כתות אובדניות, מה שנקרא בלע"ז Doomsday Cults (יש אפילו ערך בויקיפדיה), הן תופעה נוצרית בעיקרה. מדובר בארגונים סגורים מבחינה חברתית בעלי השקפת עולם אפוקליפטית (הם או מזהירים מפני הקץ או מעוניינים להחישו), שבדרך כלל מסיימים את חייהם הארציים בהתאבדות קולקטיבית, עם או בלי הניסיון להרוג גם כמה שיותר אחרים.

זו גם תופעה מאוד אמריקאית. כמה סיבות לכך: ראשית, כאמור, האפוקליפסה היא תחביב נוצרי. סוף העולם כמלחמת הטוב ברע, גוג ומגוג, בני האור מול בני החושך – הוא רעיון שאמנם צמח ביהדות (ספר דניאל, כתות מדבר יהודה), אבל נוכס חיש מהר על ידי הנוצרים, ובידיהם פותח ונופח למימדים מפלצתיים. הזרם המרכזי של היהדות התעניין במאות הראשונות לספירה בגאולה פוליטית-חברתית בעיקר (מלך בן דוד, בניין המקדש), וחזונות על סוף העולם as we know it לא ממש העסיקו את חכמינו ז"ל. את חכמיהם כן. בארה"ב נקבצו ובאו להן כידוע מגוון עשיר של זרמים פרוטסטנטים, וביניהם גם מלניאריסטים למיניהם, כלומר מחשבי קיצין, ומכאן הכתות דנן.

אבל נדמה לי שיש כאן עוד משהו, והוא קשור לקפיטליזם. זה רק ניחוש, אבל נראה לי שיש משהו בצורה שבה הכלכלה החופשית מפרקת את הקהילתיות ומבזרת את החברה, שמעודד, כמו יזמות כלכלית, גם יזמות דתית, וכמו הניסיון לתת לעצמנו תשובה פיננסית בעצמנו לעצמנו, גם ניסיון לתת לעצמנו תשובה תיאולוגית בעצמנו לעצמנו. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית מאוד היא קרקע פוריה לצמיחתם של גידולים כאלה. וכמובן שיש עוד מגוון גורמים ותנאים נסיבתיים וכו'.

הכת האובדנית המפורסמת ביותר שאינה אמריקאית היא אותה קבוצה יפאנית (מדינה שהקפיטליזם בה מחורפן לגמרי כידוע) שהחדירה גז רעיל לרכבת התחתית שם ב- 1995. שמה היה תחילה (1984) Aum Shinrikyo, אבל יותר מאוחר (1995) שונה ל"אלף" – היינו האות הראשונה של האלפבית העברי. לבד מבודהיזם והינדואיזם, הקבוצה הושפעה גם מנצרות, וניבאה את סוף העולם ממלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. אחרי ההתקפה שלהם (שהרגה 12 איש אבל שיכולה היתה להרוג הרבה הרבה יותר), שלא ברור מה היו מניעיה, הם או נעצרו או התפזרו, אבל כיום ממשיכיהם עדיין קיימים (מתוקף חוק חופש הדת ביפן) ומאמינים בשילוב, הפלא ופלא, של דת ומדע. לפני כחצי שנה גם שמענו על כת אובדנית רוסית – זה היה רק עניין של זמן אחרי נפילת הקומוניזם.

אבל אין כמו הכתות האמריקאיות, באמת. היה לנו את "מקדש העם" של הכומר הפנטקוסטלי ג'ים ג'ונס, אשר בחלקת האלוהים הקטנה שלו בגוניה, ב- 1978, הוא הביא את קבוצתו למה שכנראה היה ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה (909 איש – ראו על כך רשימה מיוחדת שלי); היה לנו את הטבח בחוות וואקו, טקסס, שם, ב- 1993, נורו ונשרפו למוות 82 מחסידיו של דיויד קורש (כולל הוא עצמו), שייחס לעצמו תפקיד משיחי; והיה לנו את קבוצת "שער גן עדן", שהאמינה שכדי שחייזרים יוכלו להציל אותם מחורבן העולם עליהם להתאבד, וכך אכן עשו, כל ה-39, ב- 26 למרץ 1997 (עליהם כתבתי כאן); והיו עוד כל מני כתות קטנות שלא מימשו את פוטנציאל האובדניוּת שלהן.

המשותף לכל הכתות הללו הוא הציפייה העצבנית לסוף העולם. ומשום מה (ואולי לא כל כך קשה להבין למה) אותם חישובי קיצין רק מקרבים את הקץ הקולקטיבי של הקבוצה (למרבה הצער של רשויות החוק, שכל מה שנשאר להן בדרך כלל היא המלאכה המלבבת של פינוי הגופות). העניין הוא שבקבוצות קטנות, שבדרך כלל מונהגות על ידי מנהיג יחידי, אין את האיזונים והבלמים שקיימים בדתות ממוסדות, שמרסנים את היצר המשיחי-ניהיליסטי. כי דת ממוסדת בסופו של דבר היא תמיד ארגון אחראי (במובן שעניינה הוא קיום החברה והעולם). כת סגורה יכולה להשיל מעל עצמה אחריות, להפריח נבואות חורבן, ואף להסיק שמפני שזמנו הגיע, עדיף להקדים התאבדות המונית למכה.

—

ואחרי כל ההקדמה הזאת ניגש לשאלתנו: האם סוף כל סוף מוסדה תחת אפינו גם אצלנו בארץ הקודש כת אובדנית לתפארת העם והאומה? תשובתי היא שייתכן מאוד שכן, ואני מתכוון כמובן לתנועת "בני-ברוך", שאודותיה כבר כתבתי פה ושם. אלא שככל שהעמקתי חקור גיליתי את מימדי הזוועה התיאולוגית שבה מדובר, שכן לייטמן ותלמידיו, מסתבר, מנבאים חורבן גדול ומלחמה נוראה. שימו לב לקטעים הבאים מתוך ראיון עם לייטמן שפורסם ב"וסטי" (כלומר ברוסית במקור – את הדברים הללו הם לא מפרסמים לקהל דובר העברית) ב-4.11.2000:

כיום כבר לא נותר לנו זמן. המדינה על סף השמדה. בעידן הנאור של המאה העשרים ואחת, מסרבים שוב [כלומר פעם נוספת, אחרי מאורעות השואה. על פי לייטמן השואה התרחשה מפני שיהודים סרבו לעסוק בקבלה ולהפיץ את אורה –ת.פ.] יהודים, בכל העולם, לראות ולשמוע, גם כאשר אסון חדש עומד בפתח: "המזרח התיכון החדש". (עמ' 3)

אפילו עכשיו, לאחר השואה, לאחר מה שהבורא עשה לנו, ולאחר שהוא החזיר אותנו לאדמתנו, במקום בו נותנים לנו הזדמנות אחרונה לבנות את בית-המקדש השלישי, אנחנו מנסים לסטות מהמשימות שלנו […] היום, כבר לא תהיינה יותר "גלויות", אבל הלחץ ילך ויגבר, עד שנקבל על עצמנו את משימתנו (עמ' 4-5)

החולמים על השלום המזוייף, שיתקן את רצון העם לחיים בארצנו, בזה שהם חילקו נשק לאויבינו, הם נושאים באחריות לדם שנשפך בשבועות האחרונים. השלום האמיתי הוא תוצאה של תיקון רוחני. […] לצורך כך אנחנו זקוקים לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לתחיית הכוח הרוחני, שהושמד לחלוטין על ידי "תהליך השלום". האלטרנטיבה לזה היא הכחדה של ישראל ומוות נוראי. אנחנו צריכים להבהיר לכל העולם שאנחנו נשארים על האדמה הזאת ובונים כאן את בית המקדש השלישי עבור כל האנושות. […] אם לא נשתמש עכשיו באפשרות הזאת, עלול להיות מאוחר מדי. (עמ' 6)

לא פעם שמעתי בחו"ל טענות של גויים, שחשים בברור את משימתנו ושואלים: "למה אתם לא בונים את בית המקדש השלישי? למה אתם לא לומדים את החוקים העליונים, ולא מוסרים את ידיעותיכם לכל העולם?" אלו שאלות לגיטימיות שנשאלות על ידי האנשים הרבים שמבינים את משימתנו, ואת הקשר בינינו לבין כל אומות העולם. (עמ' 9)

בהחזירנו חלקים מארץ ישראל, אנו פועלים בצורה אנטי רוחנית, ומבצעים מעשה המנוגד לטבע העליון, אני מתכוון לפי טבע העולמות הרוחניים. (עמ' 13)

הכוחות המיוחדים של המקובלים היו מכוונים רק לתיקון העם שלנו. אומות העולם יכולים להתחיל להיכנס תחת השפעת כוחות אלו רק אחרינו. בכדי להציל היום את עם ישראל לא מספיקים כוחות המקובלים והסבל שלנו. יש הכרח לתמיכת כולם. […] אם לא ירצו לקבל את הידע הזה, המשמעות היא, שלא יוכלו לתמוך בנו המקובלים, וזה אומר שנפספס את האפשרות להציל את ישראל. (עמ' 19)

לא קשה להבחין, אני מקווה, ברטוריקה האפוקליפטית המובהקת: העם והמדינה בסכנת השמדה, רק אנחנו מסוגלים להצילם, אם לא יקשיבו לנו ויעשו מה שאנחנו אומרים הכל ילך קיבינימט. כת אפוקליפטית לעילא ולעילא. לצערי גם מדובר בעוד דוגמא עצובה ליהודים שלוקחים את התיאולוגיה היהודית לכיוון מיתי, קיצוני, אי-רציונלי ובמובן מסויים פונדמנטליסטי. או במילים אחרות, מחורפן.

אז האם אני צופה התאבדות קולקטיבית בקרוב? חד משמעית לא. ולמה? ראשית, ישנו הבדל גדול בין תנועתו של לייטמן לאלה המוזכרות מעלה. לייטמן הוא יהודי, והיהדות, בניגוד לנצרות (בעיקר הקיצונית), מקדשת את העולם הזה. העולם הזה, על החיים בו, חשובים בעיני היהודים. המטרה היא תקון עולם, לא הבריחה ממנו לעדן. לכן התאבדות, כמו גם תוקפנות אנארכית, היא חסרת כל מובן במסגרת ההגיון הפנימי של התיאולוגית היהודית. לכן אני מדגיש שוב: אני לא רואה כרגע שום סיכוי שקבוצתו של לייטמן תעשה משהו אלים לעצמם או לאחרים (לבד מאלימות סמבולית פנים-כיתתית שגרתית, דהיינו דיכוי, הפחדה וכו').

מה שכן, הייתי מתחיל לפחד כאשר יופיע (אם יופיע) לראשונה תאריך כלשהו, כלומר כאשר הקץ העתידי יתגבש לכדי מועד ספציפי, קבוע. כאן מתחילה הסכנה האמיתית. תאריך שכזה, אם יהיה (ואולי לייטמן חכם מדי בשביל לספק אותו) יגביר ציפיות וילהיב בצורה חסרת תקדים, וצפיות גדולות והתלהבות רבה הם נמרים שלא פשוט לרכב עליהם בבטחה. אבל עד שדבר כזה יקרה (אם יקרה) נראה לי שנחזה רק בהגברה מתמדת של המאמצים המיסיונריים, הן בצורה של מאמצי הפעילים לעשות נפשות ברחובות, והן על ידי לייטמן עצמו, שינסה להשתחל לכמה שיותר תכניות טלוויזיה ועיתונים.

[אחרי המאמר הקודם שלי על "בני ברוך", הם איימו לתבוע אותי לדין (וכמובן לא עשו זאת כי אין להם על מה, והשפלה פומבית בבית המשפט זה לא משהו שקבוצה שאמורה להנהיג את העם היהודי – ואת העולם כולו – ששה אליו). בנוגע למאמר השני שהובטח (שאיננו הרשימה הזאת, כלומר הסאגה צפוייה להימשך), התגלעו חילוקי דעות ביני לבין העורכת שלי במעריב (שאותה, אגב, אני אוהב אהבת נפש). בקצרה, היא לא מוכנה לפרסם אותו, ואני לא הצלחתי להבין ממנה למה. משום שאני לא מוכן לסבול צנזורה תחילה איימתי בהתפטרות, ולאחר מכן אכן התפטרתי, ולאחר מכן שוכנעתי לחזור בי, תוך שהגענו לפשרה מסויימת שאני לא יכול להכנס לפרטיה. כך או כך אתם, קוראי היקרים, תקבלו הכל, השבח לאינטרנט ולאלוהי הבלוגיאדה.]

כבר כמה שבועות שוכבים אצלי בהארד-דיסק שני מאמרונים על "בני ברוך", תנועת קבלת-הפופ הידועה. אחד מהם, שעלה היום באתר מעריב, דומה מאוד בתוכנו לאותה ביקורת ספרים שכתבנו אני וידידי יקי מנשנפרוינד על ספרו האחרון של הרב לייטמן והתפרסמה ב"הארץ", והשני מלא בתופינים הגותיים מפי הרב המקובל שמצאתי במאמר אקדמי מצויין שכתב יונתן מאיר (עליו ראו בצד הבלוג), ושלדעתי אמורים להפעיל פעמוני אזעקה אצל כל אדם הרגיש לרטוריקה כיתתית, או בכלל אצל כל מי שחקירה חופשית של האמת חשובה לו.

בכל אופן, ברור שמכל מה שכתבתי לייטמן והתנועה שהוא מנהיג לא יוצאים זוהרים כזוהר הרקיע, וגליה עזרן, עורכת ערוץ הניו-אייג' (המאממת) ביקשה שניתן לכבוד המקובל להגיב כמקובל, וכמובן שהסכמתי ברצון. הכנתי רשימה של שאלות שמכסות את עיקר הנקודות אותן אני תוקף במאמריי, ושלחתי אליה כדי שהיא תעביר אותן אליו. מאז עברו יותר משלושה שבועות.

והנה לפני כשבוע מובא לידיעתי שכבוד הרב כתב על כל העניין הזה בבלוגו האנגלי. הוא כותב שהשאלות בכלל נשלחו אליו כתגובה לפנייתו שלו אל המערכת "הארץ" בעקבות הביקורת ההיא, דבר שהוא פשוט לא נכון, ואני מקוה שלייטמן פשוט לא מודע לאמת, ולא חלילה עיוות את הדברים בכוונה.

מכיוון שהרב נתן פומבי לעניין, ולטובת תלמידי לייטמן שאינם קוראים אנגלית והציבור הרחב בכלל, הנה השאלות ששאלתי:

1) אתה טוען ש"כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". האם בחנת וניסית את כל השיטות? אם לא, על סמך מה אתה מבסס קביעה זו?
2) אתה טוען שהקבלה קיימת מאז אברהם אבינו, ואילו המחקר המודרני קובע את זמן תחילתה במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
3) אתה טוען שהזוהר נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה, ואילו המחקר המודרני טוען שהוא נכתב ע"י חבורת מקובלים בראשות ר' משה דה-ליאון, במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
4) את טוען שהקבלה היא מדע, אולם באיזה מובן היא מדע אם היא נסמכת על הנחות מטאפיזיות (למשל, בדבר קיומן של ספירות) שאין, ולא יכולה להיות להן, כל ראייה?
5) אתה טוען ש"לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה", כלומר חוג המקובלים שבראשותך, ומנגד אתה לא מוכן לקבל לקבוצתך הומוסקסואלים, ומציע להם ללמוד לתקשר עם הבורא לבדם. כיצד אתה מיישב סתירה זו?

ומכיוון שהרב בבלוגו ביקש מקוראיו לענות על שאלות אלו, ומכיוון שהם לא ממש הצליחו, הנה התשובה שלי בקיצור נמרץ: ללייטמן אין ראיות לדבריו, כלומר טענות אלה, ובראשן הטענה שהקבלה אותה הוא מלמד היא מדע ולא אמונה, הינן טענות חסרות כל בסיס. ומכיוון שלייטמן מחזיק בתואר דוקטור לפילוסופיה, הוא אמור לדעת שהן חסרות כל בסיס. אם הוא אכן יודע, הרי שזה הופך טענות אלה לטענות שקריות, ואת הרב לייטמן לשרלטן.

בכל אופן, יחד עם המאמר שלי (כלומר באותו לינק) עלו היום גם כן חלק מתשובות "בני ברוך", ותגידו לי אתם אם הם ענו על השאלות. לדעתי הם בסך הכל חוזרים על עיקרי אמונתם, כלומר לא מביאים כל ראייה חיצונית למערכת האמונות שלהם שאכן הקבלה היא מדע, או, כפי שלייטמן טוען, "כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". שאר התשובות שלהם, אני מתאר לעצמי, יבואו עם פרסום המאמר הבא שלי, שאותו גם אביא לכאן.

והערה אחרונה: קוראים לי Tomer Persico, ולא Tomer Persiko כפי שנכתב בבלוג של לייטמן. אין לי אלא לנענע ראשי ביאוש – כמאמר הפתגם ההוליוודי הנפוץ: "I don't care what you write about me, as long as you spell my name correctly".

נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.

נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

"הקבלה"

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).

לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת  ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

"מדע לכל דבר"

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).

את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

על ידעונים וידוענים

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]