סוזן בלקמור

מלחמת הרעיונות – ראיון עם סוזן בלקמור

למרות שהיא עוסקת במדיטציה ופרסמה ספר חדש בנושא הזן וההכרה משוכנעת ד"ר סוזן בלקמור שאין שום רוח במכונה המורכבת הנקראת אדם. בלקמור, המלמדת פסיכולוגיה של המודעות, מסבירה כאן מדוע התרבות- תמצית הרוח האנושית- היא רק אוסף של "אלמנטים" שהצליחו לשרוד ולמה היא משוכנעת שאין "אני" – ראיון שנערך עבור גליון ינואר של כתב העת אודיסאה (עורך: שמואל שם-טוב) שיצא זה עתה

באמצע המאה העשרים, באחת המלחמות הנוראיות בתולדות ההיסטוריה, התנגשו ארבע אידיאולוגיות גדולות בקרב ההכרעה של השליטה פיזית והתרבותית על החברה האנושית. במלחמת ה"איזמים" התנגשו הנאציזם עם הליברליזם, הקפיטליזם עם הקומוניזם, מערכות של רעיונות  מופשטים שבני האדם המאמינים בהם היו מוכנים למות כדי להנחילם לאחרים.

הטענה, שרעיונות נאבקים בינהם ממש כמו בעלי חיים בטבע אינה חדשה. כבר ג'ון סטיוארט מיל תאר את הליברליזם כמאבק של רעיונות שחובה עלינו, בני האדם לאפשר להם להיוולד ולצמוח כדי שיוכיחו במבחן הויכוח הציבורי, אם נכונים הם או שגויים. אבל רק בשלהי המאה העשרים, תחת ההשפעה החזקה של תורת דרווין וגילוי תהליכי התורשה הגנטיים, החלו אנשי מדע ופילוסופיה לנסות ולבנות מודלים של "ברירה תרבותית" על פי עקרונות הדרוויניזם.

היה זה ריצארד דוקינס שהציע את הרעיון בספרו ה"גן האנוכי", וסוזן בלקמור שפיתחה אותו בצורה מבריקה. הממטיקה היא תאוריה של אבולוציה תרבותית על דרך השיכפול וההורשה כאשר בני האדם אינם מקדמי הרעיונות התרבותיים אלא משמשים כמכונות הנושאות ומפיצות רעיונות אלו. המשמעות הגדולה ביותר של הגישה הממטית היא שכמו בביולוגיה אין כיוון מוגדר לתרבות האנושית והיא ממשיכה לנוע בסוג של מיקריות ואקראיות תוך התאמה לסביבה שבה היא פועלת.

עם צאת ספרה "מכונת הממים" בעברית שוחחתי עם סוזן בלקמור על ממטיקה ועל ההשלכות הנובעות ממנה על תורת ההכרה, הגדרת האני וחופש הבחירה.

אולי נתחיל בהסבר בסיסי: מהם בעצם ממים?
הרעיון נשען על תורת הדרוויניזם. ההברקה הבסיסית שהיתה לדרווין לגבי "מוצא המינים", לפני מאה וחמישים שנה בדיוק, היא שאם יש לך כמות גדולה של בעלי חיים השונים רק מעט האחד מהשני, שיכולים להתרבות בינם לבין עצמם ולהוריש תכונות לצאצאיהם, ושמתקיימים בסביבה ובתנאים של מחסור כך שלא כל הפרטים בקבוצה יכולים להתקיים, נקבל במהלך הזמן, לכאורה משום מקום, פרטים משוכללים ומותאמים לסביבה יותר ויותר. זו בפשטות האבולוציה.
הדבר המרתק הוא שהמכניקה והדינמיקה המפתיעה הזאת לא חייבת להיות תקפה רק לגבי תורשה על ידי גנים. היא יכולה לפעול גם במישורים אחרים. זה מה שריצ'רד דוקינס ניסה להסביר בספרו המפורסם "הגן האנוכי". הוא אמר שאל לנו להתקבע על הרעיון שאבולוציה דרוויניסטית קיימת רק במישור הביולוגי, ושייתכנו סוגים נוספים של "אלמנטים" שעליהם פועלת בררה והם משתכפלים ומועתקים.

דוקינס הצביע על תחום התרבות האנושית. הוא אמר שב"מרק הבראשיתי" של התרבות, ישנם אינספור רעיונות, סיפורים, שירים, המצאות – בעצם כל דבר שמועתק מאדם לאדם. לאלמנטים התרבותיים הללו הוא רצה לקרוא בשם שדומה ל"גן" אבל מרמז על העתקה (על פי השורש היווני הקדום (מימזיס- חיקוי), ונבחר ה"מם". במילון אוקספורד מוגדר המם כ"אלמנט של תרבות שיכול להחשב כמופץ באמצעים לא גנטיים, במיוחד באמצעות חיקוי".
מם אם כן הוא כל דבר שעובר מאדם לאדם. היצירות, המנהגים, דרכי פעולה, הטכנולוגיה. ציור הוא מם אם מישהו העתיק אותו, שיחה היא מם אם מישהו העתיק אותה. האמונה באלוהים היא מם, הרוקנרול הוא מם, רעיון המם הוא מם. ממים עוברים בין דורות ובתוך דור באמצעות חיקוי והעתקה.

סוזן בלקמור (צילום: אנדראס טייכמן)

ודוקינס טוען שכמו שהגנים "מתעניינים" בעיקר בעצמם ולא באורגניזם שנושא אותם, כך גם הממים. הם "שואפים" לשמר את עצמם והשימור הזה אינו קשור במה שאנו בני האדם רוצים.
בדיוק. ברור שבלי המוח שלנו לא היו ממים. כמו שבלי ה-DNA  לא היו גנים.  הדרך הטובה ביותר לתפוס את זה היא כאלגוריתם פשוט בעל שלושה שלבים: גיוון, ברירה, ותורשה. זה עובד עבור יצורים ביולוגים וזה גם עובד בכל עניין שבתרבות שלנו. הממטיקה, טוענת שלתרבות, כמו לאבולוציה ביולוגית, אין כיוון ומטרה. דניאל דנט אומר ש"שיכפול הממים, כמו שיכפול הגנים, אינו נחוץ לטובת שום דבר…..אין קשר בין כוח השכפול של המם וכשירותו מנקודת מבטו שלו לבין תרומתו לכשירות שלנו." לממים יש חיים משל עצמם ללא תלות בנו.

מה מיוחד בהסבר זה ביחס להרבה תאוריות אחרות שמסבירות את התפתחות התרבות האנושית?
אני חושבת שתפישה זו נותנת לנו תמונה שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה לגבי מקורו של התכנון בתרבות שלנו. בדרך כלל אנחנו חושבים לעצמנו כך: "אנחנו חיות מאוד חכמות ואנחנו ממציאים את התרבות שלנו בשביל עצמנו." כלומר אנחנו אחראיים לכל המבנה התרבותי. בביולוגיה שלפני דרווין אלוהים ברא את בעלי החיים – דרווין חולל מהפך והתברר שגנים הם האחראיים להתפתחותנו…

והממטיקה מבצעת מהפך דומה וקובעת שהממים (ולא אנחנו בני האדם) יוצרים את האבולוציה התרבותית? כל מה שקורה ברמה התרבותית הוא תוצר של בררת ממים?
כן. מנקודת המבט של הממטיקה בני האדם הם תוצרים של שני רפליקטורים: אנחנו נשאים גם של גנים וגם של ממים. יש בררה כפולה. זה אומר שהתרבות מתפתחת תוך שימוש במכונות  (בני אדם), שיכולות לשכפל ממים כדי להפיץ אותם בעולם. מנקודת המבט הזאת הכוח המניע של התפתחות התרבות מגיע מאותו אלגוריתם פשוט, שמופעל על מכונות ממים אנושיות, ומשתמש בכל האמצעים התרבותיים שעומדים לרשותו כדי להשתכפל ולהשתכלל.

עטיפת הספר "מכונת הממים"

אם כך תרבות אינה פועלת לשרות האדם ואינה מכוונת מטרה. היא מתבססת על הצלחת ממים בתחרות הישרדותית. האם זה יכול לשנות את הדרך בה אנחנו ממש תופסים את העולם? האם זה יכול לעורר בנו צורה חדשה של ראיית מציאות?
עבורי זה בדיוק מה שזה עשה ואני יודעת שיש בהחלט לא מעטים שעבורם זה חולל מהפך בראש. אני יושבת עכשיו בחדר העבודה היפה שלי, שבו כסאות, שולחן, ספרים, עציצים ותנור החימום. ואני מתבוננת בדברים האלה ואומרת לעצמי: הם פה רק כי הם זכו בתחרות רבת שנים. הם הצליחו לגרום לי ולאחרים להעתיק אותם. אני יכולה גם לתפוס אותי עצמי כמכונת שכפול של ממים שמבצעת בכל רגע החלטות שמשפיעות על האבולוציה של כל מה שסביבי, וזאת בלי להיות מכוונת ומתכננת, בלי להיות זו ששולטת בזה. זו דרך שונה לחלוטין של הבנת המציאות.

את טוענת שהממטיקה מאפשרת לנו להתבונן בדרך חדשה על ה"עצמי". באיזו צורה שונה מהרגיל את מבינה עכשיו את העצמי?
העצמי הוא מעין מסתורין שכזה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. נדמה לי שרוב בני האדם מרגישים כאילו הם לא הגוף, אלא משהו ששוכן בתוך הגוף. נראה שההרגשה הזאת מתחילה בילדות המוקדמת וכך אנחנו פשוט גדלים באופן טבעי: אנחנו מרגישים את עצמנו כמעין רוח או נשמה המוחזקת בגוף. יש מין 'עצמי פנימי' שכזה, שבו מאמין גם מי שלא רוצה להאמין בנשמה. ככה זה מרגיש לנו. והממטיקה מחדדת את ההבנה שזה לא ייתכן. כל מה שאנחנו יודעים על המוח, על אבולוציה וכדומה מראה לנו שאין שום אדם קטן בתוך הראש. אז למה אנחנו מרגישים ככה? תשובה אפשרית היא שהממים דואגים לכך. המילה "אני" היא מם חזק מאוד. עם ההתבגרות שלנו אנחנו מתחילים לדבר על עצמנו כמישהו שהוא בעל הגוף, שהוא בעל רכוש מסויים, שהוא בעל אמונות ומחשבות. אבל אולי כל זה מעין תחבולה של אותו מם חזק שהוא רעיון ה"אני", ובכל פעם שאנחנו משתמשים במילה הזאת אנחנו משכנעים את עצמנו בקיומה כעצם פנימי.

וכאן אנו מגיעים לנושא התודעה. בחמש-עשרה השנים האחרונות מתחולל למעשה רנסנס בתחום הזה, כאשר פילוסופים ומדענים מתבוננים ברצינות אל תוך המוח ומנסים להבין מהי התודעה וכיצד היא פועלת.
חמש-עשרה השנים האחרונות היו באמת מלהיבות מאוד. כשאני הייתי סטודנטית לא היית יכול אפילו לדבר על "תודעה" (consciousness) – זה נחשב פשוט לחסר משמעות. היום תשמע את זה בכל מקום. אני חושבת שזה התחיל מחדש מאותה בעיית "גוף-נפש" ידועה: אנחנו יכולים להתבונן בגוף, אנחנו יכולים להבין עוד ועוד על איך המוח פועל, איך מערכת הראייה פעולת וכו'… אבל מה עם התודעה? איך החוויה של לראות צבע אדום, לאהוב, או לחוש צביטה וכאב ביד, איך ניתן להסביר תודעה? על ידי כך שנאמר שהנוירונים ב- Anterior Cingulate Cortex של המוח שלנו ירו? והשאלה הזאת היא מה שנקרא "הבעיה הקשה" של חקר התודעה: איך יכולות חוויות סובייקטיביות להיווצר על ידי התנאים האובייקטיבים במוח. וזה היה הכוח המניע מאחורי מחקר התודעה.

ומישהו פתר את הבעיה הקשה?
בהחלט לא… אבל הרבה אנשים אומרים שהם פותרים אותה ויש התפתחויות. אתן לך דוגמא למקום שבו אני חושבת שדברים מתחילים להתבהר: לפני כמעט ארבעים שנה היתה לי חוויה חוץ-גופית מופלאה, בה הרגשתי כאילו יצאתי מתוך הגוף. בשנים האחרונות נראה שאנחנו מבינים יותר כיצד תופעות כאלו מתרחשות. ישנו חלק במוח הנקרא temporo-parietal junction בתוך ה- temporal lobe, ואם האזור הזה מגורה, או ניזוק, ניתן לייצר חוויות חוץ גופיות.
ישנם מימדים רבים ושונים לעצמיות שלנו. דיברנו על הצד המושגי של העניין, אבל בצורה הרבה יותר מהותית מזה ישנו המצפן הפנימי שלנו שעל פיו אנחנו ממקמים את עצמנו: איפה אנחנו ומה מצב הגוף שלנו. עכשיו למשל אני יושבת על הכסא עם רגלי על שולחן הכתיבה, ואני מרגישה את הגוף שלי ומזהה אותו כגוף שלי, ואני מרגישה כאילו אני בתוך הראש שלי, מציצה החוצה. זו בדיוק המלאכה שמתבצעת ב- temporo-parietal junction. מה שמתרחש בחלק הזה של המוח הוא שמידע מגיע מהחושים השונים, מהעצבים שפרושים בכל הגוף, וכל המידע הזה נאסף באזור הזה של המוח וממנו נבנית מפה, או למעשה בבואה, של הגוף. ולכן כשאנחנו מפריעים לתהליך הזה אותה בבואה יכולה פשוט להתפורר, או לפעמים "לרחף החוצה" – כאשר מה שקורה הוא שאתה לא ממש יודע איפה אתה, ואתה נאבק כדי לבנות תמונת מציאות חדשה, וכך קורה שאתה יוצר לעצמך הפרדה בין גוף ונפש-"חוויה חוץ גופית".

אבל רובנו בטוחים שהעצמי הוא יותר מאשלייה. שיש לנו זהות- מוקד אמיתי, מתמשך, בלתי-מחולק ובלתי-משתנה שהוא הבעלים של הגוף ושל הנפש.
כך מרגישים רבים כשמתבוננים בזה התבוננות פשוטה, אבל אני חושבת שלמעשה העצמי שלנו בנוי מרבדים רבים. הפילוסוף הגרמני תומס מטצינגר למשל, כתב על כך. יש לנו בבואה של הגוף והמוח, יש לנו את הרעיון של העצמי, יש לנו את הזיכרון, וכל אלה משולבים בצורות שונות. אבל מפני שבאופן רגיל אנחנו חווים את כל המרכיבים בעת ובעונה אחת אנחנו חושבים שאנחנו "דבר אחד". למעשה אנחנו דברים רבים.

התיאוריה של מטצינגר קרובה למה שכתבת פעם, על כך שמדעי המוח המודרניים למעשה מגלים את מה שהבודהיזם גילה לפני 2500 שנה- שאין לנו "אני".
כן. כמובן שהבודהיזם לא ידע דבר על פעולת המוח, אבל אני חושבת שמהות התובנה שלהם היתה ש"העצמי" איננו ישות שקיימת בצורה יציבה ומתמידה, אלא שהאני הוא מערכת שנמצאת בשינוי תמידי, ושהגוף אינו יותר מאשר אוסף של חלקים ללא "מישהו קבוע" שנמצא לכאורה "בפנים" ואשר אוסף את הכל יחד ו"מוביל".

הבנה מודרנית כזו מחייבת שינוי עצום בדרך הסתכלות על העולם.
בשבילי זה מובן מאליו שזה חייב לשנות אותך לחלוטין! אני מתרגלת מדיטציה כבר יותר מ-25 שנים. זה תהליך. אותי למשל תמיד הטרידה הבעיה של רצון חופשי, משום שנראה לי שלא ייתכן שיש לנו רצון חופשי, ודאי אם אין לנו עצמי! הרעיון שיש מישהו בפנים שמחליט החלטות  עצמאיות מנוגד באופן ברור לצורה שבה אנחנו מבינים היום את המוח.

ודאי שגם הניסויים המפורסמים של בנג'מין ליבט לא עזרו לרעיון הרצון החופשי…
נכון מאוד. הסתבר לנו שהגוף אולי בוחר, אבל לא "אני", לא אותו איש קטן שנמצא לכאורה בתוך הראש. אנו יודעים היום כי אותו "איש" מרגיש שהוא בחר אחרי שכבר היתה למעשה הכרעה של הגוף על הפעולה. ואני חייבת לומר שהיום אני כבר לא מרגישה שיש לי רצון חופשי. ההרגשה הזאת פשוט נעלמה. אנשים שואלים אותי איך בדיוק נפטרתי מהתחושה הזאת ואני חייבת לומר שאני לא יודעת בדיוק. התבוננתי בעצמי, חשבתי הרבה ועשיתי הרבה ניסויים ובשלב מסויים התפיסה שלי לגבי הצורה שבה אני מחליטה החלטות פשוט השתנתה.

איך זה מתרגם לחיי יומיום?
פשוט: אם אני צריכה להחליט בנוגע למשהו אני פשוט אומרת לעצמי: "היא כבר תחליט. המוח כבר יחליט. תני לו.". אני לא צריכה להחליט כי אין בעצם שום "אני" קטן שיושב בפנים. הגוף המאוד מתוחכם הזה כבר יעשה את זה. ואני פשוט ממתינה ורואה אותה מחליטה. אז במובן הזה נפטרתי מחלק קטן מאותה תחושה של עצמיות.

ומה משנה בך הידיעה שאין "עצמי"? זה משפיע על התנהגותך?
בהחלט. הרבה מהתהליכים שמתעוררים בנו בגלל שאנחנו משוכנעים שאנחנו "עצמי", כמו גאווה, אנוכיות, אגואיזם – הם לא נעימים. אלה דברים שגורמים לנו לסבל, וגורמים לנו לגרום לאחרים סבל. אם יש לך ראיית-עולם קצת פחות אגוצנטרית קל יותר להגיב בצורה נעימה לאנשים אחרים. באופן פרדוקסלי דווקא אם אתה חושב על עצמך כמכונה ביולוגית קל הרבה יותר להתייחס לאחרים בחמלה.

בעצם התודעה בשבילך היא בכלל לא "משהו" בעולם, אלא דרך פעולה של המוח. אין נפש במכונה. אם יבנו בעתיד מוח מלאכותי, אולי כמו פרוייקט "המוח-הכחול", לדעתך תהיה לו תודעה.
נכון. אנחנו לא ממש יודעים מה צריך כדי שלמערכת מסויימת תהיה סובייקטיביות. העמדה שלי, שנובעת בעיקר מהתיאוריה הממטית, היא שהתנאי למכונה מוצלחת כזו הוא שתהיה מסוגלת לבצע חיקוי והעתקה, שתסתובב בעולם ותהיה ביחסי גומלין עם מערכות אחרות, שתפתח שפה, שבשפה חייבת להיות המילה "אני", מה שיוביל לאשליה של עצמיות, שתוביל בתורה לאשליה שלאותה עצמיות יש תודעה, כלומר יש מודעות עצמית. לא פשוט לבנות מכונה שכזו.

בעצם מכונה עם תודעה תהיה כזו שהממים יוכלו להשתמש בה כדי להשתכפל בעצמם.
בדיוק. כך תקבל תודעה במכונה, בעזרת שיכפול הממים ובאמצעות מכונה שמסוגלת לבצע חיקוי והעתקה ומסוגלת להטעות את עצמה לחשוב שיש לה עצמי ושיש לה משהו שנקרא תודעה – בדיוק כמו שאנחנו עושים. ואז, כמונו, כמובן שתהיה גם לאותה מכונה ההזדמנות להתעורר מהאשליה הזאת.
<

מיוחד עבור קוראי הבלוג – חלק מהראיון שלא פורסם בכתב-העת:

חלק מהחקירות האלה מתוארות בספרך האחרון, Ten Zen Questions, שבו ניסית לאשרר את ממצאי מחקר התודעה בצורה אישית, סובייקטיבית, כלומר באמצעות מדיטציה.
נכון. זה כמובן עניין מפוקפק יחסית לעשותו. חקירה עצמית כמתודה פסיכולוגית תמיד היתה בעייתית, שהרי שני אנשים שונים עלולים למצוא שני דברים שונים בתוכם, ואין שום דרך להכריע בויכוח ביניהם. יחד עם זאת הרגשתי שאם אנחנו באמת חוקרים את התודעה (להבדיל מחקירת הגוף למשל), אם אנחנו באמת רציניים לגבי "איך דברים מרגישים לנו", אז צריך להיות לנו מאוד ברור איך הם באמת מרגישים! אם אני קובעת למשל שמצב מוחי מסויים מתרחש כאשר אנחנו רואים אדום, אז כדאי מאוד שאדע בברור איך זה באמת לראות אדום. במדיטציה אנחנו פשוט מתבוננים איך אירועים שונים באמת נחווים אצלנו.

אם כן את חושבת שבאופן כללי מי שחוקר את התודעה, או אולי אפילו את המוח, צריך גם לקיים סוג מסויים של חקירה סובייקטיבית פנימית.
בהחלט. אני חושבת שזה מאוד חשוב. במשך שנים רבות לימדתי קורס על התודעה באוניברסיטה ותמיד שלחתי את הסטודנטים שלי לחקור את התודעה שלהם ממש. הייתי שולחת אותם הביתה, למשל, ומבקשת מהם לשאול כמה שיותר פעמים ביום "האם אני בהכרה עכשיו?". שאלה פשוטה מאוד לא? האם אני בהכרה עכשיו? ודאי שכן!

אבל השאלה הזו עצמה משנה את התודעה שלנו, לא?
בדיוק כך. וזה הנקודה שבה אנחנו מבינים שמשהו מוזר קורה כאן. שהרי אם משהו השתנה ברגע ששאלנו את השאלה הזאת, מה תהיה המסקנה שתעלה מהחקירה הקטנה הזאת שלנו?

שאולי לא היינו כל כך בהכרה לפני שנייה
נכון.

נראה כאילו התעוררנו ברגע שבדקנו האם אנחנו בהכרה.
בדיוק. וזה הוביל אותי לבחון מה באמת היה, או מי באמת הייתי, לפני ש"שבתי להכרה". מפני שרוב המדענים והפילוסופים מניחים שרוב הזמן, רוב היום, אנחנו בהכרה מלאה, ואת זה הם חוקרים. אבל על ידי הבחינה העצמית הפשוטה הזאת לא הייתי יכולה שלא להבין שאנחנו רק בהכרה מלאה כאשר אנחנו שואלים את עצמנו על זה. בשאר הזמן זה בכלל לא ככה. ואני חושדת שבזמן הזה מערכות שונות באורגניזם מבצעות תהליכים שונים, ואין כל "עצמי" אחיד שנמצא בהכרה.

זה קצת מפחיד… אנחנו ישנים חלקית רוב הזמן.
טוב, זה מה שמיסטיקנים בודהיסטים והינדואיסטים רבים אמרו כבר מזמן. אנחנו חיים בסוג של אשלייה שממנה צריך להתעורר.

[לפני שנתיים וחצי ראיינתי את בלקמור עבור "מוסף הארץ", וכן כתבתי עליה מעט בבלוג ובאתר מעריב]

זן-בודהיזם מדעי

לדת, כידוע, יש יחסי אהבה-שנאה עם המדע. מחד תוקף אותה הפחד שמא גילויים חדשים יביאו להפרכת אמיתות שנחשבו אלוהיות (למשל שכדור הארץ נמצא במרכז היקום); אליו מתלווה גם הדאגה (המוצדקת) שצורת החשיבה האנליטית-אינסטרומנטלית תשתלט על ההכרה האנושית ולא תאפשר לה צורות אחרות של תודעה ותפיסה.

מאידך ישנו ניסיון בלתי פוסק על ידי הדתות השונות לינוק תוקף לאמונותיהן מתוך ההון התרבותי של המדע – כלומר משום שהמדע נחשב בימינו לסמן המובהק של האמת האובייקטיבית מנסים אנשי האמונה להוכיח דרכו את דרכם. כך התאפשרות חיים על פני האדמה "מוכיחה" תכנון מדוקדק של בורא, מכאניקת הקוונטים "מוכיחה" שהמחשבות בוראות מציאות, ועוד כהנה וכהנה המצאות למניהן.

בארץ גיבור טרנד האמונה-על-פי-המדע הוא הרב זמיר כהן, שטוען, למשל, שתיאוריית המפץ הגדול מהווה "הוכחה מדעית חותכת כי העולם לא היה תמיד, אלא נברא יש מאין!!", או שקיומו של האל מוכח מעצם העובדה שנפחם של המים, שלא כמו חומרים אחרים, עולה ולא יורד כאשר הם קופאים. ניתן לו קרדיט ונניח שהוא סתם מתבדח. 

אך בעוד שלוש הדתות המונותאיסטיות מבקשות להביא הוכחות מדעיות לאמונותיהן המטאפיזיות (משימה מתסכלת וכפוית טובה בהיותה למעשה בלתי אפשרית), הרי שלאחרונה, עם ההתקדמות הדוהרת של מדעי המוח, מנסים בודהיסטים למיניהם להשלים על ידי הממצאים המדעיים העדכניים את תובנותיהם הפסיכולוגיות.

תיאוריה של הארה

במרץ השנה יצאו לאור שני ספרים המבקשים לשפוך אור על דרכו של הבודהה מתוך הגילויים החדשים של מדעי המוח וההכרה. הראשון, Selfless Insight נכתב על ידי ג'יימס אוסטין, מתרגל זן-בודהיזם ותיק ופרופ' אמריקאי לנוירולוגיה. 

אוסטין קנה את תהילתו בספר עב-הכרס Zen and the Brain ("זן והמוח", 1998), בו הוא התחיל לתאר את הקשרים השונים בין מחקר המוח לתובנות שהזן מצביע עליהן, ובין השאר גם תיאר חווית קנשו (Kensho, חוויית 'התעוררות' זמנית במסורת הזן-בודהיזם) שזכה בה ב- 1982:

זה מכה בפתאומיות בתשע בבוקר, ברציף של הרכבת התחתית בלונדון. […] בבת אחת כל מה שנגד עיני רוכש שלוש תכונות: מציאות מוחלטת, נכונות אינהרנטית ושלמות עליונה. […] לא רק זה, אלא שהתמונה הזאת מעבירה בי תחושה נוספת: היא נצפית בצורה ישירה כראי קר ומרוחק שמעיד על נוף השטוף באור ירח. […] אין צופה. התמונה ריקה לחלוטין, מופשטת לגמרי מכל עקבה של אני-עצמי-שלי. [ברור לי גם ש]כך תמיד היו פני הדברים; שאין עוד מה לעשות – שתחנת הרכבת הזאת בעצמה וכשלעצמה וכל העולם לבד ממנה הם לחלוטין שלמים ותקפים באופן מהותי; ושאין ממה לפחד.

בספרו החדש של אוסטין הוא ממשיך לחקור את שני צדדיו של הקנשו: הצד החוויתי-סובייקטיבי, והצד המחקרי-אובייקטיבי. לא מזמן כתבתי על ספר חדש של אחד מחוקרי התודעה החשובים העולם, תומס מטצינגר. בספר מטצינגר מציע תיאוריה על פיה האגו שלנו הוא לא יותר מאשר מודל שמייצר המוח, ושנתפס על ידי האורגניזם האנושי לא כממשות. על פי מטצינגר שחרור רוחני הוא ראיית מודל העצמיות שלנו כמודל (ולא כ"דבר" ממשי), ועל כן למעשה ההבנה של האורגניזם שאין לו בעצם מוקד אוטונומי של  עצמיות וזהות.

אוסטין מציע תיאוריה אחרת להבנת תהליך השחרור הרוחני (שוב, על פי ממצאי מחקר המוח האחרונים). על פי אוסטין המוח שלנו יכול לתפוס את המציאות, בגדול, בשתי צורות משלימות: הצורה האגוצנטרית, והצורה האָלוֹצנטרית. הצורה האגוצנטרית היא זו המוכרת לנו רוב חיינו: אנחנו תופסים את העולם כנמצא סביב הגוף שלנו, ומתייחסים לכל מה שקורה על פי הקשר שלו "אלינו": מה טוב לנו, מה רע לנו, ואיך אנחנו מפיקים את המירב מכל סיטואציה.

חשוב לציין שנקודת המבט הזאת משפיעה ממש על אופן תפיסתנו את העולם, כלומר על הדרך בה המוח מעבד את קלטי החושים, על התמונה שהוא מציג בפני האורגניזם. מנקודת מבט אגוצנטרית העולם נתפס כשונה מאיתנו, כנמצא מולנו, וכמלא בישויות אחרות הנבדלות מאיתנו (ועל כן יכולות לאיים עלינו, או להיות מנוצלות על ידינו).

יחד עם צורת התפיסה הזאת, קיימת כאמור גם צורה אחרת של התייחסות אל העולם, הצורה האלוצנטרית. בתפיסה האלוצנטרית העולם נתפס כעומד בפני עצמו (ולא מולנו), זאת משום שקלטי החושים לא נתפסים כמרוכזים בקולט אחד ("אני"), אלא, גם הם, כעומדים בפני עצמם. הצופה, שהוא האני, לא נמצא בתמונת העולם הזאת, ולכן המציאות לא נתפסת כמחולקת בין "כאן" ל"שם", "אני" ל"עולם" ואינה נשפטת מיד על פי מה טוב או רע למתבונן.

אתם כבר ודאי מבינים לאן כל זה הולך: בעוד שכרגיל המוח שלנו משלב בין שתי צורות התפיסה הללו בצורה שאנחנו לא שמים אליה לב, הרי שעל פי אוסטין "בקנשו נופלים שורשי העצמי, ומתגלה לפתע צורת התפיסה האלוצנטרית המובהקת".

חוויה כזאת יכולה להיות תוצר של תרגול מדיטטיבי, והיא יכולה גם להתרחש באופן ספונטני לחלוטין. החשיבות שלה היא בהצגה עבור האורגניזם של צורת תפיסה שונה לגמרי, צורת תפיסה שבה כל מערך העצמיות שלנו, כל הדרך בה אנחנו תופסים את האני, אינו קיים, והעולם לבדו מולך נורא. על פי אוסטין "באופן אידיאלי אדם שעבר מצבי התעוררות [כלומר חוויות קנשו – ת.פ.] חוזרים ונשנים יכול להתפתח לכדי 'חכם' שחופשי מדפוסי ההתנהגות [שנובעים מראייה אגוצנטרית], חופשי מיומרות אגואיסטיות, חופשי מתשוקות ושנאות מכבידות."

שאלות זן

הספר השני, העוסק גם הוא בתובנות הזן בראי מחקר המוח המודרני, כתוב בצורה שונה לגמרי. סוזן בלקמור, אשת אשכולות אמיתית שכתבתי עליה לפני כשנתיים, בילתה פרקי זמן שונים של חייה בחקירת נושאים שונים. בעקבות חוויה חוץ גופית שהיתה לה היא עמלה יותר מעשור בניסיון להוכיח בצורה ניסויית שתיתכן תודעה מחוץ לגוף (במילים אחרות: שיש לנו נשמה). המחקר הזה הוכתר ככישלון, אבל מאז היא כתבה את אחד מספרי היסוד של תורת המימטיקה ובשנים האחרונות מקדישה את מירב מרצה לחקר התודעה.

ספרה החדש, Ten Zen Questions הוא מעין יומן רוחני בו היא כותבת על התמודדותה עם עשר שאלות הנוגעות לזהותנו ולצורה בה אנחנו תופסים את עצמנו. בלקמור לוקחת אותנו איתה להתבודדויות ארוכות בהן היא מתרגלת מדיטציה אינטנסיבית, שמושטת הן על עקרונות הזן-בודהיזם והן על התובנות האמפיריות של מחקר המוח.

כך למשל היא מתארת את מאבקה עם רעיון האני:

באופן אינטלקטואלי אני לא מאמינה שקיים עצמי פנימי שחווה את כל החוויות. ובכל זאת זה מרגיש כאילו יש. אני לא מוכנה לחיות עם הסתירה הזאת שבין איך שזה מרגיש ואיך שאני חושבת שחייב להיות, וחשבתי על זה באופן אינטלקטואלי די והותר, אז עכשיו אני פשוט אתבונן ןאתבונן ואתבונן ואגיע לפשר העניין.

[…] כאשר התבוננתי הישר אל תוך החוויות העולות ונשנות ראיתי שכל הרעיון בדבר היותי 'אני', בדבר היות מצב של 'להיות אני עכשיו', בדבר זרם של 'חוויות שיש לי' פשוט מתפורר. […] בכל פעם שאני מחפשת 'אני' נראה כאילו הוא ישנו, אבל הוא זמני וחולף. ה'אני' פשוט עולה יחד עם התחושות, התפיסות והמחשבות שהוא לכאורה מקיים, אבל הוא גם חולף עימן. בכל רגע נתון שאני מתבוננת בעצמי אני יכולה לומר שאני חווה את זה או את ההוא, אבל עם כל 'זה' חדש יש גם 'אני' חדש שמתבונן בו. רגע לאחר מכן זה נעלם וצץ עצמי אחר עם נקודת מבט אחרת. וכשאני לא מתבוננת בלתי אפשרי לומר אם יש 'מישהו' שחווה משהו או לא.

הקורא בספר עובר, אם כן, את חקירותיה של בלקמור יחד איתה, ובעוד שמדי פעם העניין מעט מתיש, מדי פעם הוא מרתק, ובלקמור מצליחה לנסח בשפה בודהיסטית-מדעית נקודות מורכבות ועמוקות מאוד. כאחרית דבר לספר מובאים דבריו של מורה הזן של בלקמור, ג'ון קרוק, שמחמיא לה על כמה אבחנות אבל חושב שדבריה הרבה יותר מדי אינטלקטואלים בכדי לתפוס את העניין עצמו. כחבר למסע האובר-אינטלקטואלי של בלקמור, לא נותר לי אלא לקוד קידה בהכנעה, ולחזור לכרית המדיטציה.

 

[פורסם באתר מעריב. נחתתי בשלום ב"ה]

מאמרים על תורת המימטיקה

מבוא קצר למימטיקה

על תורת המימטיקה כפי שהיא מוצגת בספרה של סוזן בלקמור

ראיון עם סוזן בלקמור

מי שכתבה את המבוא הטוב ביותר למימטיקה, אישה יוצאת שופן ומעניינת מאוד

מם סופית

מאמר קצר על משמעות המימטיקה לחיפוש הרוחני: האני כמימפלקס

סוזן בלקמור לשלטון

כמה דברים שכתבתי על בלקמור עם פרסום הראיון שלי איתה

מבוא קצר למימטיקה

הגן האנוכי

"מם" (Meme) היא מילה שחייבת את קיומה לביולוג האבולוציוני הנודע ריצ'רד דוקינס. דוקינס היה זה שנתן לתיאוריה על "הגן האנוכי" פרסום עולמי כאשר כתב עליה בספרו הידוע בשם זה. תיאורית הגן האנוכי ניסתה לתת הסבר לתופעה שאבולוציוניסטים מוקדמים פשוט לא הצליחו להבין: אלטרואיזם. לא קשה לראות בטבע בעלי חיים רבים שמשתפים פעולה או אפילו שעוזרים אחד לשני מבלי לקבל תמורה: החל מנמלים או דבורים שדואגות לרימות שכלל אינן שלהן, דרך להקת זאבים שמתחלקת במזון שמצא אחד מהם ועד לקופים שמבלים שעות בפליית כינים מקרקפת אחיהם. לו הגנים היו דואגים אך ורק לשרידותו של האינדבידואל (כפי שחשבו דרוויניסטים רבים) היו במהרה נולדים בעלי חיים שמפסיקים לבזבז זמן ואנרגיה על אחרים – או בכלל לא היו מתפתחים כאלה שכן.

עד שנות השישים החזיקו מדענים אבולוציונים רבים בתיאוריית "טובת הכלל", שהסבירה את ההתנהגות המוזרה הזו של הפרטים על ידי פנייה לרווח שצובר הציבור כולו: האבולוציה, כך הם גרסו, אפשרה לאלטרואיזם להתפתח כי כל הכוורת, הלהקה או השבט הרוויחו מזה, וכך הגנים האחראיים לכך המשיכו להשתכפל. הברירה הטבעית, אם כן, מכוונת "למען הישרדות הזַן" או "לטובת המין האנושי כולו". אבל התיאוריה הזאת לא ממש עובדת. אין שום סיבה מדוע דבורה, או זאבה, שהגנים שלה מכוונים אותה להתנהגות אנוכית לא תצליח לשרוד על חשבון אחיה ואחיותיה. אבל אנחנו לא רואים שום דבורה, או זאבה, אגואיסטית. אף לא אחת.

כאמור, התיאוריה שהצליחה להסביר תופעות כמו אלטרואיזם היא דווקא תיאוריית "הגן האנוכי": הגנים לא מתענינים בטובת הזַן כולו, הם גם לא מתעניינים בטובת הקבוצה, והם אפילו לא מתעניינים בטובת הפרט. הגנים מתעניינים אך ורק בטובת עצמם. גן רוצה רק דבר אחד: להשתכפל, וגן מוצלח הוא גן שמצליח להשתכפל. הברירה הטבעית אומנם מתרחשת ברמת האינדבידואל (בעל החיים צריך להמשיך לחיות כדי להעביר את הגנים שלו הלאה), אבל האינפורמציה שבגנים היא היחידה המהותית של האבולוציה. לכן עזרה לזולת חיובית מבחינתם: היא מקדמת את הסיכויים של הפרטים לחיות יותר, וכך להתרבות יותר. מכיוון שאנחנו עוזרים למי שדומה לנו (שמתם לב לזה?), אנחנו מקדמים את הסיכויים של האינפורמציה בגנים שלהם (שהיא גם זו שבשלנו, הרי אנחנו דומים!) להשתכפל. וזה כל הסיפור.

כך אפשר גם להבין תופעה בסיסית כמו דאגה של הורים לצאצאיהם: ההורים מוציאים כמויות אדירות של אנרגיה בדאגה לילדיהם, פעמים רבות תוך סיכון עצמי אמיתי. האם בעל חיים שדואג לעצמו יעשה כך? ודאי שלא. רק בעל חיים שמתוכנת על ידי הגנים שלו לדאוג להם ורק להם (והרי הם כעת נמצאים גם בצאצא שלו, והצאצא הוא שיעביר אותם גם הלאה) יקריב את חייו למען צאצאיו. בעלי חיים מתנהגים באופן כזה שהגנים שהם נושאים יזכו להשתכפל ולעבור הלאה. בעלי חיים אינם אלא נשאי גנים שמכוונים לשמור עליהם ולהפיץ אותם. הגנים הם אלה שמכוונים אותנו איך להתנהג, והם עושים זאת אך ורק לטובתם. במילים אחרות: הגנים שלנו לא עובדים בשבילנו. אנחנו עובדים בשבילם.

זו, כמובן, תמונה מאוד לא מחמיאה לנו בני האדם. היא גוזלת מאיתנו את כל מה שהכי חשוב לנו: את האפשרות לאהוב אהבת אמת, לבחור בחירה חופשית, למצוא תכלית ומשמעות נשגבת לחיינו. היא למעשה משמיתה את הקרקע מתחת לכל מה שנחשב לאנושי בנו. אבל סוזן בלקמור (ראו להלן) אומרת שבכיינות שכזו מזכירה לה את החשש של אנשי הכנסייה בסוף ימי הביניים, שאם יתברר שכדור הארץ אינו במרכז מערכת השמש יתברר גם שהאדם אינו נזר הבריאה. אנחנו רגילים לראות את עצמנו במרכז, ומיוחדים. מתברר שאנחנו לא, ולא.

המם, האנוכי לא פחות

ובכל זאת, בני אדם שונים משאר בעלי החיים: ישנם אנשים שלא מעוניינים בילדים, ועושים הכל כדי לא לאפשר לעצמם להתרבות. ישנם אנשים שאפילו לא מעוניינים בחייהם עצמם, ועושים הכל כדי לסיימם. איך ייתכן שגנים יאפשרו לנשא שלהם פעולות שמחסלות כל סיכוי שהוא יעביר אותם הלאה? כאן נכנסת תורת המימטיקה של בלקמור. אותו ריצ'רד דוקינס שפרסם את "הגן האנוכי" תהה בסוף ספרו שמא יש חוץ מהגנים עוד יחידות מידע שמעתיקות את עצמן בצורה אנוכית. הוא הציע שיש כאלה: מימים, שיכולים להיות, כך כתב, "מנגינות, רעיונות, סיסמאות, אופנות ביגוד, דרכים ליצירת כדים או לבניית קשתות." מם מוגדר כחלק מהתרבות האנושית שמועבר לא על ידי הגנים אלא על ידי חיקוי, כלומר כל פריט מידע שעובר מאדם לאדם (לא בצורה ביולוגית). מכאן נובע שכמעט כל דבר בתרבות האנושית הוא מם: כל מילה שאנחנו יודעים, כל ביטוי, כל שיר או סיפור, כל מנהג או מסורת, כל השקפת עולם או אמונה. איסוף בולים הוא מם. עקרון השטחים תמורת שלום הוא מם. היהדות היא מם. רעיון המם הוא מם.

המימים הם יחודיים לאדם, משום שלאדם יש כושר חקיינות אדיר. בעלי חיים אחרים (שימפנזים, דולפינים, תוכיים) מסוגלים לחקות מספר פעולות בצורה מוגבלת ביותר – רק לאדם יש יכולת לבסס כמעט את כל חייו על חקיינות. כושר החיקוי המפותח של האדם הוא תוצאה של הברירה הטבעית האבולוציונית כמובן: חיקוי הוא בעצם גניבת הניסיון הרב של האחר, שנרכש על ידו במסכת מייגעת של ניסוי וטעייה. ברור על כן שמי שיכול לחקות אחרים מעלה את סיכוייו לשרוד וכך גם מעלה את הסיכוי שאותם גנים שאפשרו לו יכולת חיקוי יעברו הלאה.

אבל מה שסוזן בלקמור טוענת הוא שברגע שהאדם פיתח יכולת חיקוי נוצרה עבורו מציאות אבולוציונית חדשה: מאותו הרגע הוא היה מונהג לא על ידי יחידת העתקה אחת, אלא על ידי שתיים. מאותו הרגע לא רק הגנים שבנו את גופו ניסו לשכפל את עצמם דרכו, אלא גם המימים שבהכרתו. כמו הגנים, גם המימים הם אנוכיים ומעוניינים רק בדבר אחד: להשתכפל. כמובן שכמו הגנים גם להם אין רצונות ממש, אלא שהם פשוט ממשים יכולת שקיימת: במקרה של הגנים זו היכולת לשכפל מולקולות שקיימת אצל כל בעל חיים; במקרה של המימים זו היכולת לשכפל הוראות התנהגות שקיימת במוח האדם. וכמו שגנים מסויימים – אלו שעוזרים לאורגניזם – ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם מימים מסויימים ישתכפלו יותר מאחרים. אבל כאן אלו כבר לא יהיו המימים שהכי טובים לאורגניזם.

כזכור, גם הגנים לא דואגים לאורגניזם, אלא רק לעצמם. אבל משום שאורגניזם שמתפקד טוב יכול לשכפל אותם טוב יותר, שורדים הגנים שבונים אורגניזמים טובים יותר. גם מימים זקוקים באופן ראשוני לאורגניזמים כדי להשתכפל, אבל הם לא זקוקים למגע מיני ולזמן של הריון כדי לראות תוצאות. האבולוציה במקרה שלהם מהירה הרבה יותר: ברגע שמצאת רעיון טוב ואתה משתמש בו המם עבר בהצלחה. בגלל שזמן קצר כל כך מאפשר העתקת מימים, האבולוציה של המם בעצם לא צריכה לשמור על חייו של האדם לאורך זמן. מנקודת המבט (המטאפורית כמובן) של המם, מספיק שתגרום לעוד כמה אנשים להעתיק אותו אליהם. אם תמות מיד אחר כך זה בסדר גמור. לכן מם של אכילה בדוכן שווארמה מרכזי יכול לתפוס גם אם סועדים רבים נעשים אחרי שובם הביתה חולים: למם לא איכפת מה קורה איתך אחרי שראו אותך אוכל ובכך העברת אותו הלאה.  דוגמא קיצונית לכך היא מם של גבורה בקרב: החייל הגיבור אולי ימות, אבל המם ישאר: עוד ועוד חיילים יקחו דוגמא וינהגו כמוהו. המם ישוכפל.

וכפי שהצלחתו של מם לא תלויה בשרידותו של האדם המעביר אותו, כך היא גם לא תלויה בגנים: ברגע שהמרוץ האבולוציוני הזה, של המימים, מתחיל, הוא בשום אופן לא חייב להיות כפוף לקודם, זה של הגנים. למעשה החופש של המימים לדאוג לעצמם ורק לעצמם הוא זה שמאפשר להסביר התנהגויות אנושיות שאבולוציה תלוית גנים מתקשה מאוד להסביר, כמו נזירות, או התאבדות, או גידול חתולים. לבני אדם יש כישורים רבים שנראים לא שייכים לעבר האבולוציוני שלהם כציידים-לקטים, כמו העיסוק באומנות, הצלילה למעמקים מתמטיים ומטאפיזיים, היכולת להטיס מטוס או הנכונות להקדיש את חיינו להנעלה. זו בדיוק הנקודה שבלקמור מדגישה: בני אדם שונים מכל חיה אחרת בכך שהם כפופים לשתי מערכות של יסודות משתכפלים, גנים ומימים: "בני אדם שונים מכל בעלי החיים. היכולת שלהם לחקות יוצרת יחידות נוספות, מלבד הגנים, שמשעתקות את עצמן למען האינטרסים שלהן בלבד, ושיכולות לייצר התנהגות שמאפשרת התאמה לסביבה מבחינה מימטית, אבל חוסר התאמה מבחינה ביולוגית."

בלקמור מסבירה שאלו המימים שאחראיים, הפעם תוך השפעתם על הגנים, להתפתחותה של השפה, כמו גם להתפתחותו של המוח האנושי הגדול בצורה לא פורפורציונלית לגופו. מרגע שהיכולת לחקות אחרים נולדה היא רק הלכה והשתכללה: בני אדם שיכלו לחקות אחרים טוב יותר שרדו טוב יותר, והעבירו את יכולת החיקוי הזאת בגנים שלהם הלאה. כמובן ששפה עוזרת מאוד ליכולת להבין מה יש לעשות ולחקות. גם את העובדה שיש לאדם מוח גדול מאוד יחסית לגופו קושרת בלקמור למימים, וגם את הנטייה המוזרה שלנו לא להפסיק לחשוב לרגע – לכל אלו אין הסברים גנטים מספקים. על פי בלקמור הם כולם תוצאה של אבולוציה שמטרתה אחת: לאפשר למימים להתפשט כמה שיותר.

משום כושר החיקוי העצום שלנו הפכנו למעשה למארחים ולסוכני השכפול של המימים. אבל לא כל המימים שווים: "אם בעולם יש מספר מוגבל של מוחות," שואלת בלקמור, "ומספר כמעט בלתי מוגבל של מימים, איזה מימים יזכו לבית חם ולאפשרות להמשיך ולהשתכפל?" אלו הנכונים והאמיתיים (לא טוב לשחק באש), אבל כמובן גם הפשוטים, הקליטים, אלו שגורמים לנו לחזור עליהם שוב ושוב (במחשבה, בדיבור, במעשה – חישבו על סיסמאות פרסומת, טיעונים דמגוגים, משחק כדורסל). ישוכפלו גם כאלו שכלולה בהם הוראה מפורשת לשכפלם, או איום עלינו, שאם לא נשכפל אותם יקרה דבר נורא (מכתבי שרשרת, שמירת שבת).

מימים גם נוהגים להופיע כחלק מקבוצה. בלקמור מסבירה שמימים כגון חטא קדמון, לידת בתולין, הליכה על מים ואיסור על אוננות לא היו כנראה זוכים לפופולריות כשלעצמם, אבל כשהם כלולים בקומפלקס מימטי מתואם ("מימפלקס"), כלומר כשהם קשורים למימים אחרים כגון האמונה באלוהים טוב ומיטיב וההבטחה לחיי נצח בגן עדן, יש להם סיכוי טוב הרבה יותר לשרוד ולהשתכפל. לכן הרבה מאוד מימים נעים בקבוצות, תלויים הדדית בחברים רבים. קבוצת המימים החשובה לנו ביותר, המימפלקס המרכזי, הוא ה"אני" שלנו.

וכמובן ה"אני", שמאוד אנוכי

בלקמור טוענת שה"אני" שלנו, אותה הרגשת עצמיות שאין ברורה ממנה, הוא אשלייה – כלומר הוא קיים, אבל לא כפי שאנחנו חושבים. האני הוא המימפלקס המרכזי שלנו, שהתפתח מכיוון שהוא נותן תוקף למימים רבים וכך עוזר בהפצתם (למימ "מאזניים הולך טוב עם עקרב" יש סיכוי קטן יותר להתקבל ולהשתכפל מאשר למימ "אני חושב שמאזניים הולך טוב עם עקרב"). ה"אני", אם כן, אותה הרגשה ברורה מאליה שאנחנו ישויות גרעיניות ואוטונומיות המתמשכות ללא שינוי מהעבר אל העתיד, אינו יותר מאשר תכשיר מתוחכם להפצת מימים. הבעיה היא, מבהירה בלקמור, שכרגיל המימים מקדמים את מה שטוב להם, ולאו דווקא מה שטוב לאורגניזם. וה"אני" רע לאורגניזם: "לדעתי אשליית המשתמש [בגוף ובשכל, כלומר האני] מערפלת ומעוותת את ההכרה. ההכרה האנושית הרגילה מצומצמת על ידי המימפלקס של העצמי, אבל היא אינה חייבת להיות. ישנם דרכים אחרות להיות בהכרה."

[לכתבה וראיון שלי עם סוזן בלקמור]

מימים, סמים וחוויות חוץ-גופיות: סוזן בלקמור לשלטון

סוזן בלקמור

היום התפרסם במוסף הארץ מאמר שלי של ד"ר סוזן בלקמור, מי שלדעתי היא אחד האנשים המעניינים על פני האדמה כיום, וכנראה גם מהחכמים שבהם. בלקמור, כפי שתראו במאמר, החלה את דרכה באוקספורד כחוקרת תופעות פאראפסיכולוגיות, המשיכה כאחת ההוגות החלוציות של תורת המימטיקה, וכיום היא עוסקת בחקר התודעה (או ההכרה, תלוי איך נרצה לתרגם "consciousness") האנושית. מה שאני מאוד אוהב ומעריך אצלה הוא חוסר הפער בין המחקר שלה לחייה: היא חוקרת את מה שהיא מתעניינת בו, את מה שבוער בה, ואת מסקנותיה מהמחקר היא מיישמת בחייה. למעשה קשה להבדיל בין המחקר לחייה הפרטיים: כחוקרת תודעה היא נטלה מספר רב של סמים ממספר רב של סוגים, והיא גם מתרגלת מדיטציית זן כבר יותר מעשרים שנה.

המאמר הזה התחיל כחקירה שלי לגבי המימטיקה, בנסיון להבין את תפיסת העצמיות שלה (על פיה ה"אני" הוא אשלייה שנוצרת למען שמירתם והפצתם של רעיונות, ואין לו מהות קבועה או יציבה). אחרי קריאת ספרה של בלקמור The Meme Machine היה ברור לי שאכתוב עליה מאמר, אבל כשהגעתי לאתר שלה וראיתי איזה שפע של חומר, צבע ותחומי עניין הרגשתי שלא יהיה די במאמר קצר לאנרג'י, וכתבתי משהו ארוך יותר.

לצורך המאמר ראיינתי את בלקמור דרך הדוא"ל, והיא התגלתה כאדם לא רק נחמד מאוד, אלא גם בעל ראייה רוחנית מפוקחת. אני רוצה להביא כאן קטע מחילופי הדברים בינינו – אני שואל והיא עונה בתוך שאלתי בבולד מודגש בקו תחתון (אם לא ברור על מה אנחנו מדברים – קראו את המאמר):

Don't you feel that the Gene-Meme reductionism of life is a missing some of the wonder of being (or Being)? I feel it's a bit like saying a symphony is nothing but a bunch of notes on a piece of paper. Surly it isn't just that! Yes it is – though hearing a symphony or playing it is not! What I mean to say, and allow me to get a bit personal here, is that whenever I get a glimpse of the non-selfness of myself, of the absolute spontaneity in which I (or "I"), like every other thing ("thing") just happen, I can honestly say that I feel I understand what people meant when they first used the word "God". I mean, its just wonderful! It's amazing! It's joyful! It's just SatChitAnanda! Yes, yes, yes. So for me to say that "well, it's all just a natural process of molecules and ideas getting on their evolutionary way" misses the point completely in its dryness. No no no . Why on earth do you make this peculiar and illogical leap? You have just said that you can see emptiness and it’s joyful! Isn’t that enough??? Because even if that's true in some sense, it doesn't even begin to catch the real value of it all! But (and you know this) – it cannot be caught! Once you go back into wanting “real value” you have lost it. To quote Japanese haiku master Issa: "The world of dew, is but a world of dew. And yet, and yet…" Yes. So it's just memes and genes running around. And yet, it is so much more then that! Or do you think otherwise?

אז בלקמור, כמו הבודהה (גירסת התרוואדה או הזן) לא אוהבת מטאפיזיקה ודיבורים גבוהים על זיו השכינה או התפשטות הגשמיות. היא פשוט יודעת שממילא אין מילה בעולם שתוכל לתפוס את אותה מציאות שמעבר למילים והיא מתעקשת להשאיר את העניינים כמה שיותר צמודים לקרקע הקונקרטית. כך כתבתי לה כתשובה להסתייגויות שלה שלעיל:

and I guess you're quite right that It cannot be caught, and saying it's Brahman or the Dharmakaya doesn't get us any closer to it then saying it's just genes and memes. Thanks for that.

ובכל זאת, אולי זה טיפשי, אולי זה ילדותי, אולי זה עובר את הגבול, אבל אני אוהב לחגוג את המציאות האלוהית, גודמיט, להתפלסף ולהתפייט עליה, ולא משנה לי שאי אפשר לעולם ממילא לתפוס אותה במילים. זה פשוט כל כך כיף לנסות. בלקמור, אגב, אני כמעט בטוח, מיודדת עם סטיבן בצ'לור (שפגשתי וראיינתי), עוד בודהיסט בריטי צמוד-קרקע וריק-ממטאפיזיקה. האם ייתכן שהם פשוט ממשיכים את המסורת בה פילוסופים אנגלים הם אמפריציסטים בעוד קונטיננטלים מרחפים אל האידאות הרציונליות ו/או המטאפיזיות?

בכל אופן, אני מתכוון לכתוב עוד מאמר, קצר יותר וממוקד בתפיסת העצמי על פי המימטיקה, בקרוב.

האתר של סוזן בלקמור
ראיון של בלקמור למגזין What is Enlightenment? (רובו בתשלום אבל יש חמש דקות טובות חינם)
הרצאה של בלקמור על מימטיקה

והנה המאמר שלי במוסף.

[מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]