זהו החלק השלישי של הסדרה על ראשית ההינדואיזם. מדובר בתמצות של הרצאה שנשאתי על האופנישאדות. לחלק א' על הוֶדות, לחלק ב' על חלקי החיים בהודו

בעוד הודות (ובעיקר על פיהן) חילקו את האוכלוסייה בהודו לקאסטות וקבעו חוקים שונים שחייבים לציית להם, בתחום החשיבה והאמונה הן נתנו חופש גדול. האופנישאדות דווקא מציעות רעיונות שיש לחשוב ולהאמין בהם, אבל גם זה מתוך פלורליזם ופוליפוניות: האלף הראשון לפני הספירה היה זמן של מאבקים ומלחמות בין נסיכויות שונות בהודו, והמצב הזה תרם לכך שלא תהיה אורתודוקסיה הכופה את דעותיה על ההמונים. כך התפתחו להם זרמים רבים של פילוסופים, כל אחד עם התיאוריה שלו לגבי משמעות החיים.

האופנישאדות נחשבות ל"ודאנטה", כלומר סוף-הודות, או החלק המסכם של הודות. בדרך כלל מונים 108 אופנישאדות, מהן עשר עתיקות ובכירות ביותר (ומהן נביא ציטוטים). כל כולן נכתבו בין 700 ל- 300 לפנה"ס. 

בדרך כלל מסבירים את המעבר מהסגנון הטקסי של הודות לסגנון הפילוסופי של האופנישדות על ידי פנייה לתסכול של ההודים מדרכן של הראשונות: עם הזמן נואשו ההודים מנסיונותיהם לשנות את העולם על פי רצונם, בעזרת תפילות, טקסים וקרבנות. הם ראו שזה לא הולך (הישג מרשים כשלעצמו!). השלב הבא היה אם כן יאוש מהעולם, וניסיון לברוח ממנו אל מימד אחר, מושלם (זה דווקא רעיון גרוע). סודות הקרבת הקורבנות כבר לא נחשבו, וזו כבר היתה מכה קשה לברהמינים ולמעמדם.

כעת האידיאל היה, אם כן, ידיעת הסוד שמשחרר את האדם מלידה-מחדש (גלגול נשמות הרי לא נתפס כדבר חיובי). במקום לכוון את ההכרה לאותם אלים ששמרו על הסדר והחוק (גם אם הם עצמם היו כפופים לו), ונסיון לרצות אותם כדי שהסדר והחוק ימשיכו להישמר, ההודים התחילו להתבונן אל תוכם ולנסות לסדר את מה שמתרחש בנפשם, דרך תרגולת של מודעות, חקירה עצמית, ושליטה על הנשימה והגוף. טוב, זהו כמובן הסבר על דרך הפילוסופיה-פסיכולוגיה. ודאי היו גם סיבות חברתיות וכו'.

האופנישדות, שמשמעות שמן הוא "לשבת קרוב" או "להניח ליד", החלו לעלות על הכתב במאה השמינית לפנה"ס (מזמן זה גם בערך הטקסטים העבריים הקדומים ביותר: הנביאים עמוס והושע (מאה תשיעית), וגם ספר בראשית). תחילה גם הן עסקו בעיקר בטקסים וקרבנות, אבל יותר ויותר הן הזניחו את הניסיון לספק את האלים או לתקן את העולם, הפנו עורף לעולם ואת מבטן אל תוך הנפש האנושית. מטרתן פחות להגיע לאיזו אמת פילוסופית אבסטרקטית, ויותר להביא מרגוע לנפש האנושית המיוסרת. הן המשיכו את הנטייה של הודות להניח מהות אחת משותפת לכל הקיים, והזיהוי העמוק שלנו איתה היה אמור לשחרר אותנו מסאמסרה, "ים-הנדודים", גלגל הלידות מחדש.

מטרת האופנישדות איננה בעצם להגיע לאיזו אמת פילוסופית, אלא להביא שלווה וחופש לרוח האנושית. […] האופנישדות החיו את הרוח בעידן ששקע בפורמליזם […] פולחן האלוהות ראוי שיהיה על ידי עבודה שבלב, ולא טקסיות חיצונית. (מתוך Sarvepalli Radhakrishnan, Indian Philosophy, Vol. I)

המרד בוֶדות

בציטוט הבא ניתן לראות את המרד של האופנישאדות בוֶדות – לא מעבודת הקורבנות תבוא הישועה, ולא הברהמינים מחזיקים בידע הגבוה ביותר (כל התרגומים מהאופנישאדות הם מהתרגום לאנגלית של מקס מוּלר):

3. סאונקה, בעל-הבית האדיר, ניגש אל אנגירס [החכם] בדחילו ורחימו ושאל: 'אדוני, מה הוא זה אשר אם נדע אותו, כל השאר יוודע דרכו?'
4. הוא אמר לו: 'יש לדעת שני סוגי ידע, כך אומרים לנו כל אלה היודעים את הברהמן. הידע הגבוה והידע הנמוך.'
5. הידע הנמוך נמצא בריג-ודה, ביגור-ודה, בסאמה-ודה, באטהרווה-ודה, בהגייה הנכונה, בטקסים, בדקדוק, בייחוס הנכון, במדידה, באסטרונומיה; ואילו הידע הגבוה הוא זה אשר בעזרתו הבלתי-ניתן-להשמדה [הברהמן] ניתן לידיעה.
6. זה אשר אי אפשר לראותו, ולא לתפסו, שאין לו משפחה או קאסטה, לא עיניים ולא אוזניים, לא ידיים ולא רגליים, הנצחי, הקיים-בכל, הקטן-ביותר, זה אשר אי אפשר להשמידו, זהו זה אשר החכמים מחשיבים כמקור כל הישויות.
( Mundaka Up' 1, 1)

וכאן ניתן לראות את השינוי מהעניין בעולם אל העניין במה שמעבר אליו (או במהותו), ומעניין בתיקון העולם לעניין בתיקון הנפש הפרטית:

1. המוות אמר: 'הקיים-מעצמו ניקב את פתחי החושים כך שיפנו קדימה – על כן האדם מביט לפנים ולא לאחור אל תוך עצמו. ברם חכם אחד, עם עיניו עצומות, ועם שאיפה לאלמות, ראה את העצמי שמאחור.
2. ילדים רודפים אחרי התענוגות שבחוץ, ונופלים למלכודת הרחבה של המוות. רק החכמים, באשר הם יודעים את טבעו של הבלתי-נכחד, לא מחפשים דבר יציב בין הדברים שאינם יציבים.
3. הוא אשר על פיו אנחנו יודעים צורה, טעם, ריח, קול, ומגע אוהב – על ידו אנחנו גם יודעים מה קיים לבד מאלה. זה הוא זה.
4. החכם, ביודעו שזה אשר דרכו הוא קולט את כל החפצים ביושנו או בקומו הוא הוא העצמי האדיר והנוכח-תמיד, חדל מלהתאבל.'
(Katha Up', 2)

גלגול נשמות

באופנישאדות אנחנו גם מגלים לראשונה את האמונה בגלגול נשמות:

כאשר הוא עוזב, הנשימה (prana) עוזבת אחריו, וכאשר הנשימה עוזבת, כל הכוחות האחרים עוזבים אחריה. […] וכפי שזחל, אשר מגיע לקצה גבעול של עשב, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גבעול עשב] אחר, מושך את עצמו אליו, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעצמו את הגוף והפיג כל בורות, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גוף] נוסף, מושך את עצמו אליו.
וכפי שצורף, בלוקחו מטיל זהב, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעליו את הגוף הזה והפיג כל בורות, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, בין אם זו דומה לאבות, לגנדהרבות [כמו מלאכים – ת.פ.], או לאלים, או לפרג'פטי, או לברהמן, או לישויות אחרות.
העצמי הוא אכן ברהמן, מכיל ידע, הרכה, חיים, ראייה, שמיעה, אדמה, מים, רוח, אתר, אור, לא-אור, תשוקה ולא-תשוקה, כעס ולא-כעס, נכון ולא-נכון, ואת הדברים כולם. כעת אדם הוא כך או אחרת על פי מעשיו ועל פי התנהגותו. כך הוא יהיה: אדם של מעשים טובים יהיה טוב, ואדם של מעשים רעים יהיה רע. […] כך אצל אדם שחושק. אבל עבור אדם שאינו חושק, אשר בשאינו חושק הוא חופשי מתשוקות, הוא שבע בתשוקותיו, או שהוא חושק בעצמי בלבד, נשמותיו אינן עוברות לשום מקום – באשר הוא ברהמן, הוא הולך אל ברהמן.
[…] וכמו שנשל הנחש שוכב על תל הנמלים, מת וזנוח, כך שוכב גם הגוף הזה. אבל הנשמה [או נשימה – prana] הלא-גופית האלמותית הזאת היא אך ורק ברהמן, היא אך ורק אור.
(Brihadaranyaka Up', 4, 4)

והנה תכל'ס:

אלה שהתנהגותם היתה טובה, במהרה יזכו ללידה טובה, להיוולד כברהמין, או כקשטרייה, או כויישה. אבל אלה שהתנהגותם היתה רעה, יקבלו לידה רעה, לידה כחזיר, או ככלב, או כמנודה. (Chandogya Up', 5, 10, 7)

אבל גלגול נשמות נתפס יותר ויותר כשלילי, משום שהעולם הזה הוא קשה ואי אפשר לכפות את רצוננו עליו. כדי להצליח להפסיק להתגלגל עלינו להבין שהמהות הבסיסית שלנו,האטמן, זהה לכוליות, הברהמן:

4. 'הברהמן קיים' – כך אמר זה אשר ידע את הברהמן, והסיגופים הם השער אל הברהמן – כך אמר זה אשר על ידי סיגופים חילץ עצמו מטומאה. ההברה 'אום' היא הביטוי של גדולתו של הברהמן – כך אמר זה אשר, מבוסס היטב [בברהמן], מתבונן בו בכל עת. משום כך, על ידי ידע, על ידי סיגופים ועל ידי התבוננות [מדיטציה] זוכים בברהמן. כך הולך אדם מעבר לברהמן אל אלוהות הגבוהה מהאלים; אכן, זה אשר יודע זאת, ועל ידי שלושת אלה עובד את הברהמן זוכה בעונג בלתי-נכחד, אינסופי ובלתי-משתנה. אז, חופשי מהדברים שמילאו אותו וכבשו אותו, כאשר הוא רָכָב בלבד, הוא זוכה לאיחוד עם העצמי.
5. החכמים אמרו: 'הו קדוש, אתה המורה, אתה המורה! מה שאמרת התיישב היטב בנפשנו. כעת ענה לנו על עוד שאלה: אגני, ואיוּ, אדיטיא, זמן [קאלא], שהוא נשימה [פראנה], אוכל, ברהמה, רודרה, וישנו – יש המתבוננים באחד, יש באחר. אמור לנו מי מאלה הטוב ביותר עבורנו.' הוא אמר להם:
6. 'אלה בסך הכל ביטויים עיקריים של הגבוה מכל, הברהמן האל-מותי וחסר-הגוף. הוא אשר דבק באחד, שמח כאן בעולם, כך הוא אמר. ברהמן אכן הוא כל זה, ומותר לו לאדם להתבונן, לעבוד או לזנוח את אלה שהם ביטוייו העיקריים. עם האלים הללו הוא עולה לעולמות גבוהים יותר ויותר, וכאשר כל הדברים נכחדים הוא הופך להיות אחד עם הפורושה, כן, עם הפורושה.
(Maitrayana-Brahmaya-Up', 4)

הנה שיר קצר המבטא היטב את השליליות שרואים ההודים בגלגול נשמות:

אבא,
בבּוּרוּתי הבאת אותי
דרך רִחְמי אימהות,
דרך מגוון עולמות.
מה כל כך רע, אלוהָי,
בלידה?
רחם עלי על שנולדתי פעם נוספת.
אני מבטיח לך, אלוהי-הנהרות-הנפגשים [שִיוָוה]
לא להוולד עוד לעולם.
(מאת בָּסָוָואנָה, משורר ומנהיג שיוויסטי מהמאה ה- 12)

ניתן להשוות זאת עם תפיסת גלגול הנשמות במערב, שמאז ימי פיתגורס ועד ימי הניו-אייג' תמיד היתה חיובית. הנה למשל הירוקלס (Hierocles), הוגה ניאופלטוני מהמאה החמישית שמדבר על חשיבות הבחינה המוסרית של עצמנו, מצביע על כך ש"הבחינה של חיי היומיום הופכת להיות תרגול שיכול להזכיר לנו גם מה שעשינו בחיים קודמים, ועל כן יכול להעניק לנו תחושה של חיי הנצח שלנו" (מצוטט בספרו של פייר אדו, What Is Ancient Philosophy?) – כלומר חיי הנצח שלנו הם בתוך הזמן, ולא מחוצה לו.

הברהמן וידיעתו

האופנישאדות מתחילות לתאר את הברהמן כמהותו של היקום כולו. במהרה מגיע גם לראשונה הזיהוי המלא של הברהמן עם האטמן, היסוד המהותי שבאדם: 

כל זה הוא ברהמן. ראוי שאדם יתבונן ב[עולם ה]זה כראשית, כאחרית, וכנשימה בתוך [הברהמן].
[…]
זה אשר ממנו כל הפעולות, כל התשוקות, כל הטעמים והריחות המתוקים באים, זה אשר חובק את כל זה, זה אשר אינו מדבר ולעולם אינו מופתע, הוא, העצמי שלי אשר בלבי, הוא אותו הברהמן. כאשר אעבור מכאן, אשיג אותו. מי שיש לו אמון אינו מטיל ספק. כך אמר שאנדילה. אכן, כך הוא אמר.
(Chandogya Up', 3, 14)

זהו המצב האולטימטיבי מבחינת האופנישאדות: הזדהות מוחלטת עם הברהמן, כלומר הכוליות:

בהשיגו אותו, החכמים מסופקים מידיעתםהמטרה שלהם הושגה, הם חופשיים מכל תשוקה, ובשוויון-נפש גמור, בהשיגם את האטמן החודר-כל מכל צדדיו, במקדָם מאוד את הכרתם, הם נכנסים אל הכל. (Mundaka Up', 3, 2, 5)

אני האוכֶל, האוכֶל, האוכֶל! אני האוכֵל, האוכֵל, האוכֵל! אני המשורר, המשורר, המשורר. אני הבכור על פי החוק האלוהי. לפני האלים אני הייתי המרכז של כל מה שבן-אלמוות. (Taittiriya, 3, 6)

כדי להבין את השקפת העולם הזו, נביא משל שנהג לספר אחד המיסטיקנים ההודים הגדולים במאות השנים האחרונות, ראמאקרישנה (1836-86). ראמאקרישנה מספר כך:

פעם אחת נמרה התקיפה עדר עזים. צייד ראה אותה והרג אותה. בעודה גוססת, הנמרה, שהיתה בהריון, המליטה גור נמרים, שהתחיל לגדול בחברתם של העזים. תחילה טופל על ידי הנקבות שבעדר, ואחר כך, כשגדל, החל לאכול עשב ולפעות כמו העזים. בהדרגה הפך הגור לנמר גדול, אולם הוא המשיך לאכול עשב ולפעות. כאשר תקפו אותו חיות אחרות, הוא ברח, כמו העזים. יום אחד נמר אימתני תקף את העדר. הוא נדהם כשראה בין העזים נמר גדול אוכל עשב ובורח ממנו כשהתקדם. אבל הנמר האימתני תפס אותו, סחב אותו אל האגם ואמר לו: 'עכשיו הבט בהשתקפותך במים. אתה רואה, יש לך פנים של נמר, בדיוק כמו לי'. לאחר מכן הוא דחף חתיכת בשר אל פיו. תחילה הנמר אוכל-העשב סרב לאכול, אבל מיד טעם הבשר הגיע אליו והוא התענג עליו. לבסוף הנמר האימתני אמר לאוכל-העשב: 'איזה בזיון! אתה חיית עם עזים ואכלת עשב כמוהן!' והנמר השני התבייש מאוד. (The Gospel of Sri Ramakrishna, 359-360)

הסיפור הזה לא מסופר בצורה מופתית, אבל הוא מעביר את המסר: אנחנו כבר אלוהים, אלא שאנחנו חושבים בטעות שאנחנו בני אדם. כל מה שדרוש הוא שנראה את עצמנו כפי שאנחנו באמת. שנתעורר ונשאג.

הבורות שכולאת אותנו כ"עזים" נקראת Avidya ("חוסר-ראייה"), והחוכמה שאנחנו זקוקים לה היא Jnana (מאותו שורש של המילה היוונית gnosis). בפילוספיות הודיות רבות הבורות הזאת היתה קיימת תמיד – זאת בניגוד למיני מיתוסים מערביים ששמים נקודת התחלה לקטסטרופה העולמית, כמו בשבירת הכלים, החטא הקדמון, או נפילתה של Sophia לעולם החומר.

צריך להבין שבמצב של אחדות מוחלטת עם הברהמן הקטגוריות הרגילות על פיהן אנחנו שופטים את מעשי האדם משתנות מהיסוד. האדם אינו נתפס עוד כישות נבדלת ואוטונומית, אלא ככוליות. כך כותב סארוופאלי ראדאקרישנן (ממנו הבאנו ציטוט גם קודם), בספרו הגדול על הפילוסופיות ההודיות:

כאשר הנשמה משיגה את האמיתי, "אשר לשהות בו היא שמחה בלתי-נכחדת", הגוף האנושי נרווה מהזוהר האלוהי אשר בו כל מה שכעוס ומכוער מתנוון ומת. לשאלת המוסר אין עוד משמעות. שכן אין זה עוד הפרט שעושה משהו. רצונו הוא רצון האל וחייו הם חיי האל. הוא הצטרף אל הכוליות, וכך נהיה הכוליות. כל פעולותיו נובעות מתוך מעיין האלוהים. אין עוד הפרדה בין האל לאינדיבידואל. (כרך א1, עמ' 227)

האתמן (שאינו הנשמה)

האטמן הו עוד מושג שעולה לגדולה באופנישאדות. המקור משמעותו כנראה "נשימה", אבל הוא הפך להיות ה"עצמי". צריך לא להתבלבל בין מושג זה ל"נשמה" המערבית. במערב הכנסנו אל הנשמה את כל חיי הנפש שלנו: המחשבות, הרצונות, הזכרונות, האופי וכו'. בהודו ישנו הבדל בין הגרעין הנצחי של העצמי, לבין כל דבר אחר: כל דבר נתפס אינו הנשמה. היא אינו צבר התכונות שאנחנו מכנים ה"אני". הנשמה היא הסובייקט הטהור.(מכאן שקשה להבין עד כמה היא "עצמי" או פרטית בכלל.) הנה:

חלק 1,פרק 2, 1. המוות אמר: 'הטוב הוא דבר אחד, הנעים דבר אחר. שני אלה, בהיותם שונים, כובלים אדם. ראוי לו לאדם לאחוז בטוב. זה אשר אוחז בנעים לא מגיע אל סופו.
22. החכם אשר יודע שהעצמי [אטמן] הוא חסר-הגוף בתוך הגופים, כבלתי-משתנה בתוך השינויים, כאדיר ונוכח-תמיד אינו מתאבל.
23. העצמי הזה אינו ניתן לידיעה על ידי הוֶדה, ולא על ידי הבנה, ולא על ידי לימוד רב. הוא אשר העצמי בוחר בו, על ידו ניתן לדעת את העצמי. העצמי בוחר בגופו כשלו.
24. אבל מי שלא פנה תחילה מרשעותו, שאינו שליו וכנוע, שנפשו אינה שקטה, הוא אינו יכול להשיג את העצמי גם על ידי ידע.
חלק 1, פרק 3, 3. דע כי העצמי יושב במרכבה. הגוף הוא המרכבה, ההכרה היא הרַכָב, והנפש המושכות.
4. החושים הם הסוסים, מושאי החושים הם הדרכים. כאשר העצמי מאוחד עם הגוף, החושים והנפש, אז החכמים קוראים לו 'הנהנה'.
5. מי שאין לו הבנה, שנפשו לא מוחזקת בחוזקה, חושיו בלתי-נשלטים, כסוסים של רכב.
6. אבל זה שיש לו הבנה ושנפשו מוחזק בחוזקה, חושיו תחת שליטה כמו סוסים טובים של רכב.
7. זה אשר אין לו הבנה, שאינו מודע ותמיד טמא, לעולם לא מגיע למקום הזה, אלא נכנס למעגל הלידות-מחדש.
8. אבל זה אשר יש לו הבנה, אשר מודע ותמיד טהור, אכן מגיע למקום הזה, אשר ממנו הוא לא נולד שוב.
חלק 2, פרק 6, 10. כאשר חמשת מכשירי הידע [החושים] עומדים ללא תזוזה יחד עם הנפש, וכאשר ההכרה אינה נעה – זה נקרא המצב הגבוהה ביותר.
11. זה, האחיזה החזקה אחורה של החושים, הוא מה שנקרא יוגה.
(Katha Up', 1)

מסתבר מקטע זה שהתפיסה של החיים היא כאילו הם מסע לטיהור עצמי, בו עלינו לנתק עצמנו מהעולם (ומהגוף), להפנות מבט פנימה ולהגיע אל ידע מסויים, שיגאל אותנו מהעולם לנצח. גישה מאוד "שוללת עולם" כמו שהיה מכנה אותה מקס ובר. האופנישאדות גורסות שעלינו לתקן את עצמנו ראשית כל ואחרית כל. אין להסתפק במוסריות חיצונית (לא לגנוב וכו'), אלא צריך להתגבר על תשוקותינו ואף על מחשבותינו.

הדרך אל ידיעת הברהמן

את המצבים בהם העצמי יכול להיות חילקו חכמי האופנישאדות לארבעה: ערות, שינה עם חלומות, שינה עמוקה, ו"המצב הרביעי". במצה הערות אנחנו עסוקים בעולם החיצוני לנו, וזה כולל את מחשבותינו וזכרונותינו. אנחנו לא מודעים לעצמי. כך גם במצב החלימה, שאינו שונה הרבה מבחינת ההינדים מהערות (שהיא גם סוג של חלום). במצב בשינה ללא חלומות העצמי בעצם מאוחד עם הברהמן, אבל לא מודע לזה. יחד עם זאת, זה מצב מרענן מאוד כמובן. רק במצב הרביעי העצמי מאוחד עם הברהמן, ונגאל.

למעשה, כפי שאנחנו רואים מהקטע האחרון, בסופו של דבר האופנישאדות יצרו אידיאל של סגפנות, בו כדי להגיע אל אותו אטמן טהור בתוכנו עלינו לנתק עצמנו מהעולם. יוגה (מהשורש של yoke, "עול", וגם "לאחד") היתה התרגול דרכו האדם ניתק עצמו מקלטי החושים, כלומר מהעולם, והתכנס בריכוז חד נקודתי בתוך עצמו. הנה ציטוט מהמהאברתה שממחיש זאת:

הוא צריך להיות ללא רעד כעמוד אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים ללכת לפי המצוות מכנים אותו אז "אחד הפועל ביוגה". הוא אינו שומע ואינו מריח ואינו טועם ואינו רואה; הוא לא מבחין בשום מגע וההכרה שלו אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין בדבר.

זה האידיאל. (ושימו לב שזה למעשה סותר את העמדה שהברהמן נמצא בכל מקום – זוהי עמדה מאוד דואליסטית, שבה קלטי החושים הם משהו שחורג מהאלוהי, והאלוהי הוא רק בחסימתם) הנה שוב:

כאשר הוא שקוע בריכוז הזה היוגי רואה על פי הטבע האמיתי של העצמי שלו, שמבטא כמו באור את טבעו האמיתי של ברהמן, שהוא ללא-התחלה, נצחי, חופשי מכל השפעה, והוא משתחרר מכל הכבלים" (Svetashvatara Up', 2, 15)

את העמדה הזאת, המציבה זה מול זה, כהפכים, מוחלט ויחסי, חיים וחירות, שלל הבודהה, ומהעמדה הזאת חרג כדי לפתח את המדיטציה שלו (הויפאסנה) ואת תורת השחרור שלו. על כך בהזדמנות אחרת, ב"ה.