איך גרמו לי להיות פגאני

במוצ"ש האחרונים הייתי עד לטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים חזיתי בטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים השתתפתי בטקס פגאני. הכל קרה בחורשה ליד הרדוף, המושב האנתרופוסופי שבגליל התחתון. היו שם אולי מאתיים איש, שהתאספו כולם לחזות במופע הסיום של כיתה י"ב 2 של ביה"ס "ולדורף" של המושב, כלומר ביה"ס המחנך על פי תורתו של רודולף שטיינר. כפי שהיה אפשר לצפות, המופע היה כל דבר חוץ ממופע סיום סטנדרטי של שירים תוצרת בית וחיקויי מורים. אבל אני לא חושב שמישהו מהצופים ידע עד כמה חיזיון שהוא יראה יהיה שונה מכל מה שראה.

י"ב 2 העלתה מחזה שלם בשלוש מערכות, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי (אדם מקורי, יצירתי ומבריק בעל ייחוס אנתרופוסופי נכבד) ונקראה "קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר". ואכן מופע פולחן זה היה. אני רוצה לספר כאן איך המופע הזה הפך למעשה לפולחן, ואיך לוי, בתחכום רב, בעצם שיעבד את הקהל למחזה שיצר וגרם לו להשתתף, בבעל כורחו, בטקס העלאת קרבן אדם.

כמה מילים על השחקנים: כיתה י"ב 2, כך נודע לי מהתוכניה, היא כיתה מיוחדת אף בתוך בית הספר המקומי, בכך שהיא משלבת את "מדע הרוח" של שטיינר עם "ניסיון להתחשב בגורמי הזמן והמקום בו אנו חיים". מתוך כך הם למדו לבגרות בדרמה במשותף עם תלמידי מקיף ג' משפרעם, למדו ערבית מדוברת, טיילו בכל הארץ ופגשו יהודים, פלסטינאים, דרוזים ועוד, לנו לילה בשבוע בצוותא בחורשה, ולבסוף הפיקו והשתתפו באותו מחזה, יחד עם חבריהם משפרעם. הכיתה הזאת ייחודית בבית הספר בהרדוף ומדובר, אם כן, במעין אוונגרד שבתוך האוונגרד.

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מָלְכִּיטָוָוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי. התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים (צר לי שלא אוכל להביא טקסטים נבחרים). בסוף המערכה מתברר גם המסומל שמאחורי המסמל: "חה חה חה חה חה חה חה – אני הטווס שבך!" שר מלכיטווס ושרים אחריו כולם (חוץ מהכלה שהוקרבה כמובן), ומתברר שהטווס הגאה הוא האגו שבנו, כאשר הקהל, בעל כורחו, משמש עיניים שמנפחות את גאוותו. אבל זה לא הסוף. זאת רק המערכה הראשונה. השיא מגיע בשלישית. בינתיים הפסקה לתמונות:

תחילת המופע, מערכה ראשונה: המקהלה, צוות הספינה, בדרכם למלכיטווס (סילחו לי על איכות התמונות – כדי שהתמונות יהיו נאמנות למקור צילמתי ללא פלאש, אבל לכן גם ללא זום)

 

הכלה מופיעה ועולה על המזבח

 

כאן ניתן לראות מאחור את מלכיטווס, שצופה על העלאת הקורבן (מלכיטווס שוחק על ידי מועאד ג'נדאווי, שכאילו נולד לתפקיד והיה יוצא מהכלל)

 

הכלה מועלית לעולה על המזבח במרכז הבמה

המערכה השנייה (שהתחילה, אגב, רק ב- 22:30) התרחשה במקום אחר, במגרש שמעל לחורשה. על במה שהתפאורה הקנתה לה צביון של סלון בית פרטי, עלו השחקנים וביצעו ללא דיבורים פעולות יומיומיות כגון קריאת עיתון, שתיית קפה, אוננות או מריחת לק. הכוראוגרפיה איפשרה לכעשרים איש לנוע בתוך החלל תוך ביצוע המשימות שלהם בתיאום מירבי. היה נחמד. אחרי זה הגיעה המערכה השלישית.

במערכה השלישית פנתה אחת הדמויות, נערה צעירה לבושה לבן, והלכה לעבר אתר חדש בחורשה. הקהל הלך אחריה והסתדר סביב מעגל של אבנים שסודר מראש. הנערה עמדה במרכז המעגל. ואז הגיע הדחפור. שופל גדול התניע בפתאומיות במרחק שלושים מטר מהאתר ונסע לעברו. הקהל פתח לו נתיב והוא נכנס אל המעגל, חג בתוכו עם הכף הגדולה שלו מונפת אל על, שיניה נדמות בחשכה כשורת קרניים שטניות.

הדחפור הסתובב ומיקם את עצמו כאשר עכוזו אל הנערה. לאחר מכן בוצע מעין טקס בו הנערה הוקרבה לדחפור. לפנים פירטתי ברשימה זו את מה שקרה אך מסיבות שונות וחשובות (trust me on this one) אוכל רק לציין שלקהל היה נדמה שהנערה בסכנה מסויימת, למרות שבשום רגע היא בעצם לא היתה בסכנה.

אספר מה עבר לי בראש. זה קצת פסיכי חשבתי לעצמי, ודאגתי לנערה, תוך שעברו בראשי תרחישים שונים בהן היא עלולה להיפגע. האם אכן איך יכולים להיות בטוחים שהיא בסדר? האם שווה בכלל להסתכן כך עבור מחזה? האם לא יכולים להשתבש דברים מדברים שונים ולגרום לפציעה? ואולי היא סתם תיכנס להיסטריה ותסבול מנזק נפשי?

בקיצור, אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל, קרוב לחצות, חשש מאוד לגורל הנערה, ואף על פי שיונתן אמר בתחילת הערב שבכל עת אין סכנה לאף שחקן, אני די בטוח שהצופים, המקיפים במעגל את אתר הטקס, היו צריכים להתמודד, כמו שאני התמודדתי, עם התשוקה העזה לרוץ למרכז המעגל ולהציל את הנערה במו ידיהם.

וכאן נגלית הגאוניות של הסצנה הזאת: המופע בעצם גרם לקהל כולו, לכולנו, "אנשים נורמטיבים" שכמונו, להדחיק בכוח את הרגש הטבעי, הפשוט, הבריא שציווה עלינו לרוץ ולהציל נערה שנמצאת בסכנה (סכנת חינם, כי מהי הצגה טיפשית של סיום לימודים. ואם כבר פתחתי סוגריים אז אומר שזה גם לא הזיק לעניין שהיא היתה יפה), גרם לנו לעצור מבעדנו לבצע את מה שמצפוננו והגיונינו אמר – זעק – לנו שיש לעשות, ולמעשה בכך לאפשר את טקס העלאתה של אותה נערה לעולה.

בשם ההצגה, הפרוייקט, האמנות, הלאנעים, איפשרנו לסכן אדם, עמדנו סביבו במעגל, בחושך, ביער, בלילה, והרשנו לעצמנו רק להביט איך מקריבים אותו. אברהם גם הוא הדחיק את רגשות האבהות והאהבה שלו בשם משהו שהיה עבורו גבוה יותר. והנה זה קורה גם לי: אני הופך לפגאני. אני משתתף בטקס בו השבט מעלה מנחה לאלים, למוזות, לקהילה.

המחזה הוצג פעמיים. בפעם הראשונה, ביום שישי, בעת העלעת הקורבן מורה לשעבר בבית הספר המקומי התחילה לצעוק שיש לעצור את ההצגה. אחריה פרצו מהקהל אנשים ו"הצילו" את הנערה. הם לא הסכימו להשתתף בטקס. ההצגה הופסקה. כנראה שמשום כך היה לחץ גדול יותר על הקהל הפעם לתת לעניין לעבור. מה עוד שיונתן אמר ששום דבר לא יקרה. הוא אמר. אבל אני יודע מה הרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שיש כאן אדם שנמצא לחינם בסכנה, וזה דבילי וזה צריך להיפסק. אבל קולות אחרים שהיו בי מנעו ממני לעשות משהו.

וכך הצליח המחזה להפוך אותי לפגאני לרגע. היה שם מעגל של מאתיים פגאנים, שעמדו סביב קורבן אחד. נכון שהנערה בסופו של דבר מתנערת מהעניין ו"קמה לתחייה", אבל מי ידע שכך זה ייגמר? אף אחד מהקהל (ולקטע התחייה גם לא הגיעו ביום שלפני זה). וטוב שכך: רק מוות אמיתי, הרפייה מוחלטת, מאפשרים לידה מחדש. יש למות על מנת לחיות, כדברי ישו (החביב כל כך על שטיינר). והנה עוד נקודה מבריקה שהמחזה הזה העניק לנו.

אציין שנית שבדיעבד ברור שהנערה לא היתה בסכנה כלשהי. אך המסר עבר גם עבר.

הצגות משנה

המחזה כולו היווה למעשה פרשנות להתייחסות האנושית ללוציפר ואהרימן, שני הכוחות השטניים שעל פי שטיינר על האנושות להתמודד עמם. גם לבד מהדרמה שמתוארת לעיל הביצוע היה מרשים ביותר, החל מהשירה ועד לתלבושות, והמסרים הועברו בצורה חודרת ומעוררת השראה. אין לי ספק שהתלמידים עברו תהליך משמעותי מאוד, ושיצאו ממנו בוגרים ושלמים יותר.

אבל לא כולם מרוצים. מיד עם תום המחזה התחיל פולמוס עירני, שלא לומר מריבה, בין מחנות שונים בתוך הקהילה האנתרופוסופית, כאשר הריאקציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים ימניים") מוחים על ההתעללות בנערים והנערות התמימים שלא מסוגלים לעכל את אשר הם המחיזו, ובין הרבולוציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים שמאליים") שמרגישים שכך אמור להיראות מחזה אנתרופוסופי אמיתי. הרוחות התלהטו וביומיים האחרונים הופצו דברי דוא"ל, חלקם אנונימים, היוצאים כנגד מחנך הכיתה והכיוון אליו לקח אותה.

כמה מילות רקע: ישראל היא אחת המדינות בה חינוך ולדורף זוכה, יחסית לאוכלוסייה, לתפוצה ולחיות הגדולה ביותר. בשונה מתורות רוחניות אחרות (הסיינטולוגיה, הקבלה הניו-אייג'ית), האנתרופוסופיה בישראל מפגינה דפוסי פעילות של תנועה שורשית (grassroots), הבנויה "מלמטה למעלה", כלומר קודם כל מאנשים שאיכפת להם, ולא "מלמעלה למטה", על ידי גורו כריזמטי או ארגון ממוסד. אולי כמו הפעילויות הבודהיסטיות השונות, מדובר בתורה שכוללת לא רק אמונות אלא פרקטיקה והשקפת עולם כוללת, ודבר נוסף חשוב: תוצאות בשטח. כלומר האנתרופוסופיה, כך יעידו חסידיה, כפי הנראה פשוט עובדת.

הגליון האחרון של "אדם עולם"

היום התפרסם באתר מעריב ראיון שלי עם נועם שרון, עורך כתב העת "אדם עולם", דו-ירחון "לטיפוח תרבות האדם, אמנות החינוך וההתחדשות החברתית לאור האנתרופוסופיה". בראיון מביע שרון דעה (ושמא תקווה) שיש לקחת את האנתרופוסופיה עוד מעבר לרעיונותיו של שטיינר, לפתחה, לשכללה ולהעמיקה:

אם היינו מסתפקים בניסיון לממש את תורתו של שטיינר כפי שניתנה לפני מאה שנים אז האנתרופוסופיה הייתה הופכת לדוֹגמה, מתייבשת ומתה. […] ההתפתחות היא מאוד אינהרנטית לאנתרופוסופיה, ומימוש תורתו של שטיינר פירושו לקחת אותה לתחומים חדשים או להעמיק ולפתח תחומים קיימים.

כך שרון, ונראה לי שהפולמוס בקהילת האנתרופוסופיה נוגע בדיוק בשאלה הזאת: האם להסתפק במה שהשאיר שטיינר, ולמעשה להפוך לעוד תנועה דתית צפודה ושמרנית, או להעז ולקחת את עקרונותיו אל תחומים נוספים (ושמא אף לחרוג מדי פעם מעקרונותיו?), ליצור תנועה אנתרופוסופית שהיא אכן תנועה, קהילה שמשתנה ומתפתחת, שחוקרת את עצמה ללא הפסק, שמבינה שהדרך היחידה להתפתח היא בחינה מתמדת ויצירה מתמדת. מעניין מה שטיינר היה אומר על זה.

34 תגובות

  1. שווה להרחיב בפוסט נפרד על המחלוקת הזאת.
    ובלי קשר, לא יפתיע אותי אם מה שאתה מספר כאו יתגלגל לעיתונות ויגרום לסערה זוטא

    אהבתי

  2. לפני שנים היה בארץ הקרקס הקסום של ז'רום סאבארי שלא היה בדיוק קרקס אלא מחווה מרהיבה לעולם המלודרמה. איך שלא יהיה – ההצגה נפתחה בפואיה של התיאטרון. הקהל התכנס מסביב לשולחן. על השולחן היה כסא גלגלים שבו ישבה אישה צעירה עם שיתוק מוחין.
    המנחה המלא עליזות ועזוז כדרכם של מנחים, הזמין מתנדב אשר יצא מתוך הקהל קצת נבוך וקצת זחוח כדרכם של מתנדבים. המתנדב התבקש להושיט יד לאישה הצעירה ולמשוך. הוא משך בעדינות, והמנחה דרבן אותו בקריאות בנוסח "יותר חזק, לא אכלת ארוחת ערב?" המתנדב משך יותר ויותר חזק עד שהאישה וכסא הגלגלים שלה נפלו מהשולחן. ואז המנחה התחיל לצעוק עליו: "אתה לא נורמלי? זאת אישה נכה! אתה לא מתבייש?" והמתנדב הצטדק ואמר: "אבל אתה אמרת לי…"
    זה היה שיעור אפקטיבי מאד באופן שבו אנחנו מבטלים את השיפוט שלנו בנסיבות מסוימות. הוא עדיין נמצא בתוכי כמו תמרור.

    אהבתי

  3. זה בדיוק בדיוק מה שהרגשתי כאשר מלו את בני. שאני בוגדת באינסטינקט הכי חזק שלי כדי, נניח, להשתייך למשהו גדול יותר, או לרצות מישהו גדול יותר. האם זו פגאניות, או שזו דתיות?

    אהבתי

  4. נשארתי פעור פה.
    מה שידעתי על האנתרופוסופיה עד עתה מיתג אותה בעיני כשילוב של ניו אייג' עם יקיות מופלגת. אולי בגלל שנחשפתי אליה בעיקר דרך גני הילדים ובתי הספר המרתקים של השיטה.
    זה לא מה שעולה כאן.
    האם זה אומר שאפילו מאחורי פרופסור יקה מסתתרים מעגלים של מולך ?
    מוכרים לך ודאי המדרשים שטוענים שפעם יצר הרע הכי חזק של בני האדם היה זה של עבודה זרה, וחזל הצליחו להקטין אותו (וכך גם להקטין את עצמת התשוקה לעבודת האל עצמה). מסתבר שהם לא הצליחו עד כדי כך.
    והאמת היא- ופעם רציתי לכתוב על זה מאסטר בספרות עברית- האופציה האלילית חיה ונושמת כל הזמן במיוחד בעידן הפוסטמודרני אובר קפיטליסטי שלנו.
    תודה על מאמר מרתק

    אהבתי

  5. עיון בכתביו מעלה אישיות מפוקפקת ביותר מבחינת השקפת העולם והאמונות, מן הסוג שיש הרואים בהם את שורשי הניאו פגניזם הנאצי גם כן, וגם בלי נאצים, גרוע וירוד למדי. משום מה בארץ עשו לו "כיבוס" וכיבודים כפי שקורה פה הרבה עם כתות מסוכנות (גם הסיינטולוגיה עברה פה בהצלחה רבה את כל המשוכות חרף העובדה שבגרמניה הוצאה מחוץ לחוק ממש). אכן עבודה זרה, ומעורר מחשבות אם באמת יש חדש בכלל תחת השמש. הכל חוזר בצורות שונות ומשונות לאותן שאלות יסוד.

    יש האומרים שבעניין שטיינר כדאי להפריד את העניין האזוטרי מהחינוך, בבחינת "אכול תוכו וזרוק קליפתו" או משהו כזה, אני ספקנית בעניין זה. היו גם עניינים של גזע במשנתו, הקשורים גם כן להשקפת העולם הרוחנית הכוללת שלו, והיו אף תביעות נגד בתי ספר לפי שיטתו, בעניין הגזענות.

    תומר הוא קול חשוב צלול ונדיר בתקשורת שמרים גבה לנוכח התופעות הנחשבות "אין" אצל הסלבס.

    אהבתי

  6. הייתי שמח לדעת באיזה "כתבים" של שטיינר הצצת, משום מה זה נשמע יותר כמו כתביהם של יד לאחים. שטיינר היה אנטי גזען, אנטי-אנטישמי ואנטי לאומן. אם היית קוראת את ספר היסוד הפילוסופי של האנתרופוסופיה, "הפילוסופיה של החירות" היית רואה שאין דרך רחוקה יותר מהנאציזם.כתביו האזוטריים של שטיינר, כשמם, עוסקים בשאלות אזוטריות שנראות לרוב הקוראים בהם מוזרות עד לא מובנות. אך זהו תיאור של עומות אחרים שניתן לקבלו, לדחותו או משהו באמצע- מה שאסור לעשות זה להוציא הערות אלו מהקשרן באופן מוטה ובוטה.

    אהבתי

  7. http://en.wikipedia.org/wiki/Rudolf_Steiner#Reception_and_controversy

    הנושא של הגזענות בתורתו מאד פופולארי אפשר לחפש בגוגל את הויכוח בנושא הזה. הבעיה היא שבהיותו ראש סניף של האגודה התיאוסופית, שהיא בעצמה מותקפת על רקע הגזענות והפשיזם הנובעים ממנה, קשה לחמוק מהמסקנה שהוא החזיק בדעות כאלה. זה גם על רקע הזמנים ההם שגזענות היתה מקובלת כמובן.

    אולי תומר יואיל בהזדמנות לכתוב משהו מאיר עיניים על התיאוסופיה. אי אפשר להכליל , אבל היו שם זרמים חזקים של גזענות שהובילו לנאציזם, הדברים מתועדים. התיאוסופיה דגלה במעין "תקשור" על ידי "מועצת ישויות" שרק המיוחסים בכת מקבלים מהם מסרים. המסרים שהועברו כביכול על ידי אותה מועצת מחלקים את העולם לגזעים וקובעים תכונות קבועות ומהותניות לכל גזע, כאשר השחורים והיהודים איך לאמר, לא במקום הכי טוב, תלוי במצב הרוח של המתקשר התורן. ככלל, הנושא של תקשור למיוחסים על ידי ישויות בלתי נגישות, אך טוטאליטריות וטוטאליות, הוא בעייתי בלשון המעטה. אני מקווה שזה לא טעון הסבר.

    שטיינר היה חלק מאותה תנועה לטוב וגם לרע. עד היום מתנהלים קרבות בשאלה אם הוא היה גזען נאלח או רק גזען מחמת התקופה וההקשר ההסטורי.

    ערן, אני לא נוהגת לערוך חיפושים ותחקירים עבור טוקבקיסטים אנונימיים שבאים בטענות, בלי להכיר את הנושא. אבל גוגל ישמח לעמוד לרשותך.

    אהבתי

  8. שאדם שהטריח את עצמו להגיב לתגובה הקודמת שלך, כנראה מחזיק את שטיינר קרוב ללבו והוא בעל ידע קצת יותר מקיף בנושא.

    אהבתי

  9. "לנשות הכפר היה ברור יותר מכפי שברור לנשות העיר כיום, שלשמרים יש משמעות מסוימת בעבור הלחם, על אף הכמות הקטנה שלהם בלחם. הלחם לא יכול לתפוח לולא היו מכניסים שמרים לבצק.
    באותה מידה היתה התפתחות האדמה מגיעה מזמן לסיומה, ללא היתה מקבלת באופן קבוע את כוחותיהן של הגוויות האנושיות שנפרדו עם המוות מן הרוחי-נפשי.
    האבולוציה של האדמה נתמכת באמצעות כוחות אלו, אותם היא מקבלת הודות לאספקה קבועה של גופות אנושיות, כלומר רותם כוחות המצויים בגוויה. הודות להם מסוגלים עדין המינרלים לפתח את כוח ההתגבשות שלהם, שהיו מפסיקים מזמן את פעולתם ללא הכוחות הללו, והיו מתפוררים ומתמוססים. הודות להם מסוגלים לגדול הצמחים שמזמן לא היו גדלים יותר, וכן הדבר גם עם צורות החיים הנמוכים. האדם מוסר לאדמה בגופו את הגורם המתסיס, את השמרים כביכול להמשך ההתפתחות.
    לכן אין זה חסר משמעות אם האדם חי על האדמה או לא. זה פשוט לא נכון שהתפתחות האדמה בכל הנוגע לממלכות המינרלים הצמחים ובעלי החיים, היתה ממשיכה להתקדם גם ללא נכוחותו של האדם…

    …התהליך שמתרחש בו יכול להתרחש רק הודות לכך שגוף זה הוחדרבכוכות הרוחיים-נפשיים של האדם. בסופו של דבר, אנו כולנו אוכלים את אותו הדבר עצמו שאוכלת גם החיה- אך אנו משנים אותם בהשפעת הפעילות המשותפת של גורם שאינו נמצא ברשותה של החיה-גורם היורד מעולם הרוח כדי להתחבר עם גופו הפיסי של האדם. הודות לכך אנו עושים עם החומרים דבר מה שונ מכפי שעושים עמם בעלי החים או הצמחים. החומר נמסר לאדמה בגוויה האנושית הוא חומר שעבר התמרה, הוא שונה מהחומר שקיבל האדם בהיוולדו. לפיכך האדם מחדש במשך חייו את החומרים והכוחות שקיבל עם לידתו, ומוסר אותם לאדמה בצורה שעברה התמרה. החומרים והכוחות שהוא מוסר לתהליך האדמה במותו אינם אותם חומרים וכוחות שקיבל בלידתו. בזאת הוא מעניק לתהליךכי האדמה יסוד מסוים הזורם באופן קבוע באמצעותו מתוך העולם העל-חושי, דבר זה – מתוקף העובדה שהוא הגשימו בתוך החומרים והכוחות שהרכיבו את גופו במהלך חייו – מקבלת עם מותו האדמה, הוא מכניס לתוכה את החומרים והכוחות שבמשך חייו הרכיבו את גופו. כך מעביר האדם באופן קבוע את הטפטוף-מטה מהעל חושי אל הפיזי"

    ידע האדם עמוד 38-39
    רודולף שטיינר

    יש עוד פנינים רבים בספר וכן בספרים אחרים

    אהבתי

  10. רעיונותו על "האבולוציה" ושאר התאוריות ה"רוחיות – נפשיות" שלו ראויות לדיון מקיף יותר מאשר הדיון השחוק וחסר הטעם על גזענותו כביכול,
    האנתרופוסופיה נרדפה על ידי הרייך השלישי.
    ומי שמפיץ את הרעיונות האלו אכן לא קרא אותו מימיו.

    אהבתי

  11. ההצגה הזו נראה לי מעתיקה בצורה קצת וולגרית את הרעיונות של סטרווינסקי ב"פולחן האביב".
    Been there, Done that. Next!

    רק מהתאורים שלך אפשר להבין את הסמליות הפוליטית (הגסה) שהבמאי והמחזאי ניסו לכפות על הנושא. הבולדוזר המפלצתי והנערה המועלית אליו לקורבן, נו באמת… השם "רייצ'ל קורי" לא אומר לכם משהו?

    אהבתי

  12. אני רוצה להגיב לתגובות כאן, ואתחיל ברושם שלי מההצגה. אם לא הובן, הרושם שלי היה טוב מאוד. לדעתי ההגצה העבירה את צופיה, חוויה שהיתה לבד מאסתטית גם מטלטלת, עמוקה, וככזו מאוד חיובית. הפגאניות היתה שם לא כדבר שלילי, אלא כחיבור לכוחות נפשיים שיש בכל אחד מאיתנו, ושגם אם הם לא נאורים במיוחד (או מפני שכך) חשוב ביותר להכיר אותם ולהתמודד עמם. לא עבודה זרה זו היתה, אלא עבודת הלבבות – כמובן אנתרופוסופיה סטייל.

    לגבי שטיינר וענייני גזע, אקדים ואומר שאני רחוק רחוק מלהיות מומחה לאנתרופוסופיה או לשטיינר, אולם גם מידיעותי הדלות אני יכול לומר שלסווג את שטיינר כגזען זה לחטוא לאמת ולעשות לעצמנו את החיים הרבה יותר מדי קלים. העניין מורכב מאוד. ראשית, כפי שנכתב כאן, משום שחלוקת האנושות לגזעים היתה בתקופתו נפוצה ומקובלת, וגם יהודים רבים ראו כך את המציאות. שנית, משום ששטיינר התרכז בעולמות הנסתר ולא הנגלה, כלומר עבורו גזעים היו לא עניין ביולוגי-גנטי, אלא נפשי-נשמתי. המהות הפנימית של האדם עניינה אותו – גם אם הוא חשב שלבני אדם יש מהויות, כלומר הוא היה מהותני בתפיסתו וייחס תכונות שונות לעמים שונים. אבל עבורו העניין גמיש הרבה יותר מהוולגריות של תורת הגזע הנאצית, שהתרכזה בביולוגיה. האדם אצל שטיינר הוא יצור דינמי ובעל יכולת לטרנספורמציה, ולכן ממילא אי אפשר לסווג אותו מראש ככזה או אחר (ולכן להכריע על גורלו).

    גם את התיאוסופיה לא ניתן לסווג כגזענית, ובאמת שהנאצים לא היו צריכים את בלבאצקי כדי לפתח את האידיאולוגיה (הלא מאוד מורכבת, בואו נודה) שלהם. איריס, צריך להבדיל גם בין גזענות לאליטיזם: האגודה התיאוסופית היתה ארגון היררכי שדגל באליטה של נבחרים (שבעצמם שמעו להוראותיהם של מאסטרים בהימלאיה), נכון; אבל מה בין זה ובין גזענות? כל אדם יכול היה להצטרף לאגודה התיאוסופית, כפי שכל אדם היה יכול להתקבל למרכזים האנתרופוסופים. שטיינר אגב פרש מהתיאוסופיה על רקע בחירת "מורה העולם" (קרישנמורטי), ומה זה אם לא התנגדות לאליטיזם?

    דבר אחרון: האנתרופוסופיה איננה כת. חד וחלק. לא מדובר בארגון היררכי, לא מדובר בקהילה שיש לה תנאי קבלה ועברות שגוררות סילוק או נידוי, אין שם מנהיגים כריזמטיים וחבריה מגוונים מאוד במידת הדבקות והשילוב שלהם בתורתו של שטיינר. אף אחד שם גם לא מרוויח סכומים על חשבון אחרים או שלל תופעות כגון זו. קהילת האנתרופוסופים בארץ היא ציבור מאוד הטרוגני, א-היררכי, וברובו חסר משאבים ו/או השפעה, שמתרכז בעבודה רוחנית כפי שהוא מבין אותה. לו ירבו "כתות" כאלה.

    אהבתי

  13. נשמע כמו יצירת מופת של ידידנו יונתן

    הלוואי שיציגו את זה שוב, קרוב יותר למרכז, אבל עם הדחפורים…

    ושהשטיינריסטים השמאליים, ינצחו את הפיוריסטים

    ולא רק שם

    אהבתי

  14. ברור שהדברים מוקצנים, קצת נמאס מההינהון חסר הביקורת, אז הבאתי את האיפכא מסתברא. נשמע שההצגה ראויה בהחלט ומדהימה, בודאי בתור מופע סיום חינוכי, בהשוואה למערכת החינוך הרגילה.

    העניין שבדרך כלל בדיונים כאלה בישראל, ישנם "המומחים" שזה המאמינים בעצמם באותה תנועה-תורה-רעיון, ולא מתקיים כל דיון מזויות אחרות, בעיקר על תופעות אזוטריות. האינטלקטואלים מושכים חוצנם בכלל מהדיונים בנושאים אלה, ונותר רק שיח די משמים ורדוד.

    בקשר לתיאוסופיה, אני חולקת עליך ועל התיאור הבניגני של בלבצקי. הפרי שיצא מהתנועה הזו אינו משובח בכמה ענפים חשובים הממשיכים עד היום. בעיקר מורשת "מועצות התקשור" הבעייתיות. זו תופעה חברתית ופוליטית בעייתית, אך ברור שכמו כל תנועה יש בזה הרבה יותר.

    לגבי הנאציזם, באמת זה "הורג דיונים" קלאסי, אבל המקרה של התיאוסופיה, יש רגליים לסברא, והשאלה מאיפה מתחילות תנועות מסוכנות, האם מהתועלת הפוליטית או הכלכלית (המחפשת אידיאולוגיה) או מרעיונות מיסטיים הזוים…הדיון גדול על המסגרת של טוקבקים בשולי האנתרופוסופיה. זו גם שאלה של השקפת עולם ועד כמה אנחנו לוקחים ברצינות אמונות בכלל, או מסתפקים בניתוח מרקסיסטי מטריאליסטי וכולי וכויל.

    ישנו קשר פרסונאלי בין המועדונים האליטיסטים הללו ובין דמויות מפתח בתנועה הפשיסטית נאצית באירופה בכלל, כולל בריטניה, של התקופה הרלוונטית.

    בכל מקרה שווה דיון. לגבי הגזענות של שטיינר, כאמור זה דיון ציבורי ער ומוכר בעולם כולו, חוץ מישראל כניראה, הסיבה לכך נעוצה בדיונים כמו כאן, כאשר העלאה ספקות גוררת תגובות לא סובלניות ועכורות. אני לא מתיימרת להבין בתורתו של הנ"ל, אבל ראוי לשמוע את כל הצדדים. קראתי כמה ציטטין שמבססים את טענות הגזענות, וזה גזענות קלסית של המאות הקודמות על כל המשתמע. התיאוסופיה עסקה הרבה בניתוח המעויות של הגזעים. מצד שני גם היהדות עשתה זאת בצורות שונות, אז…
    כן

    אהבתי

  15. נמאס לך קצת מהינהונים חסרי ביקורת ולכן את מקצינה את הדברים, כך את טוענת (ואני אוסיף שאת מקצינה בחריפות :"עשו לו 'כיבוס' בארץ כפי שעשו לכתות מסוכנות" ?). האם את באמת מאמינה שהקצנה כזו היא פתיחה נאותה ומעודדת לדיון אינטלקטואלי ? אם כן את טועה. לכל היותר תצליחי לעורר סערת רגשות שתספק לך את ההתענגות וההתמוגגות על היותן של התגובות כלפייך לא-סובלניות ועכורות.

    אם זו דרכך להרגיש אינטלקטואלית, כלומר לבעוט למישהו בבטן וכשהוא מחזיר לך בעיטה לטעון כלפיו שהוא אדם לא תרבותי ולהתמוגג על תרבותך הנעלה לעומתו, לו יהיה כן.

    בכל זאת קחי לתשומת לבך שעדיין ייותרו אי אלו משוכנעים במידת האינטלקטואליות שמפגין מי שנוקט בגישה כזו.

    לעצם העניין, האשמות בדבר האנטישמיות של שטיינר אכן נפוצות מאוד. במהלך חיי גם לא מעט אנשים טענו באוזניי שאמא שלי זו$#@. אז מה ?

    להרבה גורמים, מתנועות חילוניות קיצוניות ועד לכנסייה הקתולית כמו ליד לאחים, יש אינטרס ממשי למנוע את הפצת האנתרופוסופיה ודרך מאוד פשוטה להכפיש תנועה רוחנית בדעת הקהל הלא-אינטלקטואלי על רקע ההתרחשויות הגזעניות הקולוסאליות במאה הקודמת היא האשמה בגזענות.

    כאמור, שטיינר נרדף על ידי התנועה הנאצית וכל מוסדות החינוך שפעלו ברוחו נסגרו על ידה.

    בהולנד הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בשנות השמונים לבדיקת ההאשמות על אנטישמיות אנתרופוסופית ומסקנתה החד משמעית הייתה שהאנתרופוסופיה אינה אנטישמית.

    אנא קחי לתשומת לבך גם את תשובתו של תומר בעניין הזה. יש דברים שכאשר הם מוצאים מהקשרם אכן אפשר לאחר השתדלות מאומצת לראות בהם גזענות, אבל זה נעשה בלתי אפשרי כשהם חלק מהשקפת עולמו השלמה של שטיינר.

    לתנועה התיאוסופית אכן הייתה תפיסה שונה של מהות החלוקה לגזעים של האנושות מזו של שטיינר. התפיסה הזו הייתה אחד הדברים הראשונים ששטיינר ביקש לשנות. הוא טען במפורש שחלוקה של האנושות לגזעים כפי שהייתה קיימת בתיאוסופיה שהיא נכונה עבור סקירה של העבר כבר אינה נכונה עבור ההווה והעתיד ואם תימשך היא תוביל לתוצאות איומות.

    אפשר להתווכח על השאלה אם מי שמבקש לחולל שינוי מהותי בתחום כלשהו צריך לבודד את עצמו מכל גורם שלדעתו טועה או שהוא צריך לפעול לשינוי מתוך תוכה של הטעות. שטיינר בחר בדרך השנייה בתחילה, ובהמשך הבין שאין בכוחו לשנות את התנועה התיאוסופית מבפנים ופרש ממנה והקים את התנועה האנתרופוסופית.

    מעבר לכל אלה קיימת גם העובדה המאוד פשוטה ששטיינר כתב ונאם באופן חד משמעי נגד גזענות מכל סוג שהוא, ובאופן מובהק גם נגד אנטישמיות.

    אני לא יודע אם את מבינה עד כמה כתיבה חסרת אחריות שמוקצנת בכוונה והאשמות חמורות כאלה שמטילות בכזו נונשלנטיות דופי כל כך חמור וחסר ביסוס באלפי אנשים בארץ ובמיליונים בעולם שהם באמת חפים מכל פשע ומלאי כוונות טובות, עד כמה היא מהווה דוגמא לא לאינטלקטואליות יתרה אלא דווקא לבנאליות של הרוע.

    ———

    תומר, הפתעת אותי וריגשת אותי. אני יודע שאתה לא אנתרופוסוף אבל אם אפילו בארזים נפלה שלהבת אז הלב באמת מתמלא תקווה…

    אהבתי

  16. כמובן שהכוונה הייתה לכתוב:

    בכל זאת קחי לתשומת לבך שעדיין ייותרו אי אלו בלתי-משוכנעים במידת האינטלקטואליות שמפגין מי שנוקט בגישה כזו.

    אהבתי

  17. עם אנחנו כבר בענייני אנתרופוסופיה, בטח שמעתה על "אימן" ומרכזם בישוב גלילי מעלה צביה, לפי ההתרשמות שלי ממה שקראתי וראיתי דרכם נראת כמו העתק של אלמנטים מאנתרופוסופיה. מה יש לך לומר בנדון?

    אהבתי

  18. האימן כהעתק של אלמנטים מאנתרופוסופיה?
    אני לא מכיר אותם ככה, אבל האמת היא שאני לא מכיר אותם מספיק. מה אתה חושב שהם לקחו משטיינר?

    אהבתי

  19. את שיטת פתיחת הסניפים בזכיינות.

    פעם הייתי אצל מתקשרת שהבטיחה לפתוח לי את המזל תמורת 400 ש"ח. היא אמרה לי שהשיטה שלה מבוססת על הידע של אחד בשם רודולף שטיינר.

    בהמשך היא ערכה לי הכרות עם צדדים באנתרופוסופיה שעד אז לא הכרתי. אגב, גם שטיינר מעולם לא שמע עליהם.

    לפעמים, בעצם תמיד, כשניגשים לעשות השוואות בתחומים כאלה חשוב לא לשאול רק מה דומה כי אפשר למצוא הרבה דברים דומים בתחומים שמקובל להכניס אותם תחת הכותרת "רוחניות".

    לצורך ההבנה חשוב מאוד לשאול גם מה שונה. כמעט נשמע מיותר להגיד ש"השוני עושה את כל ההבדל". לכאורה זה אמור להיות מובן מאליו. אבל מסתבר שזה לא מיותר ויש נטייה להתעלם מהבדלים מהותיים ולחפש רק את הדומה ורק באמצעותו לאפיין את המהות. לדעתי זו טעות.

    אהבתי

  20. הפרקטיקות והתכנים של אימן שיצא לי להחשף אליהם בתחומי האומנויות, תרפיות צבע, מוסיקה, "מהותו של אדם" נראו בעיני חופפים.
    אומנם לא התעמקתי בשתי התנועות אבל זה הרושם הכללי שקיבלתי.
    אני לא מדבר כאן על מה הם לקחו משטיינר, כי אולי אופי התנועה האנתרופוסופית בישראל בימינו שונה אלף שנות אור מזו שהייתה לפני מאה שנים בגרמניה. לכן להשוות קהילה מודרנית כמו "אימן" לעקרונותיו של שטיינר שנפטר לפני מאה שנים לא נכון לדעתי.

    אהבתי

  21. גם אני ראיתי את ההצגה, ובתור תלמיד בתיכון של הרדוף אני רוצה להאיר את הזרקור על כמה דברים שלא הוזכרו בבלוג. דבר ראשון לשם הבערה, כמו שתומר אמר י"ב 2 הינה כיתה של מסלול מיוחד בתוך בית הספר, ומכונה "המסלול", אותו מסלול בסוף שנה שעברה כמעט וניתק כל קשר עם הנהלת בית הספר, לאחר שההנהלה דרשה מהמורה והמחנך של המסלול לתת דין וחשבון על מה שהוא מלמד ומעביר במסלול וגם להציב כמה גבולות, מה שהסתיים בתגובה אלימה במיוחד של אותו המורה והחלטה כי המסלול יגמור את שנת י"ב ויפרד לשלום מבית הספר.

    אז לאחר הרקע הכללי, ההצגה היתה בהחלט יצירת אומנות מרהיבה, ששילבה כתיבה ובימוי גאוניים וכישרון רב מצד התלמידים, ובהחלט גרם לכל אחד ואחד מהאנשים שבקהל שעות של מחשבה על המסרים שעומדים מאחורי ההצגגה. אך כל מי שסביב קהילת התיכןו בהרדוף העלה גם שאלה אחרת, והיא מה המשמעות של ההצגה הזאת מבחינה חינוכית. העמדה שלי בנושא היא כי הצגת סיום י"ב, מטרתה הראשונה היא לעבור תהליך חינוכי עמוק ומשמעותי בעזרת האומנות, הדרמה. והשאלה שעלתה בי היא כיצד תהליך בו על מנת להקים את ההצגה נדרשים הילדים (ועם דגש על ילדים), ליצור טקס פגאני, אלים ומיני, בו הם מציגים כיצד הם מקריבים קורבנות לשטן, וכיצד הם משמשים כלי להעברת כוחות שטניים. ומתוך ניסיון בעבודה דרמתית, דברים כאלו משפיעים עליך מאוד, גם אם קשה לראות את זה במידיות. השאלה שעלתה בי היא האם האנשים ש"מחנכים" את התלמידים האלו לקחו בחשבון את הדרך שהם מעברים את הילדים, או רק התעסקו במסר של ההצגה עצמה, שהוא רחוק מלהיות שטני? האם המחנכים התעסקו בליצור פרובקציה נוספת (והם יצרו הרבה מאוד פרובקציות בשנים האחרונות)? האם המחנכים לא יכלו לחשוב על דרך קצת פחוטה פסיכית ופרובוקטיבית עלך מנת להעביר לילדים את המסר של ההצגה, ולבחור בהצגה אחרת ובדרך אחרת לעשות זאת, ולא דווקא בדבר הכי קיצוני והכי פרובוקטיבי? האם הבחירה בהצגה הזאתי היא חלק ממשחקי הכוח והאגו הבלתי פוסקים של מחנכי המסלול? האם המחנכים לקחו בחשבון שאם הילדים האלו עוברים חוויה כל כך עוצמתי ומיוחדת בגיל כל כך צעיר(כן 18 זה עדין צעיר מאוד), איזה חוויות הם יצטרכו לעבור בהמשך דרכם על מנת להגיע לאותם סיפוקים אומנותיים, רוחניים וחברתיים?
    השאלה שאני מעלה היא בעצם האם ההצגה היא כלי חינוכי שנעזר באומנות, או האם ההצגה היא אומנות שנמצאת בתוך מסגרת חינוכית, אך לא דווקא פועלת מתוך מניעים חינוכיים מודעים?

    לסיום חשוב לי להבעיר שמאוד נהנתי מההצגה מבחינה אומנותית, אך עצם העובדה שהיא הוצגה, תחת שמו הטוב של בית הספר שלי, בתוך מסגרת חינוכית, ששחקניה בסה"כ בני 18 ואת כולם אני מכיר ומעריך מאוד באופן אישי, כאבה לי מאוד וזעזעה אותי הרבה יותר מההצגה עצמה

    אהבתי

  22. שהעלית, אמור לי בבקשה, האם בקרב בני גילך זה דבר נפוץ שבני 18 מעידים על עצמם שהם ילדים "עם דגש על ילדים" ?

    יש מספר דברים בתגובה שלך שנראים לי לא כל כך הרמוניים ובחרתי בנוכחי רק כדוגמא מייצגת.
    גם העמדה שלך בויכוח היא לגמרי חד משמעית נגד העלאת ההצגה וזה בסדר, אבל המאמץ העצום שהושקע בניסיון לשוות לתגובה שלך אופי מתון מתחשב אובייקטיבי והרמוני שוב עושה לי תחושה של דיסהרמוניה.

    זה מעניין אותי כי לדעתי יש הבדל בין דיון ענייני בשאלות שהצגת לבין הרושם הרגשי הנוצר מתיאור חוויה אישית של תלמיד שחש שנפשו הצעירה ונפש חבריו ניזוקה קשות מפעילות חינוכית כלשהי.

    בקיצור, מה שאני מנסה לשאול אלו שתי שאלות.האחת היא כמה שנים נשארת כיתה ? והשנייה היא מהו לדעתך ההבדל בין התוכן הקשה לדבריך של ההצגה הנוכחית לבין תכנים אומנותיים והיסטוריים קשים ובוטים שעוסקים בשואה ושהנוער הישראלי, עם דגש על ילדים, נחשף אליהם ועוסק בהם בגילאים הרבה יותר צעירים ?

    אהבתי

  23. דבר ראשון זה לא משהו מאוד נפוץ בקרב בני גילי לגדיר את עצמנו ילדים, ואני חייב לציין שהשימוש בילדים לא היה נכון לגמרי, או יותר בא לבטא טת הענין שמדובר עדין בנערים שבמהלך גיל ההתבגרות והם עדין לא מבוגרים ועדין לא בשלים נפשית בהרבה מובנים.

    אני חייב לציין שאתה צודק במה שאתה אומר לגבי הגישה החד משמעית שלי, שדי ברוה מבעד לשאלות, אבל מה שכן ניסיתי להביע זה את השאלות שכל אדם אמור לשאול עצמו כשהוא נפגש עם תהליך חינוכי כלשהו, ובכל זאת עדין רק הבאתי שאלות ולא הבאתי שום תשובות חד משמעותיות, כיוון שאני חושב שאין לי את הזכות, בתור נער בן 17 וחצי לתת תושבות בנושאים שכאלה, אבל אני כן חושב שאני יכול להעלות שאלות.

    ולגבי שתי השאלות שלך,א' לא נשארתי אף כיתה, אני כרגע בכיתה י"א ובעוד שלושה חודשיים אני יהיה בן 18. וב' ההבדל המהותי בין התכנים של ההצגה לבין תכנים אחרים שנחשפים אליהם במהלך שנות הלימוד, ביסודי והתיכון, כגון השואה , היא שאת נושאים אלו אתה לומד, אבל אף אחד לא העלה הצגה בה תלמידים משחקים קצינים נאצים במחנות השמדה, ורוצחים באכזריות מאות יהודים. הענין הנוסף של ההצגה היא העובדה שההצגה היא חסרת עלילה וחסרת דמויות, השחקנים, לא עוברים תהליך בתור דמויות ולא חווים את ההתמודדות עם הדברים, הם רק מציגים אותם, ואת ההתמודדות הזאתי עובר הקהל בדרכו שלו, והשחקנים דרך המסר של ההצגה, אבל לא במהלך ההצגה עצמה.

    אני מקווה שהתשובה סיפקה אותך…..

    אהבתי

  24. סליחה על העיכוב בתגובה.

    אני לא מסכים עם הטענה שלך שרק שאלת שאלות שכל אדם צריך לשאול את עצמו ולא נתת תשובות חד משמעיות.

    אתה מכיר בוודאי את המונח שאלה רטורית. שאלה רטורית היא מניפולציה מאוד מקובלת בשיחה או נאום וההגדרה הכי טובה שלה היא הצגת טענה או מסקנה חד משמעית, כשהיא מנוסחת כשאלה.

    בשאלה רטורית התשובה שהשואל מצפה לה, התשובה היחידה האפשרית לדעתו, מובלעת בניסוח השאלה.

    לכן היא מהווה טענה חד משמעית ולא באמת שאלה.

    לשאלה הרטורית מתלווה קריאה רמה ובלתי נשמעת של השואל לנשאל:"אם יש לך מעט שכל בקודקודך אתה לא יכול להגיע למסקנה אחרת מזו שאליה אני הגעתי. אם תגיע למסקנה אחרת רק תוכיח כמה אתה טיפש צר אופקים".

    אלו חלק מהשאלות שהעלית הן :

    "האם המחנכים התעסקו בליצור פרובקציה נוספת (והם יצרו הרבה מאוד פרובקציות בשנים האחרונות)?" (והתשובה המתבקשת היא שבוודאי שכן).

    "האם המחנכים לא יכלו לחשוב על דרך קצת פחוטה פסיכית ופרובוקטיבית עלך מנת להעביר לילדים את המסר של ההצגה, ולבחור בהצגה אחרת ובדרך אחרת לעשות זאת, ולא דווקא בדבר הכי קיצוני והכי פרובוקטיבי?" (והתשובה המתבקשת היא שבוודאי שכן).

    "האם הבחירה בהצגה הזאתי היא חלק ממשחקי הכוח והאגו הבלתי פוסקים של מחנכי המסלול?" (והתשובה המתבקשת היא שבוודאי שכן).

    "האם המחנכים לקחו בחשבון שאם הילדים האלו עוברים חוויה כל כך עוצמתי ומיוחדת בגיל כל כך צעיר(כן 18 זה עדין צעיר מאוד), איזה חוויות הם יצטרכו לעבור בהמשך דרכם על מנת להגיע לאותם סיפוקים אומנותיים, רוחניים וחברתיים?" (והתשובה המתבקשת היא שאוי ואבוי).

    "השאלה שאני מעלה היא בעצם האם ההצגה היא כלי חינוכי שנעזר באומנות, או האם ההצגה היא אומנות שנמצאת בתוך מסגרת חינוכית, אך לא דווקא פועלת מתוך מניעים חינוכיים מודעים?" (והתשובה המתבקשת היא שבוודאי שההצגה לא הועלתה מתוך מניעים חינוכיים).

    כל אלו הן שאלות רטוריות. כלומר טענות חד משמעיות המנוסחות כשאלה.

    אם אתה עושה כאן מניפולציה מכוונת ומודעת זה בסדר גמור, כאמור זה מקובל, קח בחשבון שהערך המוסף של מניפולציה נמצא בעצם היותה מעודנת. לתת למישהו אלה בראש למשל זה לא נחשב מניפולציה.

    עושים שימוש בשאלה רטורית על מנת לטעון טענה חד משמעית בצורה לא אגרסיבית שלא תעורר בשומע תחושה של התקפה ישירה ותעורר בו התנגדות מיידית אלא "תסייע" לו להגיע בעצמו אל "המסקנה המתבקשת".

    השימוש שעשית בשאלות רטוריות הוא כל כך בוטה ומאסיבי שהן מאבדות את הערך המניפולטיבי ונתפסות כפי שהן, כלומר כהתקפה אגרסיבית.

    זה אחד מהדברים שלגביהם טענתי שהם מעוררים תחושה מוזרה של דיסהרמוניה.

    קח את הדברים לתשומת לבך אם ברצונך לשפר את כישורי השכנוע שלך בעתיד.

    אפשרות נוספת היא שאתה עושה את המניפולציה הזו באופן לא לגמרי מודע ושאתה עצמך רק משחזר עבורנו את השאלות שאחרים שאלו אותך בבואם לסייע לך לגבש את הדעה החד משמעית ה"עצמאית" שלך.

    אם זה המצב וגיבשת את דעתך תחת השפעה כזו, אז קח בחשבון שאולי מישהו הפך אותך לכלי משחק במאבקי הכוחות שהזכרת ועשה זאת על חשבון החופש הפנימי שלך וצמצום היכולת שלך לחשיבה עצמאית.

    מעשה בלתי חינוכי בעליל, לפחות לאור אידיאל החינוך האנתרופוסופי, אם כי יכול להיות שהוא כן נמצא בהתאמה עם תפיסות חינוכיות אחרות.

    ובכל פעם שאתה מעביר הלאה שאלות כאלה "שכל אדם צריך לשאול את עצמו" אתה יוצא למתקפה על אותו חופש פנימי של האדם האחר שיש אנתרופוסופים רגשנים שרואים בו ערך מקודש.

    אני לא אתעכב כרגע על הדרך הנכונה להציג שאלות שבאמת נועדו להרחיב את האופקים של המשתתפים בשיחה ולא לצמצם אותם בכוונה מראש בכוונה מודעת, אבל רק אומר שהן חייבות להיות שאלות פתוחות שמעודדות את הרחבת המבט ולא את צמצומו לנקודה אחת.

    היה לי הרבה יותר קל לבחון את הטענות שהעלית אם היית למשל אומר, חד וחלק, "המחנכים והבימאי עשו בנו שימוש ציני לחלוטין על מנת לקדם את עצמם ושמו פס על המחיר ששילמנו, ואני טוען כך מהסיבות הבאות א…. ב…. ג… ד…

    אבל מה שעשית הוא ניסיון להאכיל אותי בכפית את המחשבות שלך ועם זה קצת קשה לי לשתף פעולה וההשפעה היא הפוכה. אני חש מיידית שאתה ודוברים אחרים שנוקטים בשיטות דומות מנסים לעשות בי שימוש ציני. ובגלל שעשיית שימוש ציני באנשים רלוונטית לחלוטין לנושא הדיון התחושה הזו באה לידי ביטוי בסופו של דבר באי-מתן אמון במניעים הישרים של דוברים כאלה.

    אתה מעלה גם את שאלת הבשלות בגיל שמונה עשרה.

    זו למשל שאלה שכן שווה דיון. אבל בשלות הנפש אינה דבר שמתרחש בעולם אחר שמנותק מחיי היומיום שלנו.

    יכול להיות שבעולם שבו מתגייסים לצבא נושאים נשק ומקבלים זכות הצבעה רק בגיל עשרים ושמונה היה נכון יותר לבנות סולם עומסים רגשי הדרגתי יותר.

    כשנותרו לנער מספר חודשים עד שהוא יישא נשק ואולי ייצא למלחמה ואולי ייאלץ להתמודד אם סיטואציות מורכבות ביותר אל מול אוכלוסיה אזרחית או כשהוא ייצא לשוק העבודה לפני או אחרי צבא ויעמוד מול הפיתוי העצום שיש כמעט בכל מקום עבודה לרמוס אחרים בדרכו לפיסגה, הפריווילגיה של הבשלה איטית יותר אינה מעשית.

    תהליך חינוכי שיביא את הנער לרמת בשלות כלשהי באמצעות התמודדות עם שאלות מוסריות קשות רק בגיל עשרים ואחת יהיה חסר ערך לחלוטין אם מאחרי אתו נער יהיו כבר שלוש שנים של הכרעות גורליות שנוגעות לכבודם רווחתם חייהם ומותם של אנשים אחרים.

    לכן טוב לדעתי שנערים בני שמונה עשרה יחוו גם זעזועים חינוכיים נשלטים (ולהבנתי הזעזוע היה לגמרי בשליטה) בסביבה מוגנת, מאשר שייצאו לעולם כמזעזעים חסרי רגישות של אחרים פשוט בגלל שמעולם לא חוו זעזוע ולא נחשפו להשפעותיו הבלתי נעימות.

    במאה העשרים כמו גם בימינו רוב המבצעים של פשעי מלחמה הם נערים בני שמונה עשרה פלוס מינוס שנתיים גם אם את הפשעים האלה יזמו מבוגרים יותר.

    גם הבחירה בפשיעה פלילית כקריירה עיקרית מתרחשת לרוב בגילאים הללו.

    התפקיד של המחנך אינו ליצור נער מאושר עטוף ומוגן כמו אתרוג שאושרו אינו תלוי כלל וכלל בהשפעה של אותו נער על העולם ועל בני האדם סביבו. תפקידו לסייע לנער לקשור בין השניים. נער מאותרג יתר על המידה שייאלץ לבסוף לצאת אל העולם בבעיטה יהיה חייב לראות בעולם עולם שעוין אותו. ואז נקבל מכונות-הרס שמחות וחיות-טרף מאושרות או אנשים חלשים ובלתי עמידים שמאבקי החיים יהרסו אותם.

    בין יתר הטענות שלך יש אחת מוזרה במיוחד.

    "האם המחנכים לקחו בחשבון שאם הילדים האלו עוברים חוויה כל כך עוצמתי ומיוחדת בגיל כל כך צעיר(כן 18 זה עדין צעיר מאוד), איזה חוויות הם יצטרכו לעבור בהמשך דרכם על מנת להגיע לאותם סיפוקים אומנותיים, רוחניים וחברתיים?"

    קראתי אותה מספר פעמים ואני לא מצליח להבין אותה אחרת מאשר קבילה שלך על כך שהחוויה הייתה יותר מדי טובה, יותר מדי מיוחדת, יותר מדי מספקת. אתה שומע מה אתה אומר ?

    גם כאן התשובה שאתה מבקש בגוף השאלה ברורה אבל תן לי לתת לך אופציה לתשובה אחרת.

    מי שנתקלו בסיפוקים אומנותיים רוחניים וחברתיים כל כך עוצמתיים בגיל כל כך צעיר, ייאלצו כפי הנראה להתעלות בעתיד על ההצגה הזו ועל עצמם ועל המחנכים שלהם ועל הבימאי על מנת להגיע לאותם סיפוקים בתחומים הרוחניים האומנותיים והחברתיים.

    אילוץ כזה עשוי לקרוע עבורם את מעטה הבינוניות הכפויה שמונע את שפיעתו החופשית ממעצורים של מעיין היצירתיות הייחודי שטמון בכל אדם.

    העתיד אם כך נשמע מעניין מאוד ונראה לי ששווה להישאר בסביבה.

    כל טוב.

    אהבתי

  25. דבר ראשון תודה על השארת את תשומת ליבי להרבה דברים שלא שמתי לב אליהם. אך גם חשוב לי להבהיר דמה דברים קטנים, את השאלות ש"העליתי" לקחתי מעצמי בלבד, והם בהחלט לא בהשפעתם של אנשים אחרים.
    דבר שני, הדרך בה העלתי את השאלות נבעה מתוך דרך השיחה שלי על הנושא עם התלמידים ששיחקו בהצגה, ודעתם מגובשת למדי בנושא, ולכן כנראה גם השאלות שלי יצאו קצת תוקפניות. בדיעבד אני מבין כי דרך ניסוח כשאתי אינה מתאימה בפורום הנוכחי, כיוון שהאנשים כאן אינם בעלי דעה מגובשת בנושא, והדרך בה התנסחתי אינה מתאימה.

    אהבתי

  26. הקטע של האימן הוא ממוחזר – הרבה גורז'ייף, קצת אנתרופוסופיה, קצת מפה וקצת משם. פעם הסבירו לי שהאימן זה כל מה שנראה להם אצל מישהו אחר. אבל כמובן, הזכיינות בסניפים בארץ ובעולם עושה מזה ביזנס. יש אחד שכתב שהאימן זה ביזנס של אלוהים, מהגדולים שם, סי, נדמה לי, יש להם שמות כאלה.

    אהבתי

  27. תלמיד ביצפר הרדוף שלום, אם בןאדם מבוגר תוקף אותך אל לך להתחרט ולהצטדק.
    אמנם הוא רהוט וממוקד יותר ממך, אבל הוא לא יכול לבטל את דעתך.
    לא הייתי בהצגה ולא ראיתי את המחזה, אבל הפריע לי מאוד שהבעת עמדה אישית הנובעת מרגש עמוק, והוא, כנראה ממניעים אישיים, מבטל אותה במחי יד.
    דרך אגב, אני מסכימה איתך לחלוטין בעמדתך על עוצמת הגירויים, ולא מדובר בעצמת הסיפוק האומנות- רוחני- חברתי (לפי אריה), אלא על בוטות ופרובוקטיביות.
    חזק ואמץ!
    איילת.

    אהבתי

  28. בתור מי שהכירה את ההאימן מקרוב במשך 24 שנים, אני יכולה להעיד שהחומרים שהאימן משתמש בהם הם אורגינליים ואינם דומים לאנתרופוסופיה כלל. כן, יש איסוף של מידע, אבל הדרך שבה המידע מאורגן היא ייחודית. לגבי מה שקראת לו "סניפים" לא מבינה מה הבעיה בכך שקבוצות מתארגנות על פי קירבה למקום מגוריהן. הייתה לי בעיה עם הסכומים שנדרשתי לשלם באימן, אבל פתרתי אותה בכך שעזבתי ברגע שכבר לא השתלם לי לשלם אותם.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s