כתבתי לא מזמן על ספרו החדש של הרב שי פירון, וכיצד הוא מצטרף לשורה של ספרים שכולם מסמנים שינויים בזהות היהודית בישראל. בקצרה, אנחנו רואים טשטוש גבולות בין המגזרים, כאשר חילונים מחדשים קשר (תרבותי או רוחניקי) עם המסורת וציונים דתיים (ובמידה פחותה אבל קיימת, חרדים) נעים לעבר זהות לאומית יותר והלכתית פחות.

בתווך נמצאים המסורתיים שרק מחכים לצעוק 'אמרנו לכם!' ומביעים בדרכים שונות את דבר היותם שם כבר קודם. ואכן, לעיתים השינויים האלה מתפרשים כתנועה כללית אל עבר המסורתיות, משני הכיוונים. המסורתיות נתפסת כמעין נקודת אמצע שנוחה לכולם, גם לחילונים שמגלים את המסורת וגם לאורתודוקסים שמרפים מעט מההלכה.

המסורתיות אפוא הופכת לדבר החם ברגע הנוכחי (עם כנס מרשים שהתקיים לפני כמה שבועות וגיליונות של 'דעות' ו'שבת' שהוקדשו לנושא), אבל יש כמובן גבול למידה שבה אפשר למתוח את המושג היחיד הזה כך שיכסה את כל מה שקורה כיום במרכז הישראלי. לא צריך לגרד את פני השטח יותר מדי כדי להבין, למשל, שיהדות מופרטת, רפלקסיבית ואוטונומית, כזו שנהנית לבחור את מידת קיום המצוות באופן אינדיבידואלי, שונה באופן עקרוני מיהדות שהיא מטבעה קהילתית, משפחתית, מובנת מאליה ולא בחירית – שהיא היהדות המסורתית בגרסתה המקורית.

הספר של עידו פכטר, רב קהילה וד"ר למחשבת ישראל, מגיע לאותו מרחב מכיוון אחר. שמו של הספר, 'יהדות על הרצף' (כרמל), מטעה מעט, מפני שפכטר כותב על יהדות הלכתית. אלא שהוא מבצע לא פחות מרצף של מהפכות עקרוניות ותפיסתיות באופן שבו הפרט היהודי אמור לגשת אל ההלכה ולקבלה על עצמו/ה. הספר, בפועל, מכוון לקיים רביזיה בתפיסת ההלכה (כלומר, המטא-הלכה) של היהדות, והוא עושה זאת באופן מנומק היטב, שיטתי וקוהרנטי. באופן הזה לדעתי זהו הספר ההלכתי החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

מפני שקרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות

פכטר מציב במרכז ספרו תשובה חיובית לשאלה שהגדרתי בספרי האחרון כחשובה ביותר עבור היהודי כיום: האם קרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות. פכטר מקבל את העובדה שהעידן המודרני שונה באופן עקרוני מהעידנים הפרה-מודרניים, ומתוך כך הוא מבקש להתמודד עם מסגרת ההלכה, שתקועה, מבחינתו, בתודעה פרה-מודרנית. "החיים הריאליים לא יכולים לקבל השראה מההלכה, אם זו מבוססת על תודעה הפוכה לחלוטין" הוא קובע.

בהתאם לכך הוא מבקש לבצע את "שינוי התודעה ההלכתית" כך שתתאים לאדם המודרני. לשמחתו, הוא סבור שזה אפשרי. למעשה, הוא טוען שההלכה במקורה קרובה הרבה יותר לתודעה המודרנית, ואילו ש"התודעה ההלכתית המקובלת כיום […] אינה דרכה המקורית של ההלכה אלא עיוות שלה" (כל חדשן שפועל במסגרת מסורתית טוען שהוא בעצם חוזר למקורות).

הספר מוקדש לניסיון להראות כיצד ההלכה מתאימה למודרנה, ולא סותרת אותה. ופכטר ניגש להפריך כמה חידושים בתפיסה ההלכתית של מאות השנים האחרונות. הוא קובע, למשל, שלא כל המצוות שוות. יש חשובות יותר ויש פחות. זה אולי נשמע מובן מאליו לחילונים (ומסורתיים), אבל החתם סופר קבע אחרת והרב עקיבא יוסף שלזינגר, מבית מדרשו, הדגיש ש"כל מנהג ישראל שווה לעשרת הדיברות". כלומר התפיסה המטא-הלכתית *השתנתה* במאה ה-19, ופכטר מבקש להשיבה למקורותיה.

פכטר מקדיש כל פרק להפרכת קו הלכתי עכשווי אחר. הוא יוצא נגד מקומו המרכזי של השולחן ערוך (שתפיסתו כסמכות בלעדית מצמצמת "את היהדות לכדי ריטואלים וחוקים יבשים"(!)); מבקש להמיר צייתנות הלכתית דוגמטית ב"הקשבה" ודיאלוג עם ההלכה מתוך "תודעה אברהמית"; דורש להדגיש את *הבחירה* להיות אדם הלכתי, שכן "החופש ויכולת הבחירה הם צלם אלוהים שבאדם" (ועל כן הוא גם יוצא חד משמעית נגד כפיה דתית); מדגיש את חשיבות האפשרות לבצע "עבירה לשמה"(!); דורש להחליף את הגישה המסורתית המפוחדת של "ירידת הדורות" בגישה אופטימית, בטוחה בעצמה (ומודרנית מאוד) של "התעלות הדורות"; ובאופן כללי דורש יושר אינטלקטואלי והתמודדות כנה עם המציאות בעכשווית ("העולם הדתי נדרש להפסיק לחיות באשליות שהחילון ייעלם ולהתחיל להכיר בו כחלק אינטגרלי מעם ישראל").

“לגאול את ההלכה”

פכטר מביא מספר דוגמאות לדרך שבה העקרונות שהוא מציע ישפיעו על פסיקת ההלכה – תהיה, למשל, שמחה וברכה על הולדת בת (ולא רק על הולדת בן), תהיה כוונה בתפילה, תהיה גישה מקלה כלפי מחללי שבת בפרהסיה (ללא תירוצים מקושקשים על תינוקות שנשבו) ועוד ועוד – אלו באמת רק דוגמאות לרביזיה הכוללת שהוא מבקש לערוך.

בסופו של דבר פכטר מבקש לשנות את אופי ההלכה. הוא מציע שמירה הלכתית "על הרצף", בין הקפדה אדוקה, לבין חיים הלכתיים שדומים למה שמכונה מסורתיות, אלא שהם נעשים מתוך בחירה מודעת ותחת לגיטימציה לכתחילה ("לא יעלה על הדעת שאדם הטרוד בעמל יומו יהיה מחוייב בחיובים הלכתיים זהים לאדם אחר היושב כל היום בכולל ולומד תורה"). הוא מציע גישה אחרת לקבלת עול מצוות, שאישית יותר ומותאמת יותר לפרט ולחוויות החיים שלה או שלו. הוא דורש הלכה שהולכת ומשתנה בהתאם לנסיבות המשתנות, הלכה "שתהווה ביטוי לזהות יהודית […] שתשלב בחיים העכשוויים ותהווה מקור רוח והשראה לכל שמזהה את עצמו כיהודי."

פכטר מבקש לא פחות מאשר "לגאול את ההלכה": להציל אותה משימוש קטן וצר של מגזר מסויים, מיחס יבש וקפוץ שלא עונה על צרכיו של האדם, מתפיסה אשלייתית וילדותית שלא מתיישבת על לבו של כל אדם חושב. הוא מנסה לעשות זאת על ידי טיפול שיטתי בזוויות שונות של ההלכה ושל החיים ההלכתיים, ובעיקר על ידי סרטוט מטא-הלכה אחרת, מודרנית.

ודוק: הספר אינו מציע את התאמת ההלכה ל*ערכים* המודרניים (פמיניזם, אוניברסליזם וכו'), אלא ל*תודעה המודרנית*. כמובן שזו עשויה להביא לאימוצם של ערכים מודרניים, אבל יש בה גם מה לומר על עבודת השם (כגון התאמתה לתודעה שדורשת כנות, אותנטיות ולימוד מניסיון) וגם על דחייה של ערכים.

מהפכה בגישה ההלכתית כולה

הכתיבה מובנת ובהירה, וההסברים בנויים היטב, דבר דבור על אופניו. מדובר בספר שאינו רק מצויין אלא חשוב ביותר. עם זאת, זה אינו, בעיקרו, ספר לחילונים. פכטר פונה למי שההלכה חשובה לו, ולמי שדווקא מפני שההלכה חשובה לו מבין את האתגרים שנמצאים בפניה כיום – ואת נקודות העיוורון שלא מאפשרות להתגבר עליהם. הדיון הוא הלכתי בעיקרו, לפעמים פורמליסטי (פכטר מגלה כשכעומדים על פורמליזם הלכתי ההלכה גמישה ופתוחה הרבה יותר מאשר כשנצמדים ל"השקפה" חרדית או תפיסה "תורנית" ציונית-דתית).

הספר (שיצא בהוצאת כרמל בסדרה של אבי שגיא, בתת-הסדרה 'פנים' שנערכת יחד עם טובה הרטמן), דומה בכך יותר לספרים שיוצאים מנקודת מוצא הלכתית (כמו אלה של אריאל פיקאר או יואב שורק), מאשר לאלה שמגיעים מהכיוון המסורתי (מאיר בוזגלו, במידה רבה גם שי פירון). הוא מהווה תרומה חשובה לשיח ההלכתי הישראלי – יש להדגיש שוב: הוא קורא למהפכה בגישה ההלכתית כולה – ואחרי ההתקפה הרבנית המחוייבת שהוא יספוג, יש לקוות שהוא ייקרא ברצינות הראויה לו – וישפיע.