פוליטיקה

שינוי שיטת הממשל – בטיבט

עכשיו זה רשמי: הדלאי לאמה הכריז שלשום על שינוי שיטת הממשל: לפני מותו ילך העם הטיבטי (אני משער שהוא מתכוון לפליטים הטיבטים שבהודו) למשאל עם ויכריע איך לבחור את המנהיג הבא שלהם. כנראה שהוא יצביע בעד שיטה השונה מזו שהיתה נהוגה בחמש מאות השנה האחרונות, בה מנהיג העם היה גלגולו החדש של הדלאי לאמה הקודם (כן: שיטה שהיא מבחינה עקרונית עוד פחות שוויונית מהעברת המלוכה מאב לבנו: כאן מדובר לכאורה באותו אדם עצמו שממשיך לשלוט ללא הפסקה).

כל זאת בתגובה להכרזה של סין שהיא תהיה האחראית הבלעדית על מציאת התינוקות שבגופם נשמות* גלגוליהם החוזרים של מנהיגים טיבטים (ובכך בעצם היחידה שתקבע מי יהיו המנהיגים האלה בעתיד), כלומר שהדלאי לאמה הבא יהיה תינוק שהיא עצמה תמצא בתוך תחומי המעצמה. הכוונה של הסינים היתה למנוע מצב שבו הדלאי לאמה יתגלגל אחרי מותו לחו"ל (כלומר: ימצאו תינוק שיהיה הדלאי לאמה הבא בארץ נוחה, למשל ארה"ב), שם יזכה לאזרחות וזכויות שיעזרו לו במאבקו המתמשך בכיבוש הסיני של טיבט (סלובוי ז'יזק כתב על זה אז מאמר בניו-יורק טיימס). סין רוצה לגדל לעצמה דלאי למה שקט ומבויית, כי נמאס לה מהרעש והאהדה שמעורר זה הנוכחי.

קצת רקע

הדלאי לאמה מקבל את מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוהה ביותר של ארה"ב, לפני כחודש, בעת ביקורו שם. התמונה מכאן

העניין הוא כזה: מאז 1959, עת נמלט הדלאי לאמה מטיבט הכבושה, הוא מתאמץ מאוד לעורר בעולם מודעות לחורבן הגדול שהכיבוש הסיני ממית על טיבט, חורבן שהוא בעיקרו תרבותי. סין הקומוניסטית אינה מוכנה שהטיבטים ימשיכו את המסורות הבודהיסטיות, מסורות שבלתי אפשרי לדמיין את חיי הטיבטים בלעדיהן. כי טיבט היא במאות השנים האחרונות ממלכה דתית, שמנהיגה הפוליטי והרוחני הוא הדלאי לאמה. כל המערך החברתי של הטיבטים מושתת על ההגיון של הבודהיזם הטיבטי, על פיו תכלית החיים היא הנירוונה והנזירים הם המממשים אותה, ועל כן גם ראויים לכבוד, ולשלטון.

אבל העניין גם יותר מורכב מאשר נגלה במבט ראשון. ראשית, משום שיש בסיס לטענות הסיניות על כך שטיבט מאז ומעולם היתה חלק מסין: במאות השנים האחרונות המנהיגות הטיבטית כמעט תמיד נקבעה על ידי גורמים חיצוניים, בין אם הם מונגולים ובין אם הם סינים, וסין שלטה בכוח (אם לא בפועל) בטיבט לפני שהבריטים הגיעו אליה בתחילת המאה העשרים. למעשה, התואר "דלאי לאמה" עצמו ניתן לבעל התפקיד הזה (הדלאי לאמה השלישי – השניים הקודמים הוכתרו רטרואקטיבית) בשנת 1578 על ידי מנהיג מונגוליה אלטן קאהן ("דלאי" פירושו אוקיאנוס במונגולית), והדלאי לאמה הבא (הרביעי)  היה נכדו של קאהן. כך שיש תקדימים רציניים להתערבות חיצונית במנהיגות הטיבטית (וראו גם הערך על טיבט בויקיפדיה לקבלת רושם על הבלגן השלטוני העצום שתמיד שרר בה).

שנית, עם כל מלחמתה האכזרית בבודהיזם ובתרבות הייחודית הטיבטית (שאני כמובן מגנה בכל פה), שלא לדבר על הרציחות ההמוניות של נזירים טיבטים על ידה, סין בכל זאת מפתחת את האזור ומביאה אותו אל תוך המודרנה – בייג'ינג משקיעה סכומי כסף אדירים בפיתוח תשתיות, למשל במתיחת קו רכבת שהגדיל בשנים האחרונות את הסחר ב- 75%; היא גם בונה בתי ספר: תחת התיאוקרטיה של הדלאי לאמה היו 95% מהטיבטים אנלפבתים! (עוד על כך ראו צמד מאמרים משובחים כאן וכאן)

מה שמעניין

אבל הרי מה שמעניין כאן הוא הקשר ההדוק בין הדת לפוליטיקה, קשר שאפילו סין הקומוניסטית נאלצת להתמודד איתו. אחת המדינות החילוניות (לפחות רשמית) בעולם נאבקת עם אחד העמים הדתיים בעולם, והתוצאה היא היפוך תפקידים מוזר: סין, שאמורה להיות אמונה על המטריאליזם המרקסיסטי, חייבת להוציא הצהרה שהיא עצמה תמצא את הגלגול הבא של נשמת* הדלאי לאמה, ואילו הטיבטים, בעלי מסורת תיאוקרטית ארוכה, פתאום מאמצים את דרכי המערב ומכריזים על משאל עם!

אני לא סינולוג ואין לי מושג האם החדירה הסינית אל נבכי תורת הגלגולים היא עניין מרעיש, אבל לפחות בעניין הבודהיזם הטיבטי זה לא עד כדי כך מפליא. זאת משום שדתות, בשונה מכתות, הן מערכות גמישות הרבה יותר ממה שניתן לחשוב, ואין כמוהן לסגל את עצמן למצבים חדשים, אפילו במחיר ויתור על עקרונות או מסורות ארוכות שנים. גבולות הגזרה התיאולוגים של דת הם עניין נזיל: היא מבקשת להכיל, ולא לדחות (שוב, בשונה מכת, שמתבדלת ומסתגרת – האבחנות הללו הן של מקס ובר). כמובן שלא הכל "הולך", ועמוד השדרה חייב להישמר יציב, אחרת גם לא תהיה יותר משמעות לזהות העצמית של אותה מערכת דתית, אבל דת חיה תמיד תדע להתאים את עצמה למציאות, ודת שמנסה להתאים את המציאות אליה (מתוך שאיפות משיחיות בדרך כלל) סופה למות.

* רק לשם דיוק: בעניין גלגולים, הטיבטים לא מאמינים בנשמות שמתגלגלות, אלא במה שנקרא בתרגום לאנגלית "subtle mind", שעובר מגוף שמת לגוף שנולד. זו כמובן לוליינות תיאולוגית שאמורה ליישב את האמונה המאוד מרכזית של הטיבטים בגלגולים, עם הדוגמה הבודהיסטית הבסיסית בדבר אי-קיומה של נשמה או של עצמי כלשהו.

[מאמר מדאיג מאוד על מצב קורסי ה"טנטרה" בארץ פורסם לאחרונה בגלובס]

"שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה"

גליון מרחשון (אוקטובר) של נקודה חיכה לי היום בתיבת הדואר, ועם ארוחת הבוקר עיינתי בקטע הקצר שב"עמוד הפותח" (מעין פובליציסטיקת הלם שכזאת לפתיחת הגליון). שרה ג'ו בן צבי כותבת שם על הבגידה הקרובה בירושלים בועידת אנאפוליס ("פינה אפלה באנאפוליס" כדבריה), בגידה שהימין הדתי יהיה שותף לה אם לא ייצא להפגין ולזעוק מבעוד מועד.

בן צבי פורטת על נימי תפילות תשרי שעברו זה מכבר, תפילות שמבקשות מהקב"ה שיביאנו "לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". המילים הללו לדעתה לא מצליחות באמת לתת לנו את תחושת החג. היא מוחה על הסטריליות שלהן, שמאפשרת

להתעלם מהדם הניתז, מההשתוללויות של שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה בחצר המקדש ביום הראשון של חג הסוכות, מהקיומיות של הקרבנות ושל העמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות, מול פני א-ל עליון.

קראתי שוב, כי היה לי קצת קשה להאמין – הרי בדרך כלל עוטפים את הצפייה לבניין בית המקדש השלישי בסיפורים על נפלאות ימות המשיח, והנה מישהי סוף סוף שמה את הסכין על השולחן: חידוש עבודת הקורבנות, דם ואש ותמרות עשן, וריח הבשר החרוך על הבוקר.

למרות שאני תמיד נהנה לראות אדם הנותן לרגשות הרליגיוזיים שלו דרור, קשה שלא להתחלחל מול התצוגה הבוטה הזאת של קמאיות פגאנית רווית דם. זה לא כאילו שאין לנו גם ככה די והותר "עמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות" בארץ הזאת, ואני לא מצליח להבין למה דווקא לתוספת מזה נהיה זכאים עם פרוס הגאולה השלמה. במילים אחרות, אמור לי מהו חזון אחרית הימים שלך, ואומר לך באיזו תקופה הדתיות שלך תקועה.

איוב לא היה הודי

בזמן שאני מנסה לשקוע ברוחניות, מתרחש כאן סיפור חדשותי קטן. מסתבר שהכביש שעובר דרך טירוונאמאלאי הולך להפוך לכביש המהיר שמחבר בין בנגלור לפונדיצ'רי. זה טוב מכיוון שזה בטח יחסוך איזה שלוש שעות באוטובוס בין בנגלור לכאן. חוץ מזה זה רע מאוד: טירו' תגדל, תעשה רועשת וצפופה ומזוהמת עוד יותר, ממש מול האשרם של רמאנה יעבור כביש מהיר, אולי ארבע-מסלולי, שירעיש ויעשן לאללה, והעיקר: כדי לעשות את כל זה צריך כמובן מקום. בעלי עסקים – ובתים – קטנים בשולי הכביש "מפונים" בימים אלה על ידי בולדוזרים. ראיתי דחפור הורס בית, בנחישות ובלי רגישות, של מישהו שהרהיטים עדיין היו בתוכו. לא נראה לי שנמסר לו כל "צו הריסה". בלי בג"צ ובלי בצל"ם.

הבניה בשולי הכביש, כך נודע לי, היא אכן בניה בלתי חוקית (כמה לא התגעגעתי למונח הזה), אבל קשה שמשהו לא יתכווץ בתוכך כשאתה רואה בית מוחרב. וכמה קל להחריב בית, מסתבר (וכמה כוח יש לבולדוזר!). בעל הבית ניסה להוציא איזה רהיט כשהדחפור לקח הפסקה. הוא לא צעק ולא בכה. רק הוציא את מה שאפשר וחוץ מזה צפה בנעשה יחד עם קהל רב. ממש מופת של השלמה הינדית. הדחפור המשיך והרס, ואחרי זה עקר כמה עצים שגדלו גדילה בלתי חוקית בצד הדרך. ראבק, כאילו שאין לי מספיק הריסות בתים בארץ שאני צריך לנסוע עד לטירו כדי לחזות בזה.

והנה הם הגיעו גם אל הצ'אי שופ האהובה עלי. אותה צ'אי שופ בפינת הרחוב, חמש דקות הליכה מהאשרם. שם הייתי שותה לפני שנה וחצי, שם "פגשתי" את סוואמי, וגם עכשיו אהבתי לסיים בה את היום, עם איזה כוס חלב חם וממותק. בעל המקום הוא אדם כל כך עדין. הוא ואשתו קנו את המקום לפני כשנה, והוא ודאי ציפה לעונה, בדצמבר-ינואר, כדי לעשות קופה יפה. עכשיו אין לו חנות, ואין לו בית (הם היו גם ישנים שם). אז הם ילכו לישון אצל ההורים, אבל מה על הפרנסה? ראו התמונות:

לפני…

…תוך כדי…

…אחרי

כל העניין לקח יותר מיום. הדחפור בא, הרס קצת, הלך להרוס משהו אחר, ואז חזר להרוס עוד קצת. בין לבין בעל המקום הוציא איזה משהו מבפנים. עמדתי שם בצד, מצלם ועצוב, וחשבתי. הנה מה שחשבתי (לצורך העניין המצאתי דמות שקרויה "יצר הטוב". אבל אין ישות כזאת. כי המצב הבסיסי הוא טוב):

יצר הטוב: תומר, גש ותן 500 רופי לאדם הזה.
אני: סליחה?
יצר הטוב: שמעת יפה מאוד מה שאמרתי. גש ותן 500 רופי לאדם הזה.
אני: זה הרבה כסף לא?
יצר הטוב: לא. זה חמישים שקל. ממש כלום בשבילך.
יצר הרע: לא הייתי אומר "כלום"…
יצר הטוב: זה לא ישנה את המצב הכלכלי שלו בכלום, לכן זה כלום.
יצר הרע: זה עדיין לא "כלום". אפשר לעשות עם זה די הרבה…
יצר הטוב: טוב, אל תקשיב לרשע הזה. גש ותן לו 500 רופי.
יצר הרע: "רשע". ישר מקלל. אני לא רשע. אני הגיוני. אין שום סיבה העולם שתומר יבזבז את מיטב כספו על איזה הודי שהוא ראה בפעם הראשונה שלשום. זה מגוחך.
יצר הטוב: ודאי שיש סיבה. הסיבה היא שההודי הזה צריך את הכסף הרבה יותר ממנו. זאת הסיבה.
יצר הרע: יש כאן הרבה הודים שצריכים את הכסף הזה הרבה יותר ממנו. תומר בטח לא הולך להתחיל לחלק שטרות של 500 רופי לכל דכפין או דצריך.
יצר הטוב: אני בכלל לא מתכוון להתייחס להערה השטנית הזאת. כאילו שמסכנות כללית מכשירה אי-מניעה של מסכנות פרטית. מה הקשר בכלל?
יצר הרע: הקשר הוא שאני לא רואה סיבה טובה למה לתת לו ולא לאינספור קבצנים והומלסים שמפוזרים בכל מקום.
יצר הטוב: תומר אל תקשיב לו, ואתה יודע טוב מאוד שזה הטיעון 'הישן ביותר בספר'. אתה אפילו כתבת על זה פעם משהו.
אני: [אל יצר הרע] הוא צודק…
יצר הרע: בסדר. נניח שתתן (אגב 500 רופי הם קצת יותר מחמישים שקל). אבל לפחות תן למישהו שצריך! הוא לא באמת צריך את הכסף הזה…
תומר ויצר הטוב [ביחד]: סליחה?
יצר הרע: שמעתם טוב מאוד. תוך שבוע הוא בונה לו איזה חושה ומוכר צ'אי אפילו יותר טעים ממקודם.
יצר הטוב: אתה לא יודע את זה…
יצר הרע: זה ניחוש מושכל.
יצר הטוב: ומה שאנחנו כן יודעים זה שעכשיו לאיש הזה נגמרה הפרנסה. אתה יודע מה זה לחיות ללא פרנסה תומר?
אני: זה המצב הרגיל אצלי.
יצר הטוב: אבל לאיש הזה יש אישה ותינוקת. אתה יודע מה זה אישה ותינוקת? לא, הא? אתה פרפר, חופשי ומאושר, חסר אחריות וחסר מחוייבות! אתה לא מבין כלום באישה ותינוקת, ואתה לא מבין כלום באין-פרנסה לאישה ותינוקת.
יצר הרע: יש לו פרנסה. תוך שבוע חושה.
יצר הטוב: כרגע אין לו פרנסה. יש לו אישה ותינוקת ואין לו פרנסה.
יצר הרע: טוב תומר, אתה יכול להמשיך להקשיב לכרוכיה המגוחכת הזאת, או שאתה יכול לשמוע לקולו השקול של ההגיון, שאומר לך בברור שהאיש יסתדר, אין סיבה שלא, תהיה לו תקופה קשה אבל הכל יהיה בסדר, ואתה לך עם ה- 500 רופי האלה ותקנה שלושה ספרים רוחניים בחנות של האשרם. אתה יודע על איזה ספרים אני מדבר.
יצר הטוב: ודאי, לך תקנה ספר. ותשאיר כאן איש עם תינוקת שנשבר לו מטה לחמו ושחמישים השקלים שאתה יכול לתת לו יעשו לו את החודש הקרוב, אם לא פשוט יעמידו אותו מחדש על הרגליים!
יצר הרע: ספרים רוחניים.
יצר הטוב: נשבר מטה לחמו!
יצר הרע: אתה פה כדי ללמוד על אלוהים.
יצר הטוב: נשבר מטה פאקן לחמו!!!
יצר הרע: נשבר ויתוקן ואתה המשך בדרך לגילוי האמת.
יצר הטוב: מדובר באשה ותינוקת!!!!!
יצר הרע: בעזרת השם גם לתומר תהיינה אשה ותינוקת. אבל ראשית נגלה את האמת, נכון תומריקו?
אני: אה…..
יצר הטוב: תומר עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אם אתה לא נותן, עכשיו, לאדם החמוד הזה את אותם 50 שקלים עלובים שאתה יודע יפה מאוד שבשבילך הם שום דבר, אז תן לי לומר לך שכל הרוחניות שלך לא שווה כלום. פשוט כלום. כי אם אחרי יותר מעשר שנים של מדיטצייה יומיומית אתה לא יכול להיות פשוט נדיב, אתה לא מסוגל לעשות מעשה אחד של חסד ללא שום הגיון או צורך, אז לא יצא, ולא ייצא ממך שום דבר. אתה עדיין לא מבין שהעיקר זה פשוט להיות בנאדם טוב??? אתה עוד לא מבין את זה???
יצר הרע: טוב יש את העניין הפעוט ההוא של גילוי האמת…
יצר הטוב: די כבר! ומה תעשה כשתגלה את האמת? תהיה בנאדם טוב, לא? אז תהיה טוב כבר עכשיו! שנאתי מאסתי במדיטציות שלכם ולא אריח בהארותיכם! כי חסד חפצתי ולא רוח, ודעת אלוהים מ'אנרגיות'!
יצר הרע: אמרת "דעת אלוהים"…
יצר הטוב: [צורח] שתוק ותן ת'כסף!!!!!!!!

היה לי ממש קשה פשוט ללכת ולעשות את זה, ולמזלי קרה מה שבדרך כלל קורה כשאנחנו עסוקים יותר מדי בחשיבה: המציאות מתערבת עם איזה מאורע קונקרטי. בדיוק אז ראיתי את אותו מוכר צ'אי נכנס לביתו החצי הרוס כדי להציל כמה דברים. בדרך אל המנורה הוא עצר ליד תמונה של האל שהיתה תלויה על הקיר (לא ראיתי איזה אל בדיוק), וקד מולה קידה קטנה. הוא לא התפלל, רק קד קידה קטנה, טיקסית, של כבוד. כמו איוב ששומר על אמונתו, אותו אדם, בתוך ביתו/עסקו שכרגע נהרס, זכר לכבד את אלוהיו. ידעתי שמופע כזה של אמונה תמימה וטהורה לא יכול שלא לבוא וגמול מיידי בצדו: נכנסתי אל המקום ונתתי לו את הכסף. והוא אפילו ניסה לסרב בהתחלה.

אני רוצה להבהיר משהו: הודו נגועה, עמוק עמוק, בשחיתות, נפוטיזם, פרוטקציה, פרוטקשן, עצלנות, שוביניזם, גזענות, תאוות-כבוד, ברוקרטיה מפלצתית, ליקויים רציניים בשלטון החוק ולאחרונה גם לאומנות וסכסוכי דת. כתייר קל לי מאוד להימנע ממפגש אמיתי עם אלו. למי שחי כאן הם עושים את החיים יותר קשים מכפי שהם ממילא. השאלה היא האם אפשר לתקן את כל אלו מבלי לוותר על כל מה שמיוחד כאן. על הקסם שהוא הודו. לא נראה לי. זה בא ביחד. אם הודו היתה מסודרת כמו שוויץ היא היתה גם משעממת כמו שוויץ. ואל תגידו: נשאיר את הטוב ונתקן רק את הרע. זה כמו לומר "אני רוצה את הבודהה אבל שהוא יהיה גם רגיש חברתית", או "אני רוצה את משה רבנו אבל שייתן יותר דגש למיסטיקה". לא רבותי: היתרונות שבאנשים (או במצבים) מסויימים באים יחד עם החסרונות שלהם. משולבים. ניזונים זה מזה. זה לא אומר שאי אפשר לתקן, אבל זה כן אומר שתמיד צריך לראות את הקשרים שתחת ההקשרים, את האיזונים הקטנים שמאפשרים לתופעה מסויימת לצמוח כפי שהיא ולא אחרת.

אז הימים האחרונים נתנו לי הזדמנות לראות את ההודים בשעת משבר. תאמינו לי שמה שאני הכי שונא הוא לחזק קלישאות, אבל על כל אזור האסון שררה אווירה של קבלת הדין. נשים לא פרצו בזעקות שבר ותופפו בידיהן על ראשן, גברים לא צעקו שנגמרה להם המדינה, ואפילו לא ניסו להתדיין עם השוטרים. היתה איזו הפגנה קטנה, אחרי כל ההרס: כ- 15 גברים צעקו ססמאות בעומדם על ההריסות, ואחרי 20 דקות שוטרים ליוו אותם אל תוך אוטובוס משטרתי, כי ההפגנה היתה לא חוקית. וזהו. בוודאי ובוודאי לא היתה כל אלימות כנגד המהרסים – אם כי אולי זה מפני שהיא היתה מדוכאת ביד קשה: למשטרה כאן יש מוניטין של אלימות ברוטלית במיוחד. אבל אפילו פנים עצובות אצל חלק מהאנשים לא ראיתי, ובכי בכלל לא ראיתי. באמת, אני לא מגזים (אלא אם אני לא מצליח לזהות כיצד הם מביעים עצב): חלק מהאנשים קיבלו את גורלם, את הרס ביתם, ללא מילה ואפילו ללא דמעה. אז אולי טעיתי כשחשבתי שבעל הצ'אי שופ דומה לאיוב. אולי הודי שיקרא בספר איוב לא יבין בכלל מה הבעיות של הבכיין הזה. הוא בטח שלא יבין איך סיפור כל כך חסר תוכן הפך לספר קודש. כי מה כבר קרה? נהרסו החיים? נו? זה בסך הכל החיים.

ביתן של הנשים הללו נהרס לפני פחות משעה, והנה הם ניצבות לפני גל ההריסות, מוכרות פרחים לצורך עולות למקדש שברקע. לא בוכות, לא מקוננות. עסקים כרגיל. עד הודאה חדשה הן ישנות ברחוב.

[אגב, יש כאן עוד ישראלים. הייתי תמים. פגשתי עוד 3 ישראליות, שתיים מהן גרות כאן…]