[זאת רשימה על הסדרה The Boys, של אמזון, שהסתיימה אתמול. התנצלותי לקוראי הבלוג שלא עוקבים אחרי תרבות פופולרית]
על מה הסדרה הזאת? לא, זאת לא סדרה על האמת הנצחית שכוח משחית. זאת סדרה על התובנה ההגליאנית שכוח הופך את מערכות היחסים שלנו להרסניות עבורנו.
הנה שלוש הערות לסיכום הסדרה. תהיה אזהרה ספוילר לפני שאדבר על הפרק האחרון.
—
1. אם הפילוסופיה כולה היא הערות שוליים לאפלטון, הסדרה The Boys היא הערות שוליים לפרק "It's a Good Life" בסדרה הקלאסית The Twilight Zone. הפרק, שהופיעה בעונה השלישית (1961), מספר על משפחה שאחד מילדיה מסוגל לעשות ככל העולה על רוחו, מילולית. הוא חושב, והדבר נהיה. כמובן שהכוח האלוהי הזה הופך אותו למפלצת נוראית. הפרק, אגב, זכה לגרסה נוספת, טובה יותר לדעתי, בסרט Twilight Zone: The Movie (1983). חפשו אותו שם.
—
2. אחד מנקודות המתח החוזרות ונשנות בסדרה היא בין אידיאולוגיה לכוח עירום, בין אם הוא כוחו של הומלנדר או כוחו של השוק הקפיטליסטי. בעונה הראשונה המתח בא לידי ביטוי בין התמימות של סטארלייט (והציפיה שלנו כצופים) שגיבורי-על יהיו, ובכן, גיבורים, לבין הציניות המוחלטת בה "השבע" מנוהלים, כאשר הערך היחיד שקיים הוא מיקסום רווחים.
בעונה השניה המתח בא לידי ביטוי בין האידיאולוגיה הנאצית של סטורמפרונט לבין השאיפה לכוח עירום של הומלנדר. הוא לא ממש מבין מה היא רוצה עם כל עניני הגזע הטהור, והיא מתאכזבת כל פעם לגלות שהוא לא נאבק למען שום מטרה שגדולה יותר ממנו.
בעונה השלישית אנחנו נחשפים לפטריוטיות הכנה של סולג'ר-בוי, וזו שוב ממוצבת כמנוגדת לציניות של הומלנדר. גם כשהם הופכים להיות מיודדים הפער בין תפיסות העולם שלהם נשמר, והסדרה מדגישה כך לא רק את הריקנות העמוקה של הומלנדר, אלא את המעבר של המערב כולו מאידיאלוגיות גדולות לפוסט-מודרניזם. פעם היינו נאצים או נלחמנו בנאצים. היום נסתפק בהרבה כסף.
אגב בעונה הרביעית אין נקודת מתח חדשה בין אידיאולוגיה לבין אגואיזם, ואולי גם בגלל זה היא פחות מוצלחת.
—
3. ועכשיו להגל:
כאמור, זאת לא סדרה על כך שכוח משחית. זאת סדרה שמלמדת אותנו עד כמה הגל צדק בניתוח הגאוני שלו לבעיית ההכרה ההדדית. שכן מסעו של הומלנדר בסדרה כולה הוא מסעה של התודעה ההגליאנית על פי הדיאלקטיקה הידועה של האדון והעבד.
הגל עמד על אחת הבעיות הגדולות של חיי האדם, ובאופן מודגש חיי האדם המודרני: בקשת ההכרה. כולנו רוצים להיות מוערכים ואהובים, אבל אי אפשר לזכות בהערכה או אהבה בכוח – ערכה של הערכה או אהבה נובע מכך שהיא ניתנת באופן ספונטאני, וולנטרי. אי אפשר להכריח אדם אחר להעריך או לאהוב אותנו.
הגל סיכם את העניין (ועבורו יש לו משמעות פילוסופית עמוקה, ראו נספח) במה שנודע כדיאלקטיקה של האדון והעבד. בקצרה, שני סובייקטים נאבקו לחיים ולמוות, וברגע האחרון לפני מותו הסכים אחד מהם, כדי להציל את חייו, להשתעבד לשני. מעתה הם אדון ועבד. כמו כל אדם, שניהם זקוקים להכרה, אבל רק אחד מהם יכול לזכות לה. מי? כמובן.
דמותו של הומלנדר, כאמור, מתמודדת במשך הסדרה כולה עם הבעיה הזאת. שהרי מה הומלנדר שוב ושוב מבקש? הכרה. ראשית אהבה – וכמה שהוא נואש להיות אהוב – מאוחר יותר, כשהוא מיואש מכך, אמונה. עכשיו, הומלדנר יכול לקבל הכרה, כמו כל אדם, רק מאדם אחר, כלומר רק מסובייקט שמודע לעצמו (דהיינו לא חפץ ולא בעל חיים), רק מצד תודעה אחרת, חופשיה ואוטונומית.
הבעיה שלו, כאמור, היא שאי אפשר לכפות הכרה. הכרה שנכפית אינה הכרה אמיתית. אם רק היה אפשר לכפות הכרה הוא היה מסודר לחלוטין, שהרי הוא האדם החזק בעולם. אבל כפייה או שליטה הורסת את התנאי להכרה חופשית, שהיא הכרה משמעותית. אם הזולת מפחד ממך, האישור שלו הופך לחסר ערך. אם הוא מזייף אהבה או הערכה כל הסיפור רק משפיל ומעליב.
לכן האדון במשל ההגליאני, שמקבל הכרה מהעבד, לא באמת בא על סיפוקו, שכן לעבד אין כל ברירה אלא לתת לו הכרה – הרי האדון מסוגל להרוג אותו בכל רגע. כך למרות שהאדון לכאורה נמצא במצב אופטימלי כדי לקבל הכרה – יש לו אדם זמין, שבוי, שתלוי בו לחלוטין – למעשה, ודווקא משום כך, הסיטואציה שלו יכולה להביא רק תסכול, שכן כל הכרה שהעבד ייתן לנצח לא תוכל להיחשב כהכרה אותנטית.
זהו המצב האנושי (המודרני): כולנו חופשיים לאהוב, ולכן גם חופשיים לסרב לאהוב. שלילת החופש שלנו למען האהבה תחנוק באותו רגע כל סיכוי לאהבה. הכניסו במקום אהבה ממשל ותקבלו את ההיגיון מאחורי הלגיטימציה של שלטון דמוקרטי (שלטון שאינו מקבל את הכוח שלו מהנשלטים אינו יכול להיות לגיטימי). הכניסו במקום אהבה אמונה ותקבלו את ההיגיון מאחורי חופש הדת והמצפון (מה שווה בעיני האל אמונה שנכפית עלינו?).
משום כך הכרה, אהבה, אמונה – אלה תמיד תלויות בסיכון שאנחנו מקבלים על עצמנו בעצם בקשתן. תמיד יש אפשרות שהצד השני לא ייתן לנו את מבוקשנו. אבל ללא הסיכון הזה, ללא האפשרות החופשית של הצד השני לסרב, הכרתו, או אהבתו, או אמונתו, ממילא לא תהיה בעלת ערך. ככה זה בחיים.
הומלנדר, יש לשים לב, עובר לקראת סוף הסדרה מבקשת אהבה לבקשת אמונה. בשלבים המוקדמים יותר של הסדרה, הומלנדר עדיין מחפש אישור רגשי. הוא רוצה אהבה אימהית, אהבה ארוטית, הערצה פטריוטית, קשר משפחתי. אבל מכיוון שאף אחד מאלה לא יכול לצמוח במדבר המבעית שהוא הנוכחות המאיימת שלו, הוא מקצין את הדרישה עצמה. אם לא ניתן לאהוב אותו כאדם, ייסגדו לו כאל. הפעם הוא גם מתעקש לא רק שיאמינו בו באמת, "בלב", אלא הוא משתמש ב-psychics כדי לבדוק את אמיתות האמונה.
גם המהלך הזה כמובן לא מצליח. אוהדיו אינם מאמינים באמת שהוא אלוהי. עבורם הוא מקסימום דמות פוליטית מאיימת, רודן-על. הוא פשוט מלך מאוד מאוד חזק. הבעיה היא, אולי תתפלאו לשמוע, שאלוהים אינו פשוט מלך מאוד מאוד חזק. גם בלי להיכנס לתיאולוגיה גבוהה, האל (המערבי) הוא לכל הפחות גם אב אוהב ושותף לברית. במילים אחרות, אלוהים מכונן איתנו מערכת יחסים. את זה הומלנדר לא מסוגל לעשות, וממילא הוא לא יכול לעורר בקרב רוב בני האדם אמונה באלוהיותו. בשביל אמונה אמיתית, כמו בשביל אהבה אמיתית, צריך דיאלוג, הדדיות, ואת זה הומלנדר לא יכול לתת: דווקא ההתעקשות שלו על עליונות מוחלטת, מרוחקת ומאיימת, חותרת תחת כל סיכוי לראותו כאל.
הומלנדר דורש ללא הרף שאחרים "באמת" יאהבו אותו, "באמת" יאמינו בו, "באמת" יאשרו את קיומו, יכירו בו, ובמקביל מונע מהם את העצמאות והחירות הדרושות כדי לעשות זאת באופן אמיתי. במובן זה הוא אינו רק קריקטורה פשיסטית, אלא ביטוי מוגזם של פתולוגיה מודרנית רחבה יותר: המאמץ הבלתי אפשרי לכפות על הזולת שיכיר בנו.
הסיבה שהומלנדר זקוק לבוצ'ר – משתוקק לעימות, משאיר אותו בחיים זמן רב יותר ממה שהגיוני מבחינת האינטרסים המובהקים שלו – היא מכיוון שבוצ'ר הוא האדם היחיד בסדרה שמביט בו ללא מורא וללא משוא פנים, לא מתוך אימה ולא מתוך סגידה מפוברקת. בוצ'ר ודאי מסתכל עליו בשנאה, אבל שנאה היא צורה של ראייה אותנטית. בוצ'ר כן איתו לחלוטין. שנאתו של בוצ'ר מניחה מראש שהזולת הוא אמיתי, משמעותי, וראוי למאמצים הכבירים שהוא משקיע בחיסולו.
העוינות האובססיבית של בוצ'ר היא ההכרה שהומלנדר מבקש, ואולי אף הדבר הקרוב ביותר לאהבה שהומלנדר חווה, שהרי זהו המבט היחיד שאינו מעוות לחלוטין על ידי אסימטריה של כוח. זו מערכת יחסים אמיתית, והומלנדר מקדש אותה. למעשה, אם נהיה הגליאנים עד הסוף, אפשר אפילו לומר שבוצ'ר בלבד רואה בהומלנדר כוח שיש להקדיש את החיים כדי להתעמת איתו. הוא רואה בו אישיות משמעותית היסטורית, את התגלמות הרוח במאה ה-21. במובן הזה, בוצ'ר מעניק להומלנדר משהו שאפילו אהבה לא הייתה מעניקה לו: משמעות קוסמית.
— ספוילרים —
לכן הסדרה משלבת שוב ושוב סצנות בהן הומלנדר נראה כמעט מאוכזב כאשר היריב נחלש או מועד. לכן הוא גם לא הורג את The Legend, כלומר פול רייזר. הוא מבקש ניצחון מוחלט ובו זמנית מפחד ממנו. עולם כבוש לחלוטין לעולם לא יוכל לענות על השאלה המייסרת אותו: מי מכיר בי? מי רואה אותי כפי שאני, באופן חופשי?
הרדיפה האובססיבית אחר הכרה חייבת להיגמר בהשפלה. ואכן הסדרה נגמרת כאשר הומלנדר עובר השפלה רבתי, מתחנן על חייו ומציע טובות מיניות לבוצ'ר, מול העולם כולו, בשידור חי. מאידך, יש לומר באכזבה שבוצ'ר, האנטיתזה לתזה של הומלנדר, לא מתעלה (במובן Aufhebung) והופך, באופן הגליאני, לשלב גבוה יותר. הוא נשאר הוא עד הסוף, לכוד בטראומה ובאלימות. וזה חבל. לכן הוא חייב למות.
העניין, וכאן אנחנו יכולים גם להיזכר בהערה הראשונה על הפרק מה-Twilight Zone: הבעיה אינה שהכוח משחית, ולא שכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. הבעיה היא העובדה שכוח מוחלט מבטל הדדיות. הילד ב-It’s a Good Life, כמו הומלנדר, חי בעולם שבו אף אחד לא יכול לומר לו "לא". ומרגע שאין אפשרות לשלילה, שאין חירות, אין יחסים אמיתיים, אין אהבה, אין הכרה, אין התפתחות, אין עולם אנושי. הבעיה בכוח מוחלט אינה שהוא יוצר רוע, אלא שהוא לא מאפשר את הטוב.
—
נספח פילוסופי:
יחסינו עם הזולת מוסברים אצל הגל על פי מבנה ההוויה עצמו. הגל מערער על התפיסה האינדיבידואליסטית המודרנית שמציבה את הפרט כיחידה שלמה ומספיקה לעצמה, שכמובן נדרשת להסתדר עם אחרים (דרך האמנה החברתית, למשל) אבל שבמהותה הינה מונדה אוטונומית. עבור הגל אנחנו לא אינדיבידואלים במובן הזה, אלא תלויים לחלוטין בחברה סביבנו, בזולת, לא רק לצורך הישרדות אלא לצורך הווייתנו עצמה. האני אינו מוקדם לזולת אלא נולד מתוך היחס אליו.
עבור הגל כולנו חלק מהרוח הגדול, ה-Geist, אשר במסעו להכרה עצמית מחצין את עצמו כמציאות החומרית – וככל אחד מאיתנו. במובן הזה אונטולוגית כולנו חלקים מהוויה גדולה ומקיפה. הרוח מכיר את עצמו על ידי הביטוי הפיזי-חומרי שלו, שהוא העולם הזה, והתהליך הכרתו את עצמו הוא מהלך ההיסטוריה, שבאה לידי ביטוי על ידי כל מעשי בני האדם, כלומר – מעשינו. בני האדם מובילים את הכרת הרוח את עצמו על ידי זה שהם, כלומר אנחנו, מכירים את עצמנו ומשפרים את המציאות כך שההכרה העצמית שלנו תהיה יותר ויותר מלאה. ואיך אנחנו מכירים את עצמנו? דרך הזולת. הכרה עצמית היא הכרה הדדית.
המפגש עם הזולת הוא המפגש הראשוני ביותר של הרוח עם עצמה, והוא גם המפגש שלה עם שני המימדים של עצמה: האובייקטיבי (חומרי) והסובייקטיבי (רוחני). הזולת מאפשר לנו מבט חיצוני ומשלים על עצמנו – הוא מכיר בנו כאובייקטים. עם זאת, אנחנו, כמו גם הזולת, גם סובייקטים. הרוח רוצה הכרה בכל מימדיה, ולכן אנחנו דורשים הכרה מהזולת הן אודות האובייקטיביות שלנו והן אודות הסובייקטיביות שלנו – הכרה בנו כישויות מלאות, בעלות עומק, בעלות תבונה, שעומדות (לכאורה) מצד עצמן. רק כך נכיר את עצמנו דרך הזולת ונהיה חופשיים. הבעיה המרכזית של החיים מבחינת הגל היא שאנחנו לא תמיד מקבלים הכרה שכזאת.
לולאת האל 