הלהט שעורר אובמה בבוחריו היה משיחי. משיחיות, קבע גרשם שלום, צומחת על קרקע סדוקה מסבל, ואם הוא צודק הרי ששמונה שנות בוש ודאי סיפקו מספיק סבל לתדלוק תנועה משיחית קטנה. אובמה רכב על גלי התקווה שעלו מהטיפשות והרוע של בוש וצ'ייני, נישא כמובן גם על גבי הכריזמה הנונשלאנטית שהוא מדיף בלי הכרה. מתוך כך הוא נצבע בגוונים של מושיע.

תקוות משיחיות אחד דינן: להכזיב. אם כי באותה מידה של ביטחון ניתן לומר שאובמה יהיה נשיא טוב יותר מבוש. אבל המשיחיות של אובמה כמובן גם שונה מאוד מזו ששרה פיילין יכולה להיות מנוייה עליה. המשיחיות שאופפת אותו ניחנת במשהו שזו היוצאת מפיילין ובני דמותה חסרה בצורה אקוטית: מודעות עצמית. כל המדמיינים את אובמה כגואל, או מעצבים תמונות כמו אלה שלעיל, לא באמת חושבים שהוא שליחו של האלוהים. הם חושבים שהוא אדם מוכשר וטוב, או אולי מאוד מוכשר ומאוד טוב, לא יותר מזה.

פונדמנטליסטים למיניהם, נוצרים ויהודים, באמת מאמינים שיבוא איש אחד ומיוחד שיהיה נבחר האל ושלו ינתנו הכוח והתהילה והממלכה, לעולמי עולמים, אמן. הרוב המכריע של חסידי אובמה לא חי בעולם מיתולוגי, ולא מאמין שאובמה הוא יותר מאדם. לכן רובם המכריע היום מחזיק לו אצבעות שיצליח. למשיח לא צריך להחזיק אצבעות.

אבל אמונה רבה בהחלט היתה במערכת הבחירות הזו. אמונה שנתנה תקווה וכוח להמונים לעשות משהו שעד לפני שבוע היה בגדר חלום. רון מיברג כתב במעריב של יום שישי שהאמריקאים ביצעו "תרגיל מאלף של אמונה" כאשר בחרו אדם שלא הכירו כלל, רק על סמך התקווה שהוא הצליח לעורר בהם, ובניגוד לכל מני דעות קדומות שהם נשאו. לדעתי זה נכון מאוד. היתה כאן קפיצת אמונה אדירה. לכן כששמעתי על בחירתו של אובמה (במכונית, בשש בבוקר ביום רביעי, בדרך לתל-אביב) בכיתי. ביטויים של אמונה פשוטה גורמים לי לבכות.

ליסה מילר כתבה ביום שישי בניוזוויק שבחירתו של אובמה שינתה לנצח לא רק את המילה "גזע", אלא גם את המילה "אמונה" (faith) בארה"ב, משום שאחרי ארבע עשורים שבהם שלטו אוונגליסטים על השיח הדתי בארה"ב, כעת ניתן מקום גם לצורה אחרת של הבעה דתית, שכן, כך היא כותבת, עבור ברק אובמה המסע הדתי התחיל בחינוך "רוחני מאוד, אבל לא דתי", המשיך בקריאה רבה, עבר דרך ספקות והסתיים בכנסייה שחורה ופעילה חברתית בשיקגו.

אולי לומר שהאוונגליסטים שולטים ארבע עשורים זה מוגזם (הן מבחינת השולטים, והן מבחינת הארבע עשורים), אבל אין ספק שאובמה מציג דתיות מסוג אחר, ולא בכדי הוא נאהב כל כך על ידי אושיות ניו-אייג' כאופרה ווינפרי ודיפאק צ'ופרה. בעוד בוש סיפר סיפור אישי של חטא, משבר וישועה, שנגמר כנהוג ב"מערכת יחסים אישית עם ישו המשיח", לאובמה אמונה פשוטה ו"רחבה" יותר, ובאישיותו הוא מקרין סובלנות וקבלה. הוא לא The One ואין מה לצפות לימות המשיח, אבל אני בונה על זה שהוא יעשה לא מעט עבור תיקון עולם.

[את תמונות אובמה כבודהה מצאתי בבלוג של אפי פז]