ראוי להתעכב על גילויי ההערצה לתוקפנות של פוטין בקרב דוברים מהימין. לא כל הימין, ממש לא. מדובר בחלק מסויים, שהמשותף לדובריו הוא תמהיל של הערצת כוח, אמונה פשטנית בסגוליות יהודית ואיבה קמאית כלפי "המערב". הבה ניתן בה סימנים.

כזכור, מעט לפני ועם תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה זכינו לנהמות הערכה בקרב אנשים כמו אלוף במיל. גרשון הכהן, שקבע שפוטין לא מנהיג רודנות אלא משטר "אחר", לגיטימי, שהוא יכבוש את אוקראינה בקלות והעריך ש"אם פוטין מחליט הוא מגיע לברלין ככה"; או מדמויות כמו יגאל כנען ("רוסיה צודקת"), בועז העצני ("רוסיה אינה אויב ומה שהיה פעם העולם החופשי אינו בדיוק ידיד") ומגוון רבנים וביביסטים זוטרים.

גם כעת, חודש אחרי תחילת המלחמה, אל מול הכשלונות הרוסים לאורך הגזרה והאכזריות האדירה שהם מגלים כלפי האוכלוסייה האזרחית האוקראינית, כולל הפצצת בתי ספר ובתי חולים, אדם כמו משה פייגלין מספר לחסידיו שהמלחמה מציגה "בחירה בין עריצות פשיסטית לעריצות פרוגרסיבית. והשניה הרבה יותר מסוכנת" (ומעניין אם ילדי אוקראינה שמחים על בואה של העריצות הפשיסטית של פוטין לארצם מפני שהיא פחות מסוכנת).

עילוי נוסף, הרב שמואל אליהו, קובע רק לפני כמה ימים כי "מי שקורא את המפה מבין שפוטין הבין את הראש של אירופה ואמריקה […] הם יכשלו מולו ולא ילחמו כי סולם הערכים שלהם מבולבל. פוטין כובש כעת את המדינה השלישית ובעוד חודש או חודשיים כל אוקראינה תהיה בידיו. אחר כך הוא ימשיך לפולין ולעוד מדינות, והמערב ימשיך להיכנע".

כלומר על פי הרב אליהו פוטין אוטוטו כובש את כל מזרח אירופה. משפחת אליהו ידועה בתחזיותיה ונבואותיה, אבל אם יותר לי להעריך, היה לא תהיה.

יש לנו כאן אפוא קבוצת מומחים גיאופוליטיים מרשימים, כולם סרוגי כיפה (הכהן הוריד אותה וטוען שכיום הוא חובש "כיפה שקופה"), כולם "שמרנים" כלשון האופנה הרווחת במעגלים אלה כיום, וכולם מציגים, מעט מתחת למעטפת, את אותה תפיסת עולם. ומהי? הנה רשימה קצרה של היסודות המשתלבים על מנת ליצור את סלט הפירות הזה:

1. הערצת כוח. פשוטה ועירומה. אנשים שנדלקים מבריונות, ומזהים אותה משום מה עם עמוד שדרה ערכי. שילוב של פטריארכליות, פולחן עוצמה והתלהבות טינאייג'רית מאקשן. אולי לא מיותר לציין: אין דבר פחות יהודי מזה.

2. התפיסה שתוקפנות פירושה ערכים, עמידה על עקרונות. לכן אם רוסיה תוקפנית, היא ודאי יותר ערכית מהמערב. לא משנה שהחברה הרוסית מפורקת, ששיעורי האלימות, הגירושין וההתמכרות לאלכוהול (ואם זה באמת מעניין אותם, גם שיעורי ההפלות (זה לא באמת מעניין אותם)) גבוהים הרבה יותר מאשר במערב. כל זה לא חשוב, כי כוח = עקרונות מוצקים. אה, ופוטין גם שונא הומואים אז הוא בטח סבבה.

3. בלבול בין פלורליזם לחולשה, בין כבוד לזולת – לכניעה לו. ייתכן שהגברים-גברים שלנו לא מצליחים לתפוס שההכרה ההדדית והסובלנות שהמערב אימץ הם הפגנת עוצמה וביטחון עצמי, לא נרפות ותבוסה. נראה שעבורם, אם הדרך שלהם אינה מוכרת כעליונה או כיחידה האמיתית, הם הפסידו משהו, והפסד חייב להיות בעקבות חולשה. קבלת הזולת היא עבורם השפלה, הפצצתו: ניצחון ערכי ואמוני.

4. שנאת המערב וחרדת זהות. הסדר הליברלי נתפס כאיום לזהות הפרטיקולרית. יש בזה אמת, אבל היא מנופחת לכדי חרדה תמידית מהתפרקות קהילתית וחוסר המשכיות, שני יסודות שחשובים מאוד לתודעה שמרנית. הוסיפו לזה את דחליל "הטרלול הפרוגרסיבי" שמעורר אצלם אימה (מזויפת לעיתים, לעיתים אמיתית), וכל כוח שמתייצב מול "המערב" הופך למושיע.

כל זה מתקיים על מצע של סכיזופרניה עמוקה. שהרי אותם אנשים מתגאים בשגשוג הישראלי, אף בדמוקרטיה הישראלית ("היחידה במזרח התיכון"), ואוהבים ללעוג למדינות ערב הנחשלות והרודניות. הם בזים לתיאוקרטיה האיראנית ולעולם לא היו מוכנים לחיות תחת הרודנות של פוטין. הם מחזיקים, בצדק מוחלט כמובן, שהאפליה והפוגרומים כלפי יהודים שחיו בעבר במדינות לא-ליברליות היו נוראיים, סבורים ששוויון הזכויות וחירויות הפרט שיהודים מקבלים כיום במערב הם נהדרים, מבינים היטב שרמת חיים של עולם ראשון לא יכולה להתקיים ברודנות של עולם שלישי, ובאופן כללי נהנים מהשגשוג הכלכלי, הרפואי והטכנולוגי המערבי – אבל מפני שהזהות הפונדמנטליסטים שלהם תלויה באנטגוניזם כלפי פלורליזם וקידמה הם לא מסוגלים לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שאותם תנאים מחייבים את הסדר הליברלי, בעולם בכלל ובישראל בפרט.

נתרחק מעט כדי לקבל הקשר רחב יותר. שנאת המערב אינה דבר חדש. ביקורת עוינת על התודעה הרציונלית, התועלתנית, המטריאליסטית, המכניסטית, הקפיטליסטית, האינדיבידואליסטית, ההדוניסטית, החילונית, הטכנולוגית, האנטי-היררכית, האנטי-מסורתית, הרדודה, האנוכית – כולן יחד או כל אחת לחוד – היא מסורת פילוסופית וותיקה כימי הנאורות. האיבה הזאת בנויה משילוב של חשש מהעוצמה המערבית ורצון עז להגן על התרבות המקומית, כמו גם זלזול אמיתי ברדידות ובדקדנס שניתן למצוא מאז ומעולם בכל תרבות שמשגשגת כלכלית.

בספרם הקצר והמצוין Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism מפרטים אבישי מרגלית ואיאן בורומה את ההיסטוריה של התופעה. לאורך מאות השנים האחרונות גרמנים שנאו את "המערב", שהיה עבורם צרפת ובריטניה; רוסים (למשל טולסטוי) שנאו את "המערב" שהיה עבורם מערב אירופה; יפנים שנאו את "המערב" שהיה עבורם אירופה וארה"ב; סינים שנאו את "המערב" שהיה כל מה שממערב להם; פרסים שנאו את "המערב" שהיה עבורם ארה"ב (ודאי אחרי שזו הציבה בראשם את השה הרודני); וכמובן שגם ערבים בפרט ומוסלמים בכלל שנאו את "המערב", שהיה העולם הנוצרי והמדינה היהודית.

לא מיותר לציין ששנאה זו באה פעמים רבות יחד עם אנטישמיות. זרם מובהק של אנטישמיות מודרנית באירופה פרץ אחרי המהפכה הצרפתית וכתגובה לה, תוך האשמת היהודים בערעור הסדר המלוכני הטבעי והפיכת צרפת לשוויונית וחילונית למען רווחיהם. כתב הפלסתר 'הפרוטוקולים של זקני ציון' נכתב ברוסיה והאשים את היהודים בקונספירציה שמטרתה שליטה עולמית, הרס הדת, עידוד כלכלה גלובלית (תוך יישום מדיניות מיסוי פרוגרסיבית, כן כן), ועידוד קידמה – כלומר אותם מוטיבים קבועים של שנאת המערב.

אך שנאה וקוץ בה. בורומה ומרגלית מראים באופן יפה כיצד מתעבי המערב מנסחים את איבתם בכליו הרעיוניים. הם יונקים מהפילוסופיה המערבית (הרומנטית, הלאומית, המרקסיסטית), מתאימים את המסורות שלהם לתבניות המודרניות-מערביות, ולבסוף משתמשים בטכנולוגיה שהמערב פיתח כדי להילחם בו. הם לא יכולים אחרת. זה העניין: הם כבר חלק מהמשחק ומהגיונו הפנימי. כל העולם כבר חלק מהמשחק.

הדבר ניכר היטב אצל פייגלין, אליהו, הכהן, העצני ומעגליהם השונים. איש מהם אינו מציע לזנוח את הטכנולוגיה המערבית או להתנתק מהשוק הקפיטליסטי המערבי. רובם גם ינופפו ב"זכויות" שיש להם, ידרשו את חירויות הפרט שהם סבורים שמגיעות להם, ויהללו את המדע המערבי, לפחות בכל הנוגע למדעים המדוייקים, לשדות הרפואה וההיי-טק. וכמובן: יתנגדו בלהט לאנטישמיות, שמעוצבת בעידן המודרני בעצמה על תבנית שנאת המערב, הקידמה, הקוסמופוליטיות, החילון.

יש לנו כאן, אפוא, תופעה חברתית מתוסבכת משהו. אימה מהחילון שמביא המערב – תוך חוסר רצון לחזור לימי המיסיון; בוז לסובלנות המערבית – תוך גינוי חוסר-הסובלנות שהוא הפגין כלפי יהודים בעבר; לעג לשטחיות שמביא השגשוג הקפיטליסטי – בלי לחלום אפילו לדחות את הקפיטליזם; חרדה מתגליות ארכיאולוגיות או היסטוריות שלא מסתדרות עם לשון התנ"ך – תוך הערצת המתודה המדעית כשזו מיתרגמת לפיתוחים טכנולוגיים.

לבד מהערצה ילדותית של כוח, אם כן, לפנינו טיפוח דעות קדומות ואיבה פשטנית כלפי מה שנחשב "מערבי", אשר מתחתיהם מכרסמת היקסמות מאותו מערב עצמו – וחרדה עמוקה מההיקסמות הזו.

כתבתי לא מזמן על ספרו החדש של הרב שי פירון, וכיצד הוא מצטרף לשורה של ספרים שכולם מסמנים שינויים בזהות היהודית בישראל. בקצרה, אנחנו רואים טשטוש גבולות בין המגזרים, כאשר חילונים מחדשים קשר (תרבותי או רוחניקי) עם המסורת וציונים דתיים (ובמידה פחותה אבל קיימת, חרדים) נעים לעבר זהות לאומית יותר והלכתית פחות.

בתווך נמצאים המסורתיים שרק מחכים לצעוק 'אמרנו לכם!' ומביעים בדרכים שונות את דבר היותם שם כבר קודם. ואכן, לעיתים השינויים האלה מתפרשים כתנועה כללית אל עבר המסורתיות, משני הכיוונים. המסורתיות נתפסת כמעין נקודת אמצע שנוחה לכולם, גם לחילונים שמגלים את המסורת וגם לאורתודוקסים שמרפים מעט מההלכה.

המסורתיות אפוא הופכת לדבר החם ברגע הנוכחי (עם כנס מרשים שהתקיים לפני כמה שבועות וגיליונות של 'דעות' ו'שבת' שהוקדשו לנושא), אבל יש כמובן גבול למידה שבה אפשר למתוח את המושג היחיד הזה כך שיכסה את כל מה שקורה כיום במרכז הישראלי. לא צריך לגרד את פני השטח יותר מדי כדי להבין, למשל, שיהדות מופרטת, רפלקסיבית ואוטונומית, כזו שנהנית לבחור את מידת קיום המצוות באופן אינדיבידואלי, שונה באופן עקרוני מיהדות שהיא מטבעה קהילתית, משפחתית, מובנת מאליה ולא בחירית – שהיא היהדות המסורתית בגרסתה המקורית.

הספר של עידו פכטר, רב קהילה וד"ר למחשבת ישראל, מגיע לאותו מרחב מכיוון אחר. שמו של הספר, 'יהדות על הרצף' (כרמל), מטעה מעט, מפני שפכטר כותב על יהדות הלכתית. אלא שהוא מבצע לא פחות מרצף של מהפכות עקרוניות ותפיסתיות באופן שבו הפרט היהודי אמור לגשת אל ההלכה ולקבלה על עצמו/ה. הספר, בפועל, מכוון לקיים רביזיה בתפיסת ההלכה (כלומר, המטא-הלכה) של היהדות, והוא עושה זאת באופן מנומק היטב, שיטתי וקוהרנטי. באופן הזה לדעתי זהו הספר ההלכתי החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

מפני שקרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות

פכטר מציב במרכז ספרו תשובה חיובית לשאלה שהגדרתי בספרי האחרון כחשובה ביותר עבור היהודי כיום: האם קרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות. פכטר מקבל את העובדה שהעידן המודרני שונה באופן עקרוני מהעידנים הפרה-מודרניים, ומתוך כך הוא מבקש להתמודד עם מסגרת ההלכה, שתקועה, מבחינתו, בתודעה פרה-מודרנית. "החיים הריאליים לא יכולים לקבל השראה מההלכה, אם זו מבוססת על תודעה הפוכה לחלוטין" הוא קובע.

בהתאם לכך הוא מבקש לבצע את "שינוי התודעה ההלכתית" כך שתתאים לאדם המודרני. לשמחתו, הוא סבור שזה אפשרי. למעשה, הוא טוען שההלכה במקורה קרובה הרבה יותר לתודעה המודרנית, ואילו ש"התודעה ההלכתית המקובלת כיום […] אינה דרכה המקורית של ההלכה אלא עיוות שלה" (כל חדשן שפועל במסגרת מסורתית טוען שהוא בעצם חוזר למקורות).

הספר מוקדש לניסיון להראות כיצד ההלכה מתאימה למודרנה, ולא סותרת אותה. ופכטר ניגש להפריך כמה חידושים בתפיסה ההלכתית של מאות השנים האחרונות. הוא קובע, למשל, שלא כל המצוות שוות. יש חשובות יותר ויש פחות. זה אולי נשמע מובן מאליו לחילונים (ומסורתיים), אבל החתם סופר קבע אחרת והרב עקיבא יוסף שלזינגר, מבית מדרשו, הדגיש ש"כל מנהג ישראל שווה לעשרת הדיברות". כלומר התפיסה המטא-הלכתית *השתנתה* במאה ה-19, ופכטר מבקש להשיבה למקורותיה.

פכטר מקדיש כל פרק להפרכת קו הלכתי עכשווי אחר. הוא יוצא נגד מקומו המרכזי של השולחן ערוך (שתפיסתו כסמכות בלעדית מצמצמת "את היהדות לכדי ריטואלים וחוקים יבשים"(!)); מבקש להמיר צייתנות הלכתית דוגמטית ב"הקשבה" ודיאלוג עם ההלכה מתוך "תודעה אברהמית"; דורש להדגיש את *הבחירה* להיות אדם הלכתי, שכן "החופש ויכולת הבחירה הם צלם אלוהים שבאדם" (ועל כן הוא גם יוצא חד משמעית נגד כפיה דתית); מדגיש את חשיבות האפשרות לבצע "עבירה לשמה"(!); דורש להחליף את הגישה המסורתית המפוחדת של "ירידת הדורות" בגישה אופטימית, בטוחה בעצמה (ומודרנית מאוד) של "התעלות הדורות"; ובאופן כללי דורש יושר אינטלקטואלי והתמודדות כנה עם המציאות בעכשווית ("העולם הדתי נדרש להפסיק לחיות באשליות שהחילון ייעלם ולהתחיל להכיר בו כחלק אינטגרלי מעם ישראל").

“לגאול את ההלכה”

פכטר מביא מספר דוגמאות לדרך שבה העקרונות שהוא מציע ישפיעו על פסיקת ההלכה – תהיה, למשל, שמחה וברכה על הולדת בת (ולא רק על הולדת בן), תהיה כוונה בתפילה, תהיה גישה מקלה כלפי מחללי שבת בפרהסיה (ללא תירוצים מקושקשים על תינוקות שנשבו) ועוד ועוד – אלו באמת רק דוגמאות לרביזיה הכוללת שהוא מבקש לערוך.

בסופו של דבר פכטר מבקש לשנות את אופי ההלכה. הוא מציע שמירה הלכתית "על הרצף", בין הקפדה אדוקה, לבין חיים הלכתיים שדומים למה שמכונה מסורתיות, אלא שהם נעשים מתוך בחירה מודעת ותחת לגיטימציה לכתחילה ("לא יעלה על הדעת שאדם הטרוד בעמל יומו יהיה מחוייב בחיובים הלכתיים זהים לאדם אחר היושב כל היום בכולל ולומד תורה"). הוא מציע גישה אחרת לקבלת עול מצוות, שאישית יותר ומותאמת יותר לפרט ולחוויות החיים שלה או שלו. הוא דורש הלכה שהולכת ומשתנה בהתאם לנסיבות המשתנות, הלכה "שתהווה ביטוי לזהות יהודית […] שתשלב בחיים העכשוויים ותהווה מקור רוח והשראה לכל שמזהה את עצמו כיהודי."

פכטר מבקש לא פחות מאשר "לגאול את ההלכה": להציל אותה משימוש קטן וצר של מגזר מסויים, מיחס יבש וקפוץ שלא עונה על צרכיו של האדם, מתפיסה אשלייתית וילדותית שלא מתיישבת על לבו של כל אדם חושב. הוא מנסה לעשות זאת על ידי טיפול שיטתי בזוויות שונות של ההלכה ושל החיים ההלכתיים, ובעיקר על ידי סרטוט מטא-הלכה אחרת, מודרנית.

ודוק: הספר אינו מציע את התאמת ההלכה ל*ערכים* המודרניים (פמיניזם, אוניברסליזם וכו'), אלא ל*תודעה המודרנית*. כמובן שזו עשויה להביא לאימוצם של ערכים מודרניים, אבל יש בה גם מה לומר על עבודת השם (כגון התאמתה לתודעה שדורשת כנות, אותנטיות ולימוד מניסיון) וגם על דחייה של ערכים.

מהפכה בגישה ההלכתית כולה

הכתיבה מובנת ובהירה, וההסברים בנויים היטב, דבר דבור על אופניו. מדובר בספר שאינו רק מצויין אלא חשוב ביותר. עם זאת, זה אינו, בעיקרו, ספר לחילונים. פכטר פונה למי שההלכה חשובה לו, ולמי שדווקא מפני שההלכה חשובה לו מבין את האתגרים שנמצאים בפניה כיום – ואת נקודות העיוורון שלא מאפשרות להתגבר עליהם. הדיון הוא הלכתי בעיקרו, לפעמים פורמליסטי (פכטר מגלה כשכעומדים על פורמליזם הלכתי ההלכה גמישה ופתוחה הרבה יותר מאשר כשנצמדים ל"השקפה" חרדית או תפיסה "תורנית" ציונית-דתית).

הספר (שיצא בהוצאת כרמל בסדרה של אבי שגיא, בתת-הסדרה 'פנים' שנערכת יחד עם טובה הרטמן), דומה בכך יותר לספרים שיוצאים מנקודת מוצא הלכתית (כמו אלה של אריאל פיקאר או יואב שורק), מאשר לאלה שמגיעים מהכיוון המסורתי (מאיר בוזגלו, במידה רבה גם שי פירון). הוא מהווה תרומה חשובה לשיח ההלכתי הישראלי – יש להדגיש שוב: הוא קורא למהפכה בגישה ההלכתית כולה – ואחרי ההתקפה הרבנית המחוייבת שהוא יספוג, יש לקוות שהוא ייקרא ברצינות הראויה לו – וישפיע.

הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

—

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015

שתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה הן אוצר בלום עבור כל חוקר, משום שהן מבליטות את הסוגיות הבוערות ביותר עבור חלקים שונים של הציבור. בין בחירות אפריל לבחירות ספטמבר 2019 נתניהו נשאר אותו נתניהו, האיום הביטחוני מאיראן או מעזה לא צמח או קמל, אוכלוסיית ישראל נשארה כמעט זהה, אולם אג'נדה חדשה שהוצבה במרכז מערכת הבחירות הצליחה להביא לגריעה של חמישה מנדטים מגוש הליכוד-דתיים-חרדים. האג'נדה הזאת היתה יחסי דת ומדינה, ומי שהציב את הסוגיה במרכז הבמה גם טבע את הסיסמה שמתמצתת באופן המזוקק ביותר את מרכז המסה החברתית והפוליטית בישראל: "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה".

ניתן לומר כי זהו הקונצנזוס האמורפי של הזהות היהודית בישראל בזמן הזה, שהתהווה והתגבש בעשורים האחרונים. במונחים כלליים, החל משנות ה-90 החברה היהודית בישראל עברה שני תהליכי עומק הקשורים בזהותה. מחד, יהודים-ישראלים למדו לערער על סמכותה של היהדות האורתודוקסית כנציגתה הבלעדית והאותנטית של היהדות ההיסטורית. מספרים גדלים והולכים של יהודים מכוננים את זהותם היהודית באמצעות מגוון רחב של אפיקים אלטרנטיביים: מבתי מדרש פלורליסטים, דרך היהדות הרפורמית ועד מעגלים בעלי גוון ניו-אייג'י כמו ימימה או חצרות ברסלב למיניהן. זוהי יהדות מופרטת, אשר מעוצבת בידי האינדיבידואל למען הגשמת צרכיו התרבותיים, החברתיים או הרוחניים. מדובר גם ביהדות שחרדה לחירותה ולאפשרות לממש את עצמה בכל דרך שתבחר.

מאידך גיסה, בישראל עלתה גם זהות יהודית אתנו-לאומית, אשר מבססת עצמה על תחושת שייכות שבטית, ורואה בשמירה על ביטחונו ושגשוגו של העם היהודי משימה הנותנת ערך ומשמעות לקיומה. זהות יהודית זו היא לכאורה קולקטיביסטית ועיקרה קהילת הלאום האתני (ולא האזרחי), אולם הדרישות שהיא מציבה בפני הפרט הן מינימליות, ועל כן היא משתלבת היטב – באופן משלים, לא סותר – עם תהליך ההפרטה. זהות זו גם קשורה יותר ליהדות האורתודוקסית, אותה היא מחשיבה אותנטית ו"נאמנה" יותר, אולם היא בסופו של דבר גם חותרת תחתיה.

ניתן לומר ששני הכיוונים החברתיים הללו נובעים מאותו מקור: האינדיבידואליזציה הגוברת בעולם המערבי. תהליכי ליברליזציה וגלובליזציה שעוברים על המערב הופכים אותו להומוגני יותר. כללי השוק ותרבות הצריכה, שיח זכויות האדם והאזרח ואף התרבות הפופולרית על כל ערוציה, משמשים כמסגרת קבועה שיוצקת חברות מקומיות בתבניות דומות. מצד אחד, הפרטה וליברליזציה הופכות בני אדם לאינדיבידואלים המטפחים באדיקות את האוטונומיה שלהם. מן הצד השני, אותם אינדיבידואלים מפתחים גם חרדה לגבי זהותם. רובם אינם רוצים להיבלע במגרסה הליברלית ולהפוך לפרט מערבי גנרי. העצמת הזהות הלאומית או האתנית נותנת מענה מבחינה זו: הפרט מרגיש חלק מקולקטיב ייחודי תוך שינוי מינימלי באורח חייו.

אולם, מה קורה כאשר הפרט נדרש בכל זאת לשנות את התנהלותו בעולם? מה קורה כאשר הממשלה מאפשרת ואף מובילה הדתה בבתי הספר הממלכתיים, הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי או סגירת מרכולים בשבת? מה קורה כשהיא מאיימת לבטל את משחקי הכדורגל בשבת או את תחרות האירוויזיון? בנקודה זו רבים מהמאמצים את היהדות הלאומית-אתנית יבליגו על כך, וחלק אף יראו בכך ביטוי אותנטי של המורשת שאיתה הם מזדהים. אולם עבור חלק אחר, כלל לא קטן, האיום על האוטונומיה שלהם ועל אורח חייהם יתורגם להפניית עורף למפלגות המקדמות אותו.

קו השבר בין חילונים לדתיים הוא מהיסודיים ביותר בישראל. הציונות הסוציאליסטית שהקימה את המדינה דחתה את ההלכה וראתה בדת שריד גלותי, שלא רק שאין בו צורך מרגע שהעם היהודי שב לארץ אבותיו, אלא שהוא מאיים תמידית על האפשרות להקים מדינה מתקדמת ומתוקנת. הסוציאליזם כחזון פרוגרסיבי-המוני אמנם התפרק – וכמוהו גם שלטון מפא"י והאתוס שנשא – אולם אנטגוניזם בסיסי כלפי "הדתיים" הוא חלק מהקוד הגנטי הישראלי. בתוספת האיום על חירויות הפרט, הוא הופך לכוח אלקטורלי.

שילוב בין אותו אנטגוניזם ותיק לבין עמידה על חירויות הפרט הביא 15 מנדטים למפלגת שינוי ב-2003 ו-19 מנדטים ליש עתיד ב-2013. בבחירות האחרונות הוא חיסל את הסיכוי של ראש הממשלה נתניהו להשיג 61 מנדטים ללא מפלגתו של אביגדור ליברמן. להערכתי, שילוב זה גם בלם החלשות של כחול לבן בקנה מידה גדול מזו שהתרחשה בפועל. השורה התחתונה ברורה: בכל מערכת בחירות שבה נושא יחסי דת ומדינה הפך למרכזי, עברו כמה מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל, או באופן מדוייק יותר – מגוש הימין-מסורתי לגוש המרכז-אזרחי. אותם מנדטים לא מתווספים למרצ, אלא למפלגות שמציעות זהות יהודית ברורה ובמקביל מבטיחות מרחב אזרחי חילוני. לפיד האב והבן הציעו בדיוק את זה. כעת הציעו זאת ליברמן ורביעיית הגברים של כחול-לבן.

הסיסמה של ליברמן, "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה" מנסחת במדויק את השילוב הכל-ישראלי החדש הזה: מצד אחד זהות יהודית מודגשת, ומצד שני הבטחה לשמור על חירויות הפרט. את המתכון הסודי הזה גילה משה פייגלין עוד קודם, ובבחירות באפריל רכב עליו עם מפלגתו הליברטריאנית, זהות, בהצלחה רבה, לפני שהוכרע על ידי טעויות בקמפיין וכשרונו של נתניהו לקניבליזציה של הגוש. מפלגת הימין החדש, שמצעה היה בעל מסרים דומים להפליא, נפגעה כי ניסחה אותם באופן מתון מדי (לדוגמה, בנט גמגם בקשר לזכויות להט"ב) וסבלה מאותה קניבליזציה. במבט לעתיד, ניתן להניח כי שילוב מנצח זה יופיע אצל כל מפלגה המבקשת את קולות המיינסטרים הישראלי.

מנגד, המפלגות החרדיות שומרות על כוחן, שמבוסס על מצביעים יהודים אורתודוקסים ומסורתיים, שעבורם האוטונומיה האישית והמרחב האזרחי-חילוני חשובים פחות. בתווך נקרעת הציונות הדתית: המיעוט החרד"לי השלים את השתלטותו על המפד"ל הוותיקה (שליטה פחותה אך דומה הוא כבר רכש במוסדות החינוך של המגזר) ומנכר ממנה את רוב אזרחי ישראל ואף את רוב בני הציונות הדתית, שחרדים לאוטונומיה שלהם לא פחות מהחילונים. איילת שקד ונפתלי בנט, שרצו בספטמבר יחד עם בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ, לא הביאו לתוספת מנדטים ממשית, ונראה שהמצביעים הבינו כי השילוב עם החרד"ל יחנוק את קולם הליברלי-יחסית.

שתי מערכות הבחירות הרצופות ניפצו את החלום הציוני-דתי על רצונם של החילונים בהנהגה סרוגת כיפה. מסתבר שבכל מקרה חילונים מעדיפים – היכונו להפתעה – להצביע לחילונים, בין אם בליכוד ובין אם בכחול-לבן. מעבר לכך, אנחנו חוזים בסופו של תהליך שהחל בשנות ה-90, עם ההזדהות הברורה של המפד"ל עם הימין הפוליטי ("המפד"ל לימינך"), ושהפך את הציונות הדתית – שהתגאתה תמיד בהיותה "המקף" המחבר בין חרדים לחילונים, תורה למדע, עבר לעתיד – לעוד מפלגת ימין.

עבור הציונות הדתית, התנועה אל עבר אינדיבידואליזם מחד ולאומיות-אתנית מאידך, חתרה תחת המימד ההלכתי. לצד הפיכת פרויקט ההתנחלויות לעיקר אמונה מרכזי, ההזדהות עם הימין המדיני תפסה את מקומה של ההלכתיות כיסוד המהותי של הזהות הציונית-דתית. מפלגת הבית היהודי של בנט ושקד קיבלה לתוכה חילונים-ימנים, אולם לעולם לא היתה מקבלת שומרי מצוות שמאלנים.

שני הפלגים שהרכיבו את מפלגת ימינה מייצגים שתי תגובות מנוגדות לתהליך זה. בנט ושקד הם בסך הכל ליכודניקים עם טוויסט, והמפלגה בהנהגתם לא הציגה אג'נדה שונה משל הליכוד באופן מהותי, מדינית או דתית. במודל זה הם גרפו כתריסר מנדטים ב-2013, וכפי הנראה זה שיא כוחם. מצד שני, פוליטיקאים כסמוטריץ', פרץ או מוטי יוגב מבקשים לחזור ולהדגיש את המימד ההלכתי. אולם, בעידן בו חירויות הפרט ואף אג'נדות ליברליות כפמיניזם או זכויות להט"ב הופכות לקונצנזוס, מהלך כזה ייקבע את מקומה של המפלגה כלוויין קטן של הליכוד.

השילוב בין לאומיות-אתנית יהודית וליברליזם אינדיבידואלי הפך אפוא לחתך המרכזי עליו נפגשים מגוון המעגלים של החברה הישראלית. הליכוד, שנוסד על שילוב בין לאומיות וליברליזם, היה יכולה להיות המרוויח העיקרי מהמצב הנוכחי, אלמלא הפך נתניהו לתלוי באופן מוחלט בברית עם "השותפים הטבעיים", אשר מרחיקה ממנו מצביעים. כחול-לבן הרוויחה את מה שהליכוד הפסיד, אולם כעת נמצאת בדילמה, שכן בלית ממשלת אחדות גם היא תלויה במפלגות החרדיות.

אולם חשיבותו של המצב הנוכחי חורגת הרבה מעבר למערכת הפוליטית. הזהות היהודית המתהווה מציגה מעין מסורתיות מופרטת – אחיזה במורשת שמותנית ברצון הפרט ותפורה על פי מידותיו. זו יהדות דינמית ויצירתית אך גם אתנוצנטרית, והליברליזם שהיא מפגינה לכיוון היהודי (מחתונות מחוץ לרבנות ועד לזכויות להט"ב) אינו חודר לרוב למרחב הלא-יהודי. זו היהדות בישראל של תחילת המאה ה-21, וניתן ללמוד ממנה כי מרבית הישראלים-היהודים לא יוותרו על זהותם היהודית, ומאידך גם יתקוממו כנגד כפייה דתית ויעמדו, לפחות עבור עצמם, על חירויות הפרט.

—

פורסם ב’הארץ’. הגרפים מתוך סקר שפורסם גם הוא ב’הארץ’, ללא קשר למאמרי.

לא במפץ, אלא ביבבה נסתם השבוע הגולל על החלום הציוני-דתי בדבר ערגתם של החילונים להנהגה סרוגת כיפה. העמדתה של אישה חילונית בראש איחוד המפלגות הציוניות-דתיות, ועוד יותר מכך ההפנמה שיותר מכל שומרי המצוות היא היכולה להביא את מספר הקולות הגדול ביותר, מסמן את זניחתה של אותה יומרה יהירה, של אותו נראטיב מחמיא על פיו אם רק יקבלו הזדמנות יעדיפו החילונים הנהגה ציונית דתית.

את עלייתה של תפיסה זו לפני השטח אפשר למקם בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, במעבר הדורי והרעיוני בין הציונות הדתית של 'המזרחי' לציונות הדתית הקוקיסטית. גוש אמונים צייר את המתנחלים הראשונים כממשיכיהם של חלוצי דגניה ועמק יזרעאל. מייבשי הביצות החילונים אמנם הניחו את הקרקע, אבל גם השתקעו בה והתעייפו, ואילו המתנחלים הרימו את מקל השליחים הנשמט והמשיכו את המרוץ.

אולם לרעיון הזה שורשים קדומים יותר. למעשה, כבר בסוף שנות החמישים הסיק שבתי בן דב, משפטן בעל תשובה שהיה לתיאולוג ציוני-דתי מבריק, שהציונות החילונית אינה הצלתה של היהדות אלא נקודת שברונה. התנכרותה למסורת מבשרת את חדלונה של הציונות, והמדינה החילונית אחת דינה לקרוס תחת ריקנות ערכיה. רק עירוי רעיוני מתוך "היהדות הדתית", כלשונו, יכול להושיע ולהביא את "הגרעין המהפכני" הנדרש להמשכיות ולגאולה.

במקביל, מה שכונה "סיעת הצעירים" של המפד"ל, אשר בין מנהיגיה זבולון המר, ערערו על חשיבות "הברית ההיסטורית" עם מפא"י, החלו להחצין יומרות להנהגת המדינה ודחקו בדור המנהיגות המבוגר יותר והיוני מבחינה מדינית לגבש תוכנית פוליטית להעצמת אופיה התורני של המדינה.

מעט מאוחר יותר הביאו כידוע תוצאות מלחמת ששת הימים, שנתפסו כהתערבות ישירה, גאולית, של האל בהיסטוריה, לאימוץ הולך וגובר של תפיסות קוקיסטיות בקרב הציונות הדתית. תורתו המשיחית של הראי"ה קוק, שנוצקה בתבנית לאומנית על ידי בנו, הרצי"ה קוק, הציגה את החילונים כעושי דברו הבלתי-מודעים של שר ההיסטוריה, המכינים את היסודות למדינה שאינה אלא "יסוד כסא ה' בעולם".

מגמות נבדלות אלה, שאינן אלא תגובות שונות למציאות הפרדוקסלית מבחינה מסורתית בה המדינה היהודית היא גם מדינה חילונית, השתרשו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הטראומה של המלחמה והאכזבה מן המנהיגות המפא"יניקית הוותיקה הזינו את הקונספציה כי תם זמנה של הציונות החילונית, וכי סוף סוף הגיעה העת של הציונות הדתית להתוות את הדרך.

אז התגבש הנראטיב על פיו סרוגי הכיפה מגיעים בדיוק בזמן על מנת להרים את סוכת דוד הנפולה (מדינת ישראל) הנשענת על כלונסאות רעועים (הציונות החילונית) ומאבדת תקווה וכוח. הסרוגים, היונקים את כוחם וצדקת דרכם לא ממשפט העמים (הרצל) או מזכויות היסטוריות (בן גוריון), אלא מהבטחה אלוקית, יביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת – כלומר אל הגאולה השלמה.

והנה הקץ': עובדת היותם מיעוט אינה אמורה להפריע, שכן בראותם את הצעירים הערכיים החיים על פי התורה יתעורר הניצוץ היהודי בתוככי נשמתם של המוני בית ישראל החילונים, והם יבינו כי בדיוק להנהגה אמונית שכזו הם ערגו כל חייהם. או אז יוכתרו חובשי הכיפה למנהיגי ישראל ויחלצו את המדינה לא רק ממשבריה הפוליטיים, אלא בראש ובראשנה ממשבריה הערכיים והרוחניים.

מאז מלחמת יום הכיפורים כל אירוע שנתפס בעיני הציונות הדתית כמשבר הזריק משמעות ותוקף לתפיסה זו. הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצריים, האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן ההתנתקות, כל אלה תרמו והעצימו את הנראטיב על פיו הציונות החילונית "התעייפה", "מיצתה את עצמה", "הגיעה למבוי סתום" או פשוט "סיימה את תפקידה". כל התדרדרות כזו גם נפחה רוח בתקווה שהנה הנה, אוטוטו יבינו החילונים שהגיע הזמן להתייאש מעצמם ולתת את קולם להנהגה "אמונית".

הבחירות האחרונות ריסקו את התקווה הזאת לחתיכות קטנות. נפתלי בנט ומשה פייגלין רכבו שניהם על הנראטיב הזה, הראשון באופן מובלע ועם טוויסט היי-טקי מעודכן, ואילו האחרון, שציפה שהניצוץ היהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד מתוך תנועת "מנהיגות יהודית" (שם הארגון אומר הכל), החליט הפעם לרוץ לבד ולהוסיף ליברטריאניות כפיתיון. שניהם כזכור לא רק שלא הגיעו להנהגה, אלא אפילו את אחוז החסימה לא עברו. "העם" דחה בשתי ידיים את האופציה להנהגה סרוגת כיפה והצביע בהמוניו לחילונים מובהקים.

נראה שהמפלגות הציוניות-דתיות הפנימו את המסר. סקרים שהוצגו בפניהם הראו שאישה חילונית שהיתה מחליפה ברגע את המקום הראשון במפלגתם לטובת המקום העשרים בליכוד מביאה יותר מנדטים מכל מועמד סרוג כיפה שומר תורה ומצוות. "העם" לא מתלהב מהם. למגזר שביסס את הן את תקוותיו והן את מדיניותו על הרצון "להתנחל בלבבות" מדובר בבשורה מזעזעת. העמדת איילת שקד בראש המפלגה מבשרת השלמה מובלעת עם קיצו של החלום, או לפחות דחייתו למועד בלתי ידוע.

אמנם על דבר אחד עדיין יש להקפיד: בהרמת הכוסית שתפתח את מסע הבחירות של המפלגה על שקד להיזהר שלא למזוג את היין לכוסות חברי המפלגה, משום שבהיותה מחללת שבת בפרהסיה שומרי מצוות לא יוכלו לשתותו. ואם גם תוכל להימנע מלשאת קולה בשיר – תבוא עליה הברכה.

פורסם במדור הדעות של הארץ