אדם נושא תפילה על הר. על ראשו כיפה לבנה, בוהקת כפסגה מושלגת. סביבו ערפל של בוקר, והמעיל שעליו מלמד גם הוא שקר בחוץ.

אותו אדם הוא יהודי, וההר נמצא בצפת. על ההר, פזורים כעדר עזים הגולש מן הגלעד, קברים. בין שלל הקברים לא מעט קברי צדיקים, הלא הם צדיקי העיר אשר במאה השש-עשרה צהלה ושמחה כשכינסה תחתיה את גדולי הקבלה. אותו יהודי מבקש את רחמיהם.

לפני חמש-מאות שנה. לא היו ימים טובים מאלה לעיר הקדושה שבגליל. כולם נקבצו ובאו לה, ובכלל אלה הגבוהים והגדולים ביותר. הם הגיעו מקצבות הארץ, חלקם אחרי גירוש ספרד, ויצרו בה את אחד ממוקדי התחייה הרוחנית הגדולים והיצירתיים בהיסטוריה היהודית.

קברו של אחד מהם, ר' שלמה אלקבץ, המשורר-המקובל שפיוטו 'לכה דודי' זכה להיכנס לסידור התפילה, נראה בברור: מצבתו זקופה בצדה הימני של התמונה, למרגלותיה שלט קטן ורעוע ועליו שמו. מתחת לשמו אפשר לראות בקושי את מילות פיוטו הידוע: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

אולם היהודי שלנו לא מתפלל אל מול קברו של אלקבץ. הוא עומד מול קברו של האר"י, הוא הקבר הגדול אשר פאת מצבתו מושחרת מעשן נרות נשמה. ייתכן שמשום שכולם יודעים שזה קברו, אין צורך בשלט, ובמקומו, למרגלות יציקת האבן הלבנה, נמצאת קופסת צדקה. המילים כתובות עליה בכתב ובדפוס: צדקה עגולה ורכה, וצדקה קשה וחדה.

בחייהם ובמותם לא נפרדו. משמאל לציון האר"י, שוכב ללא מצבה זקופה אבל עם אותיות על פניו, מורו ורבו ר' משה קורדוברו, והקבר זרוע האבנים שצמוד לרגליו של גיבורנו המצולם שייך למשה בן יוסף מטראני, גם הוא מחבורת המקובלים של המאה השש-עשרה בצפת. הם כולם כאן, מצופפים יחדיו, כפי שהיו בחייהם. אז הקרבה אפשרה הפרייה ההדדית, כמו גם קנאת הסופרים, ואלו הביאו לשלב משמעותי וחדש בתולדות הקבלה. כיום הקרבה מאפשרת השתטחות קלה ונוחה על כמה צדיקי-עליון בבוקר אחד.

אדם נושא תפילה על הר, ראשו כפוף מעט קדימה ושמאלה. הוא קורא בספר תהילים מן הסתם. סביבו קברי צדיקים, לפניו העמק שמתחת לעיר צפת. מהקברים הלבנים אל כיפתו הלבנה של האיש, וממנה אליהם, זה שדה ההתרחשות המתוחה והשקטה. ובאופק, מעל הכיפה, הר מירון, שם קבר ר' שמעון בר יוחאי מאותת ומחזיר הד של קדושה.

האדם המתפלל משיב למקובלים שלרגליו טובה תחת זו שנתנו לו: הללו לקחו את תורתו של רשב"י, אשר עד תקופתם נשמרה כתורה סוד, והפכוה לנחלת הכלל – כל דכפין לאורות גבוהים ייתי ויקח. או אז היא גם התחילה להשפיע בצורה ברורה על המסורת היהודית בכללה; על כך פיוטו של אלקבץ יכול להעיד.

התמונה צולמה בשנת 1985, וככל שהיתה הקבלה פופולרית מהמאה השש-עשרה ועד שנות השמונים, מאז היא נפוצה שבעת מונים. גרסאותיה רבות ונהרותיה מתרחבים והולכים, שותפים יהודים ושאינם יהודים בגימטריות וקמעות, כוונות וייחודים. לא רק שומרי מצוות, אלא יהודים חילונים מחפשים בקבלה רוחניות ומשמעות, ובתוך כך הופכים אותה בצורה ובמהות לתורה פופולרית, פעמים רבות שטחית, המשפיעה על מיליונים.

כיום אין עוד אפשרות להתפלל במקום שבו עומד אותו יהודי. אתר הקבר מגודר, סביבו סככה. המצבות צבועות תכלת, ועליהן שלטים המכריזים בגאון על הקבורים תחתן. תיבות מתכת וזכוכית לכל צדדיהם מזמינות אל תוכן נרות נשמה שלא יכבו ברוח. אל ההר מגיעים לא יחידים, אלא קבוצות מתפללים, מתחננים לפרנסה, בריאות, זיווג, פיריון. עולי הרגל רבים יותר, זרמי הקבלה מסועפים ומגוונים יותר. הבקשה היתה ותישאר אחת: תיקון.

–
[הצילום של יואל קנטור והטקסט שלי הם מתוך ספר חדש שיצא לאור מאת ויויאן סילבר-ברודי, 'פני הארץ: סיפורו של אוסף תצלומי פלשטינה-ארץ ישראל'. הספר מציג כמאתיים תצלומים מתוך האוסף הפרטי שלה, ולצידם טקסטים מאת כותבים שונים, כגון חיים גורי, הדסה פרומן, יהושע סובול, רונית שני, אלכס ליבק, מחמוד יזבק, יורם קניוק, עטווה אבו פריח ועוד, בנוסף לחיבור של סילבר-ברודי עצמה העוקב אחרי הדורות השונים בהן צולמו הצילומים. כאן דף הספר.]

העולם האקדמי הישראלי זכה לפני כחודש למתנה. כוונתי אינה להפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה (זה טרם קרה – האישור הרשמי עוד מחכה לחתימת אלוף פיקוד מרכז, כנהוג), אלא להשקתו של החוג ללימודי מיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת, אשר יציע החל מהשנה האקדמית הקרובה תואר ראשון ב"מיסטיקה ורוחניות".

ד"ר מריאנה רוח-מדבר, שתעמוד בראש החוג, עמלה על פיתוחו בשנים האחרונות, והוציאה תחת ידה תוכנית להתפאר: בשנה הראשונה יוצעו בו קורסים שמבטיחים להיות מצויינים, כגון "מבוא לתורת הסוד היהודית" עם ד"ר רונית מרוז, "מבוא לביקורת תרבות ופוסטמודרניזם" עם ד"ר אריאל פיקאר, ו"מבוא לנצרות ומיסטיקה נוצרית" עם פרופ' יוסף שוורץ – כולם חוקרים מהשורה הראשונה בתחומם. עוד בין המרצים בשנה הראשונה פרופ' נחום מגד, ד"ר אליהו שטרן, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר אורי דייגין וכמובן מריאנה עצמה – ראו כאן את שאר תוכנית הלימודים היפה.

כמי שבעצמו חוקר את התחום החדשות האלה מעוררות בי עניין מיוחד, ומיהרתי ליצור קשר עם מריאנה, אותה אני כמובן מכיר כבר זמן רב, כדי לשאול אותה כמה שאלות. הנה הן ותשובותיה לאחריהן.

התוכנית בצפת אושרה לאחר תלאות רבות. תוכלי לספר קצת על התהליך שעברת? ואיך לעזאזל הצלחת לשכנע כל כך הרבה מרצים מצויינים להגיע עד צפת?
למען האמת, התלאות לא היו רבות, אבל הדרך היתה ארוכה…

המכללה האקדמית צפת חרטה על דגלה לקדם את מדעי הרוח באקדמיה הישראלית. בעוד מוסדות אקדמיים סוגרים תוכניות במדעי הרוח, פה הוחלט דווקא לפתוח תוכניות בכיוון זה. לפני כארבע שנים וחצי, פנו אליי מהמכללה בבקשה להקים חוג ורקמתי תכנית רב דתית ורב תחומית, שתאמה את חזון המכללה גם בתחום הרב תרבותי.

פרופ' אידל נענה לפנייתי לשמש יועץ אקדמי של התכנית, ועמד לצידי בעיצוב תכנית הלימודים. גם התייעצנו עם שורה של פרופסורים מתחומים רלוונטיים שונים, שכל אחד מהם תרם בעיצוב של זווית אחרת לתכנית.

אחרי תהליך של אישור מוסדות המכללה (ב-3 דרגים לפחות, ולא אפרט J) לתכנית, זו הוגשה למועצה להשכלה גבוהה בישראל. אמנם התהליך הבירוקרטי-אקדמי היה די איטי, ונדרשנו (בצדק) להפגין הקפדה דקדקנית בעיצוב האקדמי של התכנית, אבל בסופו של דבר המועצה להשכלה גבוהה החמיאה לתכנית וקיבלה אותה בזרועות פתוחות.

אני חושבת שהמרצים שלנו – כמוני – התבוננו בתכנית, וראו בה את המקום שבו הם עצמם היו רוצים לעבור את הכשרתם. כמובן תצטרך לשאול אותם. אבל, באמת, מה יכול להיות יותר כיף מללמד בתכנית שמוקדשת למי שמעוניינים להעמיק ספציפית במסורות מיסטיות ותופעות רוחניות?!

במה ייחודית התוכנית שיצרת? מה יש בה שאין, אם יותר לי להיות אישי, בתוכנית לדתות זמננו (שאני חלק ממנה) באוניברסיטת תל-אביב?
זו תכנית באמת ייחודית, בארץ ובמידה רבה גם בעולם כולו! תוכניות למדעי הדתות קיימות בארץ רק לתואר שני, ולא לתואר ראשון, אבל גם בהן נדמה לי שאין מגוון כל כך גדול של מסורות דתיות שנלמדות (יהדות, נצרות, אסלאם, תרבויות אינדיאניות, מסורות אסייתיות שונות ועוד) ולא מגוון נרחב כל כך של שיטות וגישות מחקריות (ביקורת תרבות, מיגדר, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד).

ייחודיות נוספת היא המיקוד בתופעות מיסטיות/רוחניות. למשל, אנחנו לא נעמיק בהיבטים הלכתיים או פוליטיים של המסורת היהודית, ולא בטקסטים תלמודיים או פילוסופיים, אלא דווקא במסורות הסוד של היהדות. הדגש על היבט זה של המסורות הדתיות ייחודי לחוג למיסטיקה ורוחניות.

ולבסוף, הדגש הייחודי על רוחניות עכשווית – אין עוד תכנית בישראל, וכמעט בעולם כולו – שיש בה כל כך הרבה עיסוק בתופעות רוחניות עכשוויות: קולנוע רוחני, רפואה אלטרנטיבית, מזרח במערב, תקשור, רוחניות פמיניסטית ועוד.

תוכלי אולי לפרט קצת יותר על מבנה תכנית הלימודים?
תוכנית הלימודים שלנו מובנית. שנה א' מניחה את היסודות ללימודים בשני מעגלים עיקריים: האחד הוא עולמות מיסטיים-רוחניים מ-5 תרבויות שונות: יהדות, נצרות, אסלאם הם הקלאסיקות; מכיוון שרצינו להוסיף משהו לא "מערבי"-אברהמי-מונותיאיסטי, יש גם קורס על תרבויות אינדיאניות; והדגש שלנו על העכשוויות יתבטא בקורס המבוא לרוחניות עכשווית.

האחר הוא כלים מדיסציפלינות שונות לחקר הדת והמיסטיקה (שחלקם יילמדו בשנה ב', בשל היקפם הנרחב): חקר דתות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, פסיכולוגיה של הדת והחוויה המיסטית, פילוסופיה של הדת, הרמנויטיקה, ביקורת תרבות ופוסט מודרניזם, שיטות מחקר איכותניות, מיגדר ודת.

שנים ב'-ג' מאפשרות העמקה על הבסיס שתיארתי, וזאת ב-3 מעגלים: האחד הוא לימודי קבלה: קבלת ספרד, זוהר, שבתאות, קבלת צפת, חסידות מהווים את הליבה של הלימודים, ומעבר לכך מגוון קורסי בחירה מעניקים זוויות שונות על עולם הקבלה – פרשנות קבלית, מיתוס בקבלה, חוויות מיסטיות בקבלה, קבלה נוצרית, מיסטיקאיות יהודיות, דיבוק וגירוש שדים, ניאו-חסידות ועוד.

האחר הוא לימודי רוחניות עכשווית: מגוון של קורסי בחירה בדיסציפלינות שונות מרכיבות את החטיבה הססגונית הזו. נעסוק שם ברפואה אלטרנטיבית, במפגש בין יהדות לניו אייג', בתפיסות של עצמי (self), ברוחניות פמיניסטית וגבריות חדשה, בקולנוע רוחני ומוסיקה רוחנית, בבודהיזם במערב, בדת באינטרנט, במחקרים כמותניים בשדה הרוחניות העכשווית, במבט משפטי על תופעות רוחניות, תנועות של שינוי חברתי, חינוך רוחני, ועוד.

חטיבה נוספת מוקדשת לקורסי בחירה אחרים – במסורות דתיות אחרות או במפגשים בין דתיים, ובתוכה קורסים על המסורות האסייתיות – מהינדואיזם עבור בבודה יזמים השונים ועד דאואיזם (וגם היבטים מגדריים או פסיכולוגיים של מסורות אלה), על היבטים והתפתחויות הקשורים לאסלאם – מצופיות עכשווית עבור במפגש בין יהדות לאסלאם או הודו והאסלאם וכלה בדת הדרוזית והבהאאית, ועוד מגוון רחב של נושאים: מוסיקה בין "מזרח" ל"מערב", שמאניזם, מיתולוגיה אינדיאנית, תהליכי טרנספורמציה אישיים במיסטיקה הנוצרית, מבט מגדרי על "שחרור" ו"גאולה", ועוד.

בשנה ג' כל סטודנט/ית ת/יבחר שדה מחקר אישי, וי/תכתוב עבודה אודותיו, תוך ליווי של מרצה מתאים/ה. נו… אתה יכול שלא להירשם ללימודים?

בראיון איתך ב'הארץ' אמרת ש"אנחנו מציעים שילוב של לימוד לנפש ולימוד אקדמי" – למה הכוונה? האם את מתכוונת שלימוד אקדמי, אם הוא נעשה כראוי, הוא גם לימוד לנפש (דבר שאני מסכים לו לחלוטין), או שבתוכנית שאת עומדת בראשה יהיה משהו שאינו לימוד אקדמי?
אז אנחנו מסכימים. כאמור, כחלק מהניסיון להוביל ולקדם בתחום מדעי הרוח בישראל, אנחנו מבקשים לגשר על המרחק שנפער בין התחומים שמעסיקים את הציבור הרחב, שמשלהבים את דמיונו וממלאים את שעות הפנאי שלו, לבין התחומים שבהם עוסקת האקדמיה במדעי הרוח. הרי הציבור הרחב נוהר בהמוניו ללימודים בתחום הרוחני והמיסטי מחוץ לאקדמיה, אבל באקדמיה הספסלים בתחום הזה ריקים. אנחנו מקווים להציע משהו אקדמי, ועדיין רלוונטי לחיים האישיים.

לי, אישית, הלימוד וההתפתחות האינטלקטואליים משתלבים לגמרי בעניינים אישיים-רוחניים, ואני חושבת שכך זה גם אצלך, במחקרים שאתה עורך ומפרסם כאן באתר או בדוקטורט שאתה כותב. הכוונה שלנו היא לאפשר גם לסטודנטים בחוג למיסטיקה ורוחניות שזה יהיה כך עבורם.

יחד עם זאת, גם מי שאינם "רוחניקים" בהחלט יכולים למצוא את מקומם על ספסלי הלימודים. אני חושבת שד"ר אדם קלין אורון, שהוא דמות מרכזית בצוות המרצים שלנו הוא דוגמה להתעניינות אקדמית רצינית בתופעות רוחניות ודתיות עכשוויות, שמובילה לתובנות מעמיק על התופעות האלה, אע"פ שאי אפשר לראות אותו בשום אופן כחלק מהשדה עצמו. סטודנטים כאלה, סקרנים לגבי תופעות רוחניות (ואפילו תרבותיות), שמעוניינים לרכוש כלים והבנה שיטתיים במגוון גישות אקדמיות, בהחלט ימצאו מענה לחיפושם בתכנית הלימודים שלנו.

לפני כשנתיים, קצת אחרי שהרב שמואל אליהו פסק שאסור על פי ההלכה להשכיר ולמכור דירות לאזרחי המדינה הפלסטינים, פרצו מהומות במכללה האקדמית בצפת על רקע גזעני, בהם עשרות יהודים ניסו להתנכל לפלסטינים הגרים במעונות המכללה, וכמה כלי רכב שלהם הוצתו. האם את לא חוששת שלימודי הרוחניות במכללה יטבעו בים של שנאה וגזענות? האם את מתכוונת להתייחס למצב הרגיש בעיר במסגרת הלימודים?
המכללה האקדמית צפת חרטה על דגלה את ערך הרב תרבותיות. אמנם הסטודנטים במכללה מציגים את הקשת הססגונית ביותר שאתה יכול לתאר לעצמך שמשקפת את החברה הישראלית: עולים מברה"מ ומאתיופיה, חרדים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים… אבל המכללה אינה מסתפקת בתמונת המצב הרב תרבותית, ותורמת לעידוד ערכים בכיוון של סובלנות וסקרנות הדדיות, ביצירת מפגשים, פעילויות ועיצוב אווירה של פתיחות, כבוד ורגישות למגוון תרבויות.

אני יכולה לספר לך שלפני כשבועיים ערכנו ערב ראשוני למתעניינים, ואע"פ שהגיע מניין קטן, הוא כבר שיקף את המגוון המרהיב שיאפיין מן הסתם את מי שיאכלסו את ספסלי הלימודים שלנו: הגיעו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מהצפון ומהמרכז, ערים ומושבים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. הדתות שהמשתתפים הביעו עניין ונטיה אליהן נעו מבודהיזם וניאו-פגאניות ועד נצרות וקבלה.

אני מניחה שהחוג שלנו יהיה זירה מופלאה לשיתופי פעולה רב תרבותיים ולקידום של סובלנות וסקרנות עמוקים כלפי האחר. כבר יש כמה תוכניות קונקרטיות, אבל עוד חזון למועד…

אפשר לומר שהדוקטורט שלך הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על רוחניות הניו-אייג' כפי שהיא מופיעה בארץ. תוכלי לומר כמה מילים על התופעה, ואולי גם על איך שהתופעה השתנתה מאז שכתבת את הדוקטורט?
הו… כשאתפנה לכתוב על כך, אני מניחה שזה יהיה לקראת פרסום הספר שלי J או ביאת המשיח/ה, מה שיבוא קודם. בכל אופן, יש ללא ספק כמה מגמות שניכרות בשדה, ועל חלקן כבר כתבתי. אזכיר שתיים מהן: ראשית, לאחר פרק של ייבוא רוחני מן החוץ, יש עלייה ניכרת של תופעות גלוקליות. באופן ספציפי – ניכרת התעניינות גוברת במסורות יהודיות, ויצירתיות בתחום המצאת המסורות היהודיות.

באופן אישי, זה תחום שמרתק אותי – מבט נבון ואמיץ מציב אותנו מול התרקמות של היסטוריה לנגד עינינו ממש. יש לתופעות האלה השלכות משמעותיות בתחומים וסוגיות רבים: פלורליזם בתוך היהדות, שאלת הפרטיקולריות היהודית, סוגיית ה"אותנטיות", אליטות ותפקידן בהקשר ליצירתיות דתית, זיכרון והיסטוריוגרפיה, ועוד.

שנית, החלחול של הניו אייג' לזרם המרכזי הפך את הגבולות שלו לפחות ופחות ברורים. מדובר בתופעה שהפכה במידה רבה לרווחת ולגיטימית (ואף יוקרתית), וכבר משלבים את השיח, הפרקטיקות והערכים הניו אייג'יים במגוון מוסדות חברתיים מבוססים – חינוך, בריאות, דתות הזרם המרכזי, עסקים ועוד.

מכיוון שאני כותבת בקצרנות, אני ארמוז לכמה דוגמאות רק כדי להמחיש כיצד ערכים שהיו ניו אייג'יים רק לפני 2-3 עשורים הפכו מאד מקובלים בזרם המרכזי: הזיהוי הרווח בין "טבעי" ל"בריא", ההערצה של תכונות "נשיות", המשיכה לחוכמה שמיוחסת למזרח הרחוק, ועוד.

הדבר מצביע על החשיבות הגוברת של התופעות הללו בתרבות העכשווית הכללית, אבל במקביל גם יוצר קושי גובר מבחינת המחקר: קשה לאפיין את התופעה כשלא ברור כבר מהם גבולותיה… וכבר דנתי בעניין הזה בהרחבה מאז הדוקטורט שלי ועד ההרצאה האחרונה שלי בכנס במכון ון ליר ובדיון שהתקיים אחריה, כך שלא ארחיב כאן עוד בעניין זה.

ראיון ב'ערב חדש' עם ד"ר רוח מדבר:

—

הנה שוב אתר החוג, ודף הפייסבוק שלו.