כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת: "I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה! השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך: היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]