אברהם היה כבר זקן מאוד, אולם לעת זקנה ראה עדנה, שכן האל הטוב קיים את הבטחתו ופתח את רחמה של אשתו. צחוק מילא את בית הזוג כאשר נולד בנם יחידם, והתינוק כאילו החזיר להם נעורים שאבדו לפני דורות. יותר מכל אהב אברהם את בנו, אולם כאשר ציווה עליו האל לתת אותו לו כקורבן לא היסס. רק אמר הנני, והלך.

היה זה מוקדם בבוקר. אברהם השכים קום, חבש את חמורו, לקח את שני נעריו עמו, ואת יצחק בנו. בעוד יצחק בוקע עצי עולה בחוץ, בתוך האוהל אמר אברהם לשרה שהאל נגלה לו וציווה עליו ללכת ולהקריב קורבן על הר המוריה. הוא ייקח גם את יצחק איתו. יצאו ארבעתם והחמור מרחק שלושה ימים, וביום השלישי נראה המקום. את הנערים השאיר ואת יצחק לקח איתו.

הלכו שניהם יחדיו, ובדרך יצחק נשא עיניו ושאל את אביו היכן השה לעולה. אתה השה לעולה אמר לו אברהם, והמשיכו השניים יחדיו. הם הגיעו אל המקום אשר אמר לו האלוהים, בנו מזבח מסלעים שמשכו על הפסגה, ערכו את העצים, ואברהם עקד את בנו. הוא השכיב אותו על המזבח, מעל העצים, והוציא את סכינו מנדנה. אברהם הניף את זרועו בת המאה מעלה וביקש להורידה מטה, לפרוץ בתנועה אחת את גרונו של בנו, לתת לדם לשטוף החוצה, לחסל את שושלתו, את זכרונו, את אהבתו. אבל אז מלאך האל קרא אליו, והאייל, וכחול אשר על שפת הים.

הציור שמעטר את ראשת הבלוג הוא של צייר בשם Cigoli, איטלקי מהמאה ה-16. שמו "הקרבת יצחק", אבל זה לא מה שהוא מתאר. יצחק לא מוקרב כאן. החוויה הדתית שמתוארת כאן (ואני משתמש במילה "חוויה" בצורה רחבה, וכולל בתוכה מילים כמו אירוע, התרחשות, דרמה, ordeal) היא לא העקדה: לא הקשירה עצמה של יצחק וגם לא העקדה במובנה המוכר יותר, לא העקדה שאנחנו מזהים כהתגברות על ההגיון והמוסר הטבעי והכניעה לצו האלוהי.

כי בדרך כלל כך נתאר את המופת העליון של העקדה: אברהם מצווה על ידי האל לוותר לא רק על כל היקר לו, לא רק על בנו יחידו אשר אהב (אשר ציפה לו לא פחות ממאה שנים), לא רק על המשך זרעו, עתידו, מורשתו וזכרונו, אלא גם על הדחף המוסרי המובן מאליו שאין פוגעים בחף מפשע, שאין רוצחים אדם, ושאב אמור לעשות הכל כדי להגן על ילדו, ובשום אופן לא להרע לו. אברהם מוותר על כל אלה מפני שהוא נכנע לצו האלוהי ומכפיף עצמו לדבר שאינו מבין, תוך שהוא יודע שאי-הבנתו זו היא פועל יוצא מהיות אותו דבר עליון ממנו בצורה אינסופית. הנשגב לחלוטין הוא גם נשגב מבינתו.

זו העקדה והיא שהפכה את אברהם (כך קירקגור) לאביר האמונה. אבל לא העקדה מתוארת בציור. החוויה הדתית שמתוארת כאן, כמו גם בתמונות רבות אחרות של העקדה, היא ההתרה מהעקדה, היא החזרה לאנושיות: המלאך עוצר את ידו של אברהם רגע לפני שהוא משסף את גרונו של יצחק. האייל כבר מציץ מאחור, שרה כבר ממתינה בבית לסיפור ולמותה, יצחק זוכה בחייו ועתיד להוליד את יעקב ואת עשו. העולם שקפא מלכת וכמעט עצר מסיבובו יכול להמשיך להגלגל ולהתקדם: העם היהודי, ועמו האמונה באל אחד, יבואו לעולם. להיסטוריה תהיה משמעות.

—

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מתוך "עת שערי רצון", פיוט מאת יהודה בן שמואל עבאס, המאה ה-12

—

אברהם נדהם: הוא חוזר אל העולם. למעשה הוא מאוכזב. לפני כן הוא היה מפסיד את יצחק – אבל מרוויח את אלוהים. מפסיד את מה שהוא מבין, ומרוויח את מה שנשגב מבינתו. מפסיד את היחסי ומרוויח את המוחלט. שהרי מות יצחק, כאמור, היה עבורו אכן הפניית העורף שלו אל העולם היחסי: לא יהיה לו המשך, לא זרע ולא השפעה. קשריו עם העולם ניתקים: יצחק ימות, ומיד אחריו שרה. העולם ימות עבורו אבל הוא יזכה במה שהעולם כולו מתקיים ממנו. הוא יזכה בָּקיום עצמו. ואת זה הוא מבקש. עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ חורז הפייטן.

האל המצווה על העקדה מניח לפתחו של אברהם את אתגר עצום: להיות כאלוהים. לא וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע, דברי הנחש, אלא כאלוהים שנמצא מעבר לטוב ולרע. כאלוהים שממנו ומטה המוסר, והוא אינו כפוף לשום חוק, שכן הוא מקור כל החוקים כולם, שהרי הוא עשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, דברי הנביא. כאלוהים שהוא מוחלט ואינו יחסי, נצחי ואינו זמני, אינסופי ואינו מוגבל. כאלוהים שבורא ואינו נברא. כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם.

ויש לשים לב שבעוד האל עצמו מצווה על העקדה (וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיאמֶר אֵלָיו), הרי שהציווי לוותר עליה מגיע מפי מלאך (וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם). מלאך הוא יצור נברא. הוא מוגבל. הוא קיים ברובד היחסי של המציאות. בעוד האלוהות היא כאמור מעבר לטוב ולרע (ולכן היא מסוגלת לצוות על שחיטת ילד בידי אביו), החזרה אל העולם (והעולם הוא בראש ובראשונה העולם המוסרי) מתבצעת על ידי קריאתו של העולם: היחסי מושך את אברהם מהמוחלט חזרה אל היחסי. יוצא מכך שההתרה מהעקדה היא האנטי-קליימקס הראשון בהיסטוריה והאנטי-קליימקס הגדול בהיסטוריה.

החזרה מהעליה למרומים היא הקשה מכל. וגם על זאת תן דעתך, אומר אפלטון במשל המערה שלו, אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש? כמובן שתחשכנה עיניו. האם יכול אור החוזר מחפצים שונים להשתוות לאור הבוקע ממקורו? האם יכול הסופי להשתוות לאינסופי? האם יכול האקטואל להשתוות לפוטנציאל?

המלאך פסק את פסוקו, ומיד וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו. אברהם נושא את עיניו בתקווה, אולי למרות דברי המלאך האל עצמו עדיין רוצה שהוא יקריב לו את בנו. זה הרגע שתפס צ'יגולי בציורו. כמה כאב מאוכזב נושא אברהם בעיניו. עוד רגע וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, וברור לו שהעניין גמור. לבו של אברהם נשבר – עליו לוותר על אלוהים.

—

לא: עליו לוותר על הראייה המעוותת שלו של האל, כאילו הוא בשמיים ולא בארץ, כאילו הוא במוחלט ולא ביחסי, כאילו יש מקום שהוא לא נמצא בו, כאילו כבר עכשיו העולם הוא לא הכי אלוהים שהוא יכול להיות.

החזרה לעולם קשה, אבל החזרה לעולם הכרחית. החזרה לעולם, למוסר, לזמני לא מתבצעת בגלל שאין ברירה ואי אפשר להישאר אצל האלוהים. היא לא מתבצעת מפני שהיא נכפית עלינו כמו שאפלטון מציע לכפות אותה על אלו שראו את האור למען החברה הכללית. החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך ראוי, ומפני שראוי הוא כל מה שמקרב אותנו אל האלוהות, החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך מגיעים באמת אל האל. יוצא מכך ההתרה מהעקדה היא לא אנטי-קליימקס אלא שיא שיאו של המסע דתי שעובר הארכיטיפוס של כל אדם דתי.

כתבתי "כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם", אבל אלוהים הוא לעולם העולם, והעולם הוא אלוהים. האלוהות איננה חלילה משהו אחר מהעולם, ואיננה משהו נפרד מהעולם. בדיוק כפי שהאלוהות מכילה בתוכה את העולם – לא כעצם בחלל, אלא כעקרון אונטולוגי – האחד מכיל בתוכו את הריבוי והנצחי מכיל בתוכו את הזמני – ולהפך!

אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות, ולא רק מפני שאין שום דבר שיכול להיות מנוגד לאל, שאין לאל "הֶפֶך". אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות מפני שאלוהות שאינה דינמית היא אבסרקציה קפואה. היא המצאה ריקה של הרציונל האנושי – היא אליל. אלוהות כזאת, לו היתה קיימת, היתה מנוגדת לכל מה שחי. אלוהות כזאת, לו הייתה קיימת, גם לא היתה בוראת עולם.

לכן המבט ההמום בעיניו של אברהם הוא הפתח לכניסה חזרה לעולם, והוא הרגע החשוב ביותר בעקדה. הוא מה שהופך את אברהם לא רק לאביר האמונה, אלא גם לאב המון גויים. הוא מה שמביא לכך שאברהם [י]היה בְּרָכָה וירבה תורה בעולם (בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ חורז הפייטן). הוא מה שמאפשר קשר אמיתי עם האל, שהוא תמיד קשר אמיתי עם העולם.