אחרי שחדר רב הטבחים נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אל תוך חומות ירושלים הנצורה, היה הורג והולך עד שהגיע אל בית המקדש. כשהגיע אל קודש הקודשים שלח בו אש, וההיכל הרים את עצמו לשמיים כדי לחמוק משרפה. מיד יצאו רגליים אלוהיות ו"דרכו בו מן השמיים שירד למקומו": האל לא התכוון לתת למשכנו לחמוק מהשמדה. שכן עונש כבד הקפיד האל לחבול בעמו אותה שעה, שנת 586 לפני הספירה, וכל זאת (בין השאר) כי עמו הרג את כהנו הגדול ונביאו זכריה בן יהוידע בתוך בית המקדש כמאתיים וחמישים שנה לפני כן.
ומעשה שהיה כך היה: לקראת סוף המאה התשיעית לפנה"ס הוכתר יואש למלך כשהוא בן שבע בלבד. הוא הומלך על ידי יהוידע הכהן הגדול, דבר שהעניק ממלכה לעולל ונתן לכהונה עוצמה חסרת תקדים במדינת יהודה. אחרי מות יהוידע באו אל יואש שרי יהודה (שלא אהבו את הברית הזו בין מקדש לארמון) והשתחוו לפני המלך. מתוך שעשו אותו מעין אליל, נתן הוא להם רשות להביא ולעבוד אלילים אחרים. זעם האל הקנאי לא אחר גם הוא לבוא, ונביאו זכריה, בנו של אותו יהוידע הכהן הגדול ומחליפו במשרה הרמה, נשלח להוכיח את העם. "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן-יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם, ויאמר להם, כה אמר האלוהים: למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו; כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם." (דב' הימים ב, כד, כ) האל לבש את זכריה – משל היה בובת גרב – ודיבר מתוך גרונו, אבל העם לא התרשם מהאיום על עזיבתו העתידית של האל, ובמצוות המלך סקלו ההמונים את הנביא, רצחוהו נפש בחצר בית ה'. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, וַיהרג את בנו" (שם, כב). אבל האל זכר גם זכר, והוא עתיד לפרוע את החוב אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים.
דמו של זכריה, שפוך על רצפת היכל האל, לא שקט, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן הגיעה עת נקמת הדם, בדמותו של רב הטבחים נבוזראדן (מתוך קהלת רבה):
בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח.
אמר הקב"ה לדמא [לדם]: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך]! כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [ראה את הדם], אמר לון [להם]: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד.
מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל]! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו [על הדם של זכריה], ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה [71 חכמים] וסנהדרי קטנה [23 חכמים] ושחט עליו, ולא נח.
באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין [במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך]???
באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי [שמות ל"ד] ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי [תהלים קמ"ה] טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו."
נבוכדנצר, מתוך המשחק Rise & Fall: Civilizations at War
המצב הוא כזה: שולח אלוהים את נבוזראדן, מכונת ההרג המפלצתית, כשליחו לדבר מצווה: לעשות צדק ולפדות את דם כהנו ונביאו זכריה מיד היהודים: "סוף סוף הגיעה שעתך", לוחש האל לדם. נבוזראדן, כמו האל, מבין תחילה רק סוג אחד של צדק: נקמה. משפט הוגן, כך נראה, הוא גביית קרבנות המתבצעת בצורה של דקדוק סימטרי, על פי הכלל הישן של "עין תחת עין": כשם שהעם כולו, במצוות המלך, סקל ורצח את זכריה, כך כל העם יענש: מה הם הרגו כלי קודש, הוא הורס את כלי קודשם; מה הם רצחו נפש, הוא רוצח את נפשותיהם. וכך הארץ נחרבת, בירתה עולה בלהבות, מקדשה מנותץ ולסיום נשחטים גם כוהניה וחכמיה.
במחצית המדרש נגלה לנו ששני הצדדים אף מודעים כל אחד לתפקידו: נציגי העם שבחצר בית המקדש מבינים ש"הקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו", שכל המתרחש הוא רצונו, ועל כן אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. נבוזראדן מצידו מבין שעליו לשמש כלי נאמן בידיו של האל, והוא מפשיל שרוולים לקראת המשימה שלפניו: למצוא דרך להשקיט את דם הנביא הנרצח.
אבל התכנית האלוהית משתבשת, כאשר המכונה מתחילה לפתע להרגיש: אחרי שמונים אלף פרחי כהונה ותשעים וארבע חכמי סנהדרין מתרחש פלא, נס שאפילו אלוהים לא ציפה לו: לפתע מבין נבוזראדן שאכן יהיה עליו למחות את כל העם היהודי מעל פני האדמה כדי לנקום את דם זכריה, וזה נראה לו טירוף מוחלט. בלבו הבבלי עולים רחמים, והוא לא מוכן להמשיך במסע הרצח הצודק הזה. הוא פונה אל הדם בטרוניה: האם אכן למענך יש להקריב את העם כולו?
המעשה הזה, מהעתיקים ומרובי הגרסאות, שאף ישו מזכירו (לוקס 11), נמצא כפי שהובא כאן בקהלת רבה, שם הוא נדרש על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת, ג, טז), ונראה שהכוונה היא אכן לאותו סוג קשיח של משפט וצדק, אותו הגיון מוסרי שדורש עין תחת עין ללא חשש או הבנה שההולכים על פי החוק הזה, כפי שאמר מהאטמה גנדהי, יביאו בסופם שכל העולם כולו יהיה עיוור. מהמדרש מובן שאם נקפיד אך ורק על הדין כולנו נמות, כי כולנו חוטאים, וסוג כזה של צדק, רומזים חז"ל, הוא רשע.
זעקתו של נבוזראדן, רב הטבחים, כנגד איוולת שכזו מצליחה לפלח את לבו של האל (ומסתבר שלא רק יהודים מסוגלים לתיאורגיה), וזה פתאום נזכר שמישהו אמר עליו פעם שהוא רחום וחנון. קריאתו של הרוצח הרגיש יוצאת לא רק כנגד אותו מקרה, אלא לעומת כל מעשה עיוור של "צדק קדוש", של דין שנוקב הרים ובלבד שלא יאלץ להאריך בדרך של פשרה או רחמים. בפעולותיו מגלם נבוזראדן בצורה פלסטית בוטה את האיוולת שבכל נקמת דם או מלחמת קודש: הניסיון להפיס אלימות על ידי עוד אלימות, הניסיון לנקות דם על ידי עוד דם. זהו העיוות המוסרי הגדול שיכולה להביא תפיסה של צדק סימטרי.
[התפרסם ביום שישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על האיוולת שבנקמה, או תפיסה של צדק סימטרי שכזה. הרי איך יכול להיות שצודק לקחת ממישהו את מה שהוא לקח ממך, בעולם שיש בו אלוהים, כלומר מקור אינסופי של טוּב ושפע? מה המשמעות של "להחזיר" למישהו כשהכל ניתן לנו וממשיך להינתן? נדמה לי שזאת היתה האינטואיציה של ישו כשציווה לאהוב את שונאינו. כי להתחשבן אפשר רק במצב שהוא מראש נייטרלי, והרי יקום שיש בו אלוהים הוא לא נייטרלי, אלא חיובי. לא שאין גם בדרך הזו מוגבלויות, כמובן שכן, אבל לדעתי יש בה אמת עמוקה מאוד.
לבד מזה, ביום שבת הזה אני מתארח ב"הירקון 70" בת"א, שזה מין סוג של כינוס חברים שכזה שבו מישהו מדבר על משהו. אני אביא טקסט או שניים של קרישנמורטי (אני חושב) ונדבר קצת על תפיסה נון-דואלית של המציאות, וגם נטעם תרגול קצר של ויפאסנה. כל זה מתחיל ב- 13:30, ונדמה לי שרצוי להביא משהו לאכול ולחלוק עם האחרים.]
לולאת האל 