בסוף אפריל סיפרו לנו שהמגעים כבר "לקראת סיום" אבל רק השבוע קיבלנו הודעה סופית שתפילותנו לשם ייחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי נענו, ושתי המפלגות הסרוגות מתעתדות לצעוד בכוחות משותפים בבחירות הבאות. אבל נוט סו פאסט: כי כבר ביום ההכרזה החגיגית הודיעו ח"כ אריה אלדד ומיכאל בן-ארי שהם ממש לא בעניין.

ואכן, השר פרופ' הרב הרשקוביץ מסביר ש

הגענו להסכמה המקובלת על כל חברי סיעת הבית היהודי ואנשי תקומה שבאיחוד הלאומי. ח"כים משתי הסיעות החליטו להקים פורום משותף שיקדם שיתוף פוליטי לקראת הבחירות הבאות". […] ח"כ כץ אמר כי הוא מקווה שהתנועות הנוספות החברות בסיעת האיחוד הלאומי יצטרפו לאיחוד החדש. "אני מקווה שח"כ אלדד, עם תנועת התקווה, יצטרף לאחדות, כמו גם תנועת ארץ ישראל שלנו ובראשה ח"כ בן ארי, שהוא ח"כ אהוב פעלתן ומוצלח. כולם מבינים שחפצי חיים אנו, כולנו נצטרך לחבור כאיש אחד", הוסיף.

ספרתם כמה מפלגות מתרוצצות כאן? חבל על המאמץ, עד הבחירות הן תתחלקנה שוב ושוב, משל היו סטרפטוקוקים בגרונה הדלקתי של המדינה. אין גם טעם להעלות בזכרוננו את מרזל, בא-גד, לוינגר, קצובר ועוד רבים שתרמו כל כך הרבה (במאמץ כל כך מועט) להחלשת כוחו של הימין. כי הימין הדתי פשוט לא מסוגל להתאחד. רוצים לדעת למה? הנה כל התשובה בקיצור נמרץ:

אין דין אלא לאללה, ואני יודע אותו

ועכשיו לתשובה בהרחבה: התרשים הזה מראה, כפי שכותרתו מלמדת, את התפלגות הכיתות באיסלאם. שני דברים מעניינים אפשר להסיק ממנו. האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא? השני, עליו כן נתעכב, הוא שבעוד האיסלם הסוני נשאר מאוחד מתחילת דרכו, האיסלאם השיעי התפצל והתפצל, ואז שוב התפצל. והתפצל. חלק מפיצוליו נשארו בגבולות האיסלאם, חלק עזבו את הבית, אבל כך או כך לא קרה מעולם שהאמונה השיעית הגיעה למנוחה ולנחלה.

זה התחיל כבר בתחילת ההיסטוריה המוסלמית, ומהסיפור הזה עצמו, על התגבשותה של השיעה, אפשר ללמוד הרבה על התפרקותו של הימין הדתי. ובכן, מעשה שהיה כך היה*: לאחר מותו של מוחמד, ב-632 למנינם, פרצה, כצפוי, מלחמת ירושה. לנביא אללה לא היה בן זכר, והראשון שירש את מקומו היה אביה של אשתו עאישא. רק אחרי עוד שני ח'ליפים, כלומר מחליפים למוחמד, זכה לשבת על כסאו עלי, בן דודו, חתנו, ואביהם של נכדיו, וצאצאיו הזכרים היחידים, חסן וחוסין – זאת בשנת 656. השיעים כידוע גורסים שרק שושלת עלי ראויה למשול באומה המוסלמית.

אלא שהחיים אף פעם לא היה קלים בסעודיה, ועלי נאלץ מראשית שלטונו להילחם על מקמו. בשנת 657 הוא כבר הוכרח לצאת למלחמה נגד שליט דמשק שלא הסכים לקבל את מרותו. כשהשיג יתרון נכנס למשא ומתן עם המתנגדים לו במקום לחסל אותם, שכן חשש שיותר מדי מלחמות פנימיות יחלישו אותו מול האימפריה הביזנטית. אלא שההתרככות הזאת עלתה לו בהקמת קבוצת מתנגדים מתוך מחנה תומכיו, החווארג', כלומר "הפורשים" או "אלו שיצאו". אחד מהם רצח אותו ב-661.

למה? משום שעבור החווארג' כל פשרה היא בגידה. משום שעבורם, כמו שצעק רוצחו של עלי, "אין דין אלא לאללה", וממילא לא יכול אדם, ויהיה הוא גם חתנו ואב צאצאיו של הנביא, להתפשר ולו בפסיק על חוקי האל. לכן החווארג' הצליחו כבר בתחילת הדרך (ראו תרשים) לפרוש וללכת לדרכם. אבל אל דאגה, השיעים יתפצלו עוד פעמים רבות כאמור, ובכל פעם כמובן על עניין עקרוני, שפשוט אי אפשר להתפשר לגביו.

אחדות זה חשוב, אבל

"הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח," אומר אבישי מרגלית. "דרך הפעולה היא להעדיף לוותר על אחדות המפלגה מאשר לוותר על אחדות הרעיון. הלך הרוח הוא […] ראיית כל פשרה כריקבון". הייתי מוסיף דבר חשוב: הכיתתיות היא השאיפה לטוהר, וראיית העולם הזה וכל החיים שבו כמקור בלתי נדלה לטומאה. לכן הכיתתיות לעולם מנותקת מהמציאות, ותמיד חיה בעולם אידאי שבו ייתכן מחנה שכולו טהור, עם שכולו קדוש, חוק שכולו תקף, תורה שכולה אמת, עולם שכולו טוב ומשיח שבאמת מגיע.

והכיתתיות היא השקפת העולם של הימין הדתי. הנה למשל ישראל הראל, שאינו כיתתי, מצביע על לב העניין, לגבי הפיצולים שהתרחש בעקבות הפינוי מעזה:

התנועה [הציונות הדתית – ת.פ.] נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.

המחנה לא היה טהור מספיק, ולכן יש לפרוש ממנו. והנה מתן צור שגם מבין מה הבעיה:

זוהי גישתה [של האיחוד הלאומי – ת.פ.] – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.

זה בדיוק העניין: החוסר המוחלט ביכולת להתפשר. חווארג'. הפנאטיות הזאת כמובן לא נולדת בריק, אלא מתוך האמונה היוקדת בצור ישראל וגואלו, שממילא מבטיחה שאין שום צורך להתפשר, מפני שאם רק נדבוק בעקרונותינו הקב"ה ידאג לכל השאר (וזאת תוך התעלמות לא מובנת מההיסטוריה היהודית זה מכבר, בה יהודים רבים דבקו בעקרונותיהם, והקב"ה דאג להוביל אותם ברכבות לאושוויץ).

גישת חווארג' למינהל ומדיניות לא מאפשרת פשרה, גם לא אם אתה נציגו של האל על פני האדמה. העיקרון חשוב יותר מהמציאות, ודאי יותר מכל אדם. עבור העיקרון נמות, ועם פשרה סבירה לא נהיה מוכנים לחיות. או כפי שאומר מיכאל בן-ארי, "אחדות זה דבר חשוב, אך ראוי שאנשי המפד"ל יצאו ממשלת ההקפאה ויפסיקו את תמיכתם במדיניות נתניהו, שמוביל לחורבן והרס" – דהיינו אהיה מוכן להתאחד איתכם, אבל רק אם תחשבו בדיוק כמוני.

אתנחתא קומית מתבקשת:
http://www.youtube.com/watch?v=gb_qHP7VaZE

הטהרנים החדשים משמאל

זה כמובן כמובן לא מוגבל לדתיים, ולא לימנים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני רצופה התפלגויות והתפצלויות מתוך שאיפה לטוהר אידיאולוגי (מהטרור שאחרי המהפכה הצרפתית, דרך הטרור שאחריי המהפכה הקומוניסטית ועד (וזה תמיד מעלה חיוך) הפיצול הידוע בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' [תוקן]). גם בימינו שמאלנים רדיקלים רבים לא מוכנים להתפשר על פחות ממקסימום ומצפים ממדינה – מדינה, כן? מנגנון עצום של כוח מסואב, דורסני וכמעט-עיוור – שתהיה כליל השלמות המוסרית, טהורה מבחינת מניעיה וחפה לגמרי מגרימת סבל היקפי.

דוגמא אחרונה לפנאטיות שמאלנית מנותקת היה אפשר לראות אצל יונתן שפירא, שהחליט שעזה הנצורה נכללת ברשימה משותפת עם גטו ורשה. לבצע תרגיל מחשבתי כזה אפשר כמובן רק אם מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה, ויפה כתב על זה אמנון לורד (קורה לו פעם ב) השבוע ב"מקור ראשון" ששפירא הוא חלק מ"תנועה בינלאומית […] שיש המכנים אותה purificationists, המטהרים. או הטהרנים".

אכן, העניין כאן הוא החלפת המציאות וההגיון הבריא בטהרנות אידיולוגית. לורד מתכוון (אני מנחש) להד שיצר מאמר של Ernest Sternberg בגליון הקיץ של כתב העת Orbis. במאמר מאפיין שטרנברג את התנועה המבוזרת של השמאל הרדיקלי דהאידנא כך:

The new ideology is most clearly identified by what it opposes. Its enemy is the global monolith called Empire, which exerts systemic domination over human lives, mainly from the United States. Empire does so by means of economic liberalism, militarism, multinational corporations, corporate media, and technologies of surveillance, in cahoots with, or under the thrall of, Empire’s most sinister manifestation, namely Zionism. So far there is no controversy—these points will be readily admitted by advocates as well as critics.

There is much less clarity about what the new movement is for. My task here is to describe what it is for: to make the case that the new radicalism does have a coherent vision and, in postulating both an evil past and an ideal future, does qualify as a full-fledged ideology. Put starkly, the world it envisions is pure. The earth will be protected, justice will reign, economies will be sustainable, and energy will be renewable. Diverse communities will celebrate other communities, with the only proviso that they accede to doctrine. Far purer than democracies of the past, this future regime will operate through grassroots participatory meetings in which all communities are empowered.

כלומר מדובר באידיולוגיה משיחית אופטימית, נאיבית ודוגמטית, שיוצאת נגד כל מוקד של כוח ומבקשת לבטל כל היררכיה. יש הרבה אמת לדעתי בדבריו (המאמר כולו כאן ב-pdf).

שנינו יחד תחת כיפה סרוגה אחת

ובחזרה לכצ'לה. גישת חווארג' לא תאפשר לימין הדתי ללכת יחד. לעולם. כי יש שם אנשים שמוכנים להתפשר, ויש כאלה שאינם. והפנאטים יפרישו עצמם מתוך המתונים. זה רק עניין של זמן. לא במקרה לא היו אלה חובשי כיפות שעלו ארצה במטרה להקים מדינה, שהקימו את ההגנה ואז את הפלמ"ח, ולבסוף אכן הקימו את המדינה. כי כדי להקים מדינה צריך להיות בקשר עם המציאות. כדי להרוס אותה צריך קודם כל להרפות.

—

*אני שואב חלק מהמידע ממאמר נאה על השיעה מאת חגי מזוז, שהופיע בגליון הראשון (אפריל) של "סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה".

[עוד זה מדבר: החוק לעגינת הגיור בזרועותיו החמדניות של הממסד האורתודוקסי אולי יעבור היום בקריאה ראשונה, ומנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, הרפורמית וקונסרבטיבית ברובה הגדול, שגיוריהם בעצם עומדים לעוף מחוק השבות, הולכים להתחרפן.]