ציונות דתית

העם כבר לא מחכה להם

לא במפץ, אלא ביבבה נסתם השבוע הגולל על החלום הציוני-דתי בדבר ערגתם של החילונים להנהגה סרוגת כיפה. העמדתה של אישה חילונית בראש איחוד המפלגות הציוניות-דתיות, ועוד יותר מכך ההפנמה שיותר מכל שומרי המצוות היא היכולה להביא את מספר הקולות הגדול ביותר, מסמן את זניחתה של אותה יומרה יהירה, של אותו נראטיב מחמיא על פיו אם רק יקבלו הזדמנות יעדיפו החילונים הנהגה ציונית דתית.

את עלייתה של תפיסה זו לפני השטח אפשר למקם בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, במעבר הדורי והרעיוני בין הציונות הדתית של 'המזרחי' לציונות הדתית הקוקיסטית. גוש אמונים צייר את המתנחלים הראשונים כממשיכיהם של חלוצי דגניה ועמק יזרעאל. מייבשי הביצות החילונים אמנם הניחו את הקרקע, אבל גם השתקעו בה והתעייפו, ואילו המתנחלים הרימו את מקל השליחים הנשמט והמשיכו את המרוץ.

אולם לרעיון הזה שורשים קדומים יותר. למעשה, כבר בסוף שנות החמישים הסיק שבתי בן דב, משפטן בעל תשובה שהיה לתיאולוג ציוני-דתי מבריק, שהציונות החילונית אינה הצלתה של היהדות אלא נקודת שברונה. התנכרותה למסורת מבשרת את חדלונה של הציונות, והמדינה החילונית אחת דינה לקרוס תחת ריקנות ערכיה. רק עירוי רעיוני מתוך "היהדות הדתית", כלשונו, יכול להושיע ולהביא את "הגרעין המהפכני" הנדרש להמשכיות ולגאולה.

במקביל, מה שכונה "סיעת הצעירים" של המפד"ל, אשר בין מנהיגיה זבולון המר, ערערו על חשיבות "הברית ההיסטורית" עם מפא"י, החלו להחצין יומרות להנהגת המדינה ודחקו בדור המנהיגות המבוגר יותר והיוני מבחינה מדינית לגבש תוכנית פוליטית להעצמת אופיה התורני של המדינה.

מעט מאוחר יותר הביאו כידוע תוצאות מלחמת ששת הימים, שנתפסו כהתערבות ישירה, גאולית, של האל בהיסטוריה, לאימוץ הולך וגובר של תפיסות קוקיסטיות בקרב הציונות הדתית. תורתו המשיחית של הראי"ה קוק, שנוצקה בתבנית לאומנית על ידי בנו, הרצי"ה קוק, הציגה את החילונים כעושי דברו הבלתי-מודעים של שר ההיסטוריה, המכינים את היסודות למדינה שאינה אלא "יסוד כסא ה' בעולם".

מגמות נבדלות אלה, שאינן אלא תגובות שונות למציאות הפרדוקסלית מבחינה מסורתית בה המדינה היהודית היא גם מדינה חילונית, השתרשו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הטראומה של המלחמה והאכזבה מן המנהיגות המפא"יניקית הוותיקה הזינו את הקונספציה כי תם זמנה של הציונות החילונית, וכי סוף סוף הגיעה העת של הציונות הדתית להתוות את הדרך.

אז התגבש הנראטיב על פיו סרוגי הכיפה מגיעים בדיוק בזמן על מנת להרים את סוכת דוד הנפולה (מדינת ישראל) הנשענת על כלונסאות רעועים (הציונות החילונית) ומאבדת תקווה וכוח. הסרוגים, היונקים את כוחם וצדקת דרכם לא ממשפט העמים (הרצל) או מזכויות היסטוריות (בן גוריון), אלא מהבטחה אלוקית, יביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת – כלומר אל הגאולה השלמה.

והנה הקץ': עובדת היותם מיעוט אינה אמורה להפריע, שכן בראותם את הצעירים הערכיים החיים על פי התורה יתעורר הניצוץ היהודי בתוככי נשמתם של המוני בית ישראל החילונים, והם יבינו כי בדיוק להנהגה אמונית שכזו הם ערגו כל חייהם. או אז יוכתרו חובשי הכיפה למנהיגי ישראל ויחלצו את המדינה לא רק ממשבריה הפוליטיים, אלא בראש ובראשנה ממשבריה הערכיים והרוחניים.

מאז מלחמת יום הכיפורים כל אירוע שנתפס בעיני הציונות הדתית כמשבר הזריק משמעות ותוקף לתפיסה זו. הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצריים, האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן ההתנתקות, כל אלה תרמו והעצימו את הנראטיב על פיו הציונות החילונית "התעייפה", "מיצתה את עצמה", "הגיעה למבוי סתום" או פשוט "סיימה את תפקידה". כל התדרדרות כזו גם נפחה רוח בתקווה שהנה הנה, אוטוטו יבינו החילונים שהגיע הזמן להתייאש מעצמם ולתת את קולם להנהגה "אמונית".

הבחירות האחרונות ריסקו את התקווה הזאת לחתיכות קטנות. נפתלי בנט ומשה פייגלין רכבו שניהם על הנראטיב הזה, הראשון באופן מובלע ועם טוויסט היי-טקי מעודכן, ואילו האחרון, שציפה שהניצוץ היהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד מתוך תנועת "מנהיגות יהודית" (שם הארגון אומר הכל), החליט הפעם לרוץ לבד ולהוסיף ליברטריאניות כפיתיון. שניהם כזכור לא רק שלא הגיעו להנהגה, אלא אפילו את אחוז החסימה לא עברו. "העם" דחה בשתי ידיים את האופציה להנהגה סרוגת כיפה והצביע בהמוניו לחילונים מובהקים.

נראה שהמפלגות הציוניות-דתיות הפנימו את המסר. סקרים שהוצגו בפניהם הראו שאישה חילונית שהיתה מחליפה ברגע את המקום הראשון במפלגתם לטובת המקום העשרים בליכוד מביאה יותר מנדטים מכל מועמד סרוג כיפה שומר תורה ומצוות. "העם" לא מתלהב מהם. למגזר שביסס את הן את תקוותיו והן את מדיניותו על הרצון "להתנחל בלבבות" מדובר בבשורה מזעזעת. העמדת איילת שקד בראש המפלגה מבשרת השלמה מובלעת עם קיצו של החלום, או לפחות דחייתו למועד בלתי ידוע.

אמנם על דבר אחד עדיין יש להקפיד: בהרמת הכוסית שתפתח את מסע הבחירות של המפלגה על שקד להיזהר שלא למזוג את היין לכוסות חברי המפלגה, משום שבהיותה מחללת שבת בפרהסיה שומרי מצוות לא יוכלו לשתותו. ואם גם תוכל להימנע מלשאת קולה בשיר – תבוא עליה הברכה.

מתוך אתר הארץ

פורסם במדור הדעות של הארץ

חזון התיאוקרטיה היהודית

"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה", הבטיח ביום שני ראש הממשלה נתניהו, ולשם שינוי צדק. מדינת הלכה לא תהיה, ומדינת הלכה מעולם לא היתה. בימי דוד המלך לא רק שלא היתה הלכה, אלא אפילו ספר דברים טרם נכתב. לכשהיתה הלכה, עם חתימת המשנה במאה השניה לספירה, כבר לא היתה ממלכה עצמאית לישראל. בין לבין ממלכת החשמונאים דאגה להפנים תפיסות הלניסטיות (אריסטובולוס והורקנוס אינם שמות עבריים), לרדוף את חז"ל ולהוציאם להורג.

כשהוא מדבר על הפיכת מדינת ישראל למדינה שמתנהלת "כמו בימי דוד המלך" חה"כ בצלאל סמוטריץ' מתכחש אפוא לפרטים היסטורים אלה ואחרים. אין זה פלא: בורות היסטורית היא תנאי הכרחי לכל חזון פונדמנטליסטי. כמו עבור שאיפות תיאוקרטיות אחרות, מהרפובליקה האסלאמית של איראן, דרך "המדינה המוסלמית" של דאעש ועד חזונות "האומה ההינדית" של הלאומנים הדתיים בהודו, הניסיון לדמיין שלטון מודרני המבוסס על חוקי הדת תלוי תמיד בהמצאת עבר פיקטיבי ובמאמצים לא קטנים של שכנוע עצמי. לכאורה אם רק נתאים ונשכלל פרטים פה ושם יהיה אפשר להעתיק ולהדביק מוסדות ותפיסות מהעבר הרחוק. זה אף פעם לא עובד, ולא רק מפני שמתבססים על מיתולוגיה. זה לא עובד מפני שזה מתעלם מהשינויים המפליגים שהתרחשו במצב האנושי.

לא שלא קמו לנו רבנים שניסו לשרטט כיצד תיראה מדינת הלכה מודרנית. במאה העשרים הרב שאול ישראלי עסק בכך, הרב נפתלי בר אילן הקדיש ארבעה כרכים ל"משטר ומדינה בישראל על פי התורה", הרב א"י ולדינברג כתב על "הלכות מדינה", השופט מנחם אלון הקיף את נושא "המשפט העברי", ואם נקפוץ קדימה הרי שרק לפני שנה יצא לאור הספר "מדינה כהלכה" של הרב עדו רכניץ. אולם איש לא הצליח ליצור מסגרת שנתפשת כריאלית על ידי יותר מקומץ משוגעים לדבר.

זה לא במקרה. הבעיה בהלכה כפי שהיא כיום איננה שחוקיה מוזרים או לא מעודכנים. נכון, העונש על גנבה הוא קנס של כפליים מערך הפריט הגנוב, עונש מגוחך שיאפשר לכל אדם אמיד לגנוב כאוות נפשו. נכון, ההלכה אינה מתירה לנשים להעיד או לשפוט, קביעה שמעליבה את האינטליגנציה של כל אדם חושב. פרטים כאלה אפשר לכאורה לשנות ולעדכן. הבעיה המהותית היא התפיסה הבסיסית של ההלכה לגבי האדם. שכן על פי ההלכה האדם נידון לציות לחוק האלוהי ואין לו שום לגיטימציה לבחור שלא לעשות כן.

במילים פשוטות, ההלכה ממעיטה מחשיבות האוטונומיה של הפרט. כפיית קיום מצוות היא חלק מההלכה, ואין זה מקרה שההלכה מתירה הן עבדות והן פדופיליה. כאשר תפיסת הפרט כסובייקט אוטונומי אינה עיקרון חד משמעי ממילא אפשר לקבל את שעבוד הזולת, וכאשר הבחירה וההסכמה אינן התנאי ההכרחי ליחסי מין אין פלא שמתירים מין עם מי שאינו יכול לבחור (ומאידך פוסלים יחסים בהסכמה בין בני אותו מין).

לתקופתו היה הדין העברי מערכת חוק מתקדמת ונאורה, והמסורת היהודית הביאה לעולם עקרונות רבים שתרמו בסופו של דבר להומניזם ולליברליזם המודרניים. אולם כיום ההלכה עומדת במתח מהותי עם תפיסות מודרניות של אנושיות וחירות. כמחוייבות אישית וקהילתית ההלכה עשויה להוות אורח חיים משמעותי ועמוק, אולם לא ניתן לדבר על מדינה הפועלת על פי ההלכה בלי לדבר בד בבד על כפיה דתית. ואכן, הרב ולדינברג היה תומך מוצהר בתיאוקרטיה, וגם בספרו של רכניץ, שיצא כאמור רק לפני שנה, מובהר שבמדינת ההלכה לא יתקיים חופש דת.

אגב, לא צריך גם להפליג לתסריטים של דיסטופיה הלכתית כדי להבין שלא כדאי לנסות את דרכו של סמוטריץ'. מספיק להתבונן במערכות הישראליות בהן ניתן כבר כיום כוח לממסד האורתודוקסי. דיני נישואין וגירושין, בהם יש לרבנות הראשית בישראל מונופול חוקי, הפכו למנגנון של עוול וכפייה. זוגות חילונים נכפים להתחתן שלא כפי אמונתם, נשים מופלות לרעה הן תחת החופה והן בדיני גירושין, ובתי דין רבניים מתעמרים בנידונים לפניהם. גם ללא השחיתות והנפוטיזם שהרבנות מציגה לראווה היא היתה משניאה עצמה על כלל הציבור פשוט משום שמצפון המודרני מתקומם כנגד כפייה ואפליה.

חה"כ סמוטריץ', שפרסם לפני שנתיים את "תוכנית ההכרעה", בה האוכלוסייה הפלסטינית נדרשת להסכין לקיום כנתינים או לבחור בין הגירה למוות, כבר הוכיח בעבר שעקרונות הדמוקרטיה הם ממנו והלאה. אין זה מקרה שהוא זה שעומד בראש החץ התיאוקרטי. החרד"ל, המהווים כשני אחוז בלבד מהאוכלוסייה היהודית, מבוסמים מהכוח הפוליטי שניתן להם על ידי בנימין נתניהו וסבורים בטעות שעת רצון היא גם לרעיונותיהם הפונדמנטליסטים. אולם הצבתם במוקדי קבלת החלטות תביא באופן ברור לכפייה דתית ולצמצום החופש האזרחי בישראל.

"יש גם מקום רב לדמוקרטיה במשפט התורה", ניסה סמוטריץ' להרגיע אחרי דבריו על מלכות בית דוד המתקרבת. אולם אין זה נכון. יש מקום למשפט התורה בדמוקרטיה, לא להפך. מערכת היחסים היא תמיד חד כיוונית, משום שתפיסה אחת סובלנית באופן מהותי ועומדת על זכויות הפרט וחופש הדת, ותפיסה אחרת – לא. אם סמוטריץ' וחבריו יקבלו את הכוח שהם שואפים לו כולנו ניווכח בכך.

Capture1

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

פייגלין ופיתויי שיח החירות

קשה להיות שמרן בזמננו. נהמות המצ'יזמו מהציונות הדתית ומהימין המסורתי בישראל מכסות, כפי שניתן להבין בלי מאמץ רב, על חוסר ביטחון עמוק. העולם בורח מהם, המציאות מתרוצצת ככספית תחת רגליהם. רק לפני עשרים שנה הם חלקו עם כל העולם ואשתו את התפיסה הפשוטה שנישואים הם בין גבר לאישה. כיום העולם ואישו במקום אחר, והם בחרדה. הדת הממוסדת גם היא במשבר, ומספרם שלה-nones, אותם בני-בלי-דת, הולך ועולה ברחבי המערב. מוסדות ותיקים כמשפחה, פרטיות ומקום עבודה משנים את פניהם במהירות. התנודות והעוויתות שעוברת החברה המערבית יכולות להוציא כל אחד משלוותו, לא כל שכן מי שמתנגד להן עקרונית.

אפשר להאריך ברשימת האתגרים שמציב המערב המודרני לאדם המסורתי, אולם המאבק האמיתי מתחולל לא בשדה החברתי, אלא בזה הנפשי. המשבר האמיתי אינו בינם לבין החברה המערבית, אלא בינם לבין עצמם. השיח האינדיבידואליסטי, המדגיש אוטונומיה, הנושא את החירות האישית כגביע קדוש, המציע הגשמה עצמית כאידיאל עליון, ההיגיון המבכר את הפרט על פני החברה ואת הסובייקטיבי על פני האובייקטיבי, המבטיח לפרט את זכויותיו וחירויותיו והמגביל את החברה ביכולתה להתערב בחייו – הליברליזם, בקיצור – שובה גם את ליבם.

ובאמת, איך אפשר היום להתנגד לליברליזם? מי מסוגל לטעון שלאדם לא מגיעות זכויות? מי יטען שמותר לחברה לכפות על מי מפרטיה לעשות כרצונה ובניגוד לרצונו? מי יתעקש שחירות אישית, המובנת כאוטונומיה ("חירות שלילית" כמאמר ישעיהו ברלין) אינה מצרך יסוד המגיע לכל? הטענות האלה נשמעו קשות לעיכול כבר במאה ה-19. אחרי זוועות הפשיזם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע קיצן. גם השמרנים של היום כבר לא שם.

זה הרקע (אמנם, לא היחיד) שמתוכו צומח אימוץ הנאו-ליברליזם ואף הליברטריאניזם בקרב הציונות הדתית בזמן הזה. בעוד שבעבר החזיקו חובשי הכיפה הסרוגה בתפיסות סוציאליסטיות (הפועל-מזרחי, הקיבוץ הדתי), כיום, אחרי התפרקותן של מסגרות אידיאולוגיות קולקטיביסטיות כתנועת המזרחי או כמשיחיות מבית מדרשם של הרבנים קוק, עושה שם הליברליזם הכלכלי נפשות.

החיבור בין שמרנות חברתית לליברליזם כלכלי אינו חדש, אבל זה לא הופך אותו ליותר הגיוני. שתי תפיסות הלא מוליכות לכיוונים הפוכים. השמרנות להעצמת החברה, הקפיטליזם להעצמת האינדיבידואל. אירווין קריסטול, מאבות הנאו-קונסרבטיבים, עמד על הנקודה כשקבע כי "הכאוס הרוחני הפנימי של זמננו, שנוצר על ידי הדינמיקה של הקפיטליזם […] מוליד מספר עצום של 'נשמות חופשיות' המרוקנות מתוכן מוסרי".

הברית המגושמת בין השמרנות לקפיטליזם נולדה מצורך פוליטי (אלו הכוחות שהתאספו מול הליברליזם החברתי בעל הנטיות הפרוגרסיביות והסוציאליסטיות), אולם לא פחות מכך מהפיתוי של השמרנים לאמץ צד אינדיבידואלי. הם לא רק טרחנים יבשים שעומדים מול ההיסטוריה וצועקים "עצרי!". הנה כי כן, גם הם בעד חירות, גם הם תומכים באוטונומיה של הפרט, גם הם בעד זכויות, לא רק חובות!

אין זה מקרה שכאשר השתלט נפתלי בנט על המפד"ל הוא דאג למחוק מחוקת המפלגה את השאיפה ל"תחיקה סוציאלית" והכניס אליה את הצירוף הקדוש "כלכלה חופשית". משהו חדש ואינדיבידואלי מתחיל. קידום האג'נדה הנאו-ליברלית הביא לבנט ולשקד אהדה רבה, בעיקר בקרב צעירי הציונות הדתית. ואולם אחת מסגולותיו האנטי-שמרניות של הקפיטליזם היא השאיפה המתמדת לחידוש. מה פואטי אפוא שצעירי הציונות הדתית מחליפים כעת את המוצר שאך מעט התיישן במודל חדש. כך שותה משה פייגלין לרוויה את המנדטים של בנט ושקד ומוריד אותם לסף אחוז החסימה.

ללא ספק, פייגלין מביא את המיזוג המאולץ בין שמרנות לליברטריאניזם לשיא אבסורדי חדש. מצד אחד הוא מחזיק בגישה פונדמנטליסטית אל הר הבית, קובע שזהות יהודית היא יהדות אורתודוקסית ונחוש להעצים את כוחה של הרבנות הראשית, מצד שני הוא מתעקש שכל אזרח ייהנה מחירות מלאה ויוכל לעשות כרצונו. מצד אחד במצע 'זהות' כתוב כי המפלגה "מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה", מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה".

אל תחפשו היגיון. זה לא מסתדר כי לא אמור להסתדר. הסתירה כאן היא מובנית. היא אינה בעיה, אלא אמצעי המאפשר להמוני צעירים שומרי מצוות לנהור אל המפלגה. שהרי הם נהנים מכל העולמות: גם ימין קיצוני אורתודוקסי בלתי מתפשר, וגם "חירות לכל". גם שמרנות חברתית ואפליית לא-יהודים, לא-אורתודוקסים ולא-הטרוסקסואלים, וגם הבטחה לשמירת זכויות הפרט. מובן שבפועל בכל מקום שיהיה צורך בהכרעה תגבר השמרנות על הפסאודו-ליברליות, אבל בינתיים אפשר לחגוג כאילו אנחנו שמאלנים.

הנה העניין: שומרי מצוות רבים רוצים להיות אינדיבידואלים חופשיים/אוטונומיים כפי האידיאל במערב. המתח בין שאיפתם זו לחייהם הכפופים למערכת מסורתית, הטרונומית, הוא רב, וככל שהם אדוקים יותר הדיסוננס קשה יותר. פייגלין מציע להם תחבולה מתוחכמת: על ידי תליית הסמכות החיצונית-דכאנית בממשלה, ועל ידי ההבטחה להוריד אותה מעל הגב שלנו, הוא מייצר שיח של חירות שהם שמחים לאמץ.

לא המסורת מגבילה אותנו, מסתבר, אלא המדינה. היא הבעיה, ואנחנו אלה שמביאים את בשורת החירות השלמה. פתאום דווקא הם אבירי זכויות הפרט והחופש. פתאום דווקא הם מכריזים "שכל אחד יעשה מה שבא לו", משל היו היפים בשנות השישים. הפיתוי הוא גדול וההקלה עצומה. הם כבר לא אלה שאומרים אסור, הם אלה שאומרים מותר.

פייגלין אינו יותר מאילוסטרציה קיצונית לאופנת הליברטריאניות של הציונות הדתית. התפיסה הזו מאפשרת לשומרי מצוות ימנים להרגיש סוף כל סוף "בצד הנכון", הצד של הקוראים לדרור. אנו עדים לאימוץ נלהב של מודל האינדיבידואל המערבי, ובסופו של דבר מדובר בחילון. ניכר כאן מיאוס מהמודל ההלכתי של "נעשה ונשמע", של ציות וכניעה אל מול סמכות חיצונית. התפיסה המסורתית הזאת אינה מספקת מבחינת האטרקטיביות שלה, מבחינת הזהות שהוא נותנת ומודל האדם שהיא מכוננת.

הדור הצעיר של הציונות הדתית מחפש משהו אחר. כרגע פייגלין מציע להם אותו. בעתיד הדיבורים הנלהבים על "חירות" ייקחו אותם למחוזות אחרים.

דיון ביני ובין פייגלין על משבר הכותל, לחצו לקישור

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

מהמחתרת היהודית ועד לנוער הגבעות, 40 שנה של טרור יהודי

מודעה מתוך האתר של נח זבולוני. לחצו על התמונה כדי להגיע לשםב–2 ביוני 1980 נשמעו שלושה פיצוצים בשכונות הטובות־יותר של שכם, רמאללה ואל־בירה. שני מטעני חבלה שהוכנו בקפידה הצליחו לגדוע את רגליהם של ראשי שתי הערים הראשונות, השלישי התפוצץ בפניו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל אותו. האחראים לשלושת הפיגועים היו חברי המחתרת היהודית. עד שיילכדו יספיקו לרצוח ביריות שלושה סטודנטים ולפצוע 30 במכללה האיסלאמית בחברון, למלכד חמישה אוטובוסים פלסטינים במטרה לפוצצם על נוסעיהם, ולתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כפתיח לעידן הגאולה השלמה.

כל זה יתברר רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהשב"כ יתפוס אותם בשעת מעשה. עד אז הועלו ספקולציות לגבי זהות המפגעים. ישראל הראל, למשל, היה משוכנע שמדובר בעבודה פלסטינית פנימית, שנועדה להכתים את גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות. "אין זה סביר שידיים יהודיות ביצעו מעשים אלה", כתב אז ב"נקודה", הירחון שייסד וערך. לתפישה זו היו שותפים רבים בציונות הדתית. והרי איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיהודים יעסקו בטרור?

ככל שהדברים משתנים, אומרים בצרפתית, כך הם נשארים כפי שהיו. כמעט 40 שנה אחרי המאורעות ההם, ועדיין מנהיגי הציונות הדתית "לא מאמינים" ו"מסרבים לקבל" את האפשרות שאנשים מתוכם היו לטרוריסטים. אחרי יורם שקולניק, גור המל, נחום קורמן, ברוך גולדשטיין, מחתרת בת עין, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, שורפי משפחת דוואבשה, בריוני להב"ה, פורעי תג מחיר ועוד כהנה וכהנא, עדיין יכול אבי אחד החשודים ברצח עאישה א־ראבי להכריז ש"אין דבר כזה טרור יהודי". אחרי 40 שנה של טרור תוצרת עצמית, עדיין דורשים מאתנו להטיל ספק במקצועיות חקירת השב"כ, ולהאמין ש"לא יכול להיות" שמתנחלים צעירים קמו לעת לילה בישיבה ברחלים שבה למדו תורה, ויצאו לרצוח אם לשמונה.

פסיכולוגים אולי יראו בסירוב להכיר במציאות מנגנון הגנה. ציבור שרואה עצמו כערכי בצורה יוצאת דופן, ורואה בישיבתו ביהודה ושומרון מעשה של גבורה וחסד בעל משמעויות היסטוריות (ואף על־היסטוריות), לא יכול להודות שמתוך אותה התורה שמחנכת לערכים ראויים ולאהבת העם והמולדת יוצא גם טרור. ציבור כזה, אולי יאמרו, לא יכול להודות שבאובססיה שלו לאדמה ולשליטה, בעיוורון שלו לזכויות שכניו, באדנות ובגזענות שהוא אימץ ביהודה ושומרון, הוא העצים את החלקים הגרועים ביותר של המסורת היהודית, והפך אותה לסם מוות.

לא כולנו פסיכולוגים, וממילא ניתן להציע סיבות פרוזאיות הרבה יותר. הנה אחת: היכן הוא האדם שיודה בנקודת כיעורו אם איש אינו מאלץ אותו? ממשלת ישראל הרי מוכנה לעצום את עיניה. אם מאלימות כלפי שוטרים וחיילים, מהדקירה של שוטר מג"ב בפינוי האחרון (אבל לא האחרון בהחלט, כמובן) בעמונה ומהאבן בראש שקיבלה שוטרת מג"ב ביולי ליד ההתנחלות יצהר, עשו פחות עניין משלט קרטון בצורת גליוטינה — למה שמישהו יתרגש מרצח פלסטינים? ואכן, לא שמענו מילות גינוי מחברי הממשלה, ושרת המשפטים הגדילה לעשות והתגייסה אישית למען החשודים. היו בטוחים שגם אם יורשעו היא תעשה הכל על מנת לקצוב את עונשם ולחון אותם.

ולמה שיודו על האמת, הרי בכירי מנהיגיהם ורבניהם משתפים פעולה באופן אקטיבי עם הטרור. הרב חיים דרוקמן התגלה כמי שיודע להגן לא רק על עברייני מין אלא גם על חשודים בטרור, וביקש מראש הממשלה לשחרר את החשודים. הרב דוב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית ומהפוסקים ההלכתיים המוערכים כיום, נתן אישור מיוחד לנערי הגבעות מיצהר לנסוע אל החשודים ברחלים בשבת, על מנת לתדרך אותם כיצד לעמוד בחקירת שב"כ. וכי מה היא קדושת השבת לעומת הרצון לחפות על טרור יהודי? מפתה לומר שמדובר בשבתאות, אבל שבתי צבי לא רצח איש.

הנה כי כן, 40 שנה של טרור, ואין כל צורך להודות בטרור. נכון, מחבלי המחתרת היהודית שונים מאוד מהחשודים ברצח עאישה א־ראבי. הראשונים באו מלב הממסד המתנחלי, מהמעגלים הפנימיים של גוש אמונים. היו אלה אנשי משפחה מבוגרים ומחושבים, שחלקם ממלאים עד היום תפקידי מפתח בציונות הדתית. האחרונים הם צעירים תלושים, נערי גבעות המחזיקים בתפישה אנטי־ציונית ומייחלים לחורבנה של המדינה. ואולם שני קווים ישרים נמתחים בין שתי הנקודות הללו.

ראשית, מוטיב הנקמה. פעולות הטרור של המחתרת היהודית התחילו כתגובה לפיגוע בבית הדסה בחברון במאי 1980, שבו נרצחו שישה ונפצעו 16. רצח עאישה א־ראבי נעשה שלושה ימים לאחר פיגוע הירי בברקן שבשומרון, שבו נרצחו שני ישראלים, ובין החשודים דובר על הצורך בנקמה. בגלגולים שונים הנקמה כערך וכאידיאל מניעה אלימות פוליטית יהודית.

שנית, בשני המקרים רבנים עודדו את הטרור. לנערי הגבעות אין "הנהגה רבנית" של ממש, אבל הם לומדים תורה מדמויות כמו הרב יצחק גינזבורג, שמבית מדרשו יצא הספר "תורת המלך", אשר דן בדיני הריגת גויים חפים מפשע. בחוברת "ברוך הגבר" מ–1994, שבה גינזבורג מהלל את ברוך גולדשטיין ואת הטבח במערת המכפלה, הוא כותב כי "במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה — טוב שבגויים הרוג".

יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד שבו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018, לימד הרב גינזבורג בישיבת "פרי הארץ" שברחלים, מן הסתם את התלמידים שחשודים היום ברצח א־ראבי. גינזבורג קבע שם כי על רקע הטרור הפלסטיני יש צורך ב"פעולת תגמול קשה" על ידי "אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". לאחר פרסום הדברים גיבה שר החינוך בנט את הרב גינזבורג. גינזבורג חי בכפר חב"ד ומלמד בכל רחבי הארץ.

לחברי המחתרת היהודית דווקא היתה הנהגה רבנית. על פי עדותו של אחד מחברי המחתרת, מנחם לבני, בישיבה שהתכנסה לאחר הפיגוע בבית הדסה כדי לדון ב"פעולות נקם" השתתפו הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן ודוב ליאור. כן, אותו דוב ליאור. על פי לבני, "הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולות פיגוע המוני בנפש… בהמשך פנה אלי הרב ולדמן, לאחר הישיבה, וביקש להיות שותף אישית בפיגוע".

הדברים כתובים, גלויים לכל, בעמוד 204 בספרו של חגי סגל, גם הוא מחברי המחתרת, "אחים יקרים". הספר ראה אור ב–1987. מאז הרב לוינגר מת בשלווה בביתו, הרב ולדמן חי בשלום בחברון, והרב ליאור חי ומכשיר חילול שבת על מנת לחמוק מהחוק. לא נעשה ולא ייעשה להם דבר. הרי אין טרור יהודי.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסק בעבר, שאין צורך להרוס בתי מחבלים יהודים. "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים", כתב סולברג. זאת מפני שבמגזר היהודי קיים "גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר". אחרי התמיכה של גדולי הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית בחשודים ברצח א־ראבי, אחרי שרשויות החוק מאפשרות לרבנים כמו ליאור להמשיך לתמוך אקטיבית בחשודים בטרור, לפחות מהקביעה הזאת אפשר להיפרד.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

הברית החדשה–ציונות דתית ונצרות אוונגליסטית

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו", קובעים חז"ל, "צפה לרגליו של משיח". מכיוון שטבען של מלכויות להתגרות זו בזו, נמצא שרגליו של משיח, לשמחתם של המשיחיים, מהלכות בינינו כמעט תמיד. ממילא מובן שכאשר נשיא ארצות הברית מתגרה באיראן ומעביר שגרירותו לירושלים המשיח בדרך. זה מובן לחה"כ סמוטריץ' שסבור ש"טראמפ הוא חלק מתהליך החזרת השכינה לציון", וזה ברור לסגן שר הביטחון אלי בן דהן שקבע שמדובר ב"פעמי משיח".

טראמפ ככורש המודרני, משיח ה'אם כי אולי יש לשאול – איזה משיח? עבור אנשי הדת שהבית הלבן שלח אל הטקס די ברור שמדובר בג'יזס. בשביל מי שאינו אדם מאמין זה כנראה פרט שולי – מה נפקא מינה לו אם לא יבוא זה או לא יבוא ההוא. אולם מה שמפתיע הוא שנראה שגם למאמינים זה הפעם לא משנה.

מרתק היה לעבור על עיתוני סוף השבוע של הציונות הדתית ולחזות בכך. ב'בשבע' החרד"לי, לבד מהערה אחת קטנה, פשוט התעלמו מכל הזווית הנוצרית-האוונגליסטית. ב'מקור ראשון' הגדילו לעשות: בעוד העורך חגי סגל כותב כי מדובר "בהתגשמות בהירה של חזון הנביאים", סגניתו אורלי גולדקלנג הקדישה את טורה לשינוי הכולל שעבר על "הנצרות", שפעם רדפה וכעת מהללת אותנו, ואילו הטור של הכתב אריאל שנבל היה כולו כתב הגנה לאוונגליסטים, שעל פיו אך ורק אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי.

יש לומר, האוונגליסטים באמת אוהבים אותנו, אם כי לא תמיד זו אהבה שאינה תלויה בדבר. על פי סקר שנערך בדצמבר האחרון 52% מהאוונגליסטים מציינים שאחת הסיבות לתמיכה בישראל היא משום ש"ישראל חשובה למימוש הנבואות של כתבי הקודש" – נבואות קץ הימים. 12% מהאוונגליסטים ציינו סיבה זו כסיבה החשובה ביותר לתמיכתם.

האוונגליסטים, המהווים כ-25% מאוכלוסיית ארה"ב, הם פלח אוכלוסייה מגוון מאוד, ורבים ביניהם חיים את חייהם בלי מחשבה שניה על מדינת ישראל. אולם חלק גדול מהם הם "נוצרים ציונים", ובין אלה נמצאים אותם אוונגליסטים העוקבים בדריכות אחר כל התפתחות מדינית בישראל. עבורם כל תנועה פוליטית כאן מתורגמת לתזוזה שמימית בהיכלות הנצח. התנועות הנכונות, הם בטוחים, יביאו את הגאולה, לא לפני שנאלץ להתייסר בפורענויות מלחמת גוג ומגוג.

רצה הגורל – או ידה של ההשגחה האלוהית – ודווקא את הקיצונים ביותר מבין האוונגליסטים המשיחיים הזמין טראמפ לפתיחת השגרירות בירושלים. רוברט ג'פרס, שפתח את הטקס, הכריז בספרו 'הספירה לאחור לאפוקליפסה' מ-2015 כי ישו בדרכו לשבת על כס מלכותו של דוד, וכי "יחזקאל ל"ח מתאר את פלישת האומות מצפון ומזרח לישראל לתוכה". ג'ון הייגי, שחתם את הטקס, כתב כבר ב-2006 כי "הדו-קרב הגרעיני עם איראן הוא ודאי. המלחמה העצומה במזרח התיכון תאסוף את העולם אל ארמגדון."

העובדה שדווקא מנהיגים דתיים שמאחלים לנו מלחמה קרובה נבחרו כאורחי הכבוד בטקס בירושלים היא אילוסטרציה פורה לשני תמורות משמעותיות העוברות עלינו בזמן הזה. ראשית, השפעתה הגוברת של פוליטיקה משיחית לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית. המטיפים הלוחשים באוזני טראמפ אינם אותם שמרנים מוכרים שמבקשים "ערכי משפחה", אלא מחשבי קיצים המשוכנעים שטראמפ הוא כורש, ראש האיחוד האירופי יהיה האנטיכריסט ושאחרי מלחמת גוג ומגוג ישו ימלוך מהר הבית. הם קונים את לבו של הנשיא במחמאותיהם (הייגי אמר לפני שבוע שטראמפ "ייזכר גם בעוד אלף שנים") ומכוונים אותו למימוש חזונותיהם.

ודוק: אותה דתיות משיחית לא זכתה למידת השפעתה משום שנציג מתוכה נבחר להנהיג. ישראל וארצות הברית מונהגות על ידי אתאיסטים ידועים שעברו כל אחד, אם להתנסח במתינות, על אי אילו דיברות. ניתן גם לומר בביטחון כי לנציגי המשיחיים לא היה מעולם סיכוי לזכות ברוב הקולות במדינותיהם. השפעתם נגזרת מתוך המוטיבציה העצומה שמתוכה הם פועלים ומקרבתם למנהיגים הנבחרים. זה כמובן לגיטימי לחלוטין. זה גם מראה על נחישותה של הדת לא רק שלא להיעלם במאה ה-21, אלא גם להשפיע באופן מכריע על המרחב הציבורי.

תהליך משמעותי שני הוא הברית החדשה בין הציונות הדתית לנצרות, כמוה לא היתה בהיסטוריה היהודית. העובדה שמנהיגי ועיתוני המגזר מתעלמים במודע הן מהנבואות האפוקליפטיות של הנ"ל, הן מתחזיותיהם על התנצרות היהודים והן מההיסטוריה הבעייתית, בלשון המעטה, בין הנצרות ליהדות אינה רק עניין של אופרטוניזם ציני. מכיוון שאותם סרוגי-כיפה פוסלים, מחרימים ומבזים מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים מתברר שהמישור המדיני-פוליטי הפך עבורם לעקרוני ומשמעותי הרבה יותר מזה המסורתי-דתי, אף מזה המשפחתי-אתני.

לעומת האוונגליסטים, יהודים רפורמים חולקים עמם שיעור גדול הרבה יותר של מסורת, תיאולוגיה והיסטוריה, אולם הם מעדיפים את הראשונים מפני שכמוהם גם הם ניצבים כנגד תפיסות חברתיות פרוגרסיביות ומחזיקים בעמדות פוליטיות ניציות. שמרנות ומשיחיות הופכות למסגרת תיאולוגית חדשה, המאחדת בין לאומנים ומשיחיים, יהודים ונוצרים. הבדלים אמוניים ופולחניים נשכחים ופוליטיקה מחליפה מסורת כיסוד העיקרי של הזדהות.

שני תהליכים אלה קשורים זה לזה, ומביאים לידי ביטוי לא רק את ההדתה של הפוליטיקה אלא את הפוליטיזציה של הדת. ככל שהמסורות הדתיות מנסות להשפיע על הפוליטיקה המודרנית, כך הן מושפעות ממנה. ככל שהן משקיעות יותר במהלכים מדיניים, כך הן שוקעות בתוכם. התוצאה היא שהדת הופכת לעמדה פוליטית. לא עוד דרך חיים אלא אידיאולוגיה מחנאית שבה עקרונות אמוניים נשכחים והמסורת מיותרת. המאמינים, מצידם, הופכים לשמרנים גנריים, החושבים ופועלים בצורה זהה (בזמננו: רפובליקאית). אם לא ניכחד במהרה בימינו בארמגדון, נוכל אולי לחזות במיזוג המלא בין ציונות דתית לנצרות אוונגליסטית.

:

פורסם היום במדור הדעות של ’הארץ’