מספר החברים הלך והתמעט, והמצב הבריאותי של אפלווייט עצמו הדרדר. בצירוף מקרים מדהים ניבא אז אפלוויט את סופו הקרוב של העולם. למעשה זה היה כמובן סופה של הכת: ב- 26 למרץ 1997 נמצאו גופותיהם של שלושים ותשע חברי הכת, כולל מנהיגם, לבושים במדים טקסיים (שדומים לאלו של הוולקנים מ"מסע בין כוכבים") ונעולי "נייקי". הם מתו מרעל ששתו, בטוחים שחבריהם, שנמצאים בחללית שחבויה מאחורי כוכב שביט שעבר אז ליד כדור הארץ, באו לקחתם. לפני שמתו, וכעוד עדות לתחכום אורוויליני, השאירו מסר כי הם מתנגדים להתאבדות.

אגב, לא כל הגנוסטים נגד מין. הנה למשל הקרפוקרטים, שאף על פי שהם מתעבים את העולם ואת החיים על פני האדמה, הגיעו למסקנה שכדי להיחלץ ממנו ומהם על האדם לחוות את כל החוויות האפשריות – רק כך נשמתו לא תדרוש גלגול נוסף. לכן הם עסקו, ובמרץ רב, במין על שלל גווניו.

התאבדות קבוצתית היא כמובן נשק יום הדין של כל כת, כי זהו הרגע שבה הכת מחזירה לעולם במטבע שהוא הגיש לה (אתה לא מבין כמה אנחנו חשובים??? אז גם אתה בעצמך לא חשוב לנו!!!). אבל צריך להבין גם את המניעים העמוקים יותר של פסטיבל המוות הזה: הקבוצה הזאת, מבחינת הלך הרוח הדתי שלה, היא שוללת-עולם, בעלת אופי גנוסטי. התיאולוגיה הפרימיטיבית שלהם מחלקת את המציאות בחדות לטובים מול רעים, אדמה מול שמיים, חומר מול רוח, גוף מול נשמה, ובכל חלוקה וחלוקה כזאת יש כמובן צד שהוא כולו טוב וצד שהוא כולו רע. המטרה היא להתנתק מהרע ולהתחבר לטוב, וקל להבין איך מימוש המטרה הזאת נתפס כמתקיים רק במקום מוחלט כמו המוות. יוצא מכך שבאופן אירוני מי שמשתוקק אך ורק לחיים ולאור ולרוח, מוצא עצמו מהר מאוד כגוש שחור של חומר מת.

ומי לא בא?

ב- 1954 הקימו בני הזוג רות וארנסט נורמן את ארגון אונריאוס (Unarius) ראשי תיבות של "הבנה אוניברסלית אינטר-מימדית ורהוטה של המדע" (שמתם לב שכולם רוצים להיות מדעיים?). השנים, שהם למעשה המלאכים אוריאל ורפאל, שמו להם למטרה "להתגבר על האינרציה של הפרטים והמין האנושי בכללו על ידי הצגת הידע של הפדרציה הבין-כוכבית שבה חברים שלושים ושלושה עולמות בהרמוניה ואחווה". הם מאמינים שכדור הארץ אוכלס פעם על ידי ציביליזציה חייזרית, ושהחיזרים גם יחזרו אלינו כדי ללמד ולחנך אותנו בדרכיהם הטובות.

במאמר מוסגר אני רוצה להבהיר משהו חשוב: שי טובלי לא היה מעולם הוגה מקורי במיוחד, והשינוי החריף שחל בו לאחרונה בהחלט מקבע אותו כעוד שיבוט ניו אייג'י מבדר. את זה אפשר לראות על פי קודמיו בתפקיד שמצויינים במאמר זה. יחד עם זאת, אני בהחלט לא חושב שגורלה של הכת הקטנה שלו יהיה דומה לגורלה של כת "שער גן עדן". צריך להבחין היטב בהבדלים הגדולים באופיין של התנועות הללו: שי טובלי אוהב את עצמו. הוא אוהב את העולם ורוצה לשפרו. כוונותיו לחיות בעולם הזה ולהנות ממנו. הוא טיפוס חברותי וכך גם חסידיו. הוא צופה מציאות חדשה ונפלאה אחרי שנת 2012. מרשל אפלוויט שונה מטובלי בכל אחד מהקריטריונים האלה: הוא שנא את עצמו, שנא את העולם, רצה לברוח מכאן, התבודד באחוזה וחשב שהעולם כולו הולך להיות מושמד. האופי הגנוסטי של אמונותיו הוא שהביא אותו (ואת מאמיניו) לשים קץ לחייהם ולמפעלם. טובלי וקבוצתו שונים לגמרי מכל זה. הם אנשים חברותיים, פתוחים, אינטליגנטים, ויש להם קשרים ענפים עם העולם שמחוץ לכת שלהם. הם אוהבים את העולם ונהנים ממנו (אגב צריך באמת לזכור שכוונותיהם טובות. הם באמת (נראה לי) רוצים לעשות טוב, ובשום אופן לא מדובר כאן על איזו קבוצה שלילית). הם מצפים לגאולה כאן על האדמה ופועלים להשגתה. אני בהחלט לא צופה שהם ישימו קץ קולקטיבי לחייהם. מה שכן, הם צפויים להתאכזב כאשר בשנת 2012 דבר לא יקרה. עוד קודם לכן הם צפויים להתאכזב כאשר טובלי ישנה שוב את פניו ואמונותיו. על אכזבות אלו, אגב, הם צפויים להתגבר, ולשקם במהירות את תמונת העולם שלהם – כלומר הם לרגע לא יפקפקו בצדקת דרכם ופשוט יצדיקו את הטעויות שלהם בתירוצים שונים ויצטרפו לכל קבוצה חדשה של טובלי, בכל גלגול שהוא לא יתממש לתוכו.

למעשה, ליקום יש שבעה מימדים נוספים על אלו המוכרים לנו, אשר מהם ניתן לשאוב מידע מועיל על החיים: ונוס אחראי על הרפואה, ארוס על המדע, אוריון על החינוך, הרמס על הפילוסופיה, מוזה על האמנות, אליסיום על הדבקות ואונריוס על ההנהגה. שני המנהיגים שלנו, אם כן, מצליחים להתחבר אל המימדים הללו ולינוק מהם מידע. המטרה: לחיות חיים מאושרים כנשמה אלמותית וחופשייה.

אפרופו נשמות, מסתבר שנשמתה של רות היתה בגלגולים קודמים קונפוציוס, הבודהה, סוקרטס, המלך ארתור, הקיסר שארלמיין, מונה ליזה, יוהנס קפלר, הנרי השמיני, בנג'מין פרנקלין, והמלך פוסייד מיבשת אטלנטיס; נשמתו של ארנסט היתה האל המצרי אוזיריס, ישו והשטן (לא הגיוני? התקבלתם!). רות, אגב, התגלגלה הלאה ב- 1993. ארנסט הקדים אותה ושוגר לחלל ב- 1972.

הכת המשיכה להתקיים ומתקשור של אחד החברים באונריאוס עלה שבשנת 2001, מאה שנה בדיוק להולדת רות נורמן, יקרה בשעה טובה המאורע שכולנו ציפינו לו משחר האנושות, וחללית האם סוף כל סוף תגיע ותבוא להושיע. איפה? בדרום קליפורניה. מי? המואונים (Muons) מכוכב מייטון (Myton) – מי לעזאזל חשבתם??? החללית, אגב, תביא על סיפונה יותר משלושים אלף מדענים מואונים לכדור הארץ, שיפתרו את כל בעיותינו ויפתחו בעידן חדש של שלום ושגשוג. אבל אלא אם כן פיספסתי משהו רציני, זה לא ממש קרה, והקבוצה, שעדיין קיימת, באופן טבעי במשבר אמונה.

בשונה מקבוצת "שער גן עדן", האונריאוסים אינם שוללי עולם. הם לא רוצים לברוח לחלל, אלא לשפר את הארץ. הלך הרוח מחייב-העולם שלהם מסביר מדוע הם לא התאבדו, ולדעתי כל כת שחבריה לא מתאבדים כבר ראויה להוקרה – בכל זאת, הם חסכו מאיתנו אחוזה ענקית מלאה בגופות מגונדרות. מאידך, הציפייה הכנה שלהם לגאולה מהשמיים נידונה להפוך לאכזבה.

אצל האונריאוסים ניתן לראות עוד דבר מה האופייני לכתות חייזרים הזויות: הניכוס חסר הבושה של כל ההיסטוריה האנושית תחת כנפיהם דלילות הפלומה של שני המנהיגים הגלקטיים. אין כל בעיה לערבב רוחניות עם חייזרות, וגלגולי נשמות המנהיגים מבהירים היטב שלא היה לבני האדם מקור אחר לידע מאשר שניהם, ולכן שכדאי מאוד להמשיך ולהקשיב להם. רק להם.

תשעה מי יודע?

ברברה מרסיניאק טוענת שהיא מתקשרת קבוצה של ישויות ממערכת הכוכבים פליאדס. הקבוצה מונה תשעה חברים, והם כבר תקשרו עצמם דרך מורי-עולם שונים כישו, בודהה, סוקרטס, נוסטארדמוס וליאונרדו דה וינצ'י. "התשעה" (כך הם נקראים: "The Nine") מזהירים אותנו בני האדם שאם לא נתפקח מהר אנחנו עלולים למצוא עצמנו בגיהנום של רודנות בו בני אדם יהפכו ליצורים אומללים שחציים מכונות. אבל יש תקווה, כי עד 2012 יש זמן לתקן עולם, וזו גם עת רצון, שכן באופן משמח "אנחנו מופצצים בתקופה זו בחלקיקי אנרגיה עד לרמה התת-אטומית" (הכל מדעי כן?). על כן תהליכים שבעבר נמשכו שנים ימשכו ימים, ולא רחוק הזמן בו כולנו נהיה מודעים לכך ש"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו". על פי "התשעה" עלינו לשוב לחיים קרובים לטבע ולהפנות גב לטכנולוגיה שמשעבדת אותנו.

ברברה מודה שמה שהביא אותה לתקשור היה הספר "סת מדבר". היא התרשמה ממנו מאוד ובטיול במקדש בדלפי אשר ביוון התחילה לתקשר בעצמה את הקבוצה. הם סיפרו לה שלפני 500,000 שנה הציביליזציה האנושית פרחה וכדור הארץ היה מרכז הגלקסיה. הבעיה נוצרה רק לפני 300,000 שנה, אז חייזרים עוצמתיים הגיעו הנה ושדדו אותנו מכל הידע הזה. הם גם ניוונו אותנו מבחינה ביולוגית, ושינו את ה- DNA שלנו כך שנשרוד, אבל לא הרבה מעבר לכך. רק את האורגזמה הם השאירו לנו, כשריד אחרון וזיכרון להוויתנו המגניבה מימי קדם. כעת באים "התשעה" ומנסים ללמד אותנו מחדש איך לחיות, כי מכיוון שכדור הארץ תקוע מבחינה אבולוציונית, הוא תוקע איתו את כל הגלקסיה. אסיים אם כן בקריאה נואשת: אנשים יקרים, עשו טובה והגיעו כבר לשלב האבולוציוני הבא – אתם תוקעים את כל הגלקסיה!

לסיום, הרי שיר יפה על אפלוויט וכתו:

[הנה גרסת אנרג'י של המאמר. לקבלת תמונה כללית על כל תופעת החייזרים, מהבחינה ההיסטורית והפסיכולוגית, אני ממליץ על הספר Alians: Why They are Here של Bryan Appleyard, שגם נעזרתי בו לצורך כתיבת רשימה זו]

את קרישנמורטי אין צורך להציג, ושמו נישא למרחקים כמופת של עומק רוחני וחוכמה. לפני כשנה היה לי העונג לבקר במרכז קרישנמורטי שליד ורנסי (בהודו), ומצאתי שם ספר חדש שבדיוק יצא לאור ובו תמלול של דיאלוגים שערך קרישנמורטי בשנים 1978-1979. המיוחד בשיחות שנאספו בספר הוא שבכולן משתתף וולפולה רהולה. רהולה, צעיר מקרישנמורטי בכעשר שנים, נזיר בודהיסטי וד"ר לפילוסופיה בודהיסטית, הוא זה אשר כתב את הספר הקלאסי "מה שלימד הבודהה" והוא נחשב כמובן מומחה לא קטן לבודהיזם. הדיאלוגים ביניהם סובבים מטבע הדברים סביב הדמיון והשוני בין תורתו של קרישנמורטי לזו של הבודהה.

קרישנמורטי

רהולה

אני רוצה להביא כאן תרגומים של שני קטעים משיחות בין השניים. לדעתי חילופי הדברים ביניהם מרתקים, ואפשר כמעט מכל משפט לפתח דיון שלם של "למה הוא התכוון בזה" וכו'. אני הייתי רוצה להצביע מתוך הדברים על משהו שלדעתי לוקה בהבנה של קרישנמורטי את המציאות. לדעתי קרישנמורטי מחלק את המציאות חלוקה דואליסטית: הוא רואה בָּאמת משהו נצחי ומוחלט, ואילו בכל תופעות העולם משהו מוגבל, דבר שמפוברק על ידי המחשבה ומשום כך גם לא אמיתי. דבר זה לא מתיישב עם הכיוון העיקרי של תורתו, כלומר יש דיסוננס מסוים בין קריאותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי להיות מודע, להכיר ולחייב את מה שיש (כסיסמתו הידועה: "What is, is holy"), לבין מה שעולה משיחות אלו, כאילו האמת אינה במה שיש, אלא היא במקום אחר. הנה:

ג'ידו קרשינמורטי: אז, אדוני, מהו אם כן הקשר בין האמת למציאות [truth and reality]? היזהר. אני מתכוון, האם שתי אלה נפרדות לנצח?
וולפולה רהולה: לא.
ג'.ק.: לא?
וו.ר.: לא. אני לא מהסס: הם אינן נפרדות.
ג'.ק.: איך אתה יודע?
וו.ר.: אני יודע.
ג'.ק.: "הן אינן נפרדות" – למה אתה מתכוון בזה אדוני?
וו.ר.: זה מה שאמרתי: לראות [רהולה דיבר עם ק' קודם לכן על אפשרות של ראיה ללא המטען המחשבתי – ת.פ.].
ג'.ק.: לא, רק רגע אדוני. אמת ומציאות, אתה אומר, אינן נפרדות. זאת אומרת שהמחשבה והאמת הן תמיד יחד. אם הן לא נפרדות, אם משהו לא מחולק, מובדל, הוא יחד, בתנועה אחת שלמה. מחשבה…
וו.ר.: לא המחשבה.
ג'.ק.: רגע, המציאות – לכן נכנסתי לתוך זה אדוני – המציאות היא כל מה שהמחשבה בנתה. אנחנו מסכימים שזה כך. אנחנו יכולים להשתמש בטרמינולוגיה, במילה "מציאות", כמשהו אחר, לא איכפת לי, אבל לעת עתה אנחנו אומרים שהמציאות היא כל מה שבנתה המחשבה, כולל האשלייה. ולאמת לא יכול להיות שום קשר עם זה! לא יכול להיות! לכן השתיים לא יכולות להיות יחדיו.
וו.ר.: לראות את האשלייה הזאת, או מה שזה לא יהיה, לראות את "מה שיש", זה לראות את האמת. "מה שיש" זו האמת. אין אמת נפרדת מזה. "מה שיש" הוא האמת – מה שלא, הוא לא-אמת.
ג'.ק.: לא, אדוני, לא. אנחנו אמרנו שהמציאות היא תנועתה של המחשבה, נכון אדוני? והאמת היא ללא זמן. האמת היא מחוץ לזמן. היא לא האמת שלי, האמת שלך, האמת שלו – היא משהו מעבר לזמן. המחשבה היא בתוך הזמן, והשתיים אינן יכולות ללכת יחד. זה מה שאני אומר.
וו.ר.: ומה שאני אמרתי הוא שאין שניים. זהו דואליזם. אתה שוב מחלק.
ג'.ק.: לא, אני לא. אני מצביע על משהו אדוני. ייתכן שאני טועה, אבל אני מצביע על כך שהמחשבה יצרה אשלייה כזו והביאה איתה כל כך הרבה הטעיה, וייתכן שהיא תטעה את עצמה כשתאמר: "כן, אני ראיתי את האמת". לכן אני חייב להיות מאוד בהיר, חייבת להיות בהירות, שאין שום הטעייה בכלל. ואני אומר שההטעיה קיימת, והיא תתקיים בהכרח, אם אני לא אבין את טבע המציאות.
וו.ר.: אני חושב שהגענו אל האמת.
ג'.ק.: אני לא הגעתי אל האמת. אני לא יכול לבוא אל האמת.
וו.ר.: לא, אתה רואה את האמת.
ג'.ק.: אני לא רואה את האמת. יש הבדל גדול: אני לא יכול לבוא אל האמת, אני לא יכול לראות את האמת. האמת יכולה להיות קיימת רק, יכולה להיות רק, או היא קיימת רק, כשהעצמי אינו.
וו.ר.: זה נכון.

לקראת סוף השיחה רהולה ממש "מאשים" את קרישנמורטי בדואליזם, ואני חושב שאפשר באמת לראות את התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, כלומר את השקפתו לפיה מפני שהמציאות היא תוצר המחשבה, אין בה אמת. האמת והמציאות, שרהולה מתעקש שהן אינן נפרדות, מופרדות על ידי קרישנמורטי.

כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על הפרדה דואליסטית של המציאות אביא בית מתוך שיר יפיפה של פרסי ב. שלי:

The One remains, the many change and pass;
Heaven's light forever shines, Earth's shadows fly;
Life, like a dome of many-colour'd glass,
Stains the white radiance of Eternity,
Until Death tramples it to fragments. — Die,
If thou wouldst be with that which thou dost seek!

אנסה כוחי בתרגום:

האחד נשאר, הרבים שונים הם וחולפים;
אור השמיים פז לנצח, צלָלי האדמה עפים;
החיים, כְּכיפת זכוכית רבת-צבעים,
מכתימים את בוהק הנצח הלבן,
עד שהמוות רומס אותם לרסיסים. — מות,
אם תהיה עם זה אשר איתו אתה רוצה להיות!

מה שמפוספס בתרגום (לבד ממורכבות החריזה) הוא הקפיטליזציה של המילים באנגלית. כי שלי מדבר על ה-אחד מול הרבים, כלומר על ה-אחד ה-מוחלט מול המון היחסיים. ואל המוחלט הזה הוא רוצה להתעלות על חשבון כל הדברים. הוא שואף לשם, ורוצה לברוח מכאן. הוא חושב ששם טוב, וכאן רע, ששם האלוהים הנצחי והמושלם ואילו כאן הכל ארצי וזמני ופגום. כלומר הוא מפריד בין שמיים וארץ, וזה דואליזם, מחלה דתית (ומיסטית) קשה ונפוצה שלא מאפשרת לראות את השלמות האלוהית בכל פגם ומגרעת ארציים, שמדמיינת עולם מושלם, סטרילי, לבן-בוהק שנמצא רחוק, כנגד, מעבר לעולם הפגום, המלוכלך, האפרפר שלנו. זה דואליזם, שמכניס עצמו לסכסוך קשה עם המציאות בגלל שהיא, מה אפשר לעשות, רק המציאות, ולא איזה חלום אפלטוני של שלמות אידיאלית. הדואליסטים יכלו את חייהם בשאיפה לגן עדן, למשיח, לאלוהים, להארה – למשהו אחר, בלי להבין שאת האחרות הזאת אפשר וצריך למצוא ממש כאן, בעולם הזה.

כי אין מקום אחר: העולם הזה הוא אכן האלוהות, והאלוהות היא אכן כל שריטה וכיעור, כל עיוות ולכלוך על פני האדמה – והם בשלמותם הנצחית אכן היא. השלמות לא באה לידי ביטוי באיזה גן עדן אבוד ונצחי, אלא מתממשת בכל מקום ובכל רגע כאן, על פני האדמה ועל פני האנשים המשתנים תדיר. ואפשר לראות את מלכות האלוהים פרושה על כל פנים אם רק נבוא לידי אינטימיות עם המציאות הזאת, אם רק נפגוש אותה באמת, וצעד ראשון בכיוון הוא כמובן לא לנסות לברוח ממנה, לא לשקוע בחלומות עקרים על מקומות וזמנים אחרים. נירוונה היא סמסארה, או כפי שכתוב בסוטרת הלב: Emptiness is not other then form.

אביא עוד תרגום שמצביע על התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, משיחה אחרת שבספר, הפעם גם בהשתתפות מרי צימבליסט, אחת החברות הקרובות שלו, כאשר רק בשלב מאוחר נכנס וולפולה רהולה שוב, ושוב חושף את הדואליזם של קרישנמורטי:

ג'.ק.: הצורה והשם יכולים להיות שונים: אתה גבר, היא אשה, וכל השאר. אבל [יש] זרם משותף שבו כל האנושות חיה, עם גלים שלפעמים באים, של שמחה, רגעים נדירים של אושר עצום, רגעים נדירים של תחושה של יופי גדול. אלו חיינו המשותפים: הזרם הזה נמשך כל הזמן. זה נהר גדול. בואי נדבר על זה.
מ.צ.: אדוני, האם אתה אומר שבנהר הזה כל הרעיון של הכרה אינדבידואלית כלשהי, רעיון שמשותף לרוב האנשים, הוא אשליה מוחלטת?
ג'.ק.: אני חושב שכן.
[…]
מ.צ.: אבל חוץ מההמצאות, מהאשליות, יש עוד משהו?
ג'.ק.: כן, האם יש משהו רוחני. אני מבין. […] האם בזרם יש משהו שאינו תוצרת האדם?
[…]
מ.צ.: לא, לא המצאה, משהו אמיתי.
ג'.ק.: לא בזרם הזה. לא בנהר הזה.
מ.צ.: אני לא שואלת אם יש משהו אחר בנהר, אני שואלת אם יש משהו אחר באדם חוץ מהנהר הזה.
ג'.ק.: כלום. לא אטמן, לא נשמה, לא אלוהים, כלום. […] אין כלום. יש את הזרם הזה, כן? הוא מתגלם כא' [אדם מסויים – ת.פ.]. בהתגלמות הזאת, עם כל ההשפעות החינוכיות והסביבתיות וכיוצא באלו, אם הא' הזה לא צועד אל מחוץ לזרם, אז אין ישועה לאנושות.
מ.צ.: אדוני, מה ישנו שיכול לצעוד החוצה?
ג'.ק.: עיזבו, גימרו עם החרדות, עם הצער, עם כל השאר.
מ.צ.: אבל אתה אמרת שאין דבר מלבד התוכן של הזרם.
ג'.ק.: כל עוד אני נשאר בתוך הזרם.
מ.צ.: מהו ה"אני"?
ג'.ק.: "אני" הוא הדבר שהתגלם בתור א', וא' מכנה את עצמו עכשיו אינדבידואל, שעובדתית זה לא נכון, שזה אשלייתי. אבל כאשר א' מת, הוא חלק מהזרם, זה ברור. […] למה יש סבל? בחקירה לתוך זה – חקירה שתלויה בכושר שלך לשים בצד פרשנות, לא לברוח, וכך הלאה – בחקירה הזאת לתוך טבע הסבל והסיבה וההשלכות של זה וכך הלאה, מתוך החקירה הזאת מגיעה תובנה. תובנה אינה בתוך הזרם.
וו.ר.: אני אומר שהיא בתוך הזרם.
ג'.ק.: למה אדוני?
וו.ר.: אתה מבין, יש לזה מתוך עצמו את הכושר לייצר ולחדול.
ג'.ק.: לזרם עצמו יש את הכושר הזה?
וו.ר.: להמשיך וליצור ולעצור את זה. התובנה ההיא היא גם חלק מהזרם, בדיוק כמו כל הסבל.
ג'.ק.: לא אדוני, לא הייתי…
וו.ר.: אז מאיפה התובנה מגיעה?
ג'.ק.: אומר לך אדוני.

אבל הוא לא אומר לו. קרישנמורטי ממשיך ומסתבך, מפני שגם הוא מבין (ואומר) שאין לבד מהזרם דבר, אבל מצד שני הוא מחזיק ברעיון כאילו חייבים "לצאת מהזרם" (כדבריו) כדי לפתור את בעיית הסבל. כלומר הוא מחלק את המציאות לזרם, שהוא שקרי ורע, ולחוץ-לזרם, ששם אמיתי וטוב. דואליזם. וולפולה טוען, לדעתי בצדק, שהזרם עצמו מסוגל לעבור טרנספורמציה, שאין  צורך (או אפשרות) לברוח מהזרם.

קרישנמורטי כמובן לא היה דואליסט חמור, וודאי לא היה מצהיר הצהרות דואליסטיות בגלוי – כאילו יש לברוח מהעולם אל מקום אחר. כאמור, בדיוק להפך – את חייו הוא הקדיש לניפוץ האשלייה של גן עדן (או הארה) אי שם בעתיד. אבל נראה לי שהוא היה מעין דואליסט בארון. ודאי שתורתו יקרה מפז ועמוקה מאוד – אני עד לשינוי שהיא חוללה בי אישית. יחד עם זאת, להרגשתי, היו לו שרידים של תודעה דואלית.

אני חושב שזו הסיבה שהוא היה מתוסכל ואף ממורמר כל כך בזקנתו: הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאף אחד לא הבין אותו. אני חושב שראייה באמת שלמה היתה מאפשרת לו, למרות שהיה עדיין מצטער על כך, להשלים עם המצב ולראות בו את "רצון השם" (כמטאפורה), כלומר את התפתחותם מחוייבת המציאות (במובן השפינוזיסטי) של הדברים. ייתכן גם שראייה שלמה שלו היתה מאפשרת לאחרים באמת להבין אותו.

[המאמר התפרסם היום גם בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י]

קיצור תולדות הכל: מיפוי מכלול הידע האנושי
קן וילבר. תירגם מאנגלית: יובל אידו טל. אחרית דבר: אורן אנטין. הוצאת כנרת, 456 עמ', 86 ₪

זמן רב, אולי מאז מארקס, לא חזינו בהופעתו של פילוסוף שפועל מחוץ לאקדמיה ושמושך אחריו מאות אלפי קוראים ותלמידים. בהתאמה מושלמת עבר גם פרק זמן זהה מאז זכה לעדנה הרעיון ההגליני על פיו האנושות עושה את דרכה מן העבר אל העתיד בצורה של התפתחות דיאלקטית, ומממשת בכך את כוונתה של "הרוח". לצירוף המקרים הזה אחראי קן וילבר, כנראה הפילוסוף החי הנקרא ביותר בעולם כיום, אשר עשרים ושניים ספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. "הפילוסופיה האינטגרלית" שלו נלמדת בכמה מוסדות אקדמיים במערב ובין הקושרים לה כתרים אפשר למצוא, בין השאר, את ביל קלינטון ואל גור.

"קיצור תולדות הכל", ספרו הראשון של וילבר שתורגם לעברית, מתהדר בשם רברבני משהו (באנגלית: "A Brief History of Everything") ולא בכדי: וילבר בהחלט מתיימר להציג "פילוסופית עולם", פילוסופיה כוללת, רחבת היקף שמנסה לכלול תחת כנפיה את כל שדות הקיום האנושי. ידו של וילבר בכל: מהמולקולרי ועד לחברתי, מהאמפירי ועד למוסרי, מרציונלי ועד לרוחני, מהמפץ הגדול ועד ימינו אנו. את אלה הוא משלב בתיאוריה מקיפה אחת שמספרת לנו מאין באנו ואנה אנו הולכים, ואפילו מנסה לתת לנו דחיפה קלה בכיוון הנכון.

הספר, שכתוב כמעין מבוא לרעיונותיו של וילבר (אלו מוצגים ביתר אריכות ועומק בספריו האחרים) פותח בהצגת גישתו: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".

הוא עושה זאת על ידי החייאתם המחודשת של שני רעיונות מערביים גדולים אך נשכחים: האחד הוא האמונה ב"שלשלת הקיום", כלומר התפיסה על פיה היקום כולו מסודר (ומוסבר) כשרשרת אורגנית ורציפה של יצורים המהווה היררכיה של מורכבות וערך. עולמנו, על פי השקפה זו, הוא תהליך שופע ומתפתח בו מתוך (ולעיתים גם במקום) יצורים ורעיונות נמוכים, נישרצים צאצאיהם הגבוהים והמפותחים יותר.

אל רעיון זה מצרף וילבר את תפיסת הקידמה ההגלינית, בה "הרוח האבסולוטית" בעצמה מבטאת את ממשותה בעולם כתהליך ההתפתחות ההיסטורי, אשר בסופו, וזו גם מטרתו, היא מגיעה למודעות עצמית מושלמת. ליקום, אם כן, בהחלט יש כיוון וטלוס, וכמו הגל גם וילבר מרגיש שלמרות שהתהליך הוא בלתי נמנע, מוטב לנו להיות מודעים לו. וילבר גם לא מתבייש להגדיר את המטרה שלנו ברמה האינדבידואלית: איחוד מודע ומלא בין הפרט והיקום כולו. "אין בפנים ואין בחוץ, ואין סובייקט ואין אובייקט," הוא כותב, "רק המודעות המיידית עצמה… אתה חופשי לנצח מכל מגבלה. אתה כבר לא נמצא 'מאחורי הפנים שלך', מביט ביקום – אתה פשוט היקום."

אכן, וילבר התחיל את דרכו הפילוסופית כחוקר פסיכולוגיה ורוחניות, ואז כהיום הוא עסק בטקסטים פילוסופיים לא רק על מנת לבדוק את המובן (meaning) שלהם, אלא, בראש ובראשונה, כדי להבין את המשמעות (significance) שלהם (אם להשתמש בהבחנה ההרמנויטית הקלאסית). הוא נפגש עם מורים רוחניים רבים ומאחוריו שעות ארוכות ורבות של תרגולת מדיטטיבית מכל מני סוגים. הפילוסופיה שהוא מציג, על כן, אינה הגותית בלבד, אלא קוראת לטרנספורמציה עמוקה בחייו של הקורא, ואף מנסה לעורר אותה. למעשה, מבחינת ההגדרות האקדמיות, וילבר הוא לא פחות מיסטיקן מחלק גדול ממושאי המחקר שלו.

בכך למעשה מהווה קן וילבר תוצר של המצב בו האקדמיה מסרבת לחקור בצורה רצינית, אינטימית, תופעות רוחניות ומיסטיות שרווחות בימינו במחוזותינו. הוא הראשון מבניו של "העידן החדש" שלקח על עצמו להתאים את המיסטיקה הפופולרית לא רק לממצאים פסיכולוגיים ונוירולוגיים, אלא גם, ובזה זכותו וחשיבותו הרבה, לתמונת עולם כוללת של התפתחות תודעתית, חברתית ופוליטית חוצת עידנים. הוא אינו מסתפק בהטפת "שחרור עכשיו" לקהל המחפשים הרוחניים צמאי האקסטאזה, ודורש מהפרט אחריות כוללת: מוסרית, חברתית ואקולוגית, ואף קובע שלא תיתכן התפתחות אמיתית בלי לקשור את כל "רבעי החיים" יחד.

רבעים אלו, חלק מהדרך בה הוא ממפה את המציאות, הם החלוקה שעורך וילבר בין הסובייקטיבי הפרטי, הסובייקטיבי החברתי (כלומר השדה האתי והפוליטי) האובייקטיבי הפרטי (פזיולוגיה ונוירולוגיה) והאובייקטיבי הכללי (מערכת השמש, המארג האקולוגי). רק התפתחות בכל השלבים שבכל הרבעים היא שיפור אמיתי וארוך טווח, הוא טוען, וזה המקום אליו שואפת הרוח.

מכאן גם יוצאת הביקורת של וילבר על זווית הראייה המודרנית והפוסט-מודרנית: הוא טוען שלא ניתן, ואסור לנסות, לעשות רדוקציה של כל אחד מהרבעים הנ"ל לזה שלידו, ויוצא בעיקר נגד הנטייה "המשטחת" כהגדרתו, שעומדת בבסיס המדע המודרני המנסה להגדיר את היקום כולו, כולל הנפשות החיות בו ומה שבהן, כאוסף של אטומים הנדפקים אחד באחיו, מתחברים ומתפרדים ותו לא. על פי וילבר הגדרת הטבע, ובעיקר הנפש האנושית, "מבחוץ" בלבד לא תיתן לעולם תמונה אמיתית ולא תאפשר לנו באמת ללמוד על עצמנו. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להפנות את מבטנו פנימה, ולהכיר ברמות וגוונים של מודעות ואקזיסטנציה שלא ידענו שכלל קיימים.

הספר קריא מאוד ומהנה, מובן לכל בעל השכלה סבירה, ופורש את רעיונותיו של וילבר בצורה שיטתית וברורה. וילבר מקדיש מקום לבקר בעוקצנות אידיאולוגיות שונות שלדעתו שטחיותן פוגמת במטרתן (ניאו-פגאנים אקולוגיסטים זוכים לבוז רב) ומקום ניתן גם להסברים מתנצלים על כך שהוא מציג היררכיות ברורות של ערך ואיכות, חוצפה של ממש בתקופתנו הפוסט-מודרנית. הקורא נתקל גם בלא מעט ניים-דרופיניג, אבל במקומו, ולאו דווקא כאפולוגטיקה על חוסר השכלה אקדמית רשמית. ברם לצערי בנקודה זו המהדורה העברית, האיכותית בסך הכל, חוטאת לדעתי חטא חמור, בכך שהיא אינה מביאה את שמות האנשים באנגלית (בסוגריים), דבר שלא ממש מאפשר חיפוש ולימוד נוסף על ידי הקורא הסקרן. עוד חריקה תרגומית היא הבחירה במילה "בינה" כדי לתרגם mind, מילה שבאופן טבעי נפוצה מאוד בספר. לדעתי עדיף היה אפילו לכתוב "מיינד" – דרך מכוערת הרבה יותר אבל הרבה יותר מדויקת להעברת כל מרחב המשמעויות של המילה האנגלית.

וילבר מציג מפה, וככזו הפרטים באופן טבעי מובאים בה קורבן על מזבח רוחב הראייה. בכל זאת, לעיתים הטיפול של וילבר שטחי בצורה שפוגמת במסר שהוא מנסה להעביר, למשל כאשר הוא נוגע בפילוסופים גדולים מהעבר, או ברעיון האבולוציה. חבל גם שהוא מתייחס ל"טלוס שביקום" כעובדה אמפירית, ולא מכיר בכך שזו אמונה דתית לכל דבר ועניין. יחד עם זאת באופן כללי רעיונותיו של וילבר מעניינים ומעוררי מחשבה, והוא בהחלט בולט כאיש במקום בו אין יותר מדי אנשים.

וגם בזמן שכזה: בסוף חיבורו הקלאסי, "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", מכנה מקס ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להיכלא בו. הוא מתריע ממצב בו כל שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית, של "מומחים ללא רוח ותאוותנים ללא לב". כל זאת יתרחש, הוא מזהיר, אם לא יקומו נביאים חדשים שיולידו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים. קן וילבר הוא כנראה אחד הנביאים האלו.

[המאמר פורסם היום, בגרסה מעט מקוצרת, במוסף "ספרים" של "הארץ". כאן תמצאו מאמר ביקורת שלי על וילבר ותורתו]