מור אלטשולר

יוסף קארו נכנס לטראנס – ביוגרפיה חדשה על מחבר שולחן ערוך

יותר מחמישים שנה עברו מאז יצא המחקר הביוגרפי האחרון על מרן הבית יוסף, יוסף קארו הגדול. ב-1962 פורסם ספרו הקלאסי של צבי ורבלובסקי באנגלית, מונוגרפיה מרשימה על קארו שנקראה בעברית ר' יוסף קארו, בעל הלכה ומקובל. ורבלובסקי כתב על תפיסותיו השונות, ההלכתיות והקבליות של קארו, על חייו וסיגופיו. אבל את הספר הוא מתחיל ברשימה ארוכה של המערערים על היותו של קארו מחברו של היומן המיסטי מגיד מישרים.

הענין הרגיש הוא כזה: קארו לא היה רק פוסק ומעצב מהמעלה הראשונה של ההלכה, וגם לא היה רק מקובל. קארו היה מיסטיקן אקטיבי שזכה באופן מתמיד ורציף להתגלויות (המונח הזה לא מדוייק מספיק, אפרט בהמשך) של ישות אלוהית בעלת זהויות שונות. היומן המיסטי שמתאר את התגלויותיו כולל בין השאר גם וידויים שלו על חטאים שונים שעשה (בעיקר שפיכת זרע לבטלה), אבל גם ללא פרטים אינטימיים אלה עצם העובדה שמחבר השולחן ערוך ניהל דיאלוג שגור עם ישות שמימית נתפס כבעייתי עבור רבים. כפי שכותב ורבלובסקי,

היו, כנראה, שחשו שאם אכן היה מרן בעל המגיד מישרים, הרי שקיומו של המוזר והמביך של יומן זה בצלו של בית יוסף ושל שולחן ערוך מסמל את מורכבותה החבויה של היהדות הרבנית כולה. (עמ' 19 במהדורה העברית)

במילים אחרות, האם אכן יש לנו רק ד' אמות של הלכה אם הפוסק הגדול מכולם ניהל קשר יומיומי עם מלאך? אם כן, למה ניהל? למה היה לו צורך בכך? אם לא, הרי יש בזה משום סכנת ערעור על התפיסה הרבנית הבסיסית של ההלכה. הבעייתיות שבזה הודגשה בעיקר בעת המודרנית. למקובלים בראשית העת החדשה (למשל השל"ה הקדוש, ר' חיים ויטאל) לא היתה הרי בעיה עם פניו המיסטיים של קארו, והם זיהו את היומן כאותנטי. אלא שבמאה ה-19 נשמעו קולות שונים של יהודים משכילים, ראשוני חוקרי "מדע היהדות", שרצו לזכות את קאלו מאשמת "הזיות", ולכן פסקו שהיומן הוא זיוף. כמוהם גם נציגי האורתודוקסיה המודרנית, הרציונלית בעיני עצמה, עמדו על כך, למשל הרב יקותיאל יהודה גרינולד, שהוציא ב-1954 ספר על קארו בו הוא מייחס למחזיקים באותנטיות של החיבור המגידי אשמת מינות ורצון ללעוג לקארו.

כיום שאלת האותנטיות של החיבור הזה אינה מוטלת בספק, וד"ר מור אלטשולר, שלכבוד ספרה החדש, חיי מרן יוסף קארו (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), אני כותב את הרשימה הזאת, לא מקדישה לה מקום כלל. ברור שקארו חיבור את מגיד משרים. השאלה כעת היא כיצד לפענח את הכתוב בו. כאן מגיע אחד מחידושיה הגדולים של אלטשולר. אבל ראשית מעט על אותה התגלות מגידית.

אל תגיד מגיד

כחוקר של הטכניקות הרוחניות במסורת היהודית יש לדעתי סיבה טובה להאמין שקארו אכן חווה התגלויות של מגיד: בפשטות, מדובר בז'אנר מיסטי שהיה רווח ביותר בצפת של המאה הט”ז. ישנם דיווחים שונים על התגלויות כאלה, שהתאפיינו בדיבור אוטומטי מתוך כניסה לטראנס. בספרו Physician of the Soul, Healer of the Cosmos מנסה לורנס פיין לסכם את אופי החוויות המיסטיות בין מעגלי המקובלים בצפת של המאה הט”ז, ומגיע למסקנה שאלה התאפיינו באופן מובהק כחוויות של התגלות, שכללו איבוד מסויים של השליטה בגוף, ומאפיינים אוראלים-אודיאלים (ופחות ויזואלים).

כזאת היא הטכניקה המדיטטיבית של ר' יהודה אלבוטיני, ואפשר למצוא הדים לה גם בכתבי ר' משה קורדוברו. גם אצל ר' חיים ויטאל ניפגש בה. לטכניקה הזאת שורשים אצל ר' אברהם אבולעפיה (למרות שאצלו התגלות של דמות מול המקובל היא פעמים רבות המטרה המוצהרת), ובסופו של דבר, כפי שכותב פיין, אצל כל אלה "אוטומטיזציה לא-רצונית של הקול היא הדרך בה החוויה מגיעה לסיומה המוצלח" (עמ' 295).

כך גם קארו. הפוסק הגדול זוכה להתגלות שבאה בצורה של דיבור אוטומטי. לכן התואר "התגלות" אינו מדוייק כאן. קארו לא נחשף לדבר חיצוני לו, אלא מפנה מקום, אפשר לומר, למשהו פנימי שעולה מתוכו. למעשה, משה אידל טוען (בהרצאה כאן) שעבור קארו המחשבה שהוא מקבל התגלות מידי מלאך או שליח שמימי כלשהו של האל היתה עלבון. אידל טוען שבזמן הדיבור האוטומטי הפך קארו מבחינתו לאיבר מאיבריה של האלוהות. קארו חשב שהוא מתמזג עם נשמת המשנה.

ישנם אמנם ציטוטים ברורים, ואלטשולר מביאה אותם, שמהם ברור שהמגיד של קארו הוא אכן שליח שמימי: "שהקב"ה וכל בני ישיבת הרקיע שלחוני בשבילך ללמדך סוד ואמיתות הדבר" (עמ' 82 בספרה של אלטשולר). עם זאת, גם אלטשולר קובעת שבזמן ההתגלויות מתעלה קארו בעיני עצמו למדרגה עליונה, מעבר לאנושיותו (ולבסוף אף מתאחד עם השכינה – עמ' 228 בספרה החדש). נראה שהאירועים הללו היו מגוונים מאוד, ושילבו ברמות שונות תודעת התעלות אישית עם תפיסה של התגלות מבחוץ. כמו שכותב רון מרגולין קיימת כאן "תפיסה […] המשלבת פנים וחוץ בצורה […] אינטגרטיבית" (הדת הפנימית, עמ' 172). ואולי עצם הדיון הזה משליך לאחור תפיסות מודרניות: אפשר להניח שעל סף המודרנה החציצה הברורה שאנחנו חיים אותה כמובן מאליו, בין פנים לחוץ, עדיין לא היתה כל כך חדה. עדות ברורה לכך ניתנת מתוך גילוייה של אלטשולר, ואליהם נגיע כעת.

גלגול, עיבור, זכר ונקבה

יוסף קארו (1487/8 – 1574/5) הוא ללא ספק אחד המנהיגים הרוחניים המשפיעים והמשמעותיים בתולדות היהדות. ספריו, כידוע, הפכו לעמוד התווך המרכזי של ההלכה. הביוגרפיה של אלטשולר פורשת את סיפור חייו: מגירוש ספרד (משפחתו של קארו מטולדו אולם הוא נולד כנראה בפורטוגל) דרך תיקון ליל שבועות שערך ב-1533 בסלוניקי, אשר במהלכו נשבע לשכינה כי יעלה לארץ ישראל, ועד למעורבותו בחידוש מוסד הסנהדרין בצפת ב-1538. כמובן, גם המפעל הגדול של הקודיפיקציה של ההלכה מנותח. אלטשולר חורזת את מסלול חייו של קארו לאורך קו משיחי ברור, על פיו המשימה שקארו לקח על עצמו בכל תחנות חייו היתה לא פחות מגאולת השכינה, ובאמצעותה גם גאולת נשמתו.

ספרה של אלטשולר הוא פרי מחקר ארוך ומדוקדק, ואינו רק מעניין אלא גם חשוב מאוד. הוא היה חשוב מאוד ולו רק בגלל דמותו הייחודית של קארו, אלא שזה לא הכל: הספר אינו רק סיכום מחודש של חייו של קארו, אלא מציג מספר גילויים משמעותיים. אני לא חוקר של כתבי קארו אז אני נאלץ לסייג את דברי ולהמתין להכרעתם של הבקיאים ממני, אולם על פניו נראה שאלטשולר פיענחה את סודות יומנו המיסטי של קארו בצורה שאיש לפניה לא עשה. למעשה, שחזור תולדות חייו של קארו מתבסס על פענוח משפטים מוצפנים שונים ביומן ובאיגרות שהחליף עם ידידו, רבי שלמה אלקבץ. אלטשולר מגלה לא פחות מעשרה סוגי צפנים שונים בהם השתמש קארו (נוטריקון, גימטרייה, א"ת-ב"ש ועוד) ובעזרתם מפצחת משפטים שעד כה היו סתומים, או שפורשו כמצונזרים.

אחד הגילויים המרכזיים של אלטשולר נוגע לאשתו השניה של קארו. קארו התאלמן, והתחתן בשנית. המגיד מתייחס לנשותיו של קארו, אלא שעל פי דבריו אפשר להבין שקארו נשוי בעת ובעונה אחת לשתי נשים, שכן המגיד (כלומר קארו, בדיבור אוטומטי) מתייחס ל"אשתך השניה" ול"אשתך השלישית". ורבלובסקי מסיק מזה, אף אם לא בטוח בעצמו, שייתכן שקארו היה נשוי לשתי נשים בו זמנית. אלא שעל פי פיענוח דברי המגיד מגלה אלטשולר שמדובר באותה אישה, בעלת שתי נשמות.

אלטשולר נעזרת בכתב יד נדיר שבו כתוב שנשותיו של קארו הן "כפולות" כדי להסיק שבאשתו השנייה שכנו שתי נשמות. אלטשולר:

הפתרון של נישואין עם 'אישה כפולה' מבוסס על תורת העיבור […] עיבור כפשוטו משמעו הריון, ובהשאלה – הריון של נשמה, שכן הגוף 'מתעבר' בנשמה נוספת, ובגוף אחד שוכנות שתי נשמות ואף יותר. [גרשם] שלום עמד על כך שהעיבור אינו חוק כללי-אוניברסלי ואינו חל על כל הנשמות, אלא רק כאשר נחוצה "הגברת כוח הקדושה ומגמת המעשים הטובים בעולמנו". (עמ' 208)

ורבלובסקי בספרו, וכן ומאיר בניהו בספרו יוסף בחירי, ידעו שנשמתה של אשתו של קארו היא גלגול קדום, אולם הם לא פיענחו של מי, ולא כתבו על העיבור (גלגול הוא אירוע נדיר שבו נשמת נפטר מתגלגלת בגוף נוסף על מנת לתקן חטאים שחטאה בגוף הקודם. עיבור הוא תוספת של נשמה הבאה לצורך מילוי תפקיד מסויים, מעשה חיובי כלשהו). על פי אלטשולר נשמתה המקורית של אשתו השניה של קארו היתה זכרית, והיא נזקקה לעיבור של נשמה נוספת, נקבית, על מנת להרות לו ולהוליד ילדים. קארו זכה שהיא תתעבר בנשמה נקבית, ואחר כך תתעבר בזרע בר קיימא ממנו, על ידי סיגופים ותעניות.

אולם למה לא לתת לקארו אישה עם נשמה נקבית מלכתחילה? למה יש ערך בכך שנשמת אשתו השניה של קארו היא זכרית? התשובה תמונה בזהותה של אותה נשמה זכרית שבאשה השנייה. מי, אם כן, הוא הגבר אשר שוכן בתוך גופה הנקבי של אשת קארו? המגיד של קארו מהסס לגלות לו, ורק אחרי זמן רב נאות, לא לפני שהוא משביע אותו לא לספר לאיש. גם ברוב כתבי היד של הספר השם אינו נמצא, וכאשר הוא כתוב, בכתב יד יחיד, הוא מוצפן: שהכת"ך. אלטשולר מפענחת את השם הזה בעזרת צופן א"ת-ב"ש (כלומר חילופי אותיות על פי סדרן : א' היא ת', ב', היא ש' וכך הלאה). על פי הצופן הזה הנשמה שייכת לבצלאל. בצלאל הוא כמובן מבוני המשכן, והוא נצר לשושלת מלוכה וכהונה כאחד: בנו של אורי בן חור בן כלב, מצאצאי פרץ, בנם של יהודה ותמר. על פי המסורת סבתו, אשת כלב, היא מרים אחותו של משה רבנו. מושלם. אלטשולר דואגת להעמיק ולהבהיר מה חשיבות העניין:

נשמת בצלאל על כל מעלותיה הרוחניות היא פרי צירוף חד פעמי של שני מקורות הייחוס של המשיח לעתיד לבוא: משה רבנו, הגואל הראשון, ושושלת המלוכה של בית דוד. אין זה מקרה, שנשמת בצלאל התגלגלה בגוף רעייתו של יוסף קארו, שהרי נוצרה מצירוף כהונה ומלוכה, דוד ומשה, ממש כנשמתו של יוסף קארו. בנישואיו השניים התאחד אפוא עם בת דמותו, נשמתו התאומה, שנחצבה ממקור נשמתו. המקור המשותף של נשמותיהם היא נשמת בראשית של האדם הראשון, שנבראה דו-פרצופין בגן עדן, התפצלה בשל חטאיה ועתה שבים שני חלקיה להתאחד ולהשלים את דיוקן המשיח. (עמ' 212)

חתונתו השניה של קארו היא אפוא איחוד קוסמי, חתונה שמימית, hieros gamos חד פעמי שמזווג את היסודות הבסיסים ביותר של ההוויה: אדם וחוה, זכר ונקבה, מלוכה וכהונה, אנושות ושכינה. לחתונה כזאת יש רק משמעות אחד: גאולה.

ואכן, המגיד גם מגלה לקארו שנשמת אשתו השנייה, כלומר נשמת בצלאל, משותפת גם לניצוץ נשמות שרה, תמר ורות! נישואי אברהם לשרה, זיווג יהודה ותמר ונישואי בועז ורות היו כולם ניסיונות לתקן את נשמת המשיח (וכולם יסודם בחטא: אברהם ושרה הם על פי המדרש אח ואחות, תמר היא אשת בנו של יהודה, ורות היא מואביה). הניסיונות האלה לא צלחו, ואצל קארו מתבצע הניסיון הרביעי לתיקון נשמת המשיח, ניסיון שהמגיד מבטיח שיצליח. זוהי אחד מנקודות השיא של מסעו המשיחי של קארו, שאלטשולר ממשיכה ומפרטת לאורך כל הספר.

עולם של גברים

אפשר לתהות על המימד ההומוסקסואלי שבזיווגים האלה. נשים לב שעל פי קארו כל הניסיונות לתקן את נשמת המשיח קשורים לקיום יחסי מין עם אישה שבתוכה שוכנת נשמת גבר, כלומר שהיא "באמת" גבר, אף אל פי שגופה אישה (טראנסקסואליזם פרה-מודרני שכזה). אני לא בא להשטיח את העניין ולטעון שקארו היה פשוט הומו, ולא רק כי מדובר בקטגוריה מודרנית שקארו לא היה יכול להזדהות איתה. הסברים פסיכולוגיסטים כאלה נראים לי רדודים מכדי שיקול רציני (כאילו שתשוקות הומואירוטיות זקוקות לסיפורים על המשיח כדי להגשים את עצמן, ודאי במאה ה-16).

מה שכן מעניין לדעתי הוא המימד התיאולוגי שמתגלה כאן: הגאולה לכאורה באה לעולם על ידי זכרים בלבד, או לכל הפחות על ידי מהויות זכריות בלבד, השוכנות בכלים נקביים. בעצם, בפנימיות, לא מדובר בחתונה שמימית כלל, או לכל הפחות לא בחתונה שמימית הטרוסקסואלית. השפע הוא זכרי תמיד. הכלי הוא נקבי, אבל הוא רק הכלי.

חוקר הדת המעולה ג'פרי קרייפל (כאן ראיון שלי איתו) ניסח לפני כמה שנים תובנה לגבי המיסטיקה המונותאיסטית שנדמה לי שמתאימה למקרה זה. על פי קרייפל אם נבדוק את העניין נגלה שמיסטיקה מונותאיסטית היא תמיד הומוסקסואלית (או לפחות כל עוד היא נחשבת כשרה, לא כופרנית). המיסטיקן הרי מתאחד, או בא במגע אינטימי, עם האל הזכרי, עם מלך מלכי המלכים. אם נתבונן ביהדות, גם מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהיו מתוארת בלשון של זוגיות, שבה העם הופך לנקבה – "כנסת ישראל". אלא שהעם הרי מתואר כזכר בכל מקרה אחר. יש כאן אפוא זיווג הומוסקסואלי. זכר שמשמש כנקבה, ככלי.

למה זה כך? האם כדי לעמוד על הדמיון בין המאמין למושא אמונתו? או אולי כדי להדגיש את הפסיביות והכניעה של המאמין? או אולי, כפי שכותב קרייפל, כדי לגדר את ההטרוסקסואלי לארץ ולייחד את ההומוסקסואלי לשמיים? כך יוצא שהעליונים הם עניינים גברים. מסתבר שאת כל הדברים החשובים באמת עושים רק גברים, אחד עם השני.

אולי אפוא אין זה פלא שקארו לא הצליח בסופו של דבר להביא את המשיח, וכל מה שהוריש לנו הוא קודקס גדול של חוקים. כל כך ברור שחסר כאן מגע של אישה.