מצאתי משהו מעניין בסרטון הזה של וילבר (הקטע שבין 1:40 ל- 2:30 דקות):

וילבר כאן מתייחס להבדלים בין מיסטיקה גברית לנשית, ולמרות שמאז שעמדתי על דעתי הסתייגתי מאוד ממיונים מהותניים כאלה של המינים (לאמור הגישה שגורסת ש"נשים מנוגה וגברים ממאדים", כלומר שיש איזו שוני בסיסי ויסודי בין המינים – לדעתי השוני אינו מהותי), בזמן האחרון אני קצת יותר פתוח לטיעונים שבאים מהכיוון הזה. לא יודע, אולי בכל זאת יש בזה משהו, גם אם קשה לי עדיין להחליט בדיוק מה.

אז מה וילבר אומר? הוא אומר שם שהאישה צריכה שהגבר שלה יעמוד זקוף ויציב וקשוח וממוקד, שהוא יהיה בשקט כדי שהיא תוכל לרקוד את ריקודה הנלהב והזורם והצבעוני. רק כך האישה שלנו מרוצה, רק כשאנחנו כאלה. כי זה מה שהאישה, הוא אומר, צריכה: מסך חלק ועמיד שעל גביו היא תנגן את הוידאו-קליפ שלה, במה יציבה שעליה היא תשחק את משחקה.

זה רעיון חביב, שגם דיויד דיידה אוהב להרצות:

האישה שלך תבקש ממך כל מיני דברים, מדי יום. אל תרשה לעצמך להיות מושפע מהם כך שתסטה מהאמת שלך, מדרך הישר של ליבך. מתחת לבקשתה המלאכותית מסתתרים הצורך והתשוקה האמיתיים שלה: היא רוצה שמלאותך הנלהבת תחדור לתוכה, היא רוצה להיות מסוגלת לבטוח ביציבות הבלתי ניתנת לערעור של אהבתך, היא משתוקקת לדעת בעצמותיה שהנוכחות הזכרית האלוהית שלך חזקה יותר מהיכולת שלה להסיח את דעתך.
האישה שלך היא בת-דמותה של האלה הגדולה: היא מתגרה בך, בוחנת אותך, מפתה אותך, נכונה לערוף את ראשך בחמת זעם – אם האמת שלך חלשה ומעורפלת – ונכונה להתמסר כל כולה לכוח אהבתך – לכשתמצא את מודעותך יציבה וזורחת [מתוך הספר "דרך גבר", בהוצאת דופן].

אוקיי, זה נשמע קצת כמו הד ניו-אייג'י לאותה שטות על "היסטריה" כנוירוזה נשית קלאסית שהתפשטה בתחילת המאה שעברה, וכאמור אני עצמי מרגיש לא בנוח עם כל ההבחנות המהותניות האלה וכל החלוקות החדות ל"גברים" ו"נשים", שלא יכולות שלא להיות רדודות, ובכל זאת, מה שתפס את דמיוני ברעיון, מה שרמז לי שאולי יש בו יותר מפסיכולוגיה, או שובניזם, בגרוש, הוא שכך אפשר לפרש את תמונתם הידועה של שיווה וקאלי. אם אכן כן, הרי ניתוח יחסי המינים של וילבר-את-דיידה משקף באופן אנושי את העקרון המטאפיזי של המיתוס ההינדי הזה. וזה יפה. בואו נראה:

קאלי, הלא היא זוגתו של שיווה, מיצגת את האספקט הנקבי באלוהות, ובפילוסופיית הסאנקיה ההינדית, בה המציאות מחולקת לשניים, כלומר הקיום נחשב כמושתת על שני יסודות, זכרי ונקבי, (וכפי שגם סיפרנו מיה טבת ואנוכי בפרוייקט השיוורטרי) שיווה מייצג את ההכרה המוחלטת, את הסובייקט האחד, וקאלי היא החומר על כל גווניו, רבדיו וצבעיו – האובייקט(ים). הוא המוחלט והיא היחסי. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. ושימו לב לתצוגת האיקונוגרפיה הקלאסית של השניים: קאלי עומדת מנצחת, דינאמית, אקטיבית, שוקקת חיים וטירוף, מעל גופו הישן של שיווה, כנוע, סטטי, פאסיבי, שקוע בחלום.

ואכן, האין זה כך? האין החיים האלה ממלכתה של קאלי? האין החומר, המעשה, הצבע והצורה שולטים כאן ברום? האין הסובייקט כאן לא-מודע-לעצמו? האין ההכרה כאן ישנה? האין הרוח כאן חולם? ומהו חלומו, אם לא ריקודם של החומר והפעולה?

ואם כך, ואם גברים ונשים מממשים בחייהם את אותן הוויות מטאפיזיות (ובאותב מידה כמובן אותן הוויות מטאפיזיות הן השלכה של וקטורים פסיכולוגיים בחייהם של גברים ונשים), האם אכן אתן רוצות שהם יהיו יציבים ומכילים, והאם אתם אכן רוצים שהן תהינה משתנות תמיד ורבות פנים?