הסכם אוסלו חזר אל חיינו. נתניהו מעלה אותו באוב בכל מופע שלו, עם אותן פנים חמורות סבר, אותו "לא אתן" ואותה קריצה לבייס. הקוסם זורק להטוט אחרון: הוא מבקש להחזיר את כולנו אל ה-6 באוקטובר.

כידוע לכל, נתניהו הוא אמן הסטטוס קוו. על השארת המצב כפי שהוא הוא עמל במשך כל שנות שלטונו: לעקב, למסמס, לדחות, לפורר, להסיח את הדעת, לעסוק בטפל ולהציג את עצמו כמגן ישראל.

מאז שהקים את ממשלתו השניה, ב-31 למרץ 2009, ועד ה-6 באוקטובר 2023, הוא טרח, וגם אמר זאת מפורשות, להפריד בין עזה לגדה, בין חמאס לרשות, בין ישראל לעמים (האירופאים והאמריקאים) על מנת להעמיד מכשול בלתי עביר בפני כל התקדמות להסדר מדיני. הוא חיזק את חמאס והחליש את הרשות, הכל כדי לסכל כל תהליך או הסכם.

הטבח ב-7 באוקטובר מחק לא רק את תדמיתו כמר ביטחון, אלא גם את מאמציו ארוכי השנים לניהול הסכסוך, ניהול נצחי ללא פדיון או תכלית, לבד מהמשך צמיחת ההתנחלויות. אולם במקום לקום מתוך השבר ולהתוות נתיב שונה למדינת ישראל, נתניהו מבקש להחזיר את כולנו בדיוק לאותו מקום.

אם ישראל לא תצליח לחסל את יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס, הרי שממילא המצב לא ישתנה. אבל אם ישראל (כפי שיש לקוות) תצליח, יהיה על מישהו אחר לשלוט על הרצועה. פסילת הרשות על ידי נתניהו משרתת את הצורך שלו להשאיר את הימין הדתי בממשלה ולהריץ את קמפיין "רק אני אמנע מדינה פלסטינית", אבל יש כאן גם שחזור פשוט של תפיסתו הוותיקה. נתניהו הוא נתניהו, והוא רוצה לחזור לסטטוס קוו אנטה.

הבעיה: בלי התקדמות כלשהי לקראת פתרון מול הפלסטינים, שבכל מצב כולל את הרשות (או רשות משודרגת, מעודכנת, משופרת, מטוהרת – זה לא ממש משנה), קשה להאמין שיהיה רצון מצד הקהילה הבינלאומית, בין אם במערב ובין אם מצד העשירית שבמדינות ערב, לממן את שיקום הרצועה. והרי זה כמעט מובן מאליו: למה שהעולם יממן כיבוש ישראלי?

צפון עזה חרב, וגם דרומה סופג כעת פגיעות במבנים ובתשתיות. בסופו של דבר יתום יום קרב וערבו. ישראל תרצה לשלוט ביטחונית ברצועה ובגבולותיה, אבל מי ינהל בה את החיים האזרחיים? מי יבנה מחדש תשתיות, יניח קווי חשמל, ידאג למים זורמים, גז, בתי ספר, בתי חולים? מי ינהל פקידות, בירוקרטיה, משטרה, בתי משפט? מי יגבה מיסים?

ישראל לא תוכל לומר לעולם שהיא שולטת ביטחונית על אזור שבו אנשים גוועים ברעב או מתים ממגפות. מישהו יצטרך להשקיע הון עצום כדי לשקם את עזה. אם ישראל לא תראה לפחות נכונות להתקדם להסדר מול הפלסטינים היא תישאר לבד, עם החשבון ביד. האם אחרי הנזק הכלכלי האדיר שנגרם מהמלחמה נוסיף ונשקיע במימון חייהם של שני מיליון פלסטינים?

והנה הקסם של הקוסם: אחרי המלחמה מי שיישאר לממן את הרצועה יהיה או אנחנו או, כמובן, קטאר. היא הרי מימנה את החמאס עד כה, היא תומכת בו, מבחינתה זאת השקעה שהיא לא רוצה לאבד, וסביר שהיא תרצה להמשיך. כשערב הסעודית והאמירויות יתנו את תמיכתן בהתקדמות מול הפלסטינים, תגיח קטאר כעו"ד בזירת תאונה ותציע, בחיוך נדיב, את עזרתה.

כשניקלע למצב בו נידרש להחליט בין חורבן הכלכלה הישראלית ובין הסכמה למימון קטארי, נסכים למימון קטארי. בדילמה הזאת הרי הכריע בעבר נתניהו – מזוודות דולרים כבר עברו. קטאר היא נכס. מכיוון שהנהגת חמאס יושבת בקטאר, היא תשפיע על אופי השיקום, וסביר שחמאס ישתקם. גם אם ינסה לשמור על מחתרתיות כמה שנים, או אם יקראו לו עכשיו בשם אחר, בסופו של דבר, במימון קטארי, חמאס יתפוס שוב את השלטון.

אז ייצא השפן מהכובע: חזרנו לניהול הסכסוך. חמאס בעזה ונתניהו במשרד ראש הממשלה. אין ולא תהיה התקדמות לקראת הסדר. מזוודות הדולרים שוב יועברו, סבבים שוב יסובבו, הדרום שוב ידמם. מדינת ישראל תחזור ל-6 באוקטובר. בניכוי המתים, החטופים והתהום הקרועה בלב החברה הישראלית כמובן.

פורסם במדור הדעות של הארץ