ציונות דתית

עומדים על נקודת המתח: ‘פרומים’ של יאיר אטינגר

הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015

מסורתיות מופרטת וליברליזם אתנוצנטרי – זהות יהודית בישראל בזמן הזה

שתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה הן אוצר בלום עבור כל חוקר, משום שהן מבליטות את הסוגיות הבוערות ביותר עבור חלקים שונים של הציבור. בין בחירות אפריל לבחירות ספטמבר 2019 נתניהו נשאר אותו נתניהו, האיום הביטחוני מאיראן או מעזה לא צמח או קמל, אוכלוסיית ישראל נשארה כמעט זהה, אולם אג'נדה חדשה שהוצבה במרכז מערכת הבחירות הצליחה להביא לגריעה של חמישה מנדטים מגוש הליכוד-דתיים-חרדים. האג'נדה הזאת היתה יחסי דת ומדינה, ומי שהציב את הסוגיה במרכז הבמה גם טבע את הסיסמה שמתמצתת באופן המזוקק ביותר את מרכז המסה החברתית והפוליטית בישראל: "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה".

אישית אני לא חושב שחילוניות שוללת יהדות, אבל כוונתו של דרעי ברורה, והוא הבין היטב על מה היו הבחירות

ניתן לומר כי זהו הקונצנזוס האמורפי של הזהות היהודית בישראל בזמן הזה, שהתהווה והתגבש בעשורים האחרונים. במונחים כלליים, החל משנות ה-90 החברה היהודית בישראל עברה שני תהליכי עומק הקשורים בזהותה. מחד, יהודים-ישראלים למדו לערער על סמכותה של היהדות האורתודוקסית כנציגתה הבלעדית והאותנטית של היהדות ההיסטורית. מספרים גדלים והולכים של יהודים מכוננים את זהותם היהודית באמצעות מגוון רחב של אפיקים אלטרנטיביים: מבתי מדרש פלורליסטים, דרך היהדות הרפורמית ועד מעגלים בעלי גוון ניו-אייג'י כמו ימימה או חצרות ברסלב למיניהן. זוהי יהדות מופרטת, אשר מעוצבת בידי האינדיבידואל למען הגשמת צרכיו התרבותיים, החברתיים או הרוחניים. מדובר גם ביהדות שחרדה לחירותה ולאפשרות לממש את עצמה בכל דרך שתבחר.

מאידך גיסה, בישראל עלתה גם זהות יהודית אתנו-לאומית, אשר מבססת עצמה על תחושת שייכות שבטית, ורואה בשמירה על ביטחונו ושגשוגו של העם היהודי משימה הנותנת ערך ומשמעות לקיומה. זהות יהודית זו היא לכאורה קולקטיביסטית ועיקרה קהילת הלאום האתני (ולא האזרחי), אולם הדרישות שהיא מציבה בפני הפרט הן מינימליות, ועל כן היא משתלבת היטב – באופן משלים, לא סותר – עם תהליך ההפרטה. זהות זו גם קשורה יותר ליהדות האורתודוקסית, אותה היא מחשיבה אותנטית ו"נאמנה" יותר, אולם היא בסופו של דבר גם חותרת תחתיה.

ניתן לומר ששני הכיוונים החברתיים הללו נובעים מאותו מקור: האינדיבידואליזציה הגוברת בעולם המערבי. תהליכי ליברליזציה וגלובליזציה שעוברים על המערב הופכים אותו להומוגני יותר. כללי השוק ותרבות הצריכה, שיח זכויות האדם והאזרח ואף התרבות הפופולרית על כל ערוציה, משמשים כמסגרת קבועה שיוצקת חברות מקומיות בתבניות דומות. מצד אחד, הפרטה וליברליזציה הופכות בני אדם לאינדיבידואלים המטפחים באדיקות את האוטונומיה שלהם. מן הצד השני, אותם אינדיבידואלים מפתחים גם חרדה לגבי זהותם. רובם אינם רוצים להיבלע במגרסה הליברלית ולהפוך לפרט מערבי גנרי. העצמת הזהות הלאומית או האתנית נותנת מענה מבחינה זו: הפרט מרגיש חלק מקולקטיב ייחודי תוך שינוי מינימלי באורח חייו.

אולם, מה קורה כאשר הפרט נדרש בכל זאת לשנות את התנהלותו בעולם? מה קורה כאשר הממשלה מאפשרת ואף מובילה הדתה בבתי הספר הממלכתיים, הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי או סגירת מרכולים בשבת? מה קורה כשהיא מאיימת לבטל את משחקי הכדורגל בשבת או את תחרות האירוויזיון? בנקודה זו רבים מהמאמצים את היהדות הלאומית-אתנית יבליגו על כך, וחלק אף יראו בכך ביטוי אותנטי של המורשת שאיתה הם מזדהים. אולם עבור חלק אחר, כלל לא קטן, האיום על האוטונומיה שלהם ועל אורח חייהם יתורגם להפניית עורף למפלגות המקדמות אותו.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

קו השבר בין חילונים לדתיים הוא מהיסודיים ביותר בישראל. הציונות הסוציאליסטית שהקימה את המדינה דחתה את ההלכה וראתה בדת שריד גלותי, שלא רק שאין בו צורך מרגע שהעם היהודי שב לארץ אבותיו, אלא שהוא מאיים תמידית על האפשרות להקים מדינה מתקדמת ומתוקנת. הסוציאליזם כחזון פרוגרסיבי-המוני אמנם התפרק – וכמוהו גם שלטון מפא"י והאתוס שנשא – אולם אנטגוניזם בסיסי כלפי "הדתיים" הוא חלק מהקוד הגנטי הישראלי. בתוספת האיום על חירויות הפרט, הוא הופך לכוח אלקטורלי.

שילוב בין אותו אנטגוניזם ותיק לבין עמידה על חירויות הפרט הביא 15 מנדטים למפלגת שינוי ב-2003 ו-19 מנדטים ליש עתיד ב-2013. בבחירות האחרונות הוא חיסל את הסיכוי של ראש הממשלה נתניהו להשיג 61 מנדטים ללא מפלגתו של אביגדור ליברמן. להערכתי, שילוב זה גם בלם החלשות של כחול לבן בקנה מידה גדול מזו שהתרחשה בפועל. השורה התחתונה ברורה: בכל מערכת בחירות שבה נושא יחסי דת ומדינה הפך למרכזי, עברו כמה מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל, או באופן מדוייק יותר – מגוש הימין-מסורתי לגוש המרכז-אזרחי. אותם מנדטים לא מתווספים למרצ, אלא למפלגות שמציעות זהות יהודית ברורה ובמקביל מבטיחות מרחב אזרחי חילוני. לפיד האב והבן הציעו בדיוק את זה. כעת הציעו זאת ליברמן ורביעיית הגברים של כחול-לבן.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

הסיסמה של ליברמן, "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה" מנסחת במדויק את השילוב הכל-ישראלי החדש הזה: מצד אחד זהות יהודית מודגשת, ומצד שני הבטחה לשמור על חירויות הפרט. את המתכון הסודי הזה גילה משה פייגלין עוד קודם, ובבחירות באפריל רכב עליו עם מפלגתו הליברטריאנית, זהות, בהצלחה רבה, לפני שהוכרע על ידי טעויות בקמפיין וכשרונו של נתניהו לקניבליזציה של הגוש. מפלגת הימין החדש, שמצעה היה בעל מסרים דומים להפליא, נפגעה כי ניסחה אותם באופן מתון מדי (לדוגמה, בנט גמגם בקשר לזכויות להט"ב) וסבלה מאותה קניבליזציה. במבט לעתיד, ניתן להניח כי שילוב מנצח זה יופיע אצל כל מפלגה המבקשת את קולות המיינסטרים הישראלי.

מנגד, המפלגות החרדיות שומרות על כוחן, שמבוסס על מצביעים יהודים אורתודוקסים ומסורתיים, שעבורם האוטונומיה האישית והמרחב האזרחי-חילוני חשובים פחות. בתווך נקרעת הציונות הדתית: המיעוט החרד"לי השלים את השתלטותו על המפד"ל הוותיקה (שליטה פחותה אך דומה הוא כבר רכש במוסדות החינוך של המגזר) ומנכר ממנה את רוב אזרחי ישראל ואף את רוב בני הציונות הדתית, שחרדים לאוטונומיה שלהם לא פחות מהחילונים. איילת שקד ונפתלי בנט, שרצו בספטמבר יחד עם בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ, לא הביאו לתוספת מנדטים ממשית, ונראה שהמצביעים הבינו כי השילוב עם החרד"ל יחנוק את קולם הליברלי-יחסית.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

שתי מערכות הבחירות הרצופות ניפצו את החלום הציוני-דתי על רצונם של החילונים בהנהגה סרוגת כיפה. מסתבר שבכל מקרה חילונים מעדיפים – היכונו להפתעה – להצביע לחילונים, בין אם בליכוד ובין אם בכחול-לבן. מעבר לכך, אנחנו חוזים בסופו של תהליך שהחל בשנות ה-90, עם ההזדהות הברורה של המפד"ל עם הימין הפוליטי ("המפד"ל לימינך"), ושהפך את הציונות הדתית – שהתגאתה תמיד בהיותה "המקף" המחבר בין חרדים לחילונים, תורה למדע, עבר לעתיד – לעוד מפלגת ימין.

עבור הציונות הדתית, התנועה אל עבר אינדיבידואליזם מחד ולאומיות-אתנית מאידך, חתרה תחת המימד ההלכתי. לצד הפיכת פרויקט ההתנחלויות לעיקר אמונה מרכזי, ההזדהות עם הימין המדיני תפסה את מקומה של ההלכתיות כיסוד המהותי של הזהות הציונית-דתית. מפלגת הבית היהודי של בנט ושקד קיבלה לתוכה חילונים-ימנים, אולם לעולם לא היתה מקבלת שומרי מצוות שמאלנים.

שני הפלגים שהרכיבו את מפלגת ימינה מייצגים שתי תגובות מנוגדות לתהליך זה. בנט ושקד הם בסך הכל ליכודניקים עם טוויסט, והמפלגה בהנהגתם לא הציגה אג'נדה שונה משל הליכוד באופן מהותי, מדינית או דתית. במודל זה הם גרפו כתריסר מנדטים ב-2013, וכפי הנראה זה שיא כוחם. מצד שני, פוליטיקאים כסמוטריץ', פרץ או מוטי יוגב מבקשים לחזור ולהדגיש את המימד ההלכתי. אולם, בעידן בו חירויות הפרט ואף אג'נדות ליברליות כפמיניזם או זכויות להט"ב הופכות לקונצנזוס, מהלך כזה ייקבע את מקומה של המפלגה כלוויין קטן של הליכוד.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

השילוב בין לאומיות-אתנית יהודית וליברליזם אינדיבידואלי הפך אפוא לחתך המרכזי עליו נפגשים מגוון המעגלים של החברה הישראלית. הליכוד, שנוסד על שילוב בין לאומיות וליברליזם, היה יכולה להיות המרוויח העיקרי מהמצב הנוכחי, אלמלא הפך נתניהו לתלוי באופן מוחלט בברית עם "השותפים הטבעיים", אשר מרחיקה ממנו מצביעים. כחול-לבן הרוויחה את מה שהליכוד הפסיד, אולם כעת נמצאת בדילמה, שכן בלית ממשלת אחדות גם היא תלויה במפלגות החרדיות.

אולם חשיבותו של המצב הנוכחי חורגת הרבה מעבר למערכת הפוליטית. הזהות היהודית המתהווה מציגה מעין מסורתיות מופרטת – אחיזה במורשת שמותנית ברצון הפרט ותפורה על פי מידותיו. זו יהדות דינמית ויצירתית אך גם אתנוצנטרית, והליברליזם שהיא מפגינה לכיוון היהודי (מחתונות מחוץ לרבנות ועד לזכויות להט"ב) אינו חודר לרוב למרחב הלא-יהודי. זו היהדות בישראל של תחילת המאה ה-21, וניתן ללמוד ממנה כי מרבית הישראלים-היהודים לא יוותרו על זהותם היהודית, ומאידך גם יתקוממו כנגד כפייה דתית ויעמדו, לפחות עבור עצמם, על חירויות הפרט.

עורך המגזין החרדי 'משפחה', ר' יוסי אליטוב, מנסח את העניין בגסות מסויימת, אבל מבין היטב על מה היו הבחירות

פורסם ב’הארץ’. הגרפים מתוך סקר שפורסם גם הוא ב’הארץ’, ללא קשר למאמרי.

העם כבר לא מחכה להם

לא במפץ, אלא ביבבה נסתם השבוע הגולל על החלום הציוני-דתי בדבר ערגתם של החילונים להנהגה סרוגת כיפה. העמדתה של אישה חילונית בראש איחוד המפלגות הציוניות-דתיות, ועוד יותר מכך ההפנמה שיותר מכל שומרי המצוות היא היכולה להביא את מספר הקולות הגדול ביותר, מסמן את זניחתה של אותה יומרה יהירה, של אותו נראטיב מחמיא על פיו אם רק יקבלו הזדמנות יעדיפו החילונים הנהגה ציונית דתית.

את עלייתה של תפיסה זו לפני השטח אפשר למקם בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, במעבר הדורי והרעיוני בין הציונות הדתית של 'המזרחי' לציונות הדתית הקוקיסטית. גוש אמונים צייר את המתנחלים הראשונים כממשיכיהם של חלוצי דגניה ועמק יזרעאל. מייבשי הביצות החילונים אמנם הניחו את הקרקע, אבל גם השתקעו בה והתעייפו, ואילו המתנחלים הרימו את מקל השליחים הנשמט והמשיכו את המרוץ.

אולם לרעיון הזה שורשים קדומים יותר. למעשה, כבר בסוף שנות החמישים הסיק שבתי בן דב, משפטן בעל תשובה שהיה לתיאולוג ציוני-דתי מבריק, שהציונות החילונית אינה הצלתה של היהדות אלא נקודת שברונה. התנכרותה למסורת מבשרת את חדלונה של הציונות, והמדינה החילונית אחת דינה לקרוס תחת ריקנות ערכיה. רק עירוי רעיוני מתוך "היהדות הדתית", כלשונו, יכול להושיע ולהביא את "הגרעין המהפכני" הנדרש להמשכיות ולגאולה.

במקביל, מה שכונה "סיעת הצעירים" של המפד"ל, אשר בין מנהיגיה זבולון המר, ערערו על חשיבות "הברית ההיסטורית" עם מפא"י, החלו להחצין יומרות להנהגת המדינה ודחקו בדור המנהיגות המבוגר יותר והיוני מבחינה מדינית לגבש תוכנית פוליטית להעצמת אופיה התורני של המדינה.

מעט מאוחר יותר הביאו כידוע תוצאות מלחמת ששת הימים, שנתפסו כהתערבות ישירה, גאולית, של האל בהיסטוריה, לאימוץ הולך וגובר של תפיסות קוקיסטיות בקרב הציונות הדתית. תורתו המשיחית של הראי"ה קוק, שנוצקה בתבנית לאומנית על ידי בנו, הרצי"ה קוק, הציגה את החילונים כעושי דברו הבלתי-מודעים של שר ההיסטוריה, המכינים את היסודות למדינה שאינה אלא "יסוד כסא ה' בעולם".

מגמות נבדלות אלה, שאינן אלא תגובות שונות למציאות הפרדוקסלית מבחינה מסורתית בה המדינה היהודית היא גם מדינה חילונית, השתרשו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הטראומה של המלחמה והאכזבה מן המנהיגות המפא"יניקית הוותיקה הזינו את הקונספציה כי תם זמנה של הציונות החילונית, וכי סוף סוף הגיעה העת של הציונות הדתית להתוות את הדרך.

אז התגבש הנראטיב על פיו סרוגי הכיפה מגיעים בדיוק בזמן על מנת להרים את סוכת דוד הנפולה (מדינת ישראל) הנשענת על כלונסאות רעועים (הציונות החילונית) ומאבדת תקווה וכוח. הסרוגים, היונקים את כוחם וצדקת דרכם לא ממשפט העמים (הרצל) או מזכויות היסטוריות (בן גוריון), אלא מהבטחה אלוקית, יביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת – כלומר אל הגאולה השלמה.

והנה הקץ': עובדת היותם מיעוט אינה אמורה להפריע, שכן בראותם את הצעירים הערכיים החיים על פי התורה יתעורר הניצוץ היהודי בתוככי נשמתם של המוני בית ישראל החילונים, והם יבינו כי בדיוק להנהגה אמונית שכזו הם ערגו כל חייהם. או אז יוכתרו חובשי הכיפה למנהיגי ישראל ויחלצו את המדינה לא רק ממשבריה הפוליטיים, אלא בראש ובראשנה ממשבריה הערכיים והרוחניים.

מאז מלחמת יום הכיפורים כל אירוע שנתפס בעיני הציונות הדתית כמשבר הזריק משמעות ותוקף לתפיסה זו. הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצריים, האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן ההתנתקות, כל אלה תרמו והעצימו את הנראטיב על פיו הציונות החילונית "התעייפה", "מיצתה את עצמה", "הגיעה למבוי סתום" או פשוט "סיימה את תפקידה". כל התדרדרות כזו גם נפחה רוח בתקווה שהנה הנה, אוטוטו יבינו החילונים שהגיע הזמן להתייאש מעצמם ולתת את קולם להנהגה "אמונית".

הבחירות האחרונות ריסקו את התקווה הזאת לחתיכות קטנות. נפתלי בנט ומשה פייגלין רכבו שניהם על הנראטיב הזה, הראשון באופן מובלע ועם טוויסט היי-טקי מעודכן, ואילו האחרון, שציפה שהניצוץ היהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד מתוך תנועת "מנהיגות יהודית" (שם הארגון אומר הכל), החליט הפעם לרוץ לבד ולהוסיף ליברטריאניות כפיתיון. שניהם כזכור לא רק שלא הגיעו להנהגה, אלא אפילו את אחוז החסימה לא עברו. "העם" דחה בשתי ידיים את האופציה להנהגה סרוגת כיפה והצביע בהמוניו לחילונים מובהקים.

נראה שהמפלגות הציוניות-דתיות הפנימו את המסר. סקרים שהוצגו בפניהם הראו שאישה חילונית שהיתה מחליפה ברגע את המקום הראשון במפלגתם לטובת המקום העשרים בליכוד מביאה יותר מנדטים מכל מועמד סרוג כיפה שומר תורה ומצוות. "העם" לא מתלהב מהם. למגזר שביסס את הן את תקוותיו והן את מדיניותו על הרצון "להתנחל בלבבות" מדובר בבשורה מזעזעת. העמדת איילת שקד בראש המפלגה מבשרת השלמה מובלעת עם קיצו של החלום, או לפחות דחייתו למועד בלתי ידוע.

אמנם על דבר אחד עדיין יש להקפיד: בהרמת הכוסית שתפתח את מסע הבחירות של המפלגה על שקד להיזהר שלא למזוג את היין לכוסות חברי המפלגה, משום שבהיותה מחללת שבת בפרהסיה שומרי מצוות לא יוכלו לשתותו. ואם גם תוכל להימנע מלשאת קולה בשיר – תבוא עליה הברכה.

מתוך אתר הארץ

פורסם במדור הדעות של הארץ

חזון התיאוקרטיה היהודית

"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה", הבטיח ביום שני ראש הממשלה נתניהו, ולשם שינוי צדק. מדינת הלכה לא תהיה, ומדינת הלכה מעולם לא היתה. בימי דוד המלך לא רק שלא היתה הלכה, אלא אפילו ספר דברים טרם נכתב. לכשהיתה הלכה, עם חתימת המשנה במאה השניה לספירה, כבר לא היתה ממלכה עצמאית לישראל. בין לבין ממלכת החשמונאים דאגה להפנים תפיסות הלניסטיות (אריסטובולוס והורקנוס אינם שמות עבריים), לרדוף את חז"ל ולהוציאם להורג.

כשהוא מדבר על הפיכת מדינת ישראל למדינה שמתנהלת "כמו בימי דוד המלך" חה"כ בצלאל סמוטריץ' מתכחש אפוא לפרטים היסטורים אלה ואחרים. אין זה פלא: בורות היסטורית היא תנאי הכרחי לכל חזון פונדמנטליסטי. כמו עבור שאיפות תיאוקרטיות אחרות, מהרפובליקה האסלאמית של איראן, דרך "המדינה המוסלמית" של דאעש ועד חזונות "האומה ההינדית" של הלאומנים הדתיים בהודו, הניסיון לדמיין שלטון מודרני המבוסס על חוקי הדת תלוי תמיד בהמצאת עבר פיקטיבי ובמאמצים לא קטנים של שכנוע עצמי. לכאורה אם רק נתאים ונשכלל פרטים פה ושם יהיה אפשר להעתיק ולהדביק מוסדות ותפיסות מהעבר הרחוק. זה אף פעם לא עובד, ולא רק מפני שמתבססים על מיתולוגיה. זה לא עובד מפני שזה מתעלם מהשינויים המפליגים שהתרחשו במצב האנושי.

לא שלא קמו לנו רבנים שניסו לשרטט כיצד תיראה מדינת הלכה מודרנית. במאה העשרים הרב שאול ישראלי עסק בכך, הרב נפתלי בר אילן הקדיש ארבעה כרכים ל"משטר ומדינה בישראל על פי התורה", הרב א"י ולדינברג כתב על "הלכות מדינה", השופט מנחם אלון הקיף את נושא "המשפט העברי", ואם נקפוץ קדימה הרי שרק לפני שנה יצא לאור הספר "מדינה כהלכה" של הרב עדו רכניץ. אולם איש לא הצליח ליצור מסגרת שנתפשת כריאלית על ידי יותר מקומץ משוגעים לדבר.

זה לא במקרה. הבעיה בהלכה כפי שהיא כיום איננה שחוקיה מוזרים או לא מעודכנים. נכון, העונש על גנבה הוא קנס של כפליים מערך הפריט הגנוב, עונש מגוחך שיאפשר לכל אדם אמיד לגנוב כאוות נפשו. נכון, ההלכה אינה מתירה לנשים להעיד או לשפוט, קביעה שמעליבה את האינטליגנציה של כל אדם חושב. פרטים כאלה אפשר לכאורה לשנות ולעדכן. הבעיה המהותית היא התפיסה הבסיסית של ההלכה לגבי האדם. שכן על פי ההלכה האדם נידון לציות לחוק האלוהי ואין לו שום לגיטימציה לבחור שלא לעשות כן.

במילים פשוטות, ההלכה ממעיטה מחשיבות האוטונומיה של הפרט. כפיית קיום מצוות היא חלק מההלכה, ואין זה מקרה שההלכה מתירה הן עבדות והן פדופיליה. כאשר תפיסת הפרט כסובייקט אוטונומי אינה עיקרון חד משמעי ממילא אפשר לקבל את שעבוד הזולת, וכאשר הבחירה וההסכמה אינן התנאי ההכרחי ליחסי מין אין פלא שמתירים מין עם מי שאינו יכול לבחור (ומאידך פוסלים יחסים בהסכמה בין בני אותו מין).

לתקופתו היה הדין העברי מערכת חוק מתקדמת ונאורה, והמסורת היהודית הביאה לעולם עקרונות רבים שתרמו בסופו של דבר להומניזם ולליברליזם המודרניים. אולם כיום ההלכה עומדת במתח מהותי עם תפיסות מודרניות של אנושיות וחירות. כמחוייבות אישית וקהילתית ההלכה עשויה להוות אורח חיים משמעותי ועמוק, אולם לא ניתן לדבר על מדינה הפועלת על פי ההלכה בלי לדבר בד בבד על כפיה דתית. ואכן, הרב ולדינברג היה תומך מוצהר בתיאוקרטיה, וגם בספרו של רכניץ, שיצא כאמור רק לפני שנה, מובהר שבמדינת ההלכה לא יתקיים חופש דת.

אגב, לא צריך גם להפליג לתסריטים של דיסטופיה הלכתית כדי להבין שלא כדאי לנסות את דרכו של סמוטריץ'. מספיק להתבונן במערכות הישראליות בהן ניתן כבר כיום כוח לממסד האורתודוקסי. דיני נישואין וגירושין, בהם יש לרבנות הראשית בישראל מונופול חוקי, הפכו למנגנון של עוול וכפייה. זוגות חילונים נכפים להתחתן שלא כפי אמונתם, נשים מופלות לרעה הן תחת החופה והן בדיני גירושין, ובתי דין רבניים מתעמרים בנידונים לפניהם. גם ללא השחיתות והנפוטיזם שהרבנות מציגה לראווה היא היתה משניאה עצמה על כלל הציבור פשוט משום שמצפון המודרני מתקומם כנגד כפייה ואפליה.

חה"כ סמוטריץ', שפרסם לפני שנתיים את "תוכנית ההכרעה", בה האוכלוסייה הפלסטינית נדרשת להסכין לקיום כנתינים או לבחור בין הגירה למוות, כבר הוכיח בעבר שעקרונות הדמוקרטיה הם ממנו והלאה. אין זה מקרה שהוא זה שעומד בראש החץ התיאוקרטי. החרד"ל, המהווים כשני אחוז בלבד מהאוכלוסייה היהודית, מבוסמים מהכוח הפוליטי שניתן להם על ידי בנימין נתניהו וסבורים בטעות שעת רצון היא גם לרעיונותיהם הפונדמנטליסטים. אולם הצבתם במוקדי קבלת החלטות תביא באופן ברור לכפייה דתית ולצמצום החופש האזרחי בישראל.

"יש גם מקום רב לדמוקרטיה במשפט התורה", ניסה סמוטריץ' להרגיע אחרי דבריו על מלכות בית דוד המתקרבת. אולם אין זה נכון. יש מקום למשפט התורה בדמוקרטיה, לא להפך. מערכת היחסים היא תמיד חד כיוונית, משום שתפיסה אחת סובלנית באופן מהותי ועומדת על זכויות הפרט וחופש הדת, ותפיסה אחרת – לא. אם סמוטריץ' וחבריו יקבלו את הכוח שהם שואפים לו כולנו ניווכח בכך.

Capture1

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

פייגלין ופיתויי שיח החירות

קשה להיות שמרן בזמננו. נהמות המצ'יזמו מהציונות הדתית ומהימין המסורתי בישראל מכסות, כפי שניתן להבין בלי מאמץ רב, על חוסר ביטחון עמוק. העולם בורח מהם, המציאות מתרוצצת ככספית תחת רגליהם. רק לפני עשרים שנה הם חלקו עם כל העולם ואשתו את התפיסה הפשוטה שנישואים הם בין גבר לאישה. כיום העולם ואישו במקום אחר, והם בחרדה. הדת הממוסדת גם היא במשבר, ומספרם שלה-nones, אותם בני-בלי-דת, הולך ועולה ברחבי המערב. מוסדות ותיקים כמשפחה, פרטיות ומקום עבודה משנים את פניהם במהירות. התנודות והעוויתות שעוברת החברה המערבית יכולות להוציא כל אחד משלוותו, לא כל שכן מי שמתנגד להן עקרונית.

אפשר להאריך ברשימת האתגרים שמציב המערב המודרני לאדם המסורתי, אולם המאבק האמיתי מתחולל לא בשדה החברתי, אלא בזה הנפשי. המשבר האמיתי אינו בינם לבין החברה המערבית, אלא בינם לבין עצמם. השיח האינדיבידואליסטי, המדגיש אוטונומיה, הנושא את החירות האישית כגביע קדוש, המציע הגשמה עצמית כאידיאל עליון, ההיגיון המבכר את הפרט על פני החברה ואת הסובייקטיבי על פני האובייקטיבי, המבטיח לפרט את זכויותיו וחירויותיו והמגביל את החברה ביכולתה להתערב בחייו – הליברליזם, בקיצור – שובה גם את ליבם.

ובאמת, איך אפשר היום להתנגד לליברליזם? מי מסוגל לטעון שלאדם לא מגיעות זכויות? מי יטען שמותר לחברה לכפות על מי מפרטיה לעשות כרצונה ובניגוד לרצונו? מי יתעקש שחירות אישית, המובנת כאוטונומיה ("חירות שלילית" כמאמר ישעיהו ברלין) אינה מצרך יסוד המגיע לכל? הטענות האלה נשמעו קשות לעיכול כבר במאה ה-19. אחרי זוועות הפשיזם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע קיצן. גם השמרנים של היום כבר לא שם.

זה הרקע (אמנם, לא היחיד) שמתוכו צומח אימוץ הנאו-ליברליזם ואף הליברטריאניזם בקרב הציונות הדתית בזמן הזה. בעוד שבעבר החזיקו חובשי הכיפה הסרוגה בתפיסות סוציאליסטיות (הפועל-מזרחי, הקיבוץ הדתי), כיום, אחרי התפרקותן של מסגרות אידיאולוגיות קולקטיביסטיות כתנועת המזרחי או כמשיחיות מבית מדרשם של הרבנים קוק, עושה שם הליברליזם הכלכלי נפשות.

החיבור בין שמרנות חברתית לליברליזם כלכלי אינו חדש, אבל זה לא הופך אותו ליותר הגיוני. שתי תפיסות הלא מוליכות לכיוונים הפוכים. השמרנות להעצמת החברה, הקפיטליזם להעצמת האינדיבידואל. אירווין קריסטול, מאבות הנאו-קונסרבטיבים, עמד על הנקודה כשקבע כי "הכאוס הרוחני הפנימי של זמננו, שנוצר על ידי הדינמיקה של הקפיטליזם […] מוליד מספר עצום של 'נשמות חופשיות' המרוקנות מתוכן מוסרי".

הברית המגושמת בין השמרנות לקפיטליזם נולדה מצורך פוליטי (אלו הכוחות שהתאספו מול הליברליזם החברתי בעל הנטיות הפרוגרסיביות והסוציאליסטיות), אולם לא פחות מכך מהפיתוי של השמרנים לאמץ צד אינדיבידואלי. הם לא רק טרחנים יבשים שעומדים מול ההיסטוריה וצועקים "עצרי!". הנה כי כן, גם הם בעד חירות, גם הם תומכים באוטונומיה של הפרט, גם הם בעד זכויות, לא רק חובות!

אין זה מקרה שכאשר השתלט נפתלי בנט על המפד"ל הוא דאג למחוק מחוקת המפלגה את השאיפה ל"תחיקה סוציאלית" והכניס אליה את הצירוף הקדוש "כלכלה חופשית". משהו חדש ואינדיבידואלי מתחיל. קידום האג'נדה הנאו-ליברלית הביא לבנט ולשקד אהדה רבה, בעיקר בקרב צעירי הציונות הדתית. ואולם אחת מסגולותיו האנטי-שמרניות של הקפיטליזם היא השאיפה המתמדת לחידוש. מה פואטי אפוא שצעירי הציונות הדתית מחליפים כעת את המוצר שאך מעט התיישן במודל חדש. כך שותה משה פייגלין לרוויה את המנדטים של בנט ושקד ומוריד אותם לסף אחוז החסימה.

ללא ספק, פייגלין מביא את המיזוג המאולץ בין שמרנות לליברטריאניזם לשיא אבסורדי חדש. מצד אחד הוא מחזיק בגישה פונדמנטליסטית אל הר הבית, קובע שזהות יהודית היא יהדות אורתודוקסית ונחוש להעצים את כוחה של הרבנות הראשית, מצד שני הוא מתעקש שכל אזרח ייהנה מחירות מלאה ויוכל לעשות כרצונו. מצד אחד במצע 'זהות' כתוב כי המפלגה "מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה", מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה".

אל תחפשו היגיון. זה לא מסתדר כי לא אמור להסתדר. הסתירה כאן היא מובנית. היא אינה בעיה, אלא אמצעי המאפשר להמוני צעירים שומרי מצוות לנהור אל המפלגה. שהרי הם נהנים מכל העולמות: גם ימין קיצוני אורתודוקסי בלתי מתפשר, וגם "חירות לכל". גם שמרנות חברתית ואפליית לא-יהודים, לא-אורתודוקסים ולא-הטרוסקסואלים, וגם הבטחה לשמירת זכויות הפרט. מובן שבפועל בכל מקום שיהיה צורך בהכרעה תגבר השמרנות על הפסאודו-ליברליות, אבל בינתיים אפשר לחגוג כאילו אנחנו שמאלנים.

הנה העניין: שומרי מצוות רבים רוצים להיות אינדיבידואלים חופשיים/אוטונומיים כפי האידיאל במערב. המתח בין שאיפתם זו לחייהם הכפופים למערכת מסורתית, הטרונומית, הוא רב, וככל שהם אדוקים יותר הדיסוננס קשה יותר. פייגלין מציע להם תחבולה מתוחכמת: על ידי תליית הסמכות החיצונית-דכאנית בממשלה, ועל ידי ההבטחה להוריד אותה מעל הגב שלנו, הוא מייצר שיח של חירות שהם שמחים לאמץ.

לא המסורת מגבילה אותנו, מסתבר, אלא המדינה. היא הבעיה, ואנחנו אלה שמביאים את בשורת החירות השלמה. פתאום דווקא הם אבירי זכויות הפרט והחופש. פתאום דווקא הם מכריזים "שכל אחד יעשה מה שבא לו", משל היו היפים בשנות השישים. הפיתוי הוא גדול וההקלה עצומה. הם כבר לא אלה שאומרים אסור, הם אלה שאומרים מותר.

פייגלין אינו יותר מאילוסטרציה קיצונית לאופנת הליברטריאניות של הציונות הדתית. התפיסה הזו מאפשרת לשומרי מצוות ימנים להרגיש סוף כל סוף "בצד הנכון", הצד של הקוראים לדרור. אנו עדים לאימוץ נלהב של מודל האינדיבידואל המערבי, ובסופו של דבר מדובר בחילון. ניכר כאן מיאוס מהמודל ההלכתי של "נעשה ונשמע", של ציות וכניעה אל מול סמכות חיצונית. התפיסה המסורתית הזאת אינה מספקת מבחינת האטרקטיביות שלה, מבחינת הזהות שהוא נותנת ומודל האדם שהיא מכוננת.

הדור הצעיר של הציונות הדתית מחפש משהו אחר. כרגע פייגלין מציע להם אותו. בעתיד הדיבורים הנלהבים על "חירות" ייקחו אותם למחוזות אחרים.

דיון ביני ובין פייגלין על משבר הכותל, לחצו לקישור

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’