ייתכן ששמעתם שתנועת חב"ד מיתגה את עצמה מחדש, מהלך שלמדנו להכיר בקרב בנקים ומשקאות קלים, פחות בקרב חצרות חסידיות, ולכן מהלך שמדגיש את הפנייה היחודית של חב"ד החוצה אל העולם המודרני בכלל, ואל היהודים באשר הם שם בפרט. כדי לעשות את זה בצורה מקצועית הזמינה החסידות סקר דעת קהל (במכון סמית) שיבחן את תדמיתה בין מעגלי הציבור החילוני ובין אלו של הציבור המסורתי ("חילוני" ו"מסורתי" על פי הגדרות עצמיות). כתבתי על כך מעט כאן, אבל כעת תוצאות הסקר כולן הגיעו אלי, והייתי רוצה להצביע דרכן על כמה דברים שנראים לי מעניינים.

ראשית כמה פרטים על היחס לחב"ד

1. מתוך סיכום הסקר: "אולי הממצא החשוב ביותר בסקר הוא ש-35% מהחילונים ו-66% מהמסורתיים ציינו שפעילות חב"ד בארץ חיובית. […] רק 8% מהחילונים נתנו ציון 1 [כלומר, חשבו שפעילות חב"ד "לא חיובית" – ת.פ.]". יוצא כאן שהתדמית של חב"ד חיובית בצורה מרשימה. על פי הסקר רק 10% מהחילונים היו במגע עם חב"ד, ו-65% בכלל לא מכירים את חב"ד! בהתחשב בכך, מדובר בנקודת פתיחה מצויינת לשיווק התנועה.

2. אבל מה כל כך אוהבים חילונים בחב"ד? על פי הסקר חב"ד מעוררת אסוציאציות של "עזרה לזולת" (על נגזרותיה) בקרב 13% מהחילונים ו-24% מהמסורתיים. כמו כן בהקשר לחב"ד עולה בראשם של הנסקרים "פעילות בחו"ל" (20% ו-12% בהתאמה), ואחרי זה "דוסים" (13% לשניהם). אצל החילונים מגיעה אחרי זה ה"מיסיונריות" (7%). כלומר בגדול חב"ד מקושרת לעזרה לזולת (היהודי), בין אם בארץ ובין אם בחו"ל.

3. אבל איזו עזרה צריכים חילונים מחב"ד? מתברר שלא יותר מדי. במענה לשאלה "באיזה פעילויות המאורגנות ע"י חב"ד את/ה או משפחתך היית מעוניין/ת להשתתף?" ענו 78% מהחילונים שהם לא רוצים להשתתף בשום פעילות של חב"ד. 56% מהמסורתיים מסכימים איתם. 25% מהחילונים היו רוצים להשתתף ב"חגים", לעומת 24% מהמסורתיים. הפעילויות האחרות (קייטנות, ספורט, תרבות, לימודי תורה ויהדות) מקבלות אחוזים בודדים. מתברר שאם כבר, חב"ד יכולה לשמש מקסימום כסידור לחג עבור חילונים, וגם כמה מסורתיים.

4. ו"מה הכי מפריע לך בפעילות חב"ד?" 25% מהחילונים ו-22% מהמסורתיים ענו: "מיסיונריות / כפייה דתית". 40% ו-36% ענו: כלום. כלומר הפחד העיקרי מחב"ד הוא מהחְזרה בתשובה. צפוי שחב"ד תזהר מאוד בכל הקשור לכך אם כן.

ועכשיו כמה פרטים כלליים

5. איפה לומדים יהדות?

אנשי חב"ד הם האותוריטה ללימוד יהדות עבור חילונים, דבר מדהים כשלעצמו, כאשר יהיו יהודים אורתודוקסים דווקא שיאמרו שמדובר בכופרים סמי-נוצריים. התנועה הרפורמית יכולה לרשום לעצמה שאפו, וכן בתי המדרש החילוניים, שבהחלט מתקבלים כתופעה מורגשת בציבוריות הישראלית. חבל לי שרק 8% חושבים שכדאי ללמוד יהדות באוניברסיטה, בעוד שלדעתי שם תוצג היהדות בצורה המעמיקה והאובייקטיבית ביותר (אבל כמובן, לא בצורה חוויתית). ושימו לב שהקבלה (הניו-אייג'ית) הפכה לשער הכניסה ליהדות, הן אצל חילונים והן אצל מסורתיים, עוד תופעה מרתקת (וחוויתית).

6. ולעניין מעניין ביותר. שימו לב לנתונים הבאים:

מה אנחנו מבינים מכאן? ראשית, שחילונים באופן כללי לא ממש מזדהים עם דתיים. מי שחשב שהנשמה היהודית שלהם תיזכר פתאום שסבא היה רב, טעה. כך יצא שאף זרם דתי לא קיבל מעל ציון 5 בממוצע, כלומר עם אף זרם דתי הציבור החילוני לא יותר מזדהה מאשר לא מזדהה. ברם אולם, הזרם שבכל זאת החילונים הכי מזדהים עם ערכיו הוא הזרם הרפורמי, ויש לזכור שזרם זה אינו ממומן על ידי הממשלה וזוכה תדיר להשמצות (זוכרים שהנשיא השמיני של מדינת ישראל, אחד משה קצב, סירב לכנות את הרב אריק יופה, נציג הקהילות הרפורמיות בארה"ב, "רב"?). נציין שהזדהות עם ערכים אינה מדד להחשבת הזרם כמייצג את "היהדות", אבל כדאי לאורתודוקסים למיניהם שמבקשים את קרבת הציבור החילוני לחשוב מה היה יכול ליצור את המצב הנתון, בו החילונים מזהים עצמם יותר עם הרפורמים מאשר איתם.

והנה ההמשך לאותו עניין:

לגבי המסורתיים, האחוזים שהתקרבו ליהדות מרשימים, ומחזקים את הסברה שתנועת החזרה בתשובה הנוכחית היא לפחות בחלקה הגדול תופעה מזרחית (רוב המסורתיים הם מזרחיים כמובן, גם בסקר זה). ולגבי החילונים, מסתבר לנו שבעשר השנים האחרונות יותר חילונים התרחקו מהדת מאשר התקרבו אליה. הפער קטן וממילא בתוך טעות הדגימה (5%), אבל בזמן של התקרבות כללית ל"יהדות" הוא אומר דרשני. אני דורש אותו בהמשך להזדהות עם ערכי התנועה הרפורמית: כאשר האורתודוקסיה מציגה מדי שבוע בשבוע פנים גזעניות, זעפניות, קטנוניות, מיזוגניות, הומופוביות וקסנופוביות הציבור החילוני מגיב בהתכווצות, ומתרחק מ"היהדות". בשבילו היא כיעור, והוא לא ממש רוצה להתקרב אליה.

בנתונים האלה, אם כן, יש עניין מיוחד דווקא בימים אלה של "מאבק", לכאורה, על "יהדותה של המדינה" או על "השרדותו של העם היהודי" (שלדעתי מונע בעיקר מהיסטריה חסרת בסיס וגזענות נמוכת-מצח), שכן הם מסמנים שהיהודים המבקשים לשמור על טוהר הגזע נמצאים במלכוד: בנסותם (למשל) להזהיר את בנות ישראל התמימות והפותות שלא להיענות לחיזורי נוכרים שחומי-עור ומסוקסים הם מדגישים את הצד הגזעני של היהדות, תוך שימוש במונחים כגון "גויים", "דם", זרע" ו"רחם". אלא שגזענות באופן כללי, ושימוש במונחים כאלה (מיתיים וגרוטסקיים כפי שהינם) באופן פרטי, מרחיקים יהודים שחמים ונעים להם בביתם בתרבות המודרנית.

ושוב, בעוד שקשה להאמין שבחורות (בין אם חילוניות שאין להם בעיה לפתח רומן עם פלסטינאים, ובין אם נשים "במצוקה" (פיקטיביות או לא) שמה שיכול להציע להן בן כפר מתרבות זרה הוא הטוב ביותר שהן יכולות לקוות לו) יושפעו בצורה כלשהי מ"מכתב" אינפנטילי של "רבניות" שהן בחיים לא שמעו עליהן, הרי שברור לדעתי שאותו מהלך רק דוחף יהודים ליברלים רחוק ממסורת אבותיהם, אותה הם יותר ויותר רואים כפרימיטיבית ומנוולת. כך יוצא שכרם של המייהדים הנלהבים בהפסדם, וממילא גם המדינה הופכת לפחות "יהודית", שכן לא מעט מאותם יהודים חילונים ליברליים הם מעצבי דעת קהל למיניהם. ונשאלת השאלה: למה ברא הקב"ה עולם כל כך מורכב???

ולמסקנות הסקר

קווי הפעילות המוצעים לחב"ד

• ליצור בידול בין תנועת חב"ד לבין זרמים אחרים ביהדות החרדית, ובמיוחד התנועה החסידית וחסידי ברסלב.
• לגרום לציבור החילוני להשתתף יותר בפעילויות של חב"ד בארץ, כאשר הפעילויות המועדפות הן הרצאות וחגי ישראל.

כל מוצר צריך להיות מזוהה וליצור לעצמו "חותמת אישית". על חב"ד להבדיל עצמה מ"התנועה החסידית" (מכון סמית מבין עניין) ומברסלב, עמה היא מבולבלת בקרב החילונים הבורים בענייני חסידויות. מנגד, עליה לשתף חילונים אלה בפעילויותיה, כדי שילמדו לחבבה. מאוחר יותר כתוב שיש להיזהר בנושא המיסיונריות. ולאורך הסקר כולו, על שאלותיו ומסקנותיו, לא הוזכרה ולו פעם אחת המילה "משיח".

האמת היא שבמסקנות אלה אין הרבה חדש, וזו הדרך שחב"ד הולכים בה כבר כמה עשורים, בצורה מתגברת והולכת (כפי שכתבתי לא מזמן כאן). יחד עם הסמל החדש והמיתוג המעודכן, עושה רושם שחב"ד אכן הופכים במודע ובכוונה למקדונלדס של היהדות: סניפים פזורים, מסבירי פנים וצבעוניים, בהם ניתן לקבל מנה אחידה וזולה של יידישקייט. ניתן להעריך שעם דעיכת הציפייה הממשית ל"התגלותו" של הרבי מלך המשיח, תהפוך חב"ד למסדר דתי, קריפטו-משיחי, המתחזק את הממשק היהודי בכל זמן ובכל מקום, עם "כל הלב לכל אחד". אם הם באמת ירחקו ממיסיונריות זה בכלל לא רע.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. בכל זאת, מספר גדול של בני אדם נושאים עיניהם אל עבר קדושה אחת מפורסמת, ומאוד היו רוצים להיות קצת יותר כמוה. השבוע הסתבר שהיא עצמה היתה הרבה יותר כמוהם ממה שהם מתארים לעצמם.

אמא תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

לרגל עשור למותה יצא בשבוע שעבר ה"טיים" בכתבת שער על אותה "קדושה מהביבים". המאמר עוסק בספר חדש הכולל מכתבים שכתבה לכמה וכמה חברים ומדריכים רוחניים. הגילוי המרעיש הוא שממכתביה של הנזירה עולה תמונה מפתיעה ועצובה: במשך חמישים השנים האחרונות של חייה אמא תרזה לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים בחייה. אותה אישה שדיברה על ראיית ישו המשיח בפניו של כל אחד, שתמיד נראתה עליזה ושלווה, הרגישה בתוך תוכה בודדה וננטשת לחלוטין על ידי האל, וזאת כמעט מהרגע המדויק בו הקימה את בית הסעד שלה בכלכתה.

בואי והיי האור שלי!

הסיפור שעד היום היה ידוע ומוכר הוא זה: בגיל שמונה-עשרה היא עזבה את הבית והצטרפה למסדר המיסיונרי האחיות של לורטו. ב- 1929, כנזירה צעירה, היא הגיעה להודו, והחלה ללמד בבתי ספר שונים. כשלימדה בכלכתה, עיר גדולה במזרח הודו, היא הזדעזעה מהעוני שהקיף אותה, ובספטמבר 1946 היא סוף סוף קיבלה קריאה ישירה מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!" כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד," אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה.

ב- 1948 היא הקימה בית בו ניחמה נזקקים וסעדה רעבים, מפעל שגדל בהדרגה עם הצטרפותן של נזירות נוספות תחתיה. אבל רק בשנות השבעים היא זכתה לתהילת עולם, בעיקר הודות לסרט וספר שתיעדו את עבודתה. ב- 1979 היתה לכלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר. היא הלכה לעולמה [תוקן], כאמור, לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 1997.

הבא נדלג כרגע בקלילות על ההאשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים), שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות (השם הנזירי שבחרה לעצמה, "תרזה", הוא על שמה של הקדושה האחראית על המיסיונרים), שהיא התנגדה בעקביות לכל שינוי או הקלה בדוקטרינה הקתולית (היא נלחמה קשות בהפלות וגירושין), ושהארגון שלה דמה לעיתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך" החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו).

עזבו אתכם מכל זה. גם אם נכונים הדברים האלה, ברור עדיין שאמא תרזה עשתה הרבה מאוד טוב להרבה מאוד אנשים: היא פתחה מאות בתי יתומים, בתי ספר ובתי תמחוי; ייסדה הוספיסים לחולי איידס, למצורעים ולשאר גוססים עניים ודחויים; היא הצילה ילדים במלחמת לבנון I, האכילה רעבים באתיופיה, טיפלה בנפגעי קרינה בצ'רנוביל ועזרה לקרבנות רעידת אדמה באוקראינה.

אני תמיד דמיינתי אותה כמעין בודהיסאטווה נוצרי, חצי מוארת חצי מעורערת, מפיצה קרני-חמלה ששורפות ברגע כל בדידות או פחד ומלמלת ללא הפסקה תחינות לישו שיסלח לה על חטאיה תוך כדי שהוא מאיר עיניהם של העניים לבשורה הטובה. והנה מסתבר שלא כצעקתה אלא כזעקתה. מסתבר שהיא חיה בחשכה רוחנית מתמדת, שחיוך על פניה היה מאולץ, ושלא מטופליה אלא היא עצמה היתה הבודדה מכל.

non mea, sed tua voluntas fiat

מסתבר, כאמור, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. במכתביה, מדווח הטיים, היא כותבת על "יובש", חושך", "בדידות" ו"עינויים". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהנום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא ממשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו, ממשיכה לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה.

בין הכנסייה יש הטוענים שהגילויים החדשים רק יגבירו את הערכת המאמינים אליה. האב ג'יימס מרטין למשל, חושב שהגילויים החדשים יהווה עזרה לא פחות חשובה מזאת שהעניקה לעניים, ושהספר יעזור לכל מי שהתנסה בספק או חווה ניתוק מאלוהים. כלומר, הוא אומר, לכולנו. בכל אופן, הניתוק שהרגישה מהאל לא ישפיע על תהליך הפיכתה לקדושה, מרגיעים בכנסייה הקתולית.

מעניין לציין הסבר פסיכולוגי-דתי שמביא הטיים לתחושת הניתוק שלה מהאל. לנזירה תרזה היו שאיפות גדולות. היא הכריזה שהיא "רוצה לאהוב את ישו כפי שהוא לא נאהב מעולם". מאידך גיסא היה לה עניין מיוחד דווקא בייסורים שעבר המשיח שלה. היא אמרה לא פעם שהרובד היחיד שמעניין אותה בחייו של ישו הוא הסבל הרב שהוא עבר: "אני רוצה לחלוק רק מגביע הכאב שלו" היא כתבה. כבר אמרו חכמים שעלינו להיזהר במשאלות לבנו, ואמא תרזה אכן קיבלה את מה שביקשה, אם כי אולי לא בצורה שהיא דמיינה. אם היא חשבה שבכאב פיזי מדובר הרי שהתבדתה. המימד בייסוריו של ישו ששלח לה האל היה דווקא זה שבא לידי ביטוי באותה קריאה נואשת על הצלב: "אלי אלי, למה שבקתני [בארמית 'עזבתני' – ת.פ.]".

אמא תרזה, אם כן, פעלה יותר מתוך ציות קפדני לרצון האל (כפי שהיא תפסה אותו) ונכונות להקרבה עצמית מושלמת, מאשר מתוך רגשות גואים של חמלה ואהבה. "לא ברגשותי אני מקבלת, אלא ברצוני אני מקבלת את רצון האל" היא אמרה, התגברה כארי על מצוקותיה וביטאה בחייה את האידיאל הנוצרי הותיק של imitatio dei, חיקוי האל, או חיקוי חייו של ישו. היא עזרה למצורעים ולדחויים, סעדה את העניים והיתומים, הקדישה את חייה להפצת הבשורה והיוותה, ומהווה, דוגמא ומופת למאות מיליונים.

חופשי – גם ממוסר?

כל זה טוב ויפה, אבל באופן אישי הגילויים האחרונים על אמא תרזה לוחצים לי על העין השלישית בצורה שמתחילה להכאיב. כידוע לקוראי הבלוג, לפני פחות משבועיים ישבתי בסלונו של ראמש בלסקר, הגורו הניאו-אדוויטי מבומביי. זאת היתה הפעם הרביעית שלי אצלו, ואין צורך לומר שאני אוהב את האדם ומכבד אותו. עם זאת, תמיד הטרידה אותי מאוד נקודה אחת בתורתו, נקודה עיוורת לדעתי: ראמש טוען שאין לבני אדם רצון חופשי ושהעתיד לחלוטין קבוע מראש. מתוך כך מובן למה הוא לא מחשיב במיוחד עיסוק באתיקה, וחושב שמוסר אינו יותר מאשר קונבנציה חברתיות חסרת ערך. תמיד התעלמתי מהצד הזה בדבריו (חשבתי שהוא לא יותר מאשר הכרזות ריקות), והאמת היא שאני מרגיש שלמדתי ממנו רבות גם מבלי לקבל את כל תורתו הר כגיגית.

אבל בשבילי הסאה הוגדשה יום לפני שנפרדתי ממנו וטסתי ארצה. איש עסקים הודי הגיע כדי לדבר איתו, ואחרי חצי שעה של דיבורים על דא והא פנה אל ראמש בבעיה שהציקה לו: כדי להצליח בעסקיו הוא חייב לרמות ולשחד אנשים, וזה מטריד אותו. הוא שאל את ראמש מה עליו לעשות. עכשיו, כל מי שמכיר את החברה בהודו יודע שבלי לטפטף קצת בקשיש כדי לשמן את גלגלי השיניים כל המנוע ישבוק ויתקע, אבל ציפיתי מראמש שלפחות יביע איזושהי הסתייגות מהמעשה. זה לא קרה: ראמש ניפנף בידו והורה לאותו אדם לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע. זהו: "Do whatever you feel like doing" אמר הגורו בסמכותיות, וצ'קרת הלב שלי נחמצה, ואם ראיתי נכון אפילו אותו אדם היה מעט במבוכה.

לא יודע למה, אבל תמיד היה לי ברור שאם בסופו של המסע הרוחני אנחנו לא עושים טוב לזולת, אם אנחנו לא אנשים טובים, אז מובן מאיליו שמשהו השתבש. איכשהו כל הדיבורים על התאחדות עם אלוהים והתעלות מעל האגו וההתעוררות מהחלום מקבלים משמעות רק אם הם בפועל מתרגמים לטוב שאנחנו שופעים כלפי עצמנו וכלפי העולם. אחרת למה בכלל לטרוח? (וכמובן, גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי.)

עכשיו, אני דווקא מאלה שחושבים שאדם שחי את האמת האחדותית תורם בעצם חייו, גם אם הוא לא עושה כלום, לטוב של כל העולם, שכן כולנו קשורים וערבים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם, ובייחוד, תודעתית. ועדיין, השאלה שעולה לי מתוך ההשוואה המיידית בין תרזה לראמש היא זו: מה עדיף? האם הראוי יותר הוא מואר שיושב בביתו בשכונה טובה בבומביי ומורה לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, או אשה מסכנה שחיה בחושך פנימי אבל שעמלה יומם וליל בביבי כלכתה למען חייהם של אחרים?

אפשר לנסח זאת גם כך: האם עדיף להיות עבד לרעיון ולפעול במסירות עיוורת כל חייך – אבל לעשות טוב; או להיות חופשי מכל רעיון, אבל חופשי גם, תיאורטית ומעשית, מהרעיון שצריך לעשות טוב?

אני מקווה שלא צריך לבחור. אני מקווה שכאשר באמת חופשיים הטוב עולה, שופע ומתממש בצורה טבעית. ככה אני מרגיש. אבל אני לא בטוח.

[המאמר עלה גם באנרג'י. לרגל יומולדת לבלוגיה הנה כמה בלוגים מומלצים: ראשון הוא GetReligion, בלוג מעולה על יחסי התקשורת (האמריקאית) והדת, ואיך הראשונה מבינה רק לעיתים רחוקות את האחרונה. Ebb and Flow הוא בלוג וידאו העוסק בקשר, כדבריהם, בין Inner Peace ל- Outer Action. בלינק שיחה של ג'ק קורנפילד, מורה המדיטציה הידוע. הבלוג של כרמית מזרחי, אספקלריה, עוסק בכישוף, אבל גם במודעות אקולוגית וחברתית, ובאופן כללי היא כותבת יפה. ובשנה האחרונה הצטרפו ל'רשימות' שלושה בלוגים מצויינים: עבודת אלילים המענג ביותר של מיה טבת-דיין על כל מה שהודי; תבונת הגוף החכם של אביב טטרסקי על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש; וטכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון המעניין על הידידות והיריבות בין רוחניות לטכנולוגיה. כיפאק לבלוגיה]