במאמציה לגלגל את האחריות על המחדל שהוביל לטבח ביישובי העוטף מתמקדת לאחרונה מכונת התעמולה של נתניהו בארגון 'אחים לנשק'. הטענה היא שאיומי הסרבנות של הטייסים מבין חבריו פגעו בכושר של חיל האוויר, מה שמסביר לכאורה את הישגיו המזוועים של החמאס.

בתגובה ממהרים חלק מהמוכפשים להכחיש שסירבו, לעמוד על כך שמבחינה טכנית הם רק הפסיקו להתנדב, להבהיר שהממשלה ולא האזרחים אחראית לשמירת כושרו של הצבא, ולטעון שממשלה שבוחרת לפטור משירות רבבות אינה יכולה לדרוש שירות מבודדים.

יש טעם בכל הטיעונים הללו, אולם הם מקבלים ללא שאלה את הנראטיב הביביסטי ומסיתים את המוקד מהעיקר, והוא שהאיומים בסרבנות הגיעו לא מתוך ניכור למדינה או רצון אגוצנטרי בהסתגרות כמו בקרב החברה החרדית, אלא מתוך אחריות למדינה והתנגדות עקרונית לפעולות אנטי-דמוקרטיות של הממשלה. סרבנות כזו מהווה כלי לגיטימי של אי-ציות אזרחי בלתי-אלים, והיא ראויה לשבח.

מוראות המלחמה הנוכחית השכיחו מאיתנו שממשלת נתניהו השישית ביקשה לשנות מן היסוד את סדרי הדמוקרטיה הישראלית, באופן שהיה מרסק את הפרדת הרשויות, מחליש באופן דרמטי את שומרי הסף ופוגע אנושות בהגנה על זכויות האזרחים ובמרחב הציבורי הליברלי של המדינה.

לא רק ביטול עילת הסבירות, אלא פסקת התגברות שהיתה מאפשרת לכל ממשלה לחוקק כל חוק, שליטה מוחלטת במינוי שופטים, נטרול סמכות היעוץ המשפטי, חקיקת חוק שהיה מאפשר אפלייה מסיבות דתיות (ועל פי חה"כ רוטמן מעניק לבעל מלון רשות לא לארח להט"בים), הפעלת חוק צרפתי שהיה מבטל את משפטו של נתניהו וגיבוש חוק יסוד לימוד תורה שהיה מקבע פטור נצחי לחברה החרדית.

זו תוכנית שלו היתה עוברת במלואה היתה מביאה, כפי ששר המשפטים לוין עצמו הודה בראיון לערוץ 14 במרץ 2023, למצב בו "שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת", כלומר מבטלת את הפרדת הרשויות בישראל ומעניקה לממשלה כוח מוחלט. "דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית", סיכם לוין. ואכן, רוב מוחלט של מומחי המשפט בישראל ובעולם סברו שה"רפורמה" תפגע באופן אנוש בדמוקרטיה הישראלית.

במצב כזה סרבנותם של הטייסים ומשרתי מילואים נוספים, כמעשה של אי-ציות אזרחי, לא היתה רק לגיטימית אלא מתחייבת. צה"ל אינו צבא של שכירי חרב הנדרשים לנטרל שיקולים מוסריים, אלא צבא של אזרחי מדינה דמוקרטית וליברלית. זכותם וחובתם של אזרחים כאלה הוא לעמוד מול ניסיון לחסל את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה.

בבסיס הסדר הליברלי עומדת האמנה הבלתי כתובה בין האזרח למדינתו, אמנה המחייבת את השלטון להגן על זכויותיו של הפרט. כפי ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו ממחוייבותו לשמור על זכויות אזרחיו, כך שלטון המבקש להתנער ממחוייבות זו מאבד הלגיטימציה שלו.

מדובר בעיקרון יסוד שנקבע כבר בכתבי ג'ון לוק ומופיע גם בהכרזת העצמאות האמריקאית ובהכרזת זכויות האדם והאזרח שנכתבה בעת המהפכה הצרפתית. הוא מהווה תנאי סף לקיומה של מדינה ליברלית, ובעברית זכה לניסוח המובהק ביותר בהצעה לחוקה שכתב, בהוראת מנחם בגין, חבר מפלגת חרות (והליכוד בהמשך) יוחנן בדר.

החוקה של בדר, שמהווה מופת של לאומיות ליברלית, קובעת כי אם "חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם" (סעיף 33).

בדר מדבר במפורש על מרד כנגד הממשלה, ואילו הטייסים בסך הכל סירבו להמשיך להתנדב ולשרת שלטון שביקש לרסק את אותן ערובות חוקתיות ששומרות על זכויות האדם והאזרח. לא רק שאין בכך גנאי, אלא שמעשה כזה הוא הכרחי.

חבל לנסות להצטדק מול מכונת הרעל. יש לומר בפה מלא: הצלנו את המדינה מלהפוך לאוטוקרטיה, ונעשה זאת שוב אם יהיה צורך. סירבנו ונסרב לשרת רשות המחללת את זכויות האדם והאזרח של אזרחי ישראל.

פורסם במדור הדעות של ’הארץ’

ימים מרגשים עוברים על הרב אליעזר מלמד. התפילות מעולם לא היו לוהטות יותר. כאשר הוא עומד בשמונה-עשרה הוא מרגיש את כל ההיסטוריה של עם ישראל יושבת לו על כתף ימין ולוחשת לו באוזן את המילים. כשהוא מניח תפילין הוא יודע שניצוצות הקדושה שהיו בבהמה שנשחטה כדי שעורה ילופף סביב זרועו זוכים להתגלגל אל תוך בנים זכרים, חיילים עתידיים ומקיימי פקודות בצבאות ה'. כשהוא מדליק את נרות החנוכה ברור לו שהם מסמלים הרבה יותר מנצחון המכבים על המתייונים. הם מסמלים את נצחונו הוא על סמאל, על הסמאלנים.

הרב מלמד לא באמת בעד סרבנות, או נגד שתי מדינות לשני עמים. לא איכפת לו משועפאט או מההקפאה. אבל הוא כן מתאבל על חורבן גוש קטיף. כי לרב מלמד איכפת דבר אחד ורק דבר אחד: להרגיש קרוב לאלוהים. והוא מרגיש קרוב לאלוהים כשהוא מתרגש. והוא מתרגש, למשל, כשהוא רב עם המדינה. או עם השמאל. או עם התקשורת. או עם הגויים. או עם הניאו-רפורמים. כלומר כשהוא רב עם מישהו. אבל לא עם אשתו, כי איתה זו לא מצווה לריב. כלומר צריך שלסכסוך יהיה מטען הלכתי. שיהיה אפשר להפוך אותו למלחמת אור בחושך. בכל זאת, חנוכה.

הרב מלמד קם בימים אלה בבוקר, ובוקר בו ללא ספק קם. ומלאך ה' קם איתו, ונושא אותו על כפיו. לכן הוא מרגיש קל כל כך בימים אלה, הרב מלמד. בעיניו שכינה כשהוא נישא אל היכל ה', אל היכל התהילה של אלה שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה. אל היכל התהילה של עשרת הרוגי המלכות, אל היכל התהילה של מקדשי שם שמיים ברבים, אל היכל התהילה של אברהם אבינו. כי הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה של עקדה. כשהוא סירב להגיע לשימוע אצל שר הביטחון, הוא ידע מה יקרה. הוא ידע שזה יעלה לישיבה שלו בתקציבי עתק. אולי הוא עצמו יסבול הרעה בשכר. אבל לרב מלמד לא היתה ברירה. הוא חבש את חמורו, הכפיף עצמו לרצון האל. הוא עקד את רצונו על הר הברכה ושלח ידו לישיבתו, יחידתו, אשר אהב. הרב מלמד מרגיש עצמו אביר האמונה.

הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה דתית עליונה. חוויה של מאמין, וחוויה של מקדש שם שמיים, וחוויה של יהודי טוב, יהודי שאלוהים אוהב. וכן, גם חוויה של תהילה – בכל זאת, כל הזמן מדברים עליו. אבל זה שטויות, כי העיקר הוא למה מדברים עליו. ומדברים עליו בגלל שהוא קידש שם שמיים. וזה בעצם מה שהופך את מה שהוא עשה לקידוש שם שמיים ברבים. וזה מה שהופך אותו לנקודת ציון בהיסטוריה היהודית. וזה מה שהופך את החוויה שלו למתוקה כל כך. לאחת החוויות הדתיות המשמעותיות שהיו לו בחייו. זה, והדבקות האדירה שבה הוא מכוון בתפילה את המילים "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

הרב מלמד רוצה לנצור כל רגע מהימים האלה, כי הרב מלמד יודע שחוויות דתיות משמעותיות לא באות ליהודי כל שני וחמישי. גם לא כל שבת. אם היה יכול, היה הרב מלמד רב עם ממשלת הזדון כל שני וחמישי (לא כל שבת). הוא לא יכול. הוא גם לא יוכל, למרות שהריב הגדול עוד לפניו. כלומר המלחמה. כלומר המהפכה. אבל אז זה יהיה אחרת. זאת לא תהיה חוויה של עקדה, של אתכפייא. זו תהיה הכרעה. זו תהיה אתהפכא. זה יהיה ניצחון גדול שבעקבותיו יהיה צריך לנהל מדינה. כלומר ממלכה. זה חוויה כיפית, אבל פחות יהודית. בכל זאת, רבנים מעולם לא ניהלו ממלכה. לא את זו של בית דוד ולא את של החשמונאים. אבל היהדות יודעת להתאים את עצמה למציאות, לא?

(צילום: ניר קידר)