הרבי מלובביץ'

כותונת פסים צבעונית – לזכרו של ר' זלמן שחטר-שלומי

ר' זלמן שחטר-שלומיהיה זה חודש אלול, ור' זלמן הוזמן להשתתף בכנס בין דתי בקלגרי, קנדה. בבוקרו של יום רצה להתפלל, אולם הרגיש כי אין חדר המלון מקום מתאים. בית כנסת כמובן לא היה, והוא נמשך באופן טבעי אל גג הבניין. עומד על הגג הרחב, הערבה הקנדית נישאת עד האופק לפניו ורכס הרי הרוקי העצומים מאחוריו, בעודו מתפלל שחרית, שמע ר' זלמן את דלת הגג נפתחת. אל המשטח עלה חבר אחר בכנס, שאמאן אינדיאני בשם רופוס גודסטרייקר, גם הוא בחיפוש אחר אתר ראוי לתפילה. נשאו השנים את תפילותיהם השונות: האחד מלופף בעור פרה, האחר מבעיר מדורה קטנה; האחד מכוסה טלית תכלת-לבן, השני מתעטף בשמיכת תפילה צבעונית; האחד תוקע בשופר מקרן איל, השני שורק במשרוקית מעצם נשר; האחד פונה למלך מלכי המלכים, השני נושא קולו אל הרוח הגדול.

תפילה במניין זו לא היתה, אבל אין כמוה כדי לאפיין את רוחו של ר' זלמן שחטר-שלומי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. ממייסדי תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית ומענקי הרוח שהעמידה יהדות ארצות הברית, שחטר-שלומי היה תמיד יצירתי וחריף, מקורי ורב-קולי. חייו נפרשו על פני ההיסטוריה המודרנית של יהדות אמריקה ככותונת פסים רחבה, צבעונית, משתנה ומוסיפה גוונים ככל שהוא וקהילותיו הבשילו ובגרו.

ר' זלמן נולד בפולין ב-1924, ושנה מאוחר יותר עברה משפחתו לוינה, שם בילה את ילדותו. אביו היה חסיד בעלז, אולם הוא שלח את בנו ללמוד בגימנסיה ציונית. ב-1938 ברחה משפחתו מאימת הנאצים לבלגיה, שם החל ללמוד בבית מדרש של חסידי חב"ד. כשהגיעה משפחתו לניו-יורק, ב-1941, הפך לחסיד חב"ד, ולמד במוסדות החסידות כעשר שנים, שבסופם הוסמך לרבנות.

ב-1948 שלח אותו אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"צ, יחד עם ר' שלמה קרליבך, לקמפוסי האוניברסיטאות בארה"ב, כדי לקרב בהם סטודנטים יהודיים אל מורשתם. היה זה הניסיון הראשון ל"קירוב" והחזרה בתשובה של חילונים, ותחילתו של מה שיגדל להיות מפעל השלוחים של החסידות. "זה היה בי"ט כסלו", סיפר לימים שחטר-שלומי,

והנה אנחנו בלובאוויטש [בברוקלין], ומתקיימת התוועדות בחדר קטן… ואז שלמה ואני נקראנו פנימה. עשינו לחיים, הוא אמר לחיים. אז הרבי אמר לנו כדאי איר צולט אנהיבען פורן צו קולג'ס [=כדאי שאתם תתחילו לבקר במכללות], ובצד היה בקבוק שנאפס שהוא אמר לנו לקחת איתנו. הוא לא אמר לנו מה לעשות… אז אספתי מבתי הכנסת שלושה-עשר זוגות תפילין, שהברקתי קצת, ואז בחנוכה, שלמה הגיע [לעיר] פרובידנס, ואספתי אותו, ושנינו יצאנו למסע הראשון שלנו לאוניברסיטת ברנדיס… הצבנו שולחן ועליו את החוברות, את הטייפ-רקורדר, ועוד כל מני דברים, ואנשים הגיעו. ראשית הם הקשיבו למוסיקה ואז התחילו לשאול שאלות. ושלמה התחיל לספר סיפורים. ובעוד שלמה מספר סיפורים, מישהו אומר: זה נשמע כמו מיסטיקה הודית. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה? וכולי. ואז הייתי אומר: שלנו עוד יותר טוב!

במוקד העשייה הציבורית של שחטר-שלומי עמדה מראשיתה הפניה אל הדורות הצעירים של יהודי ארצות הברית והעיסוק בחיפוש הרוחני שערכו. אולם אם בתחילת דרכו מטרתו (יחד עם שלמה קרליבך) היתה להעמיד אלטרנטיבה יהודית קורצת לא פחות מזו שהציעה הרוחניות המזרחית, בהמשך גיבש עמדה שונה. במחצית שנות השישים, ותוך השלמת הדוקטורט שלו במחשבת ישראל, נפרד שחטר-שלומי מהאורתודוקסיה היהודית. גם לפני כן גרס שבמצבה דאז היא חסרה יכולת אמיתית לתת מענה לכמיהה הרוחנית של הצעירים. המוסדות היהודיים שראה מולו היו לדידו מאובנים, ובתי הכנסת, כפי שאמר ידידו קרליבך, היו ריקים גם כשהיו מלאים.

אולם את הניתוק הסופי מהאורתודוקסיה הביאה הכרה שהלכה והתגבשה בלבו של שחטר-שלומי, והיא, בפשטות, שיש תורה בגויים. אל מול שפע הדרכים הרוחניות שפגש ולמד בשנות השישים בארצות הברית לא היה יכול שחטר-שלומי להמשיך ולהחזיק בעמדה כאילו כל אלו אינם אלא תוצרי הסטרא אחרא או גלגולי ה"מתנות" שנתן אברהם לעבדיו. מתוך דבקות ביושר אינטלקטואלי מבחינתו, ולא פחות מזה אותנטיות רוחנית, הגיע שחטר-שלומי למסקנה שדתות העולם אינן אלא צורות שונות לעבודת האל האחד. הוא נשאר יהודי אולם פרץ מתוך המסורת דרך חדשה.

דיאלוג והפרייה הדדית

במרכז הגותו עומד הרעיון שעם העידן המודרני נדרשת היהדות ל"שינוי פרדיגמה" (כשם אחד מספריו). כניצול שואה (אחיו נרצח על ידי הנאצים) ומתוך אופטימיות עצומה שגיבש לקראת עתידה הרוחני של האנושות, גרס שחטר-שלומי שראיית העולם השבטית, המתכנסת ומתבצרת בשלה, המקדמת תחושת עליונות, המתנכרת לתרבויות ודתות אחרות והנאחזת בדוגמטיות במסגרת המסורתית חייבת להשתנות. הוא האמין בכל לבו שכדי שהיהדות עצמה תשרוד, וכדי שהיא תהווה תרומה אמיתית לכל באי עולם, עליה לגבש תפיסה אינקלוסיבית ואוניברסאלית, המכבדת מסורות דתיות אחרות ורואה ערך אמיתי – ערך דתי – בדיאלוג מעמיק והפרייה הדדית.

הוא היווה איש מפתח בפיתוח תנועת ה-Jewish Renewal, ההתעוררות הרוחנית היהודית שפורחת בארצות הברית מאז שנות השישים: בסוף אותו עשור הקים את "בני אור", ארגון יהודי שמטרתו לקדם רוחניות בצורות יצירתיות ופורצות דרך, וכן שתיים מה"חבורות" הראשונות, שהיו קהילות יהודיות שהתכנסו ללימוד משותף, א-היררכי ופתוח לכל. הוא היה מחלוצי הנאו-חסידות, שם דגש על תרגול מדיטטיבי, על תפילה בדבקות, התנסה ולימד שימוש בסמים משני תודעה, פיתח כשרות שבמרכזה הדאגה לסביבה ולזכויות בעלי חיים, וביקש ללמד קיום מצוות מתוך מודעות ואינטנסיביות דתית. שחטר-שלומי הסמיך את הרב הראשון שלו ב-1974, והוסמך כשייח סוּפי, אחרי שלמד את התורה במשך שנים, ב-1975. תחת ידיו יצאו יותר ממאה וחמישים מוסמכי רבנות ומעל שישים "משפיעים" ש"מלמדים התבודדות והתבוננות".

ר' זלמן שחטר-שלומי פוגש את ה"ק הדלאי לאמה

מדע ה-davvenology

במבט מלמעלה אפשר לראות את שחטר-שלומי כאב-טיפוס מייצג לתופעה רחבה הרבה יותר. המענה שהוא נתן לצעירים יהודים רבים הגיע על רקע אכזבתם ממה שהציעו הזרמים היהודיים המרכזיים בארצות הרבית במחצית השנייה של המאה העשרים. "תרבות הנגד" שהתעוררה בשנות השישים מחתה כלפי מה שנתפס על ידה כצביעות מצד הממסד, כחוסר נכונותו לעמוד מאחורי יומרותיו לשוויון זכויות, פרוגרסיביות והוגנות (באשר לנשים, שחורים, עניים וכו'). היציאה כנגד הממסד לא הסתפקה בזה הפוליטי, אלא תקפה גם את הממסד הדתי, וזה נאשם בכך שהוא עוסק בתחזוק הקיים ובנאמנות למסגרת וממאן לקיים את הבטחותיו לקרבת אלוהים.

שחטר-שלומי, יחד עם שלמה קרליבך, נתנו מענה לרבבות שחיפשו יהדות שונה, יהדות שעוסקת פחות בדקדוקי הלכה ויותר במפגש מיד ראשונה עם האלוהות. אף אחד מהם לא ויתר על החיבור העמוק עם התרבות היהודית – שחטר-שלומי החזיק שבנפשם של יהודים פועל זכרון תרבותי שחובה להתייחס אליו במהלך המסע הרוחני – אולם הם ידעו להכניס את המסורת היהודית למסגרת תיאורטית שתפרש אותה בהתאם לקריאות לאותנטיות שעלו מדור המחפשים הרוחניים.

ר' זלמן הציע יהדות אוניברסלית, הלומדת ממסורות רוחניות אחרות ומעמידה את תרומתה הייחודית לעולם. ניסוח אחד למשימתו הרוחנית ניתן למצוא בספרו המרכזי, Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהינו (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) פועל על פי אמפיריציזם גנרי." אבחנות אלה מהוות לוז לדרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מה-Jewish Renewal. זו דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על שיטתיות אמפירית יותר מאשר על מסורת. זו דרך שבלבה חוויה ולא אמונה, וששואבת ממורשת ישראל אולם מנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית.

זו גם דרך שרואה בכל הדתות ביטויים שונים לאותה כמיהה אנושית בסיסית, אותה כמיהה לקרבת אלוהים. על כן היא אינה נצחנית, ואין לה כל יומרה לאקסקלוסיביות על האמת. עמדה זו מאפשרת לה להיות פתוחה לדיאלוג ולאמץ כל תרגולת רוחנית שנמצאת במסורת אחרת. הפרדיגמה החדשה שמציע שחטר-שלומי צומחת מתוך היהדות אל ההוויה האנושית-כללית. היא אינה תאיסטית, אלא פנתאיסטית, ואינה מתמקדת במעשים, אלא בתודעה.

אלול אחר

שחטר-שלומי השאיר אחריו אלפי תלמידים ותנועה רוחנית גדלה והולכת, הכוללת קהילות רבות, בית ספר לרבנים ותוכניות להכשרת מנהגים חברתיים. בדומה להשפעתו של קרליבך הנמשכת הרבה מעבר למעגלים שהיו קרובים אליו, גם הרעיונות של שחטר-שלומי (כמו הכשרות האקולוגית או הדגש על תרגולות מדיטטיביות) פרצו מזמן את גבולות תנועת ההתחדשות הרוחנית ביהדות ארה"ב, ואומצו על ידי הזרמים הממוסדים יותר, כולל זה האורתודוקסי.

שנים רבות אחרי אותו אלול שבו התפלל שחטר-שלומי עם השאמאן האינדיאני הוא הגיע לביקור אחרון אצל רבו שלעבר, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרב מליובאוויטש. היה זה גם כן בחודש אלול, ושחטר-שלומי עמד בתור הארוך כדי לקבל מהרבי דולר. כאשר הגיע אליו הביט בו הרבי וזכר אותו מיד. הוא ידע ששחטר-שלומי כהן, ותוך שהוא נותן לו שני שטרות במקום אחד, ביקש ממנו שבברכות הכהנים בחגים הקרובים יחשוב גם עליו. יהי זכרו ברוך.

:

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

הרבי כאלוהות, הרגש כנימוק

מאמר חדש ומרתק של אלון דהן התפרסם ממש עכשיו בכתב העת ראשית של מכון הרטמן: "יחי אדונינו מורנו ובוראנו": האדם האלוהי, מאפייני המשיחיות החב"דית והפולמוס המלווה אותה. האמת היא שהכותרת לא ממש מדוייקת, כי יותר מאשר על הפולמוס עצמו או על החברה הטובים שצועקים "יחי אדוננו מורנו ובוראנו", המאמר מלווה את התפתחותו של הרעיון החסידי על פיו הצדיק הוא "עצמות" האל, כלומר למעשה אינו שונה או נבדל ממנו כלל, ועל הפיתוח החב"די המיוחד לעניין, על רקע פרץ המשיחיות שתקף את החסידות בסוף המאה העשרים.

דהן עצמו כתב דוקטורט על התורה המשיחית של הרבי מליובאוויטש, חיבור שהוא לטעמי המחקר השיטתי המקיף והטוב ביותר על הנושא (נעזרתי בו רבות לכתיבת מאמרי על התודעה המשיחית של הרבי בתכלת), וגם המאמר הזה מצטיין בבהירות ובהיקף המרשים של הידע שמובא בו.

כמה דברים מעניינים מאוד יש במאמר:

ראשית, דהן מציע בו סיכום ברור מפורט של הקוסמולוגיה והאנתרופולוגיה החב"דית, כלומר של מבנה הקוסמוס (מה'עצמות', המידה האלוהית העליונה ביותר, דרך 'אדם קדמון' על חלקיו, עבור ב'סובב כל עלמין', ו'ממלא כל עלמין' על ספירותיהם ועולמותיהם, טיול שנגמר בעולם החומר, ה'דירה בתחתונים', אך זאת רק כדי לחזור ולהבין שהכל מכל כל הוא האלוהות שאין בלתה) ושל מבנה האדם (סוגי, דרגות וכוחות הנשמות שבו). רק בשביל הפריסה היפה הזאת שווה לקרוא את חלקו הראשון של המאמר (עד עמוד 164 ב- pdf).

שנית, כאמור, דהן מסביר כיצד התפתחה אותה תפיסה שערוריתית בדבר אלוהותו של הרבי, שגורמת לחלק מהחסידים לזמר "יחי אדוננו מורנו ובוראנו וגו'". על פי דהן האידיאל שהציב רש"ז, אדמו"ר חב"ד הראשון, בפני חסידיו, דהיינו החסיד "הבינוני", נדחק בידי רממ"ש (רבי מנחם מנדל שניאורסון), שהציב אידיאל של אדם מושלם, גאול, ועל כן אלוהי. הנה סיכום מהיר בציטוטים שבאים בדילוגים רחבים:

שומה עלינו לשים לב לעובדה שהאידאל של בעל התניא הוא אידאל גלותי. הבינוני הקרוע בין שתי הנפשות והנאבק בנטייתו הטבעית לרע מסמל אדם שחי בעולם שעדיין יש בו רע. במובן זה הוא חי עדיין בגלות. עם חלוף הזמן, ולאור העובדה שבחב"ד קבעו קץ ברור למדי לזמן כהונתו של האדמו"ר העשירי מהבעש"ט, אידאל הבינוני נדחק אט אט ומוחלף באידאל הצדיק הגמור, האדם שנגאל […]

[רממ"ש] הדגיש כי הבירור של הדור האחרון הוא בירור 'עקבתא דמשיחא', העקביים, ולכן הוא הבירור התחתון והקשה ביותר. כמו כן הוא קבע כי 'כלו כל הקיצין' וכעת אין באקטיביזם החב"די ובקביעה שאנו חיים סמוך מאוד לגאולה משום דחיקת הקץ. לכן אידאל הצדיק הגמור, שאותו דחק האדמו"ר הזקן למועד לא ידוע בציור הגאולה העתידית, הפך לאידאל אקטואלי ונגיש לכול בהווה. […]

בעידן המשיחי האידאל העליון השמור בתניא ליחידי סגולה יהיה אידאל כללי נגיש לכול. כלומר גילוי בחינת המשיח, הזהה עם בחינת יחידה שבנפש – היא עצמות האל – הוא תפקידו של משיח, ואולם מרגע שמתגלה בחינה זו באנשים נוספים המשיח מפסיק להיות אישיות-על יחידה בעלת מעמד ייחודי, כי אם בחינה שעשויה להתגלות גם בבינונים ולהפכם למוארים, כך אנשים נוספים הופכים מעין משיחים לעצמם ולזולתם, והמשיח המיוחל אינו אוחז עוד במונופול צדיקותי.

בקיצור, בעוד הרעיון שהצדיק הוא עצמות האל אינו ייחודי לחב"ד, הרעיון שכל אחד ואחד מהחסידים (ועבור חב"ד משמעות הדבר כל אחד ואחד מהיהודים) יכול גם הוא לממש את עצמותו האלוהית הוא חידוש גדול של רממ"ש, והוא מגיע לכך משום בטחונו בכך שזהו הדור האחרון, דור הגאולה. בדור הזה לא רק, שכפי שאומר הרבי, "צדיקים אינם מציאות בפני עצמם, מציאותם היא אלוקות" (עמ' 179 שם, תרגום  של דהן מיידיש), אלא שכל חסיד יכול גם הוא להפוך לצדיק, ועל כן לאלוקות ממש, שכן ממילא זהו הדור האחרון שלנו כבני תמותה, והדור הראשון כאלים גאולים. בדור כזה גם אין הבדל ממשי בין אדמו"ר לחסידיו.

מדהים? מפתיע? במידה מסויימת. מצד שני זו המסקנה המתבקשת עוד מהמילים של המשיח לבעש"ט, שהבטיח לו שהגאולה תבוא כאשר כולם יהיו יכולים לבצע עליות נשמה כמוהו. כשכולם יהיו כמו הבעש"ט כבר באמת לא יהיה צורך במשיח.

התזה הזאת מהדהדת בצורה חיובית עם זו של אליוט וולפסון בספרו, בכך שהגאולה הפרטית של כל אחד, האפשרית ממש ובצורה מלאה, למעשה מייתרת את המשיח כדמות ספציפית (וראו ראיון שלי עם וולפסון כאן). העידן המשיחי מתאפיין בכך שכל חסיד וחסיד יהפוך לצדיק מואר בשלמות.

השאלה שצריך תמיד גם לשאול כאן היא עד כמה החב"דניקים יודעים שהם כאלה. דהן כותב כי

ביאת המשיח והתגלותו מייתרת, במשנת רממ"ש, את הצורך במשיח – אל ספציפי, בכך שהיא הופכת את החברה כולה לחברת משיחים – אלים שוויונית, חדורת רצון עליון וכפופה לאמת מוחלטת אלוהית אחת. […] ניתן לראות חידוש משמעותי במִרכוז הביטויים השוליים הללו ובהחלת מאפייני הצדיק האלוהי על החברה בכללותה, שכותרתו הח"זלית היא בדרך כלל: 'ועמך כולם צדיקים', בכתבי רממ"ש.

השאלה שראוי לשאול כאן היא עד כמה, וכמה מתוך, החסידים מצפים להפוך לצדיקים/אלים חיים, ועד כמה הם וכמה מהם מצפים לביאתו השנייה של רממ"ש בפשטות ממש – במילים אחרות, מהו בדיוק ה-Sitz im Leben של התיאוריה היפה הזאת? אני חושב שדי ברור שרוב רובם של חסידי חב"ד רחוקים מרחק רב (לצערי הרב) מניסיון רציני לעבור טרנספורמציה תודעתית שתהפוך אותם בדרך ה'אתהפכא' לצדיקים ועל כן לאלוהים.

הרבי מליובאוויטש הולך על פי הרגש

אבל מה שאותי באמת הפתיע הוא נימוקו של רממ"ש לחידוש הגדול שלו. שימו לב לפסקה המדהימה הבאה, בתרגומו של דהן מיידיש (שם, עמ' 180):

[…] כשם שישראל, התורה והקב"ה כולא חד, ולא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, כי אם באמת חד ממש, כך גם ההתקשרות של החסידים עם הרבי, לא כמו שני דברים הקשורים יחדיו, אלא שנעשה הכל אחד. והרבי הוא איננו ממוצע המפסיק כי אם ממוצע המחבר. ובמילא אצל החסיד מובן כי הוא והרבי והקב"ה זה הכל אחד. לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו – יהי לו אשר לו. במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות כפי שהכניס עצמו בתוך גוף, ועל דרך מאמר הזוהר: מאן פני האדון? דא רשב"י,[62] או כשם שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם ה', או כשם שמשה רבינו אמר [בתורה] 'ונתתי עשב' […] הרבי נמצא איתנו כמו קודם. הוא נמצא בחדרו כמו קודם ושומע אותנו מתוועדים כאן […]

דהן מתרכז במשפט "במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות", ומפרש שהרבי (הוא ה'ממוצא' בין הארץ והשמיים) אינו יכול לטעות

משום שהוא ביטוי גשמי של העצמות העליונה כפי שהתגשמה בגוף בשר ודם ורצונו איננו רצון אנושי הכפוף לשיקול דעת אנושי, כי אם זהה עם הרצון המוחלט, העליון, ומכאן כפוף הוא לחוקיות דטרמיניסטית המצילה אותו מאפשרות הטעות. (שם)

כלומר יש כאן מעין סעיף ineffability כשר למהדרין (שמכישלון השליחות המשיחית של רממ"ש ניתן לקבוע שהוא לא ממש תקף). אבל אותי מדהים כאמור הנימוק שמביא הרבי לקביעתו:

לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו

הא! עוד רגע הוא היה אומר שהוא 'מתחבר לזה' או שזה 'מרגיש לו נכון'! מה יש לנו כאן? "חסידות" היא בעגה החב"דית תורת חב"ד, שהיא פסגת ומיצוי היהדות כולה בזמננו. יש לנו כאן אם כן נימוק שנשען לא על הסבר רציונלי (זה צפוי), ולא על סימוכין במקורות קודמים (זה מפתיע), אלא על פנייה לסמכות פנימית, סובייקטיבית, במקרה זה הרגשתו האישית של הרב מנחם מנדל שניאורסון מברוקלין! וזה אותי ממש מדהים. ממתי מביאים רבנים ראייה מההרגשה? אמנם הרבי מזמין גם את כולנו (כאמור) להעמיק חקר (או מדיטציה) ולהגיע אל אותה הרגשה, אבל צורה כזאת של תימוכין היא מודרניסטית (ואף פוסטמודרניסטית) וניו-אייג'ית בעליל. הרי רק אתמול העלתי פוסט ובו יוצא הרב אמנון בזק, ונימוקיו ההלכתיים בצידו, נגד נתינת משקל לחוויה (כי גם נדב ואביהו, וגם בחטא העגל, וכו' וכו'). האם מישהו יכול להביא פנייה דומה לסמכות פנימית מאת רב אחר, בהווה או בעבר? לדעתי אין ולא היה דבר כזה.

חידושו הגדול של הרבי מליובאוויטש כאן, אם כן, הוא לאו דווקא הבטחת הגאולה הפנימית ועצמות האל לכל, אלא השימוש בנימוק עכשווי כל כך, סובייקטיבי כל כך, וכל כך תלוש מהמסורת, כדי להצדיק את חידושי תורתו.

דיוקן המשיח כאיש צעיר

ביוגרפיה רצינית ראשונה על הרבי מליובאוויטש מציגה אותו כאדם ששילב לימוד חסידות ומקצועות מדויקים תוך התבסמות ממנעמי הכרך המודרני. וזה עוד לפני הסחרור המשיחי. סקירת הספר
The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson

ככל שאנחנו מפלסים את דרכנו בעידן המודרני הולך ונהיה קשה יותר לכתוב הגיוגרפיות. אם האתגר הגדול המונח לפתחיהם של מנהיגים פוליטיים הוא להיתפס כיום פשוט כבני אדם הגונים, צאו וחשבו כמה קשה בזמננו להפוך לקדוש. בעוד שלפנים הריחוק והאנונימיות היחסית היתה יכולה ליצור הילה של מיסתורין ואף יראה, כיום תרבות שמקדשת את החשיפה משלבת ידיים עם אמצעי המדיה והתקשורת ומביאה לכך שהמנהיג לא רק נגיש, אלא שגם מגרעותיו נראות לכל.

אך גם מעט לפני תקשורת ההמונים כבר היה קשה להישאר מיסתורי. הבירוקרטיזציה של החברה והמדינה, שקיבלה תנופה משמעותית עם המהפכה התעשייתית, הביאה לתיעוד פרטני של כל תחנה, מעשה ומיקום בחיינו. המערך הבירוקרטי לא משאיר הרבה מקום לדמיון ולסוד, ומהי הגיוגרפיה ללא דמיון וסוד? ואם הגיוגרפיות אין, כיצד יתוארו דמויות גדולות מהחיים? קשה מאוד לראות איך אלוהים נמצא בפרטים הבירוקרטים הקטנים.

ספרם החדש של הפרופסורים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson (הוצאת אונ' פרינסטון), עושה שימוש נרחב במסמכים ובתעודות כדי לבנות מהם ביוגרפיה מדוייקת ככל האפשר של אדמו"ר חב"ד האחרון. בזה כוחו ובזה חולשתו. הוא מוכיח לחסידיו של הרבי עד כמה קשה להעריץ באופן עיוור אדם בימינו על ידי הבאת פירוט חסר תקדים, דקדקני, על חייו של אחד מענקי הרוח של יהדות המאה העשרים. חולשתו נובעת מנתינת משקל יתר לפרטים הללו, ומהניסיון לפרש על פיהם את נהמות לבו של הרבי.

הספר הוא תוצאה של מחקר בן שנים רבות, והוא שופך אור על שלושה נושאים שונים: חלק לא מבוטל מהספר מוקדש לתיאור המערך העולמי של חב"ד, כלומר עבודת ה"שלוחים", אותם חסידים שבמצוות הרבי, לפני מותו וביתר תוקף אחרי מותו, יוצאים לעולם ומהווים מוקדים של פעילות יהודית (ומיסיונרית) כמעט בכל אתר, מרוחק ומנותק ככל שיהיה. תיאור עבודת השלוחים נעשה בחיבה ובהערכה, ולמרות שיש בה כמובן עניין, לא אעסוק בה להלן, משום שהיא אינה עיקר הספר.

עיקר הספר הוא תיאור חייו של אדמו"ר חב"ד האחרון, ואלו מחולקים לשני חלקים: חייו לפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר כמהנדס לעתיד בברלין ובפריז, וחייו אחריה, בארה"ב, החל מהכתרתו לאדמו"ר ועד לשיאם האקסטרווגנטי בסחרור המשיחי הבלתי רגיל שמלווה את חב"ד עד ימינו. דווקא תיאור תחילת חייו הוא שמעורר בימים אלה פולמוס לוהט שבמסגרתו נמתחת ביקורת קשה על הספר ומחבריו. כדי להבין על מה נזעקו החסידים נתחיל בכרוניקה קצרה של חלק זה.

שיחק עם שלונסקי

מנחם מנדל כסטודנט. הוריד רק לרגע את הכיפה ר' מנחם מנדל שניאורסון נולד בי"א בניסן התרס"ב (18 באפריל 1902) בעיר הנמל ניקולייב באוקרינה. הוא היה הבכור מבין שלושה אחים, שהאמצעי שבהם, בערקה, סבל מפיגור, ונשלח למוסד. כשהיה בן 5 עברה המשפחה ליקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק), שם השניאורסונים חיו בשכנות לקרוביהם הרחוקים, משפחת שלונסקי, שעברה אז תהליך של התחלנות זוחלת. מנחם מנדל הקטן ואחיו לייבל היו משחקים עם ילדי השכנים, ורדינה ואברהם, שבבוא היום יעלו לארץ ויהיו לפסנתרנית מפורסמת ומשורר מפורסם עוד יותר.

למרות שיוכם הברור לחב"ד, אביהם, הרב לוי יצחק, לא שלח את הילדים לישיבת "תומכי תמימים" של החסידות, אלא, כנראה משום שרצה להעניק לילדיו השכלה כללית, שכר עבורם מורה פרטי בשם ישראל אידלסון. אידלסון, סוציאליסט וציוני נלהב, ישנה את שם משפחתו מאוחר יותר לבר-יהודה ויהיה שר הפנים החמישי של מדינת ישראל. שיעוריו כנראה השפיעו על לייבל, האח הצעיר, שהפך לציוני, הצטרף לארגון שאידלסון עמד בראשו, ומאוחר יותר אף תמך בטרוצקי במאבקו האומלל מול סטאלין.

ב-1923 נרשם מנחם מנדל לאוניברסיטה ביקטרינוסלב. ב-1926 הוא עוזב ללא תואר ועובד ללמוד מתמטיקה והנדסה כשומע חופשי באוניברסיטת סט. פטרסבורג, שהפכה בדיוק אז ללנינגרד. בלינינגרד הוא מתוודע לראשונה לאדמו"ר חב"ד השישי, ר' יוסף יצחק שניאורסון. הוא מתגורר באותה דירה עם בתו האמצעית חיה מוסייה, אותה ישא ארבע שנים מאוחר יותר לאישה.

שמחים בעולם ובעצמם

בשנות העשרים היה עסוק הריי"ץ בבניית החסידות, אולם נראה שמנחם מנדל לא היה מעורב. על פי חותמות הפספורט לומדים המחברים שלא ברח מרוסיה יחד עם הריי"ץ (אחרי מאסרו ב-1927): הריי"ץ נסע לריגה, מנחם מנדל לברלין. בבירת רפובליקת ויימר התזזיתית הוא ילמד כשומע חופשי במכללת הילדסהיימר הניאו-אורתודוקסית ששילבה לימודי קודש וחול, ואף השכילה את באי שעריה בתחום החדש אז, Wissenschaft das Judentums, דהיינו במחקר האקדמי של היהדות. לאחר מכן היה שומע חופשי (ולא נרשם כסטודנט, בניגוד לפולקלור החב"די) לפילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת פרידריך-ווילהלם שם.

מנחם מנדל נהנה מהחיים בברלין. מתמונות שצולמו אז נראה שהוא לובש חליפות וכובעים בהתאם לאופנה, וזקנו מטופח וקצר (ייתכן שלא גזז אותו, אלא קיפלו). במכתב לאביו הוא מתאר איך "כשהשמש יורדת הדלתות נפתחות כולן, [והאנשים] מביטים בירח, שמחים בעולם ובעיקר בעצמם, בנשותיהם ובילדיהם".

גם חיה מוסייה אוהבת את תרבות הנכר (צילומים מראים אותה בשמלות אופניות ושפתיה משוחות בליפסטיק), אהבה שתשאר איתה כל חייה. אך יחד עם ההנאה שבחיים בעיר הגדולה, מתגלה פן נוסף באופיו של הרבי. בתחילת 1929, זמן קצר לאחר חתונתו עם חיה מוסייה (הוא אז בן 27 והיא בת 28, גילאים מבוגרים ללא ספק לחתונה חסידית), מתחיל הרבי לצום בכל יום עד שעות אחה"צ. לדעת המחברים ייתכן והצומות נבעו מרצונו של ר' מנחם מנדל בבן.

בתחילת 1933 היטלר מתמנה לקנצלר גרמניה, ובני הזוג שניאורסון מבינים שברלין אינה יכולה להיות להם בית. הם עוברים מיד לפריז, לבית דירות בו חיו יחד עם אחותה הצעירה של חיה מוסייה, שיינה, ובעלה, מנדל הורנשטיין, שהיו אז כמעט חילונים גמורים. הבניין ממוקם באזור צבעוני במיוחד, מלא בבתי קפה בהם פילוסופים אקזיסטנציאליסטים וסופרים סוריאליסטים התפלפלו בצרפתית שוטפת.

למוסד האקדמי הרביעי שנכנס בשעריו נרשם מנחם מנדל כסטודנט מן המניין. זה אמנם לקח זמן, אבל לבסוף למד הנדסת מכונות לשם תעודה ב- ESTP. גליונות ציונים שמביאים המחברים מציגים תלמיד שמתמקם מעט מעל לממוצע בכיתתו. אין ספק שהלימודים לא היו לו קלים, אולם מנחם מנדל התעקש לסיימם בהצלחה: בשני מכתבים לאביו הוא מתאר ש"חלומו" הוא להיות מהנדס. ואכן, ב-1938, בגיל 36, הוא מקבל תעודת מהנדס. יחד עם אשתו, שבמכתביה מדגישה את רצונה לחיות בפריז, הוא מגיש בקשה לאזרחות צרפתית.

לא קשה להבין מדוע הפירוט הביוגרפי הזה, שבספר מובא בעושר גדול הרבה יותר כמובן, מוציא חסידי חב"ד רבים משלוותם. הרבי כאן מוצג, בפשטות, כאדם. לא רק זה, אלא שניכרת התערותו מרצון בתרבות המודרנית של אירופה שבין המלחמות. הרבי לומד בצורה אינטנסיבית לימודי חול, מתלבש בהתאם לאופנה, ומתכנן להשתקע בצרפת.

ארבע זוגות תפילין

אכן, נדמה שפרידמן והיילמן עושים מאמץ מיוחד לתאר את הרבי כמעין מודרן-אורתודוקס. פעמים לא מעטות ניכרת מגמה זו ב"מוזיקה" של הכתיבה, ופעמים אחרות הניסיון למצוא ראיות לכך מוביל את השניים לטעויות. הרב חיים רפופורט, חסיד של הרבי והמחזיק בתיק האתיקה הרפואית במשרד הרב הראשי של בריטניה, כתב ביקורת ארוכה (בבלוג Seforim) שבה הוא מראה שהמחברים לא פירשו נכונה כמה מכתבים של אביו של מנחם מנדל אליו, והציגו אותם כאילו האב מלמד את בנו הלכות פשוטות שלכאורה היה אמור לדעת. בתשובתם לביקורתו (שם), מודים המחברים שעשו טעויות. יתר זהירות היה יכול למנוע מבוכה זו.

מנגד, ידוע לי כי המחברים לא הכניסו לספר עדויות אחרות, מביכות הרבה יותר עבור חסידי הרבי, בהם לא היו בטוחים – ואלו לא מעטות. כך למשל אלי עצמי הגיעה עדות על מנהגו של הרבי, בעודו בפריז, לבקר בקביעות בבית הקולנוע. דא עקא, עדות זו ניתנה למקורב אלי מפי אשה שכבר אינה בחיים, והעניינים סבוכים. גם אל פרידמן והיילמן הגיעו דברי עדות שכאלה, שלא היו יכולים לפרסם בספרם משום שלא היו מבוססים בצורה חד-משמעית.

משלל העדויות שנמצאות בספר אי אפשר שלא להבין שהרבי, בעודו בברלין ובפריז, חי חיים מאוד מיוחדים: הן של לימוד תורה וחסידות, והן של לימוד מתמטיקה והנדסה; הן של סיגוף עצמי בצומות, והן של עטיית מיטב האופנה; הן של העמקה בדרכה של חב"ד, והן של התבסמות במנעמי הכרך המודרני. נביא דוגמא נוספת: מחד גיסא, ביולי 1939 מתחיל מנחם מנדל, לבקשת אביו ולשם פיריון, להניח ארבע זוגות תפילין שונים. מאידך גיסא, הרבי אז חי כמעט שבעה קילומטר מבית הכנסת הקרוב, מה שמוביל להנחה שלא התפלל במניין. אכן, אין עדים הזוכרים את הרבי בבתי הכנסת של פריז, ועם ארבע זוגות תפילין על ראשו, קשה להניח שהיו שוכחים.

אנליזה פסיכולוגית מיותרת

החלק השני של חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון מתרחש בארה"ב, ומהווה כאמור את החלק השלישי של הספר. שניאורסון, שמגיע עם אשתו ביוני 1941 בספינה מניצה, מתקרב מאוד למהלכים בחצר חב"ד שבברוקלין, וב-1951 יורש כידוע את חמיו והופך לאדמו"ר השביעי של החסידות. איך מאדם שחלומו היה להיות מהנדס הוא הופך לאחד מענקי הרוח של היהדות בזמננו? לו לא ניסו המחברים להסביר זאת, הספר היה ברור הרבה יותר.

אולם המחברים בוחרים לבדוק את נפשו של הרבי, ולמעשה מציגים ניתוח פסיכולוגי פוסט-מורטם, שפעמים מבוצע בשטחיות שלא מתאימה לרוחו הכללית של הספר. על פי המחברים הרבי הונע מעירוב של רגשות זעזוע על גורל יהודי אירופה, אשמה על שלא עמל למענם לפנים ואף דאגה פשוטה לפרנסה. כל אלה דחפו אותו להילחם בגיסו, ר' שמריהו גורארי, שהיה מקורב יותר לריי"ץ, על מקומו כיורש האדמו"רות, שכן "הוא האמין שהאל כיוון אותו לחיים החדשים האלה".

האנליזה הפסיכולוגית הזאת לא מוסיפה כבוד לספר. אין בה גם שום צורך. העובדות היבשות לבדן מציגות סיפור מעניין ומורכב. לא רק זה, אלא שהניסין להבין את נפשו של הרבי אינו יכול לבוא על סיפוקו אם אין העמקה בתורתו ובתורת החסידות. המחברים מצהירים מראש שהם אינם מתכוונים להתעסק בצדדים ההגותיים של חב"ד או של הרבי, אולם ללא בחינת מערך אמונותיו היומרה לנתח את נפשו נראית ענייה אף יותר.

כך למשל, חייו בברלין ובפריז יכולים לקבל צבע שונה לחלוטין אם מודעים לחשיבה החב"דית העמוקה והמורכבת. חב"ד מציגה השקפת עולם דיאלקטית, בה הטוב מעורב עם הרע ולהפך. אין זה מקרה שלאורך כל דרכו של הרבי חסידות חב"ד התבלטה מעל פני הקהילות החרדיות האחרות בשימוש בטכנולוגיה חדשה, או בפנייה החוצה, לחילונים ואף ללא-יהודים. כפי שניתן לנחש שמנחם מנדל הצעיר אהב את החיים המודרניים בברלין ופריז, ניתן גם (בעיקר על רקע סגפנותו) לצייר את דמותו של אדם בעל דתיות עמוקה וראייה מיסטית, המבחין בניצוצות קדושה בכל מקום ומגייס את כוחותיו להעלות אף את עולם החולין הגדול ביותר. ייתכן מאוד ששתי התמונות גם יחד נכונות.

התגברות המתח המשיחי

הרבי כמשיח כוחו של הספר, על כן, אינו בפרשנות, אלא בפרטים. את הנדירים שבהם מביאים המחברים בקשר למחצית חייו הראשונה של הרבי, אולם תיאורם את זו השנייה הוא מרתק לא פחות. היילמן ופירדמן מסרטטים בחלק זה של הספר כרוניקה משיחית שבה הם מראים כיצד הרבי מצא בכל מאורע סימן לבואו הקרוב של המשיח, נתן לחסידיו להבין שהגאולה בפתח, ולמעשה הלהיט והלהיב אותם עד כדי אקסטאזה שלא היתה ממנה דרך חזרה.

היילמן ופרידמן מראים כמה היתה להיסטוריה של המאה העשרים חשיבות בראיותו המשיחית של הרבי. לא רק השואה, שאחריה מחוייבת לכאורה גאולה, אלא כל מאורע גדול קיבל פרשנות גאולית מהרבי. כך, למרות שבתחילה, כמו שני קודמיו, התנגד לציונות וראה במדינת ישראל מדינה חילונית שיומרתה לייצג את עם ישראל נטועה בחטא, בהמשך, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פירש את המתרחש בה בהתאם להגיון המשיחי.

המלחמה ההיא כמובן נראתה בעיניו כאות לביאת המשיח (ועל פיו הניצחון בה הושג בזכות ההתחזקות הדתית של החיילים), וגם מלחמת יום כיפור מקבלת משמעות גאולית. אחריהן, עם עליית הליכוד לשלטון מבקר אותו בגין, והרבי מורה לו לא לסגת מיהודה ושומרון. בשנות השמונים היו לחסידיו מהלכים בשלטון האמריקאי, וב-1982 הוכרז יום הולדתו על ידי הקונגרס האמריקאי כ"יום התבוננות" שנתי. גם התפתחות זו נחשבה לפעמי משיח.

החל משנת תשמ"ב כל שנה עברית פורשה כראשי תיבות המאותתים גאולה: 'תהא שנת ביאת משיח', 'תהא שנת גילוי משיח', וכך הלאה. ב-1990 כבר נראו שלטי החוצות הראשונים עם תמונתו של הרבי מעל לכיתוב "משיח". שנת תשנ"א – 'תהא שנת אראנו נפלאות' – אכן הביאה איתה ניסים גדולים: מלחמת המפרץ התפרשה כמלחמה בין פרס (עירק) לארם (הקואליציה) שמדובר עליה כאחרית הימים בילקות שמעוני, והתפרקות ברה"מ כמובן שגם היתה סימן ודאי לבואו הקרוב של המשיח. כך גם הסכם לפירוק נשק גרעיני בין ארה"ב לרוסיה.

היילמן ופרידמן מתארים ביד אמן ובצורה מרתקת, שלב אחר שלב, את התגברות המתח המשיחי, שהגיע באותו זמן לפרופורציות קולוסליות. הרבי וחסידיו רקדו משולהבים ובפי כל נישא המזמור "יחי אדוננו וגו'", החסידים תהו האם יעלו עם רבם לארץ במטוסים או על גבי עננים, ופסק דין הלכתי מיוחד שהוציאו רבני חב"ד קבע שהרבי הוא אכן המשיח. אולם בשיא האקסטאזה המשיחית, קרוב ליום הולדתו התשעים, לקה הרבי בשבץ. זה קרה לקראת שש בערב, ועומס התנועה ברחובות ניו-יורק הקשה על הבהלתו המהירה לבית החולים. כאילו כדי להקשות עוד יותר, לאמבולנס הראשון מת המצבר, והיה צורך לקרוא לאחר. עד שהגיע הרבי לבית החולים מצבו היה קשה, והוא לעולם לא יוכל עוד לעמוד או לדבר.

אכזבה או סוג חדש

הספר אם כן לא רק מעניין, אלא כמובן חשוב מאוד. לראשונה מוצגת בפנינו ביוגרפיה מלומדת על אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביהדות זמננו. המחקר היסודי של היילמן ופרידמן מציג בפנינו תמונה מפורטת על חייו של האיש. כאמור, התייחסות להגותו חסרה, וההשערות על מניעיו אינן מוסיפות למחקר. אולם המחברים מצליחים לשזור יחד את דקות חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון בצורה מרשימה, ובין לבין גם לענות על כמה שאלות מענינות באשר לחב"ד בכלל (למה חסידי חב"ד לא חובשים שטריימל? משום מה נולד המנהג לחפש הוראות בספרי הרבי?).

בסיומו של הספר תוהים היילמן ופרידמן לגבי העתיד: ללא הנהגה מסודרת חסידות חב"ד הולכת ומתגוונת. חסידים שונים ומשונים נראים שונה ומאמינים בדברים שונים ומשונים. למרות שכמעט כולם מחזיקים בדעה שהרבי הוא המשיח, הם גם מבטאים את אמונתם זו בדרכים שונות. כבר היום קשה לקבוע מיהו חסיד חב"ד. לא זאת אף זאת: האם מציאות נסתרת, שואלים השניים, תמשיך להיות מספקת לאורך זמן עבור תנועה שדרשה "משיח עכשיו"? כמה זמן הם עוד יחכו? לדעת היילמן ופרידמן "העתיד יכול להבטיח רק אכזבה או סוג חדש של יהדות".

[פורסם בגליון האחרון של מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון". לספר יש אתר רשמי ובו פרטים וצילומים נוספים.

הרשו לי גם להפנות את תשומת לבכם לבלוג האנקדוטלי יותר, מינים, שמתעדכן בתכיפות יתר ובפוסטים קצרים ונקודתיים יותר. האחרון למשל על קבלת שבת של בית-תפילה. הפוסטים מוצגים כאן משמאל, אבל אפשר כמובן לעשות מנוי]

המשיח שלימד אותנו שאין משיח

מעטים יחלקו על כך שהמאורעות שהתרגשו ועלו בתנועת חב"ד בעשורים האחרונים הם מהדרמות היותר גדולות שידעה היהדות. התנועה, שהיא ודאי מהחצרות המפוארות והמרשימות שבתנועת החסידות ומהעמוקות שבהן מבחינה תיאולוגית, נתפסה במאה העשרים, בעיקר לקראת סופה, ללהט משיחי שסחף אותה על מוסדותיה ורבניה, שהביא לתולדת קווים מחשבתיים, ותתי-ארגונים, חדשים ומקוריים, וששינה כמעט לחלוטין את פניה.

בראש התנועה, ובראש אותו הלהט, עמד האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש. הרבי ירש ב-1951 אתעע עול המנהיגות מחמו רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), ועליו הוטל האתגר הגדול של בניית החסידות מחדש אחרי מאורעות מלחמות העולם והשואה, כמו גם ההתמודדות עם ההאצה הגוברת והולכת של המודרניזציה וההתפתחות הטכנולוגית במערב.

הוא הצליח בכך מעל למשוער: חב"ד בתקופתו צמחה למימדים עצומים, חסרי תקדים: מאלפים בודדים כאשר קיבלה לידיו, לכחמישים אלף חסידים כיום, בתוכם אלפי חוזרים בתשובה. בישראל עומדים החסידים מאחורי דוכני הנחת תפילין, ומחוצה לה, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, מאיישים פעילים של החסידות ("שלוחים" בשפתה) "בתי חב"ד" ומושיטים ידם לכל יהודי שנקרא בדרכם. פעילות התנועה אף אינה מוגבלת ליהודים, וחסידיה רואים חובה גם בשכנוע לא-יהודים לקיים את הכלול ב"שבע מצוות בני נח". כל אלא הביאו לכך שחסידות חב"ד היא כיום הארגון היהודי הנפוץ והאקטיבי ביותר בעולם, ולמעשה נתפסת במקומות רבים בעולם (למשל, ברוסיה) כחזות היהדות כולה.

הספינה ורב החובל

נראה שהשפעתו של הרבי מליובאוויטש עצמו לא רק שלא נעלמה עם מותו ב-ג' תמוז תשנ"ד, אלא אף קיבלה משנה תוקף, כאשר לא הוכתר בחב"ד אדמו"ר תחתיו ודמותו מוצבת במרכזה של הציפייה המשיחית של החסידים. אך לא רק חסידי חב"ד מתעניינים ברבי. מאז מותו פועלו והגותו משמשים קרקע פורייה למחקרים רבים, אקדמים ופופולריים. אם למנות דוגמאות בולטות, הרי שרק לפני שנתיים יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרו של הרב ד"ר יצחק קראוס, "השביעי", העוסק ברבי ובשליחותו המשיחית, וביוני 2010 עתיד להתפרסם בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון מחקר מקיף ומעמיק על הרבי ומורשתו על ידי פרופ' שמואל היילמן מהסיטי יונברסיטי של ניו-יורק ופרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר-אילן.

מאידך גיסא, נשמעו ונשמעים גם קולות המתנגדים לדרכה של החסידות, דהיינו לפרץ המשיחיות האחרון. הגדול שבין אלה היה כמובן הרב אליעזר שך זצ"ל, שבהזדמנויות שונות כינה את חב"ד "כת". כמחרה-מחזיק אחריו יצא ב-2001 ספרו של הרב וההיסטוריון דוד ברגר, "הרבי מלך המשיח: שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל" בו הוא תוקף את האפשרות שאדם מת יחשב למשיח ולמעשה קורא להוצאת חסידי חב"ד מכלל ישראל.

בעוד המחקרים, והפולמוסים, על מורשתו של הרבי נמשכים, ברור מעל לכל ספר שהרבי מליובאוויטש עצמו היה אישיות יוצאת דופן: אדם מבריק, רחב אופקים ומשכיל בצורה עמוקה ונדירה, שמעטים היו הנושאים שזרים לו ושבהם לא גילה עניין. חייו מרובי התהפוכות נדמים לדרמה מתוך סרט עלילתי: הוא נולד בדרום אוקראינה בי"א ניסן תרס"ב (1902), בנו של הרב והמקובל ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה עצמו נינו של אדמו"ר חב"ד השלישי, ה"צמח צדק". ב- 1923 נפגש עם האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, אותו לימים יירש, והאחרון אסף אותו אל בין תלמידיו הקרובים. ב- 1928 הוא נשא את בתו של הריי"צ, חיה מושקא, בוורשה. משם עברו יחד לברלין, בה השתתף כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה ופילוסופיה, וממנה ברח לפריז ב- 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. שם, בבית-ספר לעבודות ציבוריות ESTP, למד והשתלם בהנדסת חשמל. עם כניסת הצבא הגרמני לצרפת נמלט לארה"ב, והגיע לניו-יורק באוניה. שם המתין לאדמו"ר חב"ד וחותנו, הריי"צ, וכאשר זה הגיע מאירופה חבר אליו ושימש בתפקידים שונים ומגוונים בתוך החסידות. האחרון נפטר בי' בשבט תש"י (1950) אחרי מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. שנה מאוחר יותר קיבל על עצמו הרבי את עול האדמו"רות.

הרבי היה לא רק אוצר בלום של ידע הלכתי, קבלי, חסידי וחב"די, אלא חלש גם על תחומי דעת חוץ-תורניים רבים, בכללם המדע והפילוסופיה של המדע, וידע עברית, יידיש, גרמנית, רוסית וצרפתית על בוריין. חשוב מכל אולי, הרבי מליובאוויטש העמיד בחייו תורה תיאולוגית מורכבת ושלמה כיהלום מלוטש, שלדעת חוקרים שונים משמשת, יחד עם תורותיהם של קודמיו, כדלת אמות של הנהגה שמאפשרות לספינה החב"דית להמשיך בדרכה ללא רב חובל.

השכל אמצעי לאמונה

עטיפת הספר

אך מהו המסר המרכזי העולה מתורתו? התשובה המתבקשת היא, אולי, אותה הבטחה ידועה על גאולה קרובה תחת מלך המשיח, אותה ציפייה למשיח שיבוא במהרה בימינו ויושיע את העולם, תוך סימון הרבי עצמו כדמות הגואלת. אולם יתכן שאין תוכם של הדברים כברם. לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספרו של חוקר המיסטיקה היהודית פרופ' אליוט וולפסון, "סוד גלוי: משיחיות בתר-משיחית וההתמרה המיסטית של מנחם מנדל שניאורסון" (Open Secret: Postmessianic Messianism and the Mystical Revision of Menahem Mendel Schneerson), שמערער על הנחה זו. בספר זה טוען וולפסון שהרבי הצפין את לוז דבריו, וכיוון את חסידיו לא אל ציפיייה למשיח בשר ודם, אלא אל עבר טרנספורמציה פנימית, תודעתית, שתהווה עבורם גאולה אישית ואמיתית.

וולפסון הוא מחוקרי המיסטיקה היהודית החשובים בעולם כיום, והוא משלב בכתיבתו ידע מקיף ווירטואוזיות לשונית. הוא משמש כפרופ' ללימודי היהדות בקתדרה ע"ש אברהם ליברמן באוניברסטת ניו-יורק מאז 1987, וכמה מספריו על מימדים שונים בתורת הקבלה זכו בפרסי הוקרה משמעותיים. בין לבין הוא הוציא לאור אף שני ספרי שירה. וולפסון, שגדל כיהודי אורתודוקסי, עסק במחקריו בצורה נרחבת בסימבוליקה וביחסים הפנימיים של המינים במערך המטאפיזי הקבלי, וקביעותיו גררו פולמוסים נרחבים.

באחד מספריו החשובים, Through a Speculum That Shines ("מבעד לאספקלריא מאירה"), עוסק וולפסון בראייה ודמיון במיסטיקה היהודית בימי הביניים. בספר זה מצביע וולפסון על המתח האינהרנטי אליו נקלע המיסטיקן היהודי כאשר הוא עומד בין "האמונה הנורמטיבית לפיה הא-ל איננו גשמי ולכן בלתי נראה", לבין העובדה הפשוטה שהוא רואה אותו.

במחקרים אחרים, בהם הוא נגע כאמור ביחסים המיניים שבתוך מערך הספירות, הדגיש וולפסון את הנטייה הפטריארכלית של מערכת הספירות בספרות הזוהרית (כלומר את היותן של תשע הספירות העליונות בעיקר זכריות מבחינה סימבולית, כאשר רק ספירת מלכות נחשבת נקבית בצורה מובהקת), ואת אפשרויות התיקון שניתנת למצב זה על פי ההגיון הפנימי הקבלי. לפני שלוש שנים ראה אור ספרו Venturing Beyond, על חוק ומוסר במיסטיקה קבלית (הוצאת אוקספורד), בו הוא עוסק בנקודת המפגש, או הסתירה, בין מיסטיקה ומוסר בקבלה, ואילו עתה כאמור יצא לאור ספרו האחרון, על תורתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש.

פרופ' וולפסון, נראה שחסידות חב"ד סללה דרך משלה עוד מתחילתה. תוכל להצביע ראשית על מה שהבדיל את חב"ד מהחסידויות האחרות עוד מהמאה ה-18?
"מתחילת תנועת החסידות ניתן היה לראות שצדיקים חסידיים שונים מפגינים ביקורת גלויה כלפי חב"ד, ובאופן ספציפי כלפי מה שהם חשבו שמורה האדמו"ר הזקן [ר' שניאור זלמן מלאדי – ת.פ.], דהיינו הדגש שהם חשבו שהוא שם על 'שכל', על האינטלקט, דבר שכמובן בא לידי ביטוי בראשי התיבות חב"ד. היתה אמת בביקורת שלהם, ואכן, בהשוואה לחצרות חסידיות אחרות, שהמשיכו את דרכו של המגיד ממזעריטש, היה בחב"ד דגש גדול יותר על האינטלקט ככלי לעבודת השם. אבל בדומה לכל עמדה פולמוסית גם הטיעון הזה לוקה, משום שכבר אצל האדמו"ר הזקן ישנה הדגשה של תפקידה של האמונה, שהיא מעל לשכל. כך שהשכל הוא למעשה האמצעי הטוב ביותר כדי להביא אדם לאמונה, שמצדה עולה מעבר לשכל."

מה אתה יכול לומר על הרבי עצמו, מתוך עמדה אקדמית, אובייקטיבית ככל שניתן. מה היה מיוחד בו?
"אין ספק שהיתה גדולה ביכולתו של הרבי לממש חלק מהחזון של קודמו, וזאת בעולם שמתמודד עם זוועות השואה. הרבי השתמש בארה"ב כבסיס כדי להרחיב את החסידות לכדי תנועה בינלאומית, וכמו כן לא חשש להשתמש בטכנולוגיה כדי להשיג מטרה זו. כך שיש מימד מודרני מסויים בפועלו, ובמובן הזה ישנה איכות מיוחדת להנהגה שלו. לבד מזה, משנות החמישים ועד שנות השבעים תורתו עמוקה ומורכבת לא פחות מזו שניתן למצוא אצל קודמיו, וזה כמובן אומר הרבה. בשיאו הוא היה חריף ככל אחד מקודמיו, וחלש על כלל הספרות היהודית כמובן, מהמקרא ועד לחיבורי ימינו. באשר לנוכחותו האישית, הרי שמעולם לא היתה לי 'יחידות' אישית עם הרבי, אבל מכל מה שקראתי ומקטעי הוידאו שראיתי נראה שהוא היה אדם שהיה מסוגל להיות לחלוטין מרוכז באדם שמולו, להקדיש עצמו לגמריי לבן-שיחו, וזו איכות מיוחדת מאוד לדעתי עבור מנהיג."

כל אחד הוא משיח

רובנו מכירים את הרבי מליובאוויטש כמעט רק בהקשר לתנועה המשיחית שקמה סביבו. בספרך אתה מציג תזה יוצאת דופן באשר לטבעה, אולי טבעה הסודי, של תורתו המשיחית.
"נכון. אני לא מתאר לעצמי שהיא תתקבל בקלות. בדרך כלל במחקרים על הרבי תשומת הלב מופנית לשאלת התודעה העצמית שלו, האם לא רק חסידיו אלא הוא עצמו חשב שהוא המשיח. אני ניסיתי ראשית לשים את השאלה הזאת בסוגריים, ולהתבונן קודם כל בתורה המשיחית עצמה, תוך תפיסתה בתוך ההקשר הרחב יותר של תפיסת העולם והקוסמולוגיה של הרבי. כשזה נעשה ניתן לראות שהדגש שהרבי שם, למשל, על 'ביטול' [עבודת ה' בה היחיד מבטל את עצמו כפרט אוטונומי ונבדל מול הקב"ה – ת.פ.] הוא משהו שלמרות שהרבי קידם אותו, ולמרות שהוא מהווה יסוד קריטי להבנת המשיחיות שלו, הרי שכשמתבוננים בחב"ד כתנועה חברתית לא ניתן לטעמי למצוא אותו. זו נקודה חשובה, מפני שעולה ממנה שהאופי המיסטי בצורה מהותית של תורת חב"ד למעשה נעלם. רק אחרי שאני מתמודד עם המציאות הזאת אני שב לשאלה שמעסיקה את רוב האנשים, ואז מסתבר שבמובן מסויים הוא אכן ראה עצמו כמשיח, אבל אם לומר זאת בבוטות, הוא היה אמור להיות המשיח שילמד אותנו שאין כלל משיח, או לחילופין שלכל אחד ואחד יש את האפשרות להיות המשיח."

כלומר המשיח אינו אדם מסויים?
"אכן. לדידי, הרבי משתמש רטורית ברעיון המשיח כאדם מסויים כדי להוביל את חסידיו אל מעבר לרעיון הזה. הוא עושה זאת באופן שלא שונה בהרבה לדעתי מזה של הרמב"ם, שאת השקפותיו אדמו"רי חב"ד, החל מהאדמו"ר הזקן, תופסים כמכריעות. אפילו האדמו"ר השלישי של חב"ד, הצמח צדק, שהיה עוין מאוד לפילוסופיה, אפילו הוא שילב בהגותו את זו של הרמב"ם, ובכלל זה 'מורה נבוכים'. הרבי ממשיך את הקו הזה ואף מעלה אותו לשלב חדש."

בוא נהיה ברורים: אם המשיח אינו אדם, מהו?
"המשיח הוא מצב תודעתי. כמונוגרף פותח לספר אני מצטט את האדמו"ר הזקן שקובע "הנה תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא בחינת לידה והתגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק" (תורה אור, נה, ב), כלומר מדובר בטרנספורמציה של ההכרה. זו פירושה של משיחיות."

התזה של וולפסון אולי נתפסת כמרחיקת לכת, אולם יש לזכור שלרעיון שהמשיח יבוא לא כאדם מסויים אלא כשינוי תודעתי יש שורשים ביהדות, וניתן למצוא אותו כבר אצל ר' אברהם אבולעפיה, המקובל בן המאה ה-13 שהאמין ששיטת הקבלה שהגה מסוגלת להביא כל אדם למצב תודעתי שמהווה עבורו גאולה פרטית. אבולעפיה הסתמך בתורתו על הגותו של הרמב"ם, ואולי אין זה מקרה שהרמב"ם חשוב כל כך גם לחב"ד (לאחרונה ראה אור בנושא זה ספר של ד"ר יעקב גוטליב "שכלתנות בלבוש חסידי: דמותו של הרמב"ם בחסידות חב"ד"). גם באגרת המפורסמת של הבעש"ט לגיסו, ר' גרשון מקוטוב, מתוארת "עליית נשמה" של הבעש"ט לעולמות העליונים בהם מורה לו המשיח שהגאולה תבוא כאשר כל אחד יוכל "לעשות יחודים ועליות כמוך".

מערכת יחסים מורכבת

אליוט וולפסון

באופן דומה מציע וולפסון בספרו שתורתו המשיחית של הרבי הכילה מימד אזוטרי: "הסוד הסוטריולוגי בו החזיקו אדמו"רי חב"ד […] מקופל באבחנה שהציפייה המשיחית העתידית […] כלל איננה עניין של זמן כרונולוגי, אלא מצב מנטלי שעל ידו ובו האדם מבין שמה שאמור לבוא כאירוע עונתי כבר קיים בצורה תמידית" (עמ' 124).

וולפסון ממהר להכיר בהסתיגות המתבקשת מעמדתו: "כמובן שניתן לטעון כנגד העמדה שלי שצריך להבחין בין גאולה פרטית לגאולה כללית."

הרי התפיסה היהודית הקלאסית של ביאת המשיח היא שמדובר בגאולה לאומית לכל הפחות, או אף אוניברסאלית!
"נכון, ונכון גם שבספרות חב"ד, כמו גם בספרות החסידית הכלל, ישנה ההבחנה הזאת. ההבנה שלי היא שההבחנה הזאת בסופו של דבר קורסת, שכל הדיבורים על גאולה לאומית או אוניברסלית, בעיקר בפיו של הרבי, מתקפלים את תוך מה שמכונה בדרך כלל 'גאולה פרטית'. המשיח הופך לשינוי הכרתי, שינוי בדרך ההוויה בעולם.
אגב, כאן גם נכנסת מערכת היחסים המורכבת של הרבי עם מדינת ישראל. זה לא פשוט בכלל, כפי שנוטים לחשוב. כידוע, הרש"ב [רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד – ת.פ.] היה אנטי-ציוני, אם כי כמובן זה היה לפני המלחמה, לפני השואה. אבל זו בהחלט נטייה בחב"ד, ואתה רואה את זה גם אצל האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, שמדבר על כך שלהיות 'בארץ' לא אומר בהכרח להיות פיזית בארץ ישראל, כלומר מדובר יותר במצב תודעתי. ישנן פסקאות רבות אצל רבי מנחם מנדל שניאורסון בהן הוא אומר את אותו דבר.
אנחנו יודעים גם שחב"ד החשיבה את בית הכנסת ובית המדרש של הרבי כבית המקדש הזמני, עד הגאולה.
יותר מזה, כבית המקדש החדש, בית המקדש השלישי. הרבי עצמו מכנה אותו בית המקדש השלישי."

וכל זה לא בירושלים אלא בברוקלין.
"נכון. אם כי יש לדייק: הרבי לא היה אנטי-ציוני, והוא גם היה מעורה ומעורב בנושאים שונים שעמדו על סדר יומה של המדינה, כך שהעניין מורכב. שלא כמו נטורי קרתא או חסידות סאטמר למשל, הוא תמך בקיומה של המדינה, הוא האמין בשובו של עם ישראל לארץ ישראל ולייסוד מחדש של תרבות יהודית הכרוכה בכך, אבל אני חושב שבסופו של דבר התורה המשיחית שלו היתה רחבה הרבה יותר."

אם אתה צודק בכך, הרי שלא רק חוקרים רבים טעו בקשר לתורתו המשיחית של הרבי, אלא שרובם המוחלט של חסידי חב"ד תופסים בצורה שגויה לחלוטין את העניין.
"זה לא מפתיע אותי בכלל."

אבל האם זה לא היה אמור להפתיע את הרבי עצמו? האם הוא לא היה אמור אולי להבהיר את כוונתו לחסידיו?
"אנחנו כמובן לא יודעים מה חשב הרבי, אבל ישנן מספר אינדיקציות, בכללן אותה שיחה ספונטאנית ידועה של אחרי פסח תשנ"א [שיחה לא מתוכננת בה הרבי זעק שחסידיו אינם משתוקקים באמת למשיח, וקבע שהוא עשה כל שהיה יכול, ועל החסידים להמשיך את המאמץ להבאת הגאולה – ת.פ.], שבה הוא מודה שהוא מיואש, שהמסר שלו לא הובן, והוא אומר שאולי אחד או שניים או שלושה מהנוכחים יבינו אותו… אז אם הוא מדבר על התפיסה הקונבנציונלית של המשיח, הרי שאת זה הם כן הבינו! כך שנראה לי שיש כאן סימן שהוא דיבר על משהו אחר."

כלומר היתה תורה אזוטרית מסויימת שהחסידים לא הבינו.
"כן. ואני לא חושב שזה צריך להפתיע אותנו, אם אנחנו מבינים את השקפת העולם של הרבי."

אבל אם כך, למה התעקש הרב שזו אכן תהיה תורה אזוטרית? למה הוא לא פשוט יצא ואמר את כוונתו?
"ייתכן שזה היה יותר מדי עבורו, בהתחשב בתפקיד שהיה לו בקהילה, וגם בהתחשב בדרכי העברת סודות התורה שלהן הוא היה מחוייב. אבל זו שאלה טובה. אני בכל מקרה חושב שהתפקיד שלי כאקדמאי היא לנסות לחדור מבעד לפני השטח."

שום דבר תוקפני

האם קיבלת תגובות מחסידי חב"ד לתזה שלך?
"הספר רק יצא, אבל קיבלתי כמה. בכולן היתה ההדגשה שזו העבודה האקדמית הרצינית הראשונה על הגותו של הרבי, וככזו מתוך הקשר עם ההגות של האדמו"רים הקודמים לו. חלק מהמגיבים נרתעו ממה שאני מציג, וזה מובן. אבל שום דבר תוקפני, לפחות עד כה."

כדי להתעמק בהגותו של הרבי אתה משתמש בספר באסכולת המָדְיאמיקָה ("דרך האמצע") של הפילוסופיה הבודהיסטית, כאשר התובנות הבודהיסטיות על אופי המציאות משמשות לך ככלי להבנתן של אלו של הרבי. ראשית הייתי רוצה לשאול, בצורה פשוטה, למה?
"קודם כל אודה ואומר שמדובר במשהו אישי. מתחילת המסע האינטלקטואלי שלי בחקר המיסטיקה היהודית נשאתי איתי עניין גדול בתרבות וספרות בודהיסטית. אבל מעבר למימד האישי, ככל שהתעמקתי יותר במה שחוקרים מכנים החשיבה ה'אקוסמיסטית' של חב"ד, הרגשתי שהחומר הזה הציע לי עדשה צלולה מאוד דרכה אני יכול להביט על תורת חב"ד. אני כמובן לא מציע שיש קשר היסטורי כלשהו בין השיטות הללו, ולמרות זאת מצאתי במדיאמיקה הגות שמנסה לנסח את התחושה על פיה ה'חומר' ממנו עשוי העולם הוא בסופו של דבר ריקות, ושהדרך המיסטית מטרתה להביא אותנו לראות את הריקות הזאת ולהיות חלק מהריקות הזאת, ואז לראות את כל זה במלאות של כל הקיים. וזה מה שמתרחש בתורתו של הרבי, ולמעשה נמשך החל מהגותו של האדמו"ר הזקן – הרעיון שכאשר אתה מצליח לראות את 'העולם' כ'העלם', אתה מצליח לראות שהעולם הוא ההסתרה של אור אין-סוף, ואז אתה משיג שאין כלל הבחנה בין הפיזי למטאפיזי, החומרי והרוחני. ואולי זה משיב על שאלתך הקודמת בדבר חוסר הבנתם של רוב החסידים. הרי רוב החסידים לא מבינים גם את התורה הזאת של הרבי. היא כלל לא חשובה להם. כך שגם אם חב"ד ממשיכה להתקיים היא לא יכולה עוד לטעון שהיא מגלמת דרך רוחנית-מיסטית."

בהקשר לזה, אתה בספרך לא נכנס לשום אפולוגטיקה באשר לחלק בתורתו של הרבי, על פיו ישנו הבדל מהותי בין יהודים לשאינם יהודים, כך שלמשל רק יהודים יכולים להעפיל אל הגבהים הרוחניים העליונים ביותר. האין ההנחה הזאת חותרת תחת השימוש בתובנות רוחניות מהמסורת הבודהיסטית, שכן מנקודת מבטו של הרבי שום בודהיסט לעולם לא יוכל להבין את מה שהוא מכוון אליו?
"הרבי לעולם כמובן לא היה מסכים להשוות בין תורתו לבין ההגות הבודהיסטית, אבל בנקודה זו הוא לדעתי מוגבל. אני בהחלט מבקר בנושא זה את הרבי. אגב, בחזון המשיחי של הרבי הדברים מורכבים יותר – הרי משום כך חג פורים הוא כל כך משמעותי. משום שבפורים מתרסקות כל ההבחנות בין המן ומרדכי, עמלק וישראל. אבל זה מתקיים רק בצורה אידיאלית, וזו המוגבלות של חב"ד. משום כך אני גם חושב שבסופו של דבר החזון המשיחי של הרבי לא יכול להתממש מבחינתו. מכיוון שאם כולם יגאלו, הרי שתפרצנה המחיצות בין המן למרדכי, וזו תהיה סופה של היהדות. כך שיש כאן סתירה פנימית בתורתו."

אתה לא חושב שיש היררכיה רוחנית בה היהודים עליונים על אלו שאינם.
"לא, אני לא. זה גובה ממני מחיר מסויים לחיות כך, אבל הייתי אומר שזו היתה אחת הנקודות הראשונות, והחשובות ביותר, שבהן חרגתי מהדרך בה חונכתי."

האם הם בכלל חושבים?

המחקר שלך מצטרף כמובן לקורפוס ההולך וגדל, ובקצב מרשים, של גוף הידע האקדמי על היהדות. מה דעתך על המצב הנוכחי של לימודי היהדות באקדמיה?
"היחס שלי לזה הוא מעורב. אני חושב שלימודי היהדות התרחבו מאוד בעשרים שנים האחרונות וכללו בתוכם שדות שונים, כדוגמת סוציולוגיה, ענייני מגדר – כלומר זה כבר לא רק מחקר טקסטואלי. זה כמובן טוב. אבל לעיתים נראה שהתחום עדיין כפוף לפוליטיקה של זהות: רוב החוקרים בתחום הם יהודים, שכותבים אל יהודים, ושמנסים להסביר לעצמם את היותם יהודים. אני כמובן כולל בעניין את עצמי, אבל אני חושב שיש כאן משהו מצומצם, וזו בעיה. מצד שני, יש הרבה ממה לשמוח. התפקיד המשתנה של הנשים הוא דוגמא טובה למשהו משמח מאוד. וכן, למשל, ההשפעה החברתית והתרבותית של המחקר האקדמי על היהדות, שברור שהיא עמוקה."

מהקריאה בספרך בהחלט עולה ההרגשה שאתה מעוניין להשפיע על דרכי המחשבה של הקוראים, לפחות בכל הנוגע לרעיון המשיחי. אתה כותב למשל שיהודים, שומרי מצוות ושאינם, אינם מסוגלים עוד להאמין ברעיון המשיח כפשוטו, ולכן לאסונם גם ויתרו על "האמונה בגאולה אותנטית". מה אתה חושב באופן כללי על מצב הדתיות היהודית כיום? בארה"ב כמובן שניתן למצוא מגוון רחב של "יהדויות", ובכללן התעוררות רוחנית גדולה בקרב היהודים שם.
"ראשית, אני לא ממש רוצה לשפוט את דרכיהם של אחרים, ואם משהו ממלא אותך מבחינה רוחנית, אז מי אני שאמתח ביקורת על כך. אבל אם אני מתבונן בזה מנקודת מבט של מי שגדל בבית אורתודוקסי והקדיש את חייו ללימוד המקורות, עבורי התופעה היא רזה במקצת, ואין באמת נגיעה בנושאים המהותיים. למשל על מה שדיברנו לפני כן: האם ניתן לקיים יהדות שרואה את הלא-יהודי כשווה לחלוטין ליהודי, ויחד עם זאת לשמר את לוז הרוחניות היהודית? השאלה היא על מה אנשים חושבים כאשר הם עורכים קידוש ביום שישי בערב – או האם הם בכלל חושבים על משהו? אולי הם רק ממלמלים את המילים."

מצד שני, יהודים שלוקחים חלק במה שנקרא ה-Jewish Renewal עוסקים בדיוק במה שהרבי היה מתאר כלוז הרוחניות היהודית, דהיינו עבודה פנימית שמטרתה להביא לטרנספורמציה תודעתית.
"זה נכון, וכמובן שהרב זלמן שכטר שלומי הוא דוגמא חשובה למעין מורה רוחני שכזה, והוא יוצא חב"ד. אתה צודק, אבל אני עדיין אשאל עד איזו נקודה הדרך הזאת תלך. מה משמעותה של תודעה משוחררת, או מוארת, בתוך מסגרת יהודית? איך המסגרת היהודית יכולה לתמוך בה, או לחילופין איך היא יכולה לתמוך במסגרת היהודית? אלו שאלות קשות, ואין לי את התשובות להן."

[פורסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון", ביום שישי, 8.1.10. כזכור אני עצמי כתבתי לא מזמן מאמר מוער על תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, בו ניסיתי להראות שהרבי האמין שהוא המשיח העומד להתגלות.]

המשיח האבוד של חב"ד

המאמר שלהלן התפרסם השבוע בגליון האחרון, גליון 36, קיץ התשס"ט של כתב העת תכלת של מכון שלם. באתר כתב העת המאמר אינו ניתן לקריאה, ותודתי לעורך כתב העת, אסף שגיב, על שאיפשר לי להביאו במלואו כאן.

עדכון 16.7: בכל זאת ניתן לקרוא את המאמר באתר "תכלת", ונראה לי ששם הוא אף יותר נוח לקריאה. הנה.

א.

בימים האחרונים של חודש נובמבר 2008 התרחשה ב'בית חב"ד' במומבאי טרגדיה שריתקה אליה את עיני העולם היהודי כולו. מחבלים מוסלמים, חברים בחוליית טרור שהתפצלה והתקיפה בו בזמן אתרים שונים ברחבי הכרך ההודי, חדרו לבית, המשרת ברגיל את צורכי הקהילה היהודית המקומית והמטיילים הישראלים, והחזיקו את השוהים בו כבני ערובה. בתום שני ימי מצור מורטי עצבים השתלטו כוחות הביטחון ההודיים על המקום בקרב עקוב מדם. ואולם, החדשות שהגיעו מזירת ההתרחשות היו עגומות: שישה בני ערובה, ובהם מנהל הבית, הרב גבריאל הולצברג ורעייתו רבקה, מצאו את מותם מידי המחבלים. נקודת אור בודדה באירוע הנורא הייתה העובדה שמשה, בנם הפעוט של בני הזוג הולצברג, חולץ בידי המטפלת ההודית שלו והוחזר בשלום לחיק משפחתו בישראל.[1]

אולם חסידי חב"ד מצאו סיבה נוספת לנחמה – או לפחות, להתפעלות – באסון שהתחולל במומבאי. אף שהבית והרכוש שבתוכו ספגו נזקים חמורים, תמונת השמן של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, שהייתה תלויה על אחד מקירותיו, נותרה ללא פגע. בקרב מעריציו של הרבי עוררה הידיעה הזאת התרגשות עצומה, ורבים מהם ראו בה אות ומופת להילה הנסית האופפת את האדמו"ר המנוח.[2]

ההתלהבות שמעוררת דמותו של רבי מנחם מנדל שניאורסון (להלן, רממ"ש) בקרב חסידיו הרבים גם היום, חמש-עשרה שנים לאחר פטירתו, מעידה על שיעור קומתו של האיש, ועל החותם העמוק לאין שיעור שהותיר בתנועה שהוביל. ואמנם, תחת הנהגתו הכריזמטית של הרבי פרחה החסידות והפכה, בתוך עשורים ספורים, לתופעה גלובלית.[3] נוכחותם של חסידי חב"ד מורגשת היטב כמעט בכל פינה שבה דורכות רגליהם של יהודים: בישראל הם מפעילים אינספור דוכנים להנחת תפילין, ומחוצה לה הם מאיישים 'בתי חב"ד' ומוסדות נוספים בעשרות מדינות. הפעילות הדתית של התנועה אינה מוגבלת למי שבאו בבריתו של אברהם; בהנחיית הרבי, אנשיה רואים חובה לעצמם לשכנע גם לא-יהודים לקיים את שבע מצוות בני נח. הודות לפעלתנות הקדחתנית הזאת נחשבת כיום חסידות חב"ד לארגון היהודי המסועף והאקטיבי ביותר בעולם, ובמקומות רבים – כמעט בכל מדינות ברית-המועצות לשעבר, ובמידה רבה בצרפת ובאוסטרליה – היא נתפסת, למעשה, כחזות היהדות כולה.

תנופת הפעילות המרשימה של חב"ד דרשה כוח מניע עצום. הכוח הזה, שנמצא לה בשפע, היה תסיסה משיחית שכמותה לא ידעה היהדות מאז הופעתו של שבתאי צבי במאה השבע-עשרה. במוקדה של אותה תסיסה ניצב אדמו"ר החסידות: ככל שדרך כוכבו של הרבי מליובאוויטש, ככל שתנועתו הלכה והתעצמה, כך גברו התקוות המשיחיות שנתלו בדמותו – ציפיות שסחפו את התנועה כולה, על גופיה ורבניה, ושינו לחלוטין את פניה, מבחינה מוסדית ותיאולוגית כאחת. המחיר שחב"ד משלמת על כך כיום הוא כבד: לרממ"ש, האדמו"ר השביעי והאחרון בשושלת של חסידות מפוארת זו, לא קם יורש, והתנועה עצמה מפולגת בין אלה שהשלימו עם לכתו של המנהיג, ובין חלק הארי של החסידים, השבוי עדיין בלהט המשיחי ומוסיף להאמין כי הרבי בעצם חי וקיים.

חמור לא פחות: קרע עמוק, כמעט בלתי ניתן לאיחוי, נפער בין חב"ד ובין זרמים אחרים ביהדות החרדית. אף שהחב"דניקים מקפידים מאוד על קלה כחמורה (ואף מוסיפים אי-אילו חומרות משל עצמם), הרחיקו מתנגדיה ומבקריה של חסידות זו עד כדי העמדת יהדותה בספק: הרב שך, שעמד בראש הפלג הליטאי, כינה את חב"ד "כת", והפגין מידה של הומור עוקצני כאשר הגדיר אותה כדת הקרובה ביותר אל היהדות.[4] ברוח דומה התבטא גם הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, שקבע, בתגובה לאמירה מסוימת של הרבי מליובאוויטש, כי מדובר ב"דברים נוראים. כפירה ממש. עבודה זרה…".[5] פולחן האישיות של הרבי הוקע בחריפות גם בספר שפרסם לפני שנים ספורות דוד ברגר, היסטוריון ורב אורתודוקסי, תחת השם "הרבי מלך המשיח": שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל. ברגר, שהראה כי סיעה מסוימת מקרב חסידיו של רממ"ש כבר אינה מסתפקת בהצגתו כמשיח, אלא מזהה אותו עם בורא עולם עצמו, דרש להוציא את חב"ד מכלל ישראל, לפסול את בתי דיניהם, לאסור על אכילת בשר בהמות שנשחטו בידיהם, ובאופן כללי להתייחס אליהם כאל שבתאים.[6] החב"דניקים, מצדם, מגיבים לביקורת הזאת בזעם או בזלזול: את ברגר הם מציגים כתימהוני, בדבריו של הרב עובדיה הם מקלים ראש ואת הרב שך הם ראו כנציג הסטרא אחרא עלי אדמות.[7]

נוכח סערת הרוחות שמוסיפה לעורר ה"סטייה" הדתית של חב"ד, מתבקשת תשובה לשאלה קריטית אחת: האם סבר הרבי מליובאוויטש עצמו כי הוא אכן המלך המשיח?[8] למרות התעקשותו של הזרם המשיחי בחב"ד שהרבי אמנם האמין בכך, הצליחו החוגים המתונים יותר בתנועה לטעת בקרב הציבור הרחב את הרושם שמנהיגם המנוח מעולם לא הציג עצמן באופן כזה, או, לכל היותר, ש"לא אישר ולא הכחיש" את הטענות בדבר משיחיותו. לגרסתם, ההתלהבות המשיחית שפקדה את החסידות היא תופעה שכולה "אתערותא דלתתא", כלומר התעוררות שבאה "מלמטה", מן החסידים וביזמתם, ולא "אתערותא דלעילא", תסיסה שהוכוונה "מלמעלה", בידי הרבי.[9]

אלא שהרושם הזה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. הראיות החד-משמעיות שאציג להלן מלמדות כי רממ"ש אכן האמין, ואף עודד את חסידיו להאמין, שהוא המשיח העתיד להתגלות קבל עם ועדה ולהביא את הגאולה השלמה אל העולם. אמונתו זו נגזרה באופן בלתי נמנע מן ההיגיון הפנימי של התיאולוגיה המשיחית שירש מקודמיו בשרשרת אדמו"רי חב"ד, ושעליה הוסיף מעצמו; היא השתקפה בהתבטאויותיו והנחתה את החלטותיו ואת פעולותיו על כל צעד ושעל. כפי שניווכח, המתח המשיחי לא היה תוצר לוואי של הפריחה שידעה חב"ד תחת מנהיגותו של הרבי מליובאוויטש, אלא הדחף המניע שלה מלכתחילה – דחף שלא נגוז גם עם הסתלקותו מן העולם של האדם שסומן כמושיע. 

ב.

משיח, כידוע, מופיע כהרף עין, אבל חזון משיחי ותודעה משיחית יש לבנות בקפדנות ולאורך זמן. כפי שהראה מנחם פרידמן, הציפייה החב"דית לביאתו הקרבה של המשיח התחילה כבר בראשית המאה הקודמת, בימיו של האדמו"ר החמישי של החסידות, הרב שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), כתגובה להשכלה, לחילון ולציונות.[10] ההתפתחויות הללו, שהטרידו כל כך את היהדות המסורתית, היו, לדידו של הרש"ב, "עקבתא דמשיחא", דהיינו חבלי משיח המקדימים את בוא הגאולה. אנשי ההשכלה, ההסתדרות הציונית והמזרחי, קבע, הם כולם "אויבי ה'";[11] ואם בתקופה זו זוקף הסטרא אחרא את ראשו באמצעותם, הרי שעל חב"ד לשמש מגדלור הניצב מנגדל ומאיר על ים החושך.

הכרה זו, שהאנושות ניצבת על ספו של העידן המשיחי – עידן שבו עתידה חב"ד למלא תפקיד מכריע – הנחיל הרש"ב לבנו, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), האדמו"ר השישי של חב"ד. כאשר ירש הריי"צ את אביו בראשות חב"ד בשנת 1920, ניצבו בפניו אתגרים קשים: היה עליו להתמודד עם רדיפות המשטר הסובייטי, עם הכיבוש הנאצי של אירופה ועם השואה, ולבסוף עם הקמת מדינת ישראל בידי הציונים החילונים. הוא נע ונד לאורכה ולרוחבה של אירופה, ולבסוף הוברח על ידי האמריקנים, בלחץ חסידיו, לארצות-הברית.[12]

כשהגיע לאמריקה בראשית שנות הארבעים, כבר היה לריי"צ מושג ברור מדוע פקדו האסונות הכבדים אותו ואת העם היהודי: הקב"ה, כך האמין, החליט להחריב את הגלות ולזרז תשובה המונית של היהודים לקראת הופעת המשיח. להבנתו, אחרי אסון עצום ובלתי נתפס כמו השואה, יכולה לבוא רק ישועה ניסית ובלתי הגיונית באותה מידה.[13] "אנו נמצאים בימים האחרונים לפני הגאולה",[14] הכריז; כל שנותר הוא רק "לצחצח את הכפתורים" של חליפת ימי המשיח.

בשנת 1950 נפטר הריי"צ לאחר מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. האדם שתפס את מקומו, מנחם מנדל שניאורסון, היה בן ארבעים ושמונה באותה עת, וניחן לא רק בייחוס הנכון אלא גם באישיות מרשימה לכל הדעות. הוא נולד בדרום אוקראינה, בנו של הרב והמקובל לוי יצחק שניאורסון, שהיה בעצמו נינו של אדמו"ר חב"ד השלישי, ה"צמח צדק". ב-1923 נפגש עם הריי"צ, שאותו יירש לימים, והלה אסף אותו אל בין תלמידיו הקרובים. ב-1928 הוא נשא לאישה את בתו של האדמו"ר, חיה מושקא, בוורשה. כאשר עקרו השניים לברלין החל הרב להשתתף, כשומע חופשי, בשיעורי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ברח רממ"ש עם רעייתו לפריז, שם השתלם בהנדסת חשמל בבית ספר לעבודות ציבוריות.[15] עם כניסת הצבא הגרמני לצרפת נמלט שוב, הפעם לניו יורק, אליה הגיע באוניה. במשך זמן מה מילא מנחם מנדל תפקידים שונים בהנהגת חב"ד (ואף תרם למאמץ המלחמתי כעובד במספנות הצי האמריקני בברוקלין), אף שהעדיף לשמור על פרופיל צנוע יחסית ולא הרבה להופיע ולנאום בציבור.

"הכתרתו" של רממ"ש כאדמו"ר השביעי של חב"ד לא הייתה מובנת מאליה. גיסו, הרב שמריהו גור-ארי, שהיה נשוי לבתו הבכורה של הריי"צ, נחשב אף הוא מועמד ראוי לתפקיד. ועם זאת, בסופו של דבר נטתה הכף לטובתו, ובמלאת שנה למות קודמו קיבל על עצמו רשמית לעמוד בראש החסידות. על פי אחת הסברות, מחויבותו של רממ"ש לחזון המשיחי של חמיו תרמה במידה לא מבוטלת לקידומו לעמדת ההנהגה.[16] כך או כך, עד מהרה התברר שתפיסתו של הרבי מליובאוויטש את החזון הזה לא רק מרחיקת לכת יותר מזו של קודמיו, אלא גם פרסונלית מאוד.

ג.

רממ"ש לא הסתפק בטיפוח ציפיות משיחיות מעורפלות; הוא התווה תכנית על קבלית-מטפיזית מפורטת לקידום תהליך הגאולה.[17] כפי שמציין אלון דהן, חוקר חסידות חב"ד, השקפתו של הרבי הייתה "אפוקליפטית משיחית רדיקלית"; משיחותיו וממאמריו עלה בבירור "כי הוא רואה את ציר הזמן ההיסטורי הליניארי כרצף אירועים, בעיקר טראגיים, המקבלים את משמעותם רק ואך ורק כאשר הם משובצים במרחב נראטיבי שנוצר במסגרת שיטת 'דירה בתחתונים' [דהיינו הפיכת העולם הזה לאלוהי], כאשר התכלית המשיחית יוצקת לקטסטרופות ולאסונות, ובעיקר לשואה בהקשר זה, משמעות אופטימית".[18] בכך המשיך רממ"ש את הקו אשר התווה הריי"צ, שהכריז כי הגאולה ממתינה ממש מעבר לפינה. מה שנותר לברר, אם כן, אינו את מועד הגעתו של המשיח, כי אם את זהותו; לא "מתי?" – אלא "מי?".

לשאלה זו עתיד היה רממ"ש לענות במרומז כבר בדרשת ההכתרה שנשא בעת שנכנס לנעליו של הריי"צ בשנת 1951. במובנים רבים, בטקסט זה מקופלת כל משנתו של הרבי.[19] הדרשה, שנישאה ביום השנה למותו של הריי"צ, מכונה "באתי לגני".[20] היא מצטטת מדרש המבוסס על פסוק משיר השירים:

"אמר ר' מנחם חתניה דר' אלעזר בר אבונה בשם ר' שמעון בר' יוסנה: באתי לגן אין כתיב כאן, אלא לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה, ועיקר שכינה לא בתחתונים הייתה, הדא הוא דכתיב: "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן" (בראשית ג:ח).[21]לפי פרשנות חז"ל, הפסוק המקראי מרמז על חזרתו של הקב"ה אל גנו, כלומר על איחודו של האל עם עולמו בגאולה. רממ"ש משתמש בטקסט זה כנקודת מוצא להצגת השקפה תיאולוגית-היסטורית סדורה. לשיטתו, השכינה נסתלקה מן העולם בשל חטאם של אדם וחווה, והמשיכה לגלות במעלה שבעת רקיעי השמים בגין מעלליהם של שישה חוטאים נוספים. היה צורך בשבעה צדיקים יהודים, שחיו בפרק הזמן שבין תקופת האבות לימי משה רבנו, כדי להוריד חזרה את השכינה אל העולם, וזו אכן התגלתה לנו בדמות התורה שניתנה בסיני. הפיוס בין הארצי לשמימי שהחל עם אברהם נשלם עם משה, שזכה לכבוד הזה "כי כל השביעין חביבין".[22]

לנקודה האחרונה משמעות קריטית בתפיסה ההיסטורית של חב"ד. מן הכלל "כל השביעין חביבין", שקובע המדרש,[23] מסיק הרבי שאין כאן עניין של בחירה, של כישרון מיוחד ואף לא של חסד, אלא דפוס אלוהי קבוע, שבו מייעד האל את שליחו השביעי לחתום מפעל של גאולה שבו החל צדיק דגול לפני שישה דורות. רממ"ש מסביר ש"עיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד עניין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כי אם בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה… ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו".[24] פרשנות זו אינה מותירה מקום רב לרצון או למעשה אנושי; נדמה שהיא קוראת את ההיסטוריה של ההתערבות האלוהית באופן דטרמיניסטי לחלוטין.[25] לא היו אלה פעולותיו או מידותיו הטובות של משה שעשוהו זכאי לקבל את התורה מידי האל, אלא העובדה שהיה השביעי בשושלת של צדיקים.

אלא שבכך עדיין לא באה גאולה שלמה לעולם. זיו השכינה שהורדה ארצה עם התורה אינו בוהק בעוצמתו המקורית; הישועה המלאה מחייבת שהעולם יתמלא באור שקרן מן השכינה עוד לפני הצמצום האלוהי.[26] לשם כך נדרש סבב נוסף – ומאוחר בהרבה – של שבעה צדיקים, שישלימו את המלאכה שנמשכה אלפיים שנות תוהו ואלפיים שנות תורה. צדיקים אלה הם אדמו"רי חב"ד; וכפי שמתבקש מן הסכמה שמתווה הרבי מליובאוויטש – השביעי שבהם, הפותח את השער אל העידן המשיחי, מקביל למשה רבנו. הצדיק השביעי הזה, שבחלקו נפלה משימה נכבדה כל כך, הוא כמובן רבי מנחם מנדל שניאורסון עצמו.

בהמשך הדרשה מניח למעשה רממ"ש את היסודות למה שהוא רואה כשליחותו בקרב היהודים ובקרב אומות העולם בכלל. הוא מבהיר, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שדורנו הנוכחי הוא "הדור השביעי", שבימיו יבוא המשיח. קביעה זו נשענת על העובדה הפשוטה שהרבי הוא האדמו"ר השביעי של חב"ד.[27] לדברי רממ"ש, אין כאן מקום לטעות ואפילו לא לבחירה חופשית: "היות שזה אנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו, ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנו בעקבתא משיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה".[28]

אבל תודעתו המשיחית של רממ"ש אינה נגזרת אך ורק מהיותו השביעי במניין אדמו"רי חב"ד. המיסטיקה החב"דית תופסת את מערך הספירות, המאצילות את האור האלוהי על העולם, כשלשלת של נקודות ציון הנמתחות על פני הזמן. היא גם מקבילה את הספירות הללו, בסדר יורד, למנהיגים חסידיים – החל בבעל שם טוב (הבעש"ט) וכלה בשבעת האדמו"רים של חב"ד. כפי שמסביר הרבי, ברוח תורה זו:

כל אחד מהרביים הוא "מאור", אלא, שב"מאורות" גופא יש לכל רבי עניין מיוחד, בהתאם לדרגתו בספירות, כידוע שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד הוא אריך, אדמו"ר הזקן חכמה, אדמו"ר האמצעי בינה וכו'. וכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר ה"מאור" שבדורנו, כולל את כל ה"מאורות" – הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח-צדק, אדמו"ר מהר"ש[29] ואדמו"ר מורנו ורבנו הרש"ב נוחו עדן – כיוון שפועל כל העניינים שפעלו בשעתם.[30]

על פי הדגם המטפיזי שמצייר הרבי מליובאוויטש, הבעש"ט מקביל ל"עתיק" והמגיד ממזריטש מקביל ל"אריך" – שניהם רבדים שונים של ספירת כתר. רבי שניאור זלמן מלאדי, "אדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד, הוא ספירת חכמה, ובנו רבי דב בער, ה"אמצעי" – בינה. ההשתלשלות המיסטית נמשכת עד הריי"צ (שאותו מכנה הרבי "כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו"). היכן אפוא ממוקם הוא עצמו באילן האלוהי?

למסורת זו כמה גרסאות,[31] אך מכולן עולה בבירור שאדמו"ר חב"ד האחרון מייצג את ספירת מלכות, המכילה, כמותו, את כל השפע השמימי הנובע ממעל.[32] בכך הוא חותם את מסלול האור האלוהי אל הבריאה. ואמנם, בעשרות הזדמנויות הבהיר רממ"ש כי הוא רואה עצמו כהתגלמותה של ספירת מלכות. ברוח זו אמר, למשל, בשיחה שניהל בראש השנה תש"ן (1989):

ונעשה תיכף לתפילת מוסף דר"ה, "תקע בשופר גדול לחירותנו", ובפרט על ידי תקיעת שופר של בני ישראל בראש השנה, כולל – התקיעה גדולה, שהתוקע תוקעה בכל כוחו ומאריך בה עד כמה שאפשרי, שזה נעשה ה"בכל מאודך" שהוא כלי ל"תקע בשופר גדול לחירותנו", החירות דכל בני ישראל, אנשים נשים וטף, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, הנשיא העשירי, שהוא בחינת יחידה הכללית, דכל בני ישראל, ועל ידו – מתגלית יחידה שבנפש כל אחד ואחת מישראל, עד – גילוי עצם הנשמה, עד – הגילוי דישראל וקוב"ה כולא חד [שישראל והקב"ה הם אחד].[33]

הנשיא העשירי, המוזכר כאן, הוא "היחידה הכללית", כלומר הנשמה המכילה בתוכה את כל הנשמות של בני ישראל. הנשיא הזה אינו אלא רממ"ש, המעיד כאן בלי כחל ושרק על היותו המשיח – שלא נגלה עדיין אך עתיד להתגלות.

ברי, אם כן, שמנקודת מבטו של הרבי, ההיסטוריה כולה מתנקזת בהכרח אל הרגע המכונן שבו מוטל עליו – החוליה האחרונה בשושלת צדיקים – לשמש כמושיעה של האנושות. חשוב להדגיש: הגם שרכש השכלה מדעית, השקפת עולמו של רממ"ש נגזרה לחלוטין מן המטפיזיקה הקבלית.[34] מבעד לפריזמה המיסטית הזאת, עובדת היותו האדמו"ר השביעי במניין של חב"ד אינה עניין כרונולוגי גרידא, אלא התרחשות בעלת תוקף אלוהי – מאורע אסכטולוגי המציין את אחרית הימים. כשהוא מונחה על ידי תפיסה חדה וברורה של מהלך משיחי קבוע מראש, רממ"ש לא יכול היה שלא להרגיש כי עול הגאולה רובץ כולו על כתפיו; והוא היה נחוש בדעתו למלא את תפקידו היטב.

ד.

נוכח הדטרמיניזם ההיסטורי המובהק של גישת רממ"ש, ניתן לכאורה לחשוב שמבקשי הגאולה עשויים להסתפק כעת בהמתנה פאסיבית לבואה; שהישועה מובטחת וכל שנדרש מהם, המצפים לה בכיליון עיניים, הוא לא להערים קשיים מיותרים בדרכה. אלא שרושם זה מבוסס על אי-הבנה יסודית של התודעה המשיחית. כפי שכבר הראה מקס ובר, השקפות דטרמיניסטיות עשויות להוליד דווקא את האקטיביזם הנמרץ ביותר[35] – והדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע לתנועות משיחיות.[36] ואמנם, כך אירע בחב"ד, שהיקף פעילותה במהלך מחצית המאה האחרונה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של הדת היהודית. אפילו מבקר חריף של החסידות, דוגמת הרב דוד ברגר, מודה בפה מלא:

אם נוציא מן הדיון את בר-כוכבא, שידיעותינו אודותיו מועטות מאוד, לא הופיע מעולם מועמד משיחי רציני שהישגיו הגיעו לאלה של הרבי זצ"ל. כמעט כל השבחים שהמשיחיים מייחסים לו נכונים. הוא יצר ממלכה עולמית של עושי דברו, הפיץ את היהדות הדתית במקומות ריקים מכל תודעה יהודית, הפיח רוח חיים בחינוך הדתי, קירב מספר לא מבוטל של יהודים חילונים לשמירת מצוות, ועוד כהנה וכהנה.[37]

חשוב להדגיש: מבחינת אנשי חב"ד, אין מדובר בהישגים מרשימים ותו לא, אלא באותות ברורים, אם לא בהוכחות של ממש, למשיחיותו של הרבי – ואפשר שלשם כך, בין היתר, נועדו מלכתחילה.[38] ההיסטוריה הדתית הלא גדושה בדוגמאות של טוענים לנבחרוּת אשר יצאו מגדרם כדי לעמוד בקריטריונים למשיחות, שנקבעו בידי המסורות הדתיות שאליהן השתייכו. ישו, למשל, הורה לתלמידיו להביא לו אתון כאשר ביקש לעלות לירושלים, "וכל זאת היתה למלאת מה שנאמר ביד הנביא לאמר: אמרו לבת ציון הנה מלכך יבוא לך עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות".[39] ושלמה מולכו, המקובל בן המאה השש-עשרה שככל הנראה ייעד לעצמו את תפקיד הגואל, ישב כחודש בשערי רומי, בין המצורעים והמנודים למיניהם, כפי שאמנם אמור המשיח לעשות על פי מדרש תלמודי.[40]

מי שמחפש מרשם יהודי מפורט לזיהויו של המשיח לא יתקשה למצוא אותו: הוא מופיע במשנה תורה לרמב"ם.[41] ואמנם, בסוף הפרק העוסק בהלכות מלכים מונה הרמב"ם סדרה של תנאים ברורים שעל פיהם ניתן לוודא כי אדם מסוים נועד למלא תפקיד נאצל זה:

אם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח: אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בוודאי. [ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד].[42]

לטקסט זה נודעת חשיבות עצומה עבור חב"ד. התנאים שמונה הרמב"ם מוזכרים שוב ושוב בשיחותיו של רממ"ש[43] ובפרסומים שהוציאה החסידות לפני פטירתו[44] ולאחריה.[45] לא תהא זו הגזמה לטעון שרממ"ש נקט מאמצים מיוחדים ומודעים להתאים את מפעליו ל"הוראות" משנה תורה, בהנחה שבאופן זה יממש את ייעודו ויוכיחו קבל עם ועולם; אפשר להתרשם שהקריטריונים של הרמב"ם סיפקו לו תכנית עבודה, שאחריה עקב בדקדקנות.

תיאור המשיח כ"מלך מבית דוד", לדוגמה, אינו מציב בעיה מיוחדת בפני חב"ד. רממ"ש הרי נחשב נצר לבית דוד,[46] וחסידיו ראו בו את "נשיא הדור", כלומר את מנהיגם של כל ישראל, ובתור שכזה מעין "מלך" בזמנו.[47] לדידם, אף שיש בנמצא חצרות חסידיות וצדיקים לרוב, האדמו"ר של חב"ד נישא מעל כולם, משום שתנועתו היא הנוצרת האמיתית של מורשת הבעש"ט ועל כן היא הדגם האידיאלי ליהדות כולה.[48] דימוי עצמי מרומם זה ניכר, בין היתר, ביחס האדנותי שהפגין הרבי כלפי מנהיגים אחרים: הוא לא הסכים, למשל, לבקרם, יהא מעמדם בכיר ככל שיהיה; מי שרצה להיוועד עמו צריך היה לעלות אליו לרגל.[49]

תנאי נוסף שציין הרמב"ם – שהמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה [בדרך התורה] ולחזק בדקה" – מתקשר לאחד מתחומי הפעילות הבולטים ביותר של חב"ד, הלוא הוא מפעל ה"שליחים" העצום שהנהיג הרבי מליובאוויטש. מאחר שרממ"ש ראה עצמו כמי שעומד בראש עם ישראל ואחראי לתקנתו, הוא שיגר את חסידיו לקצוות העולם, הטיל עליהם להגיע אל כל יהודי באשר הוא –מצוידים בארוחות כשרות, בתפילין, בספרי תניא ובמוטיבציה מיסיונרית בלתי נדלית – ולהפיץ את בשורתה של חב"ד ברבים. החב"דניקים נדרשו לגלות מסירות נפש, ובה בעת להתבטל לחלוטין בפני רבם, כדי להפוך לכלים שלתוכם תחדור מהותו. באופן זה הגיע לכאורה הרבי עצמו לכל מקום וכיסה את פני העולם.

אותו היגיון עומד גם בשורש יזמה נוספת של הרבי – "מבצעי המצוות", שבמסגרתם פשטו חסידי חב"ד על מרכזי ערים בארץ ובעולם בניסיון להניע יהודים רבים ככל האפשר לאמץ חלקים כאלה ואחרים מאורח החיים הדתי. בעשורים הראשונים לכהונתו התמקד רממ"ש בקידום מצוות הקשורות בחגי ישראל. בהנחייתו החלו שליחי חב"ד לערוך סדרי פסח רבי-משתתפים – בעיקר מטיילים ישראלים – במקומות כמו תאילנד או נפאל. מקומם של חגים אחרים לא נפקד אף הוא, ובסוכות היה הרבי משגר את חסידיו כדי לזכות יהודים בקיום מצוות נטילת לולב. בסוף שנות השישים החליט רממ"ש שלא די במה שנעשה עד כה, ושעל תנועתו לקדם גם מצוות של יום-יום ומפעלי חינוך שונים. בהוראתו התייצבו שליחי חב"ד מאחורי דוכני הנחת תפילין לרוב, והחלו להזמין את קהל ישראל לקיים מצווה זו, להדליק נרות שבת וללמוד עמם תורה.[50] למותר לציין שזו גישה ייחודית, בלשון המעטה, במגזר החרדי, ואין פלא שהיא ספגה גינויים קשים מצד נציגיו].[51] מנגד, היא גם הניעה מגמה נרחבת של חזרה בתשובה, שהרחיבה מאוד את שורותיה של חב"ד.[52] אין ספק שרגש צרוף של אהבת ישראל עמד ביסוד החלטתו של רממ"ש ליזום מפעל ענקים זה – אבל בצדו גם הנכונות והרצון לפעול כפי שאמור המשיח לפעול.

ואולם, כדי להיחשב למשיח, על פי הקריטריונים שקבע הרמב"ם, היה על הרבי גם להילחם את "מלחמות ה'". הרמב"ם, שסבר כנראה כי המשיח יהיה "מלך" או ריבון פוליטי לכל דבר, התכוון מן הסתם למלחמות במובן הפשוט של המילה. חב"ד, על כל פנים, העניקה למושג זה פרשנות מרוככת יותר, וזיהתה אותו עם הפעילות המיסיונרית ההמונית שעליה הורה הרבי. אפשר להבין אפוא מדוע דאג רממ"ש לעטר את יזמותיה של תנועתו בטרמינולוגיה צבאית למהדרין: שליחיו שוגרו ל"מבצעים"; המשאיות שבהן היו נוסעים נקראו "טנקי מצוות"; והמאמץ כולו זכה לשם "מלחמת תנופה". הרטוריקה המיליטנטית הגיעה לשיאה בפעילותה של חב"ד בקרב ילדים: לתנועת הנוער שהקים עבורם הרבי ב-1980 הוא קרא "צבאות השם". במסגרת התנועה, גילמו הילדים למעשה חיילים ממושמעים, החמושים ב"כלי הנשק" של המצוות.[53] אותו "צבא אדיר" של ילדים, האמינו חסידיו של הרבי, "יכניע את יצר הרע, ויבערו כליל מן העולם. צבא זה ינצח לחלוטין את ה'סטרא אחרא' המעכבים את ביאת מלך המשיח וגאולת ישראל".[54] ילדי חב"ד נהגו לשיר במהלך כינוסי התנועה: "מי אנחנו? צבאות השם!/ ומה מטרתנו? להילחם!/ במי? במה? ביצר הרע!/ את מה נקרב? את הגאולה!".

שימוש בשפה כזו שיווה הילה צבאית לפעולותיה של חב"ד, וחיזק אולי את תחושתם של חסידיה כי הרבי מקיים הלכה למעשה את הדרישה להילחם את "מלחמות ה'".[55] ואולם, כמתחייב ממשנה תורה, העובדה שנשא בעול המשיחות תבעה מרממ"ש גם "לנצח" את כל האומות הסובבות. לשם כך היה צורך ביזמה נוספת, חסרת תקדים בתולדות היהדות ובעלת משמעות משיחית מרחיקת לכת: "מבצע שבע מצוות בני נח".

המבצע החל בשנת 1983,[56] כאשר הרבי הורה לשליחיו להשפיע על לא-יהודים לקיים את שבע מצוות בני נח. עם המצוות האלה, האמורות לחול על כל בני האדם, נמנים האיסורים על עבודה זרה, על גידוף האל, על גילוי עריות, על גזל, על רצח ועל אכילת איבר של יצור חי, והדרישה להקים מערכת של דין צדק.[57] לטענת רממ"ש, אם עד תקופתנו לא יכולים היו היהודים לנסות לשכנע את שכניהם לקיים את מצוות בני נח מחשש שמאמצים כאלה יעוררו כלפיהם כעס, הרי שבזמננו לא זו בלבד שהדבר ייתכן, אלא שהוא עשוי אף להעלות את קרנם של ישראל בעולם.[58] עצם העובדה שפעילות יהודית מיסיונרית כבר אינה בלתי אפשרית, שניתן לעסוק בה ללא חשש, התפרשה על ידי הרבי כאיתות משיחי. מנקודת מבטו, שאותה הנחיל לפעיליו, קיומן של מצוות בני נח בידי אומות העולם משמעה הכרה במלכותו של הקב"ה, וממילא בשליחו-משיחו. זהו "ניצחון" שלם על האומות הללו – המזרז, אם לא מביא ממש, את הגאולה.[59]

אפשר שה"ניצחון" הגדול ביותר שנחלה חב"ד בהקשר זה הוא החלטת הקונגרס האמריקני ב-1978 להכריז על י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש, כ"יום החינוך והשיתוף" – הישג מדהים באמת ובתמים, המעיד על כוח השפעתו העצום של הרבי. בנוסח ההצעה שהגיש הקונגרס לאשרור הנשיא דאז, ג'ימי קרטר, מוזכרות שבע מצוות בני נח כדגם היולי לעקרונות המוסריים שעליהם נשענת הציוויליזציה האנושית. אין זה פלא שחסידי חב"ד ראו במחווה יוצאת דופן זו את התגשמות קביעתו של הרמב"ם כי המשיח "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד".[60]

באורח דומה, פתיחת שעריו הנעולים של הגוש הסובייטי וההגירה רחבת ההיקף של היהודים אל מחוצה לו נתפסה בעיני אנשי חב"ד כהתממשות הדרישה ל"קיבוץ נדחי ישראל", התרחשות שהם זוקפים לזכותו של הרבי, אשר היה פעיל מאוד במאבק הציבורי למען יהדות ברית-המועצות. מעניין לציין שרממ"ש לא קרא דווקא להעלאתם של אותם יהודים לארץ ישראל, אלא רק לחילוצם מאחיזתו של הקומוניזם האתיאיסטי, המאלץ אותם להכחיש את זהותם הדתית ולהסתירה. הרבי אף ביקר בחריפות בשיחותיו את ממשלת ישראל, שהקנתה למאבק אופי ציוני, ובכך עיכבה, לטענתו, את שחרורה של "יהדות הדממה". ארצות-הברית, לעומת זאת, נקראה בפיו, בהקשר זה ובהקשרים אחרים, "מלכות של חסד".[61]

תחזיתו של הרמב"ם כי המשיח יבנה "מקדש במקומו" מציבה לכאורה רף בלתי אפשרי עבור אלה המאמינים במשיחיותו של רממ"ש, שהרי ברור כי הרבי מעולם לא הקים מחדש את בית המקדש. והנה, גם בנקודה זו הציעה חב"ד פרשנות מקורית, בלשון המעטה, לטקסט. פרשנות זו הופיעה בקונטרס שהוציאה חב"ד בסוף 1991, תחת הכותרת מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל.[62] הרבי מצוטט שם כאומר שכיוון שגלתה השכינה מעם ישראל, הרי שהיא שוכנת בבית "נשיא הדור", שאינו אלא "המקדש מעט העיקרי שנותן הקב"ה לישראל בזמן הגלות תמורת המקדש הגדול שבירושלים".[63] במילים אחרות, ביתו של רממ"ש ברחוב איסטרן פרקווי 770 בברוקלין, ששימש גם כבית המדרש וכבית הכנסת שלו, מחליף באופן זמני את בית המקדש. "גילוי [ה]שכינה" באותו מקום "נעלה יותר מגילוי השכינה שבשאר בתי כנסיות ובתי מדרשות", שכן זהו "מקום מיוחד (אחד יחיד ומיוחד) שהוא תמורת המקדש בירושלים… שבו עיקר השראת וגילוי השכינה".[64] הרבי ממשיך ומסביר שעם בוא הגאולה "תחזור גילוי השכינה לירושלים ולא תישאר שם במקום שגלו ישראל כבר… כיוון שה'מקדש מעט' יעקר ממקום זה ויקבע בארץ ישראל, במקדש הגדול בירושלים".[65] וכאן מגיע רממ"ש אל הרמב"ם:

ואולי יש לומר, שמרומז בלשון הרמב"ם (בהלכות המלך המשיח) 'ובנה מקדש במקומו' – דלכאורה: מהו הצורך להשמיענו כאן שבנין המקדש הוא במקומו? ולאידך, למה אינו מפרש המקום, 'ובנה מקדש בירושלים'? – שבמקומו רומז גם על מקומו של מלך המשיח בזמן הגלות… היינו שבהיותו בגלות (ששם יושב[66] וממתין ומצפה לגאול את בני ישראל ושכינה עמהם מהגלות) בונה מלך המשיח מקדש (מעט) שהוא מעין ודוגמת המקדש שבירושלים.[67]

הטענה ברורה למדי: ביתו של "נשיא הדור" בגולה, המשמש גם משכן לשכינה, הוא בעצם מקדש המעט שאותו בונה המשיח בעודו בגלות. ואם הדברים עדיין אינם ברורים דיים, חוזר הרבי ומודיע כי "'רבינו', נשיא הדור, הוא גם המשיח (גואלן של ישראל) שבדור, כמו משה רבינו", וכי "'בית רבינו שבבבל' בדורנו זה – ביתו (בית הכנסת ובית המדרש) של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו".[68] ולמי שעוד נותר בו ספק קל שבקלים באיזה בית – ובאיזה נשיא – מדובר, מבאר הרבי ואומר ש"'בית (רבינו)' – מספרו שבע מאות ושבעים".[69] ואכן, כך הובנו הדברים גם בקרב חסידי חב"ד. דוד ברגר מביא בספרו מכתב מאת הרב שמואל בוטמן, מבכירי התנועה (שחתם בתואר "יושב ראש המבצע הבינלאומי להבאת המשיח"), שפורסם ב-Jewish Action, כתב העת הרשמי של איגוד הקהילות היהודיות-אורתודוקסיות באמריקה, ובו נכתב ש"דרישת הרמב"ם שהמשיח יבנה מקדש 'במקומו' מכוונת, על כל פנים בשלב הראשון שלה, למקומו של המשיח עצמו. אי לכך, שיפוצים שנעשו ב-770 איסטרן פרקווי מילאו את הדרישה הזאת".[70]

משקיפים מן החוץ עשויים לתמוה נוכח הקריאה ה"יצירתית" משהו של רממ"ש וחסידיו בקטע המפורסם במשנה תורה, אולם מנקודת מבטה של חב"ד ושל העומד בראשה, אין מקום לספק: התנאים שהציב הרמב"ם לזיהויו של המשיח התקיימו במלואם בדמותו ובפועלו של הרבי מליובאוויטש. המשיח כבר כאן – והוא חי בניו יורק. 

ה.

על אף העדויות שהבאנו לעיל, המלמדות עד כמה הייתה חב"ד מוכנה ומזומנה, מבחינה תיאולוגית ומעשית, לגילויו הפומבי של מנהיגה כמושיע המיוחל, יהיה ודאי מי שלא ימהר להשתכנע כי הרבי עצמו אכן האמין בלב שלם במשיחיותו. ככלות הכל, אם ידרוש מאן דהוא עדות מוקלטת או כתובה להצהרה מפורשת כזאת מפי רממ"ש, ספק אם ניתן יהא לספקה לו.[71] אלא שדרישה כזאת אינה מתחשבת בדינמיקה התקשורתית הייחודית שמפתחות קבוצות דוגמת החצר החסידית. אגודות סגורות וכתות למיניהן, ובעיקר אלה המושתתות על מצע דתי בעל ממדים אזוטריים, מפתחות עם הזמן הווי ייחודי וקודים אידיוסינקרטיים של העברת מסרים. במסגרות מעין אלה, חברי הקבוצה מבינים היטב מה פירושם של פרט קטן, מילה נוספת או מילה חסרה, מחווה גופנית מסוימת, קישוט או צבע – בעוד שהמתבונן מבחוץ לא יבחין בשום דבר הראוי לתשומת לב. אותם חברים יהיו רגישים במיוחד לאיתותים שמעביר להם מנהיגם – אפילו אם משמעותם של הסימנים הללו מעולם לא נקבעה רשמית בכתב או בעל פה. אדרבה: אמירה ברורה עלולה רק לגרוע מרוממותו של הסוד הנרמז. חב"ד אינה יוצאת דופן בהקשר זה: הרבי מליובאוויטש מעולם לא צריך היה להכריז על משיחיותו באוזני חסידיו. הללו היו כה דרוכים, כה נכונים להאמין, שדי היה בכך שיניע את זווית פיו פעם אחת בשבריר חיוך למשמע המילה "משיח" כדי להפיח בהם התלהבות עצומה ולשגר אותם למסע של פעלתנות מיסיונרית נמרצת.

אלא שהרבי לא הסתפק בהנעת זווית פיו; הוא עשה הרבה יותר מכך. הוא עודד את אנשיו לקרוא לו "משיח" בנוכחותו, הן לפני שלקה בשבץ והן לאחר מכן. די אם נציין בהקשר זה מקרה בולט אחד: בחג השבועות תשנ"א (1991) הביא הרב דוד נחשון (הנושא עד היום בתואר "מנכ"ל ניידות חב"ד") בקבוק יין אל ההתוועדות (כך מכונה בחב"ד התכנסות של החסידים בנוכחות האדמו"ר) והכריז, לנגד עיניו של הרבי, כי את הבקבוק יפתחו וישתו "בהתוועדות בשבת הבאה עם משיח צדקנו בבית המקדש בירושלים", תוך שהוא טורח להבהיר שכעת כבר ידוע וברור שאותו משיח הוא הרבי, ושעל כולנו לקבל את מלכותו. לאחר מכן פרץ בקריאות "יחי אדוננו", והקהל כולו הצטרף אליו. כל העת חייך הרבי והמריץ את הקריאות בנופפו בידיו.[72]

רממ"ש עצמו פיזר בדבריו רמזים שונים לזהותו המשיחית, שחלקם הוזכרו לעיל. בין היתר, הוא הרבה להשתמש במילה "ממש" – נוהג שאדם מחוץ למעגלים הפנימיים של חב"ד יתקשה לפענח. כך, לדוגמה, הצהיר במעמד סיום כתיבת ספר התורה "לקבלת משיח צדקנו" בי' בשבט תש"ל (17 בינואר 1970):

והנה במעשה הרי כבר סיימנו את ספר התורה, שכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר [הריי"צ] קרא לו ספר תורה של משיח, ואינו רק מחוסר זמן, ובקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקנו… בקרוב ממש, שכל אחד ואחד ישלים את עניינו… שעם ספר תורה זה נצא לקבל פני משיח צדקנו… בקרוב ממש.[73]

בקודים הפנימיים של התנועה נודעה למילה "ממש" משמעויות נוספות על זו הברורה והפשוטה: האותיות ממ"ש הן ראשי תיבות של הצירוף "משיח מנחם שמו" וגם של שם הרבי – מנחם מנדל שניאורסון.[74] לפיכך, כאשר דיבר רממ"ש על בואו של המשיח "בקרוב ממש", הוא רמז לרבבות חסידיו כי מדובר למעשה בו עצמו. עדות כתובה למורכבות הסמנטית הזאת ניתן לקרוא במקבץ ההתוועדויות משנת תשנ"ב, שבו הדגיש הרבי "שהגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תבוא בפועל ממש, תיכף ומיד ממש… כן תהי' לנו בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש, עם כל הפירושים שב'מיד' (כולל גם הראשי תיבות דכללות הדורות משה ישראל [הבעש"ט] דוד [מלכא משיחא])[75] וכל הפירושים שב'ממש', ולכל לראש מיד ממש כפשוטו, ממש ממש ממש".[76] הרבי אומר כאן בבירור כי יש לקרוא ולהבין את המילה "ממש" על פי כל פירושיה האפשריים – והבולט שבהם הרי מכוון אליו.

רמז נוסף לאמונתו של הרבי בייעודו המשיחי מצוי באזכוריו התכופים את חמיו והאדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ. בחלק מן המקרים רממ"ש אכן דיבר על קודמו בתפקיד, אך לעתים, כאשר הזכיר את שמו, התכוון בכלל לעצמו – קוד פנימי שהיה אף הוא ידוע היטב לחסידיו.[77] זוהי נקודה חשובה, מאחר שפעמים רבות טען הרבי שהריי"צ הוא המשיח. בשנת 1990 הוא הצהיר, למשל, ש"על פי הודעת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל ענייני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו… נתבטלו כל המניעות והעיקובים וכו', וכיוון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש!"[78] רממ"ש קובע אפוא שתי עובדות: שחמיו הוא "משיח שבדורנו", ושמשיח זה התגלה לעיני כל. מאחר ששתי הקביעות הללו אינו מתיישבות זו עם זו – הריי"צ הרי נפטר בשנת 1950 – ברי שהרבי מתייחס למעשה לעצמו.

בספרו השביעי מביא יצחק קראוס ציטוט דומה נוסף מפי הרבי. הוא מספר שרממ"ש הגיב בהתלהבות לפסגה הבינלאומית לפירוק נשק גרעיני, שנערכה בקמפ דייוויד ב-1 בפברואר 1992 בהשתתפות נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש (האב) ונשיא ברית-המועצות בוריס ילצין. הרבי ראה בפסגה תוצאה ישירה של "פעולות דהפצת התורה והיהדות, צדק ויושר, בכל העולם, שנעשו ונעשים על ידי נשיא דורנו, משיח שבדור".[79] קראוס מציין שהרבי, כדרכו, "מייחס את פעילותיו לחותנו ריי"צ".[80] אלא שהדרך הפשוטה ביותר לפרש את הדברים היא להבין שרממ"ש זוקף את ההישג לזכותו, תוך שהוא משתמש במטונימיה השגורה בפיו בהקשרים כאלה. באותה שיחה שמצטט קראוס הוסיף הרבי והטעים:

כיוון שנמצאים ב"זמן שיא"… של ביאת משיח צדקנו, "הנה זה (מלך המשיח) בא", רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים, "ושפט בין הגויים והוכיח עמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וגו'" – על ידי זה שהקב"ה נותן בלב המלכים דאומות העולם ("לב מלכים ושרים ביד ה'") להחליט ולהכריז יחדיו על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים". וזהו הטעם שהחלטה והכרזה זו הייתה בזמן זה דווקא – בגלל שייכותו המיוחדת לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בפועל ממש.[81]

אם מבינים מה עומד מאחורי הטרמינולוגיה המיוחדת של הרבי, המסר שבהצהרה ברור מאוד. רממ"ש אף מייחס את ההתרחשויות המשיחיות המתחוללות, לדבריו, בזמנו, לפסק הלכה שעליו חתמו עשרות רבנים בשבועות תשנ"א (19 במאי 1991), ובו נדרש מהאל להביא את הגאולה, אגב קביעה מפורשת שהרבי מליובאוויטש הוא משיחו.[82] אלון דהן מדגיש שרממ"ש עצמו "שלח שלוחים שיקריאו את פסק ההלכה הזה על ציוני אדמו"רי חב"ד ברוסיה, והוא עצמו הקריא את הפסק על ציון הריי"צ, כך שקשה להניח שנשמט מעיניו 'הפרט השולי' הזה ששמו מתנוסס על הדף כמועמד הראוי ביותר לשמש משיח".[83]

אותו פסק הלכה נחתם אחרי אחד הרגעים הקשים בחייו של הרבי מליובאוויטש. כפי שראינו, רממ"ש חי מתוך תודעה אסכטולוגית אינטנסיבית ביותר: הוא הרגיש שהוא עתיד להתגלות כמלך המשיח ולהביא גאולה לעולם, אך המתין לאות שיעניק לו גושפנקה אלוהית לעיני כל. הוא חש שהדבר עשוי להתרחש בכל רגע: הרבי הדגיש חזור והדגש בשיחותיו שייתכן כי דרוש רק עוד מעשה יחיד, רק עוד נגיעה הלכתית אחת ביהודי אחד כדי שהאנושות תחצה סוף סוף את המפתן אל העידן המשיחי.[84] דימוי נאה למצב כזה של דריכות משיחית נותן הפובליציסט הדתי-לאומי נדב שנרב: התחושה, הוא כותב, היא שהמקדחה נתקעה סנטימטר מעל מאגר הנפט, וש"אם רק נצליח לפרוץ אותו נזכה לפריצת כל הטוב והיקר שגנוז בעצמותו של כלל ישראל".[85] ברי אפוא שהאמונה כי הישועה ממשמשת ובאה לא רק משמרת את המתח המשיחי, אלא טוענת ומגבירה אותו בהתמדה. המאמינים מייחלים לכך שפעולתם הבאה היא שתביא את המשיח, אך הפורקן הגאולתי המצופה והמובטח מתמהמה, ולמרבה התסכול לעולם אינו מגיע. נפשותיהם של המצפים, הנתונות במתח תמידי לקראת בוא המשיח, מאיימות לפקוע, אך הם לא יעזו לזנוח את החלום מחשש שרגע אחרי שיעשו כן אכן יתגלה הגואל ברבים והם יאבדו את המקום השמור להם בשורות הראשונות של בית המדרש השמימי.

עבור רממ"ש מדובר היה במאבק בעל אופי אישי ביותר, שגרר עמו מצוקה נפשית לא-מבוטלת: לא פעם במהלך שיחותיו היה הרבי מתפרץ ובוכה כאשר היה מדבר על הגאולה הקרובה. השיא היה בדרשה בלתי מתוכננת שנשא בפני חסידיו בכ"ח בניסן תשנ"א (12 באפריל 1991). אחרי פתיחה רגועה יחסית, שבה דיבר על ניסן כעל חודש הגאולה, החל רממ"ש לפתע החל לזעוק:

ועל פי האמור לעיל על דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן הזה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!… דבר שאינו מובן כלל וכלל!
ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף על פי כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי וכולי, ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הואיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת השם.
הדבר היחיד שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי רצון שסוף כל סוף ימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקדוש ברוך הוא, ובוודאי שיפעלו אצל הקדוש ברוך הוא – כמו שנאמר "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

וכדי למהר ולזרז עוד יותר על ידי הפעולה שלי – אוסיף ואתן לכל אחד ואחד מכם שליחות-מצווה ליתן לצדקה,[86]ו"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".
ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם.[87]

הרושם הראשוני שהותירו דבריו של הרבי בקרב הקהל היה של הודאה בכישלון.[88] נדמה היה שרממ"ש מכיר בכך שלא עלה בידו להביא את הישועה המובטחת, והחליט למסור את המשימה הזאת לחסידיו, אולי לדורות הבאים, בתקווה שיצליחו היכן שהוא כשל. לכאורה, היה זה רגע נדיר של התפכחות מן הציפיות המשיחיות, או לפחות של פקפוק באפשרות התממשותן. ברם, כפי שקורה לא אחת בתנועות משיחיות, התרחקותה של המטרה הנכספת לא המעיטה במאומה מהלהט ומהמוטיבציה; ההפך הוא הנכון. אחרי ההלם הראשוני פתחו חסידי חב"ד בסדרה של פעולות נמרצות שאמורות היו להביא לאלתר את הגאולה, והיומרנית שבהן הייתה הוצאתו של אותו פסק הלכה שדובר בו לעיל.

אלא שפחות משנה לאחר מכן, ב-2 במרס 1992, לקה רממ"ש בשבץ.[89] הוא נותר בחיים, אולם האירוע המוחי נטל ממנו את היכולת להשתמש ברגליו, בידו הימנית, והנורא מכל מבחינתו – בקולו. האסון לא שבר את רוחם של חסידיו, שסברו, רובם ככולם, כי האל מעמיד במבחן את אמונתם וכי הישועה בכל זאת קרובה מתמיד.[90] אלא שהגרוע ביותר ציפה להם בהמשך: אור ליום ג' בתמוז תשנ"ד (12 ביוני 1994) נפטר הרבי. גם הפעם מיהרו בחב"ד לקבוע שאין זה אלא "ניסיון" אחרון לפני הגאולה.[91]

עד היום תופסים חסידי חב"ד את מותו של רממ"ש כ"הסתר פנים". על מצבו המדויק של הרבי נטושות מחלוקות בתוך התנועה: רוב החסידים סבורים כי הרבי מצוי ב"העלם גמור", כלומר כי הוא מתקיים, לעת עתה, בהוויה אחרת ונסתרת ("כלבנה שמתכסה" הוא הביטוי השגור בהקשר זה, וניתן להבין ממנו שגם האדמו"ר, בדומה לירח, יתגלה שוב בשלמותו). דעת מיעוט גורסת שרממ"ש עוד מסתובב בינינו; ויש מי שיהא מוכן להישבע כי הבחין בו בהזדמנות כזו או אחרת.[92] כך או כך, כל מי שמאמין במשיחיותו של הרבי מליובאוויטש יתעקש כי האדמו"ר הנערץ לא הלך לעולמו בג' בתמוז תשנ"ד – שמותו היה, בעצם, רק "מראית עין".[93] הטעם להתעקשות הזאת נעוץ לא רק ברעיון שהמשיח אמור לחיות לנצח[94] – רעיון שהרבי חזר ואושש בשיחותיו – אלא גם ברצונם של החסידים לבדל את עצמם מן האמונה הנוצרית במותו ובתחייתו של המושיע.[95]

ובכל זאת, נוכח הבטחתו של הרבי להביא את הגאולה במהרה, מתקשה התיאולוגיה החב"דית לנמק הסתר פנים ממושך כל כך. מקצת מן מהחסידים מודים בכך בפה מלא: "מעת הכרזה זו [של הרבי מכ"ב בשבט תשנ"ב, שבה הוא מסביר שלמעשה כל ההכנות תמו ויש רק לקבל את פני המשיח[96]] על סיום עבודת הגלות, הופך עיכוב הגאולה בכל רגע שעבר מאז ועד עתה לעובדה מפליאה ביותר שאין אנו יודעים עליה כל סיבה או ביאור והסבר. זהו דבר שאינו מובן כלל!"[97] ואף על פי שמתמהמה, ממשיכים רבים לחכות לו, שיבוא.[98]

ו.

סיפורו האישי של הרבי מליובאוויטש, ואולי סיפורה של חסידות חב"ד בכללה, הוא במובנים רבים דרמה טרגית. כפי שנוכחנו, הראיות מעידות כי רממ"ש סבר באמת ובתמים שהוא נועד למשיחות – שהוא, בלשון המסורת, "בחזקת משיח".[99] האמונה הזאת נגזרה מהשקפת העולם של הרבי כי דורנו הוא דור הגאולה, וכי עליו – האדמו"ר השביעי, הנבחר, של חב"ד, להוביל את ההתרחשות הנסית הזאת. הרבי מליובאוויטש וחסידיו עשו כל שלאל ידם כדי להגשים את הציפיות המשיחיות, ורשמו לזכותם הישגים מרשימים על פי כל קנה מידה. אלא שלמרות המאמצים הכבירים הללו, רממ"ש לא קיבל מן האל את האות המקווה, שאמור היה לגלותו לעולם כולו כמלך המשיח שלו ייחל העם היהודי זה מאות רבות בשנים. הוא לא הרהיב עוז לעשות את הצעד הזה בעצמו. הוא לא עלה לארץ ישראל ולא ציווה על תלמידיו לעשות כן. הוא בכה, זעק, חיכה לסימן, אך לאסונו – הוא לקה בשבץ. על האיש שרצה להיות מלך נגזר להעביר את אחרית חייו כשהוא כלוא בתוך גופו, רואה לנגד עיניו את חלומותיו הגדולים ביותר חומקים ממנו, בעוד שסביבו מוסיפים חסידיו המשולהבים לרקוד ולשיר בקולי קולות "יחי אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח לעולם ועד!"

והם עדיין רוקדים ושרים. בניגוד לזהירות שנקט הרבי על אף תודעתו המשיחית, חסידיו, נטולי המנהיג, כבר פרצו את כל הגדרות. הם אומרים בפה מלא מה שהוא הסתייג מלומר בקול (ולעתים הרבה יותר מכך). חלקם חוו התפכחות כואבת; מרביתם מסרבים להרפות מן החלום.

בעיני המתבונן מן החוץ, זוהי תופעה כמעט בלתי נתפסת. אבל ראוי לזכור שהדחף המשיחי הוא אחד הכוחות החזקים ביותר בתולדות האנושות. העם היהודי, שהעניק לעולם את הדחף הזה, חב לו רבות. דוד בן-גוריון הרחיק לכת וטען כי המשיחיות היא "אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי".[100] עם זאת, כשם שהרעיון המשיחי יכול להעניק לאנשים ולעמים תעצומות נפש ולהניע אותם לפעול לתיקון עולם, כך הוא עלול גם לזרוע הרס וחורבן. כשם שהוא פורה, כך הוא גם מסוכן; כשם שהוא אמוני, כך הוא כופר. היהדות למדה זאת על בשרה לא פעם ולא פעמיים, החל במרד הקטסטרופלי של בר-כוכבא (שרבי עקיבא ראה בו משיח) וכלה בשבר הגדול שחוללה התאסלמותו של שבתאי צבי.

אכן, אף שהאידיאה המשיחית היא המצאה יהודית, נראה שכמעט בכל פעם שהיא מתגלמת בבשר היא מולידה מקרבה דת חדשה. הביטוי של הרעיון המשיחי הוא סוער כל כך, והסחרור התיאולוגי והמעשי שהוא מפיק מהיר ואכזרי כל כך, עד שאלה הנתפסים לו אינם מצליחים לעתים להחזיק עוד ביהדותם ומוצאים את עצמם נסחפים אל מחוץ למוטת כנפיה. לפעמים, כמו במקרה של בר-כוכבא, הערגה המשיחית מובילה לאסון צבאי ולאומי, אך על פי רוב נפגעיה המרכזיים הם עיקרי ההלכה, הנופלים קרבן למניפולציה בוטה המבקשת להתאימם למציאות התיאולוגית החדשה, או – כפי שאירע אצל תלמידיו של משיח יהודי נוסף, ישו מנצרת – נרמסים ללא היכר. כאן, כמו במקרים אחרים, אנו נתקלים בעובדה הפרדוקסלית שהדרך הקצרה ביותר אל מחוץ ליהדות היא אימוץ נלהב יתר על המידה של אחד מעקרונותיה הבסיסיים.

המשיחיות המופגנת, הבוטה, של חב"ד מסמנת אותה כפלג יוצא דופן בנופה של היהדות בימינו, ויש, כאמור, אף כאלה הטוענים כי היא מוציאה את חבריה של החסידות הזאת מתוך הכלל היהודי. פטירתו של הרבי מליובאוויטש, וסירובם של חסידיו לזנוח את הציפיות שתלו בו ולבחור אדמו"ר חדש,[101] העמיקו מאוד את השבר: הרעיון של משיח מת הקם לתחייה הרי אומץ על ידי דת שעמה מתנצחת היהדות מזה אלפיים שנים. האם תלך חב"ד בדרכיה, ותתנתק מן האילן היהודי שממנו צמחה והסתעפה?

בעת הזאת קשה להעריך אם קולות התבונה ויישוב הדעת, הטבועים עמוק במורשת החב"דית (ששמה מורכב מראשי התיבות חכמה, בינה, דעת), יצליחו לגבור על קריאות "יחי אדוננו" הבוקעות מגרונותיהם של החסידים שהיצר המשיחי גבר עליהם. כיוון שאלה האחרונים קולניים ובעיקר פעלתניים הרבה יותר, ייתכן מאוד שדמותה העתידית של חב"ד תעוצב בצלמם ובדמותם. אם ימאנו להקשיב לאחיהם, הקוראים להם להכיר במציאות, עלול עם ישראל לאבד את אחת התנועות המפוארות שקמו לו בעת המודרנית; וכל יהודי – יהא זה חסיד או מתנגד, דתי או חילוני – צריך לקוות ולהתפלל שלא כך יקרה. 

תומר פרסיקו הוא חוקר דתות. 

המחבר מבקש להודות לאלון דהן, שעל מחקריו ועל הערותיו מסתמכים רבים מן הדברים המובאים במאמר זה.

[1] אנשיל פפר, "הנרצחים בהודו יוכרו כנפגעי פעולות איבה", הארץ, 1 בדצמבר 2008.

[2] בעניין זה ובעניין ההספדים שנישאו לנרצחים בהלווייתם, ושהכילו "חומר נפץ תיאולוגי", ראה אבישי בן חיים, "מתו על קידוש השם? לא מספיק", nrg מעריב, 28 בדצמבר 2008, www.nrg.co.il/online/1/ART1/831/694.html.

[3] קשה לקבל מידע מדויק על מספרם של חסידי חב"ד, וקשה לא-פחות לקבוע מי בדיוק נחשב לחסיד חב"ד, אבל בהערכה גסה ניתן לומר שהתנועה מונה כיום בין ארבעים אלף לחמישים אלף חסידים. אם נזכור שכאשר קיבל רממ"ש את ההנהגה לידיו מנתה חב"ד אלפים בודדים, אפשר לקבל מושג מסוים באשר למהפך העצום שהוא חולל בה.

[4] אבישי בן חיים, "הרב שך: האם באמת גדול הדור?", Ynet, 2 בנובמבר 2001, www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1268268,00.html.

[5] מצוטט אצל אלון דהן, "דירה בתחתונים": משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש), חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה (ירושלים: האוניברסיטה העברית, 2006), עמ' 245, הערה 161. הכוונה לטענתו של הרבי כי אדמו"ר חב"ד (דהיינו, הוא עצמו) הוא "עצמוּת ומהות" האל, ראה מנחם מענדל שניאורסאהן, לקוטי שיחות, חלק ב (ברוקלין: קרני הוד תורה, תשנ"ב), עמ' 511. ישנה גם הקלטה משנות השישים, שבה שומעים את הרבי שר את פסוק ג במזמור תהילים סג, "כן בקֹדש חזיתך, לראות עֻזך וכבודך", ואומר "לראות עזי וכבודי". תפיסה זו של אדמו"ר חב"ד קשורה לראייה התיאולוגית החסידית ולמיסטיקה החב"דית בפרט, ואין לשפוט אותה לגנאי באופן שטחי ונמהר, שכן היא רבת רבדים וגוונים, וברור שאין הכוונה לכך שהרבי מזהה עצמו בפשטות עם בורא עולם.

[6] דוד ברגר, "הרבי המלך המשיח": שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל (ירושלים: אורים, 2005), עמ' 84–95. ראוי להזכיר בהקשר זה אתרי אינטרנט שונים היוצאים נגד המשיחיות של חב"ד, ובהם www.FailedMessiah.com בעריכת שמריה רוזנברג (שסבל רבות בעקבות כתיבתו ולמעשה נודה מחב"ד), וכן http://moshiachtalk.tripod.com, שבו ניתן לקרוא ספר שלם שכתב הרב האורתודוקסי גיל סטודנט, המביא הוכחות לכך שהרבי אינו המשיח. ראה Gil Student, Can The Rebbe Be Moshiach? Proof from Gemara, Midrash, and Rambam that the Rebbe zt”l cannot be Moshiach (2002).

[7] ראה מנחם מענדל שניאורסאהן, התוועדויות, תש"ן, חלק ד (ברוקלין: ועד הנחות בלה"ק, תשנ"ג), עמ' 325–331. הרבי מתייחס שם לנוהגם של חסידי חב"ד לא לישון בסוכה, וקובע שהמערער על מנהג זה הוא "מחרחר ריב ומחדיר מחלוקת ושנאת חינם בין בני ישראל". הרבי מוסיף כי "יהודי כזה אינו 'בן תורה'", וכי הוא למעשה "לוחם את מלחמתו של הס"מ [סמאל, השטן] נגד הלכה [כך]", ו"מעכב את הגאולה על ידי משיח צדקנו", ההדגשות במקור. אותו יהודי שאליו מכוון הרבי בדבריו הוא כמובן הרב שך. את הדברים ניתן לקרוא באופן מקוון באתר שבו סרוקים כל ספרי רממ"ש, www.otzar770.com. היחס של אנשי חב"ד אל הרב שך הוא ארסי במיוחד, וחלק מן ההווי הפנימי בתנועה הוא סיפור מעשה – בדוי, ככל הנראה – שעל פיו בראשית שנות השישים ניסה הרב שך להתקבל לעמוד בראש ישיבת "תומכי תמימים" – הישיבה המרכזית בכפר חב"ד – אך נכשל ונדחה. ילדי ארגון 'צבאות השם' של חב"ד אף נהגו לתת קולם בשיר על הרב שך, המושר על פי מנגינת "ואמרתם כה לחי ר' שמעון בר יוחאי". הבית האחרון בשיר נשמע כך: "תומכי תמימים הקדושה/ שך רצה להיות ראשה/ והועף בחרפה/ בגלל חוסר ידיעה / [הפזמון:] ואמרתם מות לגוי/ לייזר שך יימח שמוי".

[8] לאחרונה ראו אור כמה ספרים העוסקים בדמותו של הרבי. לפני כשלוש שנים התפרסם ספרו של ירמיהו ברנובר, נביא מקרבך: הביוגרפיה של הרבי מלובביץ' (כפר חב"ד: מ.מ.ש, 2006), ולפני כשנתיים יצא לאור ספרו של יצחק קראוס, השביעי: משיחיות בדור השביעי של חב"ד (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2007). בעוד שהחיבור הראשון, למרות כותרת המשנה שלו, אינו יותר מהגיוגרפיה בוטה, הרי שהשני מתהדר ביומרה מדעית-אקדמית ונוטל על עצמו לבאר את הגותו המשיחית של הרבי. ברם, שני הספרים נמנעים מלעסוק בשאלת נכונותו של הרבי לראות בעצמו משיח, ולעודד אחרים לחשוב כך – סוגיה שההתעלמות ממנה היא תמוהה, ומאירה באור בעייתי את מידת אמינותם ורצינותם. ממילא כך גם משתרש עמוק יותר הרושם שההתפרצות המשיחית לא הייתה בעידודו, שלא לומר בניצוחו המוחלט, של הרבי.

[9] במובנו המקורי, ביטוי קבלי-חסידי זה מתייחס לשני סוגים של התעוררות גאולתית – האחד מצד המאמינים, והאחר מצד הקב"ה.

[10] ראה מנחם פרידמן, "משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד-לובביץ", בתוך דוד אריאל-יואל, מיה ליבוביץ', יהורם מזור ומוטי ענברי (עורכים), מלחמת גוג ומגוג: משיחיות ואפוקליפסה ביהדות – בעבר ובימינו (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2001), עמ' 174–229. לקריאת המאמר ראה גם www.biu.ac.il/SOC/so/Habad-Mashi'ach.pdf.

[11] מתוך מכתבו של הריי"צ, האדמו"ר השישי של חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, לרבי אברהם מרדכי אלתר מגור. מצוטט אצל פרידמן, "משיח ומשיחיות", עמ' 189.

[12] סיפור חילוצו של אדמו"ר חב"ד מאירופה יכול לפרנס ספר מתח, והוא מתועד בספרו של בריאן מארק ריג, להציל את הרבי, תרגם עמית יריב (תל אביב: מטר, 2007). כדי להוציא את הריי"צ מוורשה הכבושה בשנת 1940 הפעילו חסידיו לחץ על נשיא ארצות-הברית דאז פרנקלין דלאנורוזוולט, שבתורו לחץ על בכירים אמריקנים שהיו מקושרים לקצינים נאצים בפולין. היה זה האדמירל וילהלם קנריס, ראש המודיעין הגרמני, שתיאם את הפעולה, ושלח את ארנסט בלוך, קצין מצטיין בוורמכט (ויהודי למחצה), שחיפש את הרב המסתתר ולבסוף מילט אותו אל חוף מבטחים.

[13] ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 23.

[14] מתוך הקריאה והקדושה, גיליון 9, ערב ראש חודש סיוון התש"א (יוני 1941), מצוטט אצל פרידמן, "משיח ומשיחיות", עמ' 211.

[15] ראה בעניין זה סדרת מאמרים מאת אבירמה גולן, "משיח בשר ודם", שפורסמו בהארץ ב-20, ב-21 וב-22 באפריל 1998, ובהם היא מראיינת את מנחם פרידמן, שמצא פרטים אלה אחרי חיפוש מדוקדק. לקריאת המאמרים ראה www.biu.ac.il/SOC/so/Golan-Habad.pdf.

[16] פרידמן, "משיח ומשיחיות", עמ' 219. אלון דהן אינו מקבל את הרעיון הזה, אבל במאמרו "מאבקי ירושה בחסידות חב"ד", כיוונים חדשים 17 (ינואר 2008), עמ' 213–214, הוא מגלה שאחרי מותו של הריי"צ, ועוד לפני ראשית כהונתו של רממ"ש כאדמו"ר, נטל על עצמו האחרון ללמוד שתי מסכתות, אחת בשבילו ואחת בשביל הריי"צ, "שעומד להתמזג בקרבו". התמזגות זו, להבנתו של רממ"ש, הייתה כנראה הכרחית כדי שמניין האדמו"רים מאז הבעש"ט יגיע עמו בדיוק לעשרה – מספר בעל משמעות משיחיות מובהקת. מכך ניתן ללמוד לא רק על האינטימיות הגדולה בינו ובין קודמו בתפקיד, אלא גם על העובדה שהתודעה המשיחית פעמה בו עוד לפני שהתייצב בעמדת ההנהגה של חב"ד, ואפשר שזו החדירה בו את ההרגשה שהוא – ולא הרב שמריהו גור-ארי – יהיה האדמו"ר הבא של החסידות.

[17] ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 12.

[18] ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 83.

[19] "דבריו משנת תשי"א שימשו מוטיב מרכזי למשנתו הכוללת, החל מראשית נשיאותו ועד לשיחתו האחרונה בשנת תשנ"ב", כותב יצחק קראוס, השביעי, עמ' 35. את הדרשה כולה ניתן לקרוא אצל מנחם מענדל שניאורסאהן, ספר המאמרים באתי לגני (ברוקלין: קרני הוד תורה, תשנ"ב), עמ' 29.

[20] הכותרת לקוחה משיר השירים ה:א: "באתי לגני, אחֹתִי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אִכלו רעים שתו ושכרו דודים".

[21] שיר השירים רבה, ה, א.

[22] שניאורסאהן, באתי לגני, עמ' 35.

[23] ויקרא רבה, כט, יא.

[24] שניאורסאהן, באתי לגני, עמ' 37.

[25] קראוס מדגיש כי "תפיסת הגאולה כתהליך דטרמיניסטי מהווה יסוד במשנתו של רממ"ש… על פי תפיסה זו האנושות פועלת דור אחר דור בהתאם לתכנית זו, ושיאה – הגאולה הקוסמית, שתבוא לידי ביטוי בהכרה המוחלטת של הנבראים באחדות האבסולוטית של הבורא". קראוס, השביעי, עמ' 29.

[26] על פי הקבלה הלוריאנית, האל היה חייב "לצמצם" עצמו כדי לברוא את העולם בחלל שנוצר. התורה עצמה היא מניפסטציה של האור האלוהי כפי שהוא נאצל אל התחום שהתפנה מעצמותה של האלוהות. התעקשותו של רממ"ש להביא את האור הראשוני של האלוהות אל תוך העולם, כלומר את "עצמוּת" האל עצמו, משמעה היפוך מגמת הצמצום; אלא שבניגוד לתורות מיסטיות אחרות, התוצאה המקווה אינה איונו של העולם ושיבה אל האלוהות, אלא הורדת האלוהי ארצה ואיחודו השלם עם המציאות הארצית – שכן הוא מתאווה ל"דירה בתחתונים". כאן נחשף לפנינו הפן המוניסטי הבולט של התיאולוגיה החב"דית, הרואה בכל דבר ודבר את האל עצמו ומפרשת את ההפרדה בין האלוהות לעולם כאשליה שתתפוגג עם בוא הגאולה השלמה. את התיאולוגיה הזאת, שבה הבורא והנבראים מתאחדים כשיא של "אחדות ההפכים" (Coincidentia Oppositorum), הגו הרב שניאור זלמן מלאדי ותלמידו המבריק הרב אהרן הלוי הורוויץ מסטארושלה. על כך ראה רחל אליאור,תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד (ירושלים: מוסד ביאליק, 1992). רממ"ש פיתח עד מאוד את הדוקטרינה הזאת, ובעיקר העמיק את ההיבטים המשיחיים שלה. ראה על כך דהן, דירה בתחתונים, עמ' 12–27.

[27] בתפיסה החב"דית, "דור" הוא תקופת הנהגתו של אדמו"ר חב"ד.

[28] שניאורסאהן, באתי לגני, עמ' 39.

[29] האדמו"ר המהר"ש – רבי שמואל שניאורסון, השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

[30] שניאורסאהן, התוועדויות, תשי"א, חלק א (תשנ"ד), עמ' 106.

[31] לעתים הבעש"ט מייצג את ספירת כתר; לעתים, כאמור, את "עתיק דכתר"; לעתים את ספירת חסד וכך הלאה. ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 201–206. דהן מציין שעל פי כל שיטות הספירה רממ"ש אינו אמור להיות מזוהה עם ספירת מלכות, אלא עם יסוד, שכן הוא הדור התשיעי מאז הבעש"ט ולא הדור העשירי. לבעיה זו מצא רממ"ש פתרון תיאולוגי מעניין: הוא ראה עצמו למעשה כמי שהתאחד עם חמיו, הריי"צ. הרבי מליובאוויטש תפקד, לכאורה, כשני אנשים – או אדמו"רים – במקביל, ודהן מעלה בהקשר זה הסבר מעניין, שלפיו היה הדבר הכרחי כדי שרממ"ש יוכל לגלם את ספירת מלכות במניין המנהיגים החל בבעש"ט. ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 211–214, 256–262. שכן, אם הריי"צ כיהן שתי תקופות אדמו"רות עוקבות (השנייה אחרי מותו, עקב התאחדותו עם רממ"ש), הרי שיש להחשיבו הן כספירת הוד והן כספירת יסוד – ובאופן זה יידמה יורשו לספירת מלכות. על כך כותב דהן ש"רממ"ש פועל פעולה חסרת תקדים ונועזת, והמינוי הכפול של הריי"צ, ובנוסף, הקיום הבו זמני של שני דורות, תשיעי ועשירי, אינם מובנים כלל ועיקר. לא פעם שאלתי את עצמי את השאלה המתבקשת, מדוע נוהג כך רממ"ש, ואני מוכרח להודות שלא הצלחתי להשיב אלא תשובה אחת על שאלה זו: דור המלכות העשירי הוא דור הגאולה, אדם שמקדים את זמן הדור העשירי ומכריז כי הדור העשירי מתקיים כעת, בד בבד, עם קיום הדור התשיעי, ושני אדמור"ים מכהנים במקביל – הריי"צ דרך רממ"ש ורממ"ש עצמו – הוא אדם שמבקש לדחוק את הקץ ולזרז את הגאולה. יתר על כן, מינויו של הריי"צ לנשיא הדור התשיעי הופך את רממ"ש לנשיא הדור העשירי ועל פי התבנית השושלתית המשיחית הנ"ל למשיח עצמו, גואל אחרון הזהה לגואל ראשון – משה – הזהה לספירת מלכות כבר בדברי הריי"צ". ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 214, ההדגשה שלי.

[32] בספרות הקבלית מקובל לראות בספירת מלכות את בת דמותה של הנקבה הסבילה, הקולטת את השפע היורד מן הספירות הזכריות שמעליה.

[33] שניאורסאהן, התוועדויות, תש"ן, חלק א (תש"ן), עמ' 17, ההדגשה במקור.

[34] חסידות חב"ד ביכרה תמיד את השכל על פני הרגש. בתניא, למשל, מדגיש רבי שניאור זלמן מלאדי כי "המוח שליט ומושל ברוח שבלבו", לקוטי אמרים – תניא, פרק י"ב (ברוקלין: קרני הוד תורה, תשמ"ד), עמ' 34. ועם זאת, מאז ימיו של הרש"ב, ובתגובה לרוח הלמדנות של הישיבות הליטאיות מחד גיסא ולהשכלה ולחילון מאידך גיסא, החלו בחב"ד להדגיש יותר ויותר את לימוד "פנימיות התורה" (דהיינו הפרשנות הקבלית של המקורות), שלו יוחסה חשיבות רבה עוד יותר מלימוד ההלכה כפשוטה. ההיגיון הפנימי של התיאוריה הקבלית הלך והפך כמעט לפרדיגמה הבלעדית שדרכה נתפסת המציאות בעיני חב"ד. בהתחשב בכך, היה זה בלתי נמנע לאמץ את המסקנות המשיחיות הנגזרות מן ההיגיון הזה – כפי שאמנם עשה הרבי.

[35] ראה Max Weber, The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism (New York: Scriber’s Sons, 1958), pp. 102–128.

[36] דוגמה בולטת היא תנועת גוש אמונים. בעבודת הדוקטור שלו על התנועה כתב גדעון ארן ש"מן ההיסטוריה הארוכה של התנועות החברתיות, דתיות או פוליטיות, רובן ככולן בעלות גוון משיחי מובהק, נלמד כי בניגוד לצפוי, תפיסת עולם המצטיינת בדטרמיניזם אופטימי מעין הנ"ל, מתקשרת דווקא לאקטיביזם רדיקלי. לכאורה, אפשר היה להניח שהידיעה המוחלטת של העתיד לקרות והביטחון הגמור שהדברים יתרחשו בדרך שהיא גם הכרחית וגם רצויה, כל זה צריך היה להוביל לנטייה פאסיבית, להמתנה רגועה באפס מעשה. והנה, מסתבר שכמעט תמיד, אמונה שכזו מעוררת לעשייה נחרצת המבקשת ליטול חלק פעיל במהלך האירועים הגדולים, לכוונם ולזרזם, תוך כדי הפרה גסה של המגבלות הקיימות וכפייה אכזרית של חוקים חדשים על הפרט והכלל". גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה (ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1987), עמ' 453.

[37] ברגר, הרבי המלך המשיח, עמ' 30.

[38] אין באפשרותי לשרטט כאן תמונה מקיפה ושלמה של ההיגיון התיאולוגי המנחה את הפעילות המיסיונרית הענפה של חב"ד. כאשר נדרש להסביר את הצורך בפעלתנות דתית חוצת ימים ויבשות, ציטט רממ"ש מכתב מפורסם של הבעש"ט לגיסו, הרב גרשון מקוטוב, שבו תיאר מפגש שלו עם המשיח. כאשר שאל הבעש"ט את המשיח "אימתי אתי מר?" (מתי מגיע אדוני?), השיב לו האחרון שהדבר יקרה כאשר "יפוצו מעינותיך החוצה". חסידי חב"ד, הרואים עצמם כעילית של תנועת החסידות כולה (קל וחומר כעילית של היהדות בכללה), רואים בדברים האלה תמריץ להפיץ את משנתם שלהם, ותחת הסיסמה "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה" (בראשית כח: יד) שטבע רממ"ש, הם משתדלים לכסות תבל ומלואה בזרעי תורתם, ולהעניק לכל אדם טעם ממנה. אף שזהו אקטיביזם בעל גוון משיחי מובהק, המכוון במפורש לזירוז הגאולה, אעדיף להתמקד כאן בפעילות הספציפית שיזם רממ"ש כדי לגלות לעולם את זהותו המשיחית.

[39] הברית החדשה, מתי, 21: 4–5. הציטוט הוא שיבוש הכתוב בזכריה ט:ט: "גלי מאֹד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות". ישו מנסה עוד פעמים מספר לממש במעשיו נבואות משיחיות מן המקרא: כך למשל, כאשר הוא נתפס, הוא אומר לפטרוס לא להתנגד למעצר שכן "התאמר בלבך כי לא יכֹלְתי לשאֹל עתה מאת אבי ויצוֶּה לי יותר משנים-עשר לגיונות של מלאכים׃ ואיככה אפוא ימלאו הכתובים כי כן היֹה תהיה" (הברית החדשה, מתי 26: 53–54). ישו מפגין אפוא פאסיביות מכוונת במטרה להיעצר בקלות, וייתכן שהוא מבקש להגשים כך את הכתוב בדבר המשיח שיסבול למען עמו: "אכן חלינו הוא נשא ומכאֹבינו סבלם ואנחנו חשבנֻהו נגוע מכה אלהים ומעֻנה; והוא מחלל מפשענו מדכא מעונֹתינו מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו" (ישעיה נג:ד–ה). אגב, חלק מחסידי חב"ד משתמשים באותו פרק ובאותם פסוקים כאשר הם מנסים להסביר את השבץ הטרגי שפקד את הרבי בפברואר 1992. ראה, למשל, את הקונטרס יחי המלך המשיח (בני ברק: מכון תורתו של משיח, תשס"ו), עמ' 61. לקריאת הקונטרס ראה גם www.shluchimcenter.org/kvatzim/yechi.pdf.

[40] בבלי סנהדרין צח ע"א: "אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול ג' שמעתי אמר ליה אימת אתי משיח אמר ליה זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דרומי ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי א"ל לאימת אתי מר א"ל היום אתא לגבי אליהו א"ל מאי אמר לך א"ל שלום עליך בר ליואי א"ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי א"ל שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא א"ל הכי אמר לך היום אם בקולו תשמעו". בתרגום הרב עדין שטיינזלץ: "אמר ר' יהושע בן לוי [… לאליהו הנביא]: מתי בא המשיח? אמר לו: לך שאל אותו בעצמך. [שאל אותו:] והיכן הוא יושב? [ענה לו:] בפתח העיר רומי. [שאלו:] ומה סימנו? [ענה:] יושב הוא בין עניים סובלי חלאים, וכולם מתירים תחבושות וקושרים בפעם אחת, והוא מתיר אחת וקושר אחת, [שכן] אמר, שמא יצטרכו אותי, שאל אתעכב. הלך אליו, אמר לו: שלום עליך רבי ומורי! אמר לו [המשיח:] שלום עליך בן לוי! אמר לו:מתי יבוא אדוני? אמר לו: היום. בא [ר' יהושע בן לוי] אל אליהו. אמר לו: מה אמר לך? אמר לי שלום עליך בן לוי. אמר לו [אליהו]: הבטיח לך ולאביך [שאתם מגיעים] לעולם הבא. אמר לו: שיקר לי, שאמר לי היום אני בא ולא בא. אמר לו: כך אמר לך: 'היום אם בקולו תשמעו' (תהלים צה:ז)", ההדגשות שלי. ראוי לציין שחסידי חב"ד סברו אף הם שהרבי אינו יוצא משכונת קראון הייטס בברוקלין – וּודאי שאינו עולה לארץ ישראל – משום שהוא אמור לשהות "בפתחה של רומי". ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 336.

[41] באחת השיחות של הרבי מובהר בהערות (שעברו את אישורו) שהרמב"ם הוא הפוסק האחרון בעניין זה, ושאין עליו חולקים, ועל כן זוהי "הוכחה שמסכימים לדבריו" – מנחם מענדל שניאורסאהן, לקוטי שיחות, חלק ה (תשמ"ט), עמ' 149, הערה 51. ראיה נוספת לחשיבות העצומה שמייחסים בחב"ד לדברי הרמב"ם בסוגיה זו ניתן למצוא גם בפסק הלכה מפורסם שעליו חתמו בשבועות תשנ"א (19 במאי 1991) רבנים רבים מחב"ד, שבו נקבע כי רממ"ש הוא המשיח. הנימוקים ההלכתיים לקביעה זו התבססו על דברי הרמב"ם. לקריאת פסק ההלכה ראה http://www.psakdin.net. אביעזר רביצקי מסתמך על דבקותה של חב"ד בהלכות הרמב"ם כדי לשלול כל דמיון בין המשיחיות של החסידות הזאת ובין זו השבתאית: "לגבי דידה [של המשיחיות החב"דית] חוקי התורה הם-הם חוקי הגאולה, והתהליך המשיחי כפוף כולו לאמות המידה ולהנחיות ההלכתיות שחוקק הרמב"ם בספר משנה תורה". ראה אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (תל אביב: עם עובד, 2001), עמ' 272. על הפרשנות החב"דית להלכות מלכים של הרמב"ם מנקודת מבטו של חסיד בתנועה, ראה שלום דובער הלוי וולפא, יחי המלך: עיוניות בהלכות מלכים לרמב"ם בעניין מלכות דוד וביאת המשיח (קריית גת: תשנ"ב).

[42] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, יא, ד. המשפט בסוגריים המרובעים מופיע במקום זה שבנוסח המצונזר. בנוסח השלם הוא מופיע מעט אחרי כן. אין להתפלא על כך שחב"ד מקבלים חזון משיחי שבו "עולם כמנהגו נוהג", שכן לפי תפיסת הרבי מליובאוויטש הרמב"ם מתכוון במילים אלה לתקופה שעד ביאת המשיח. אחרי הגאולה, אמורים חוקי הטבע להשתנות – והרמב"ם אינו מתייחס לכך בטקסט המדובר.

[43] ראה, למשל, מנחם מענדל שניאורסאהן, לקוטי שיחות, חלק י"ח (תש"ן), עמ' 276–284. הרבי בוחן שם בפירוט את הלכות הרמב"ם.

[44] כך, לדוגמה, פסק ההלכה שדובר בו בהערה 41 לעיל.

[45] ראה יחי המלך המשיח, עמ' 13–14 וכן עמ' 42–58. הקונטרס מפרט את הקריטריונים של הרמב"ם על פי סדרם ומסביר כיצד הם מולאו בידי הרבי מליובאוויטש.

[46] שושלת אדמו"רי חב"ד מתייחסת למשפחת המהר"ל מפרא"ג, שיש הרואים בו נצר לבית דוד. ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 221, הערה 76.

[47] עניין זה קשור אף הוא לתפיסת רממ"ש כהתגלמות ספירת מלכות, המנהיגה את העולם הזה. ברגר מציין בהקשר זה שברור ש"כשהרמב"ם כתב 'מלך' [הוא] התכוון ללא ספק למושל בזירה המדינית בעל כוח כפייה פשוטו כמשמעו, הנלחם מלחמות במלוא מובן המילה, לא לבן אדם שיכול להיחשב כמלך רק על יסוד דברי חז"ל ש'מאן מלכי רבנן', שהשפיע על כמה אלפי יהודים לשמור את התורה, ושלחם את מלחמותיו באמצעות מכוניות הקרויות 'טנקי מצווה' וחיילים המשתייכים לתנועות נוער ששמה 'צבאות השם'". ברגר, הרבי המלך המשיח, עמ' 19.

[48] דהן מסביר ש"הבדל יסודי יש בין אדמו"רי חב"ד, נשיאי ישראל הבלעדיים בראייתם העצמית ובתפיסת חסידיהם, לבין שאר הצדיקים – מנקודת המבט החב"דית: הצדיקים בהם מדובר, בייחוד צדיקי גליציה ופולין, אינם נשמה כללית של כלל עם ישראל כי אם של צאן מרעיתם בלבד… הם עצמם יונקים את השפע העליון דרך נשיאי ישראל, אדמו"רי חב"ד בלבד… חב"ד רואה עצמה כיהדות עצמה, ולא כזרם או סקטור". דהן, דירה בתחתונים, עמ' 238–239.

[49] ואמנם, כאשר נשיא המדינה דאז, זלמן שזר, ביקש לפגוש את הרבי מליובאוויטש היה עליו להגיע לביתו, מאחר שהאדמו"ר לא הסכים לבקרו במלון שבו שהה בניו יורק. הרבי סירב גם לכנותו נשיא – שהרי יש רק נשיא אחד בישראל: הוא עצמו. ואמנם, בעמוד המוקדש לשזר ב"חב"דפדיה" – אנציקלופדיה חב"דית מקוונת – הוא אינו מכונה נשיא אלא "פרזידנט בארץ ישראל". ראה www.chabad.info/chabadpedia/index.php?title=%D7%A9%D7%96%22%D7%A8.

[50] יעקב אריאל, מרצה במחלקה ללימודי דתות באוניברסיטת צפון קרוליינה, מצביע על כך שתנועת חזרה בתשובה למעשה לא הייתה קיימת לפני שחב"ד קיבלה על עצמה לפעול בעניין. בשנות החמישים נשלחו שני השליחים הראשונים שפנו אל יהודים אשר פרקו עול מצוות. שליחים אלה היו הרב זלמן שכטר שלומי ושלמה קרליבך. רק בעקבות פעילותם – שעוררה יחס אמביוולנטי מצד משלחיהם – שוגרו לציבור החילוני שליחים רבים נוספים מטעם חב"ד, שהיו גם נאמנים יותר לקו האידיאולוגי של החסידות. בהשראת מפעל זה והצלחתו הניכרת נפתחה בארץ ב-1967 ישיבת הגלויות בראשות הרב מרדכי גולדשטיין, ואחריה הופיעו גם ישיבות אור שמח ואש התורה ששאבו אליהן את החוזרים בתשובה של שנות השבעים. ניתן לומר אפוא שחב"ד ניצבת ליד עריסת תנועת ההחזרה בתשובה בעת הזאת (על פי דברים שאמר יעקב אריאל בהרצאה שנשא ב-21 במאי 2008 בכנס באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שכותרתה “Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival: Historical, Sociological and Cultural Perspectives”. לתקציר ההרצאה ראה http://hsf.bgu.ac.il/cjt/files/SpritualityConference-Abstracts.htm#Yaakov_Ariel.

[51] גינוי פומבי חריף הגיע למשל מצדו של אדמו"ר חסידות סאטמר, רבי יואל טייטלבוים. בספרו על הגאולה ועל התמורה (ברוקלין: הוצאת ירושלים, תשמ"ב). לאחר מלחמת ששת הימים תקף טייטלבוים את "הדתיים הנגררים" אחרי הציונים, ש"צעקו ראו כי ה' עשה לנו ניסים גדולים ועצומים" (עמ' פח). הרב טייטלבוים ממשיך וקובע ש"כמה שומרי תורה ומצוות אשר הכירו עד עכשיו טומאת הציונות אשר כל מעשי' ותחבולותי' והצלחותי' היא מעשה השטן להסית ולהדיח עם רב מישראל, ופתאום נהפך לבם בקרבם ומדברים כאחד הציונים המובהקים ומתפעלים כל כך הצלחת הרשעים" (עמ' קפו). האדמו"ר מסאטמר אמנם לא הזכיר את חב"ד או את הרבי בשמם, אך מתיאורו ניכר כי הוא מתכוון אליהם: חב"ד הרי התנגדה בתחילה לציונות, אולם מאוחר יותר שינתה את דעתה וראתה במדינת ישראל התפתחות חיובית בדרך אל הגאולה. הרב טייטלבוים גם התייחס ישירות למצוות התפילין (עמ' קב) והביע תמיהה על ש"נאחזו [בה] דווקא" – ביקורת מרומזת על "מבצעי המצוות" של חב"ד. רממ"ש אכן הבין כי הוא מותקף, ומיד אחרי צאת ספרו של טייטלבוים ענה להאשמותיו – מבלי לציין את שמו – ופירט מדוע הצדק עמו. ראה לקוטי שיחות, חלק ו (תש"ן), עמ' 271. פירוט מורחב של הפולמוס ניתן למצוא אצל קראוס, השביעי, עמ' 167–174).

[52] יש להבחין בין עידוד החזרה בתשובה ובין "מבצעי המצוות". מטרתם של דוכני הנחת תפילין שמפעילה חב"ד, למשל, היא בראש ובראשונה לעורר יהודי לקיים מצווה אחת, ולאו דווקא להביא לחזרתו בתשובה מלאה (רצוי ככל שהדבר יהיה). לפי התיאולוגיה החב"דית "המעשה הוא העיקר", ולמען הגאולה אין להסתפק בהתבוננות קונטמפלטיבית בזיו השכינה, אלא יש לקיים מצוות ממש, ולגרום לאחרים לקיימן גם כן. כל זאת, על מנת לבנות לקב"ה "דירה בתחתונים", כלומר להביא את האלוהות לשכון בעולם, ולא להסתפק בהתעלות אליה. הכנתה של אותה דירה היא תפקידו של עם ישראל, ושום יהודי, אומר הרבי, לא יוכל לחמוק מן השליחות הזאת: "ופשיטא שבעשיית הדירה לו ית' בתחתונים – צריכים להשתתף כולנו, וכל בני ישראל, כל אחד צריך לעשות בעצמו, למלא את שליחותו". שניאורסאהן, התוועדויות, תשי"א, חלק א (תשנ"ד), עמ' 213. מנקודת מבט זו, אין צורך ואף אסור להמתין עד שכל ישראל יחזרו בתשובה, שהרי הגאולה ממילא קרובה מאוד. ואולם, בדיוק משום שהגאולה קרובה כל כך חובה לשכנע עוד יהודי ועוד יהודי לקיים מצווה פה ומצווה שם, משום שייתכן שפעולה בודדה מעין זו היא שתבקיע את המחיצה האחרונה המפרידה בינינו ובין הגאולה. בדברים האלה ניכרת השפעתה של התפיסה הלוריאנית, הרואה בקיום מצוות העלאה של ה"ניצוצות" הכלואות בעולם הקליפות; ורק כאשר ישוחררו כל הניצוצות הללו ויושבו למקורן האלוהי, יגיע זמן הגאולה.

[53] כך, לדוגמה, תיאר רממ"ש את ארבעת המינים: "ה'אתרוג' הוא כעין 'כדור' או 'פגז'; ה'לולב' הוא כמו 'רובה', וה'הדס' הוא כמו 'סכין' וכו'". שניאורסאהן, התוועדויות, תשמ"ד, חלק א (תש"ן), עמ' 268–269. מצוטט אצל קראוס, השביעי, עמ' 215.

[54] יוסף הרטמן, החינוך במשנת חב"ד (כפר חב"ד: אוהלי יוסף יצחק ליובאוויטש, תשמ"ד), עמ' 323. מצוטט אצל קראוס, השביעי, עמ' 206.

[55] ברגר מציין ש"רב מכובד אמר לי כי לדעתו מינוח צבאי זה, שמקורו בדברי הרבי עצמו, מבוסס על השאיפה לקיים את דברי הרמב"ם, ואני חושש שאכן הצדק אתו". ברגר, הרבי המלך המשיח, עמ' 19.

[56] שנת תשמ"ג, שבפרשנות של חב"ד נקראת גם כראשי תיבות של "תהא שנת גילוי משיח".

[57] ראה בבלי סנהדרין נו ע"א.

[58] שניאורסאהן, התוועדויות, תשמ"ז, חלק ב (תש"ן), עמ' 614.

[59] עם זאת, חשוב לציין שאין מדובר, על פי השקפת חב"ד, בשותפות אמיתית בין היהודים לגויים באחריות להבאת המשיח. בחשבון הסופי, היהודים הם שמביאים את הגאולה, הן בשמירת המצוות והן בפעולותיהם לעורר את התודעה המשיחית בקרב העם הנבחר.

[60] רממ"ש ציין ש"הכרזה זו מהווה סימן ברור מלמעלה בנוגע לגודל ההכרח בפעולה זו [לימוד הגויים את שבע מצוות בני נח] בזמן זה. ובפשטות – שנמצאים אנו, כאמור, ב'אחרית הימים'" (התוועדויות, תשמ"ז, חלק ג (תש"ן), עמ' 68, ההדגשה במקור).

[61] ביטוי זה מופיע תכופות בדבריו של הרבי. כך, למשל, הוא אומר ש"בדורות שלפני זה גרו (רוב) בני ישראל במדינות שבהן היו מניעות ועיכובים… לעבודת ה' בכלל. מה שאין כן בדורות האחרונים – גרים רוב בני ישראל במדינות בהן מושלת מלכות של חסד, החל ממדינה זו [ארצות-הברית] (שבה נמצאים רוב מנין ובנין דבני ישראל), שמסייעת לבני ישראל להגיע לגאולה פנימית בעבודתם, עד – שיעשו את העבודה שתביא את הגאולה כפשוטה, ואז גם המלכות (של חסד) תסייע לבני ישראל לחזור לארץ ישראל". ראה התוועדויות, תשנ"א, חלק ג (תשנ"ג), עמ' 188.

[62] מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל (ברוקלין: קרני הוד תורה, תשס"ה). לקריאת הקונטרס כולו, בהוצאה משנת 2005, ראה www.shluchimcenter.org/kvatzim/malchus/2/034.pdf.

[63] מקדש מעט, עמ' 399, ההדגשה במקור.

[64] מקדש מעט, עמ' 400.

[65] מקדש מעט, עמ' 401.

[66] מקדש מעט, עמ' 402, הערה 36. בנקודה זו, בטקסט המקורי, שעבר את אישורו של הרבי, מוזכר אותו מדרש בסנהדרין שלפיו המשיח יושב בשערי העיר רומי – שחב"ד זיהו אותה עם העיר ניו יורק – כלומר במקום מושבו של רממ"ש.

[67] מקדש מעט, עמ' 402, ההדגשות במקור.

[68] מקדש מעט, עמ' 404–405, ההדגשה במקור.

[69] מקדש מעט, עמ' 406, ההדגשה במקור. אגב, 770 הוא ערכו הגימטרי של האותיות "בית משיח", כפי שאמנם הזכיר הרבי בשיחה אחרת.

[70] ברגר, הרבי המלך המשיח, עמ' 45.

[71] האמירה המפורשת ביותר של הרבי בהקשר זה מופיעה בציטוט שהובא לעיל, ראה הערה 33.

[72] את דבר המעשה שמעתי מפי עד שנכח במקום. אותו עד סיפר לי גם על מקרים אחרים שבהם עודד הרבי בידיו קריאות המכריזות על משיחיותו, ואמר כי לא היה כל ספק בלבבות חסידיו שהוא משוכנע כמותם בייעודו זה. לסרטון שבו נראה הרבי כשהוא מעודד קריאת "יחי אדוננו וכו'", ראה www.israel613.com/VIDEOS/first-yechi.rm; לאירוע מובהק עוד יותר, שצולם לאחר שהרבי לקה בשבץ, ראה www.israel613.com/VIDEOS/yechi-1kislev5753.rm.

[73] שניאורסאהן, ספר המאמרים – מלוקט, כרך א (ברוקלין: קרני הוד תורה, תשנ"ג), עמ' צז. מצוטט בהרחבה אצל קראוס, השביעי, עמ' 69–70. כאמור, קראוס בחר משום מה שלא להתייחס כלל לשאלת תודעתו המשיחית של הרבי, אבל משום שלא עמד על כך נשתרבבו לספרו, במודע או שלא במודע, אי-דיוקים מהותיים. אחד מהם הוא ההתעלמות הגמורה ממשמעות התיבה "ממש" בפיו של מנחם מנדל שניאורסון.

[74] כבר בסוף פברואר 1992, שבוע בלבד לפני שלקה רממ"ש בשבץ שבעטיו אבד לו כושר הדיבור, כתב מיכה אודנהיימר בהארץ על כך שהרבי "רומז רמזים עבים" ש"פלוני ושמו מנחם, וראשי התיבות של שמו הם ממ"ש, שהוא הרבי הנוכחי ונשיא הדור של לובביץ', הוא אולי המשיח שהכל ממתינים לבואו", וכן ש"בשר ודם בגוף משיח שמו מנחם משיח צדקנו נמצא עמנו בבית כנסת ובבית מדרש זה". ראה מיכה אודנהיימר, "ימות משיח של חב"ד", הארץ, 28 בפברואר 1992, עמ' ב2). ראה על כך גם דהן, דירה בתחתונים, עמ' 38, 382–383.

[75] המילה "מיד" כאן היא ראשי תיבות של "משה, ישראל, דוד" (היינו משה רבנו, ישראל בן אליעזר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, ובן דוד, המלך המשיח). נוסף על כך, אלה ראשי תיבות של "מנחם-מנדל, יוסף-יצחק, דובער" – כלומר שמות אדמו"רי חב"ד האחרונים בסדר הפוך.

[76] שניאורסאהן, התוועדויות, תשנ"ב, חלק ב (תשנ"ד), עמ' 282.

[77] לדברי דהן, "כאשר מכתיר רממ"ש את 'נשיא הדור' כמשיח, הוא אמנם מתייחס לריי"צ בכל מקום, אבל ברור כי הדברים חלים גם עליו, לפחות בעיני חסידיו", דהן, דירה בתחתונים, עמ' 47, הערה 24, וראה עוד על כך בעמ' 178. קראוס אינו נותן דעתו על כך, והתוצאה היא אי-הבנות מסוימות במחקרו. הוא מזכה, למשל, את רממ"ש במחמאות על צניעותו: "אף שהרממ"ש אינו נוטה להזכיר את פועלו-הוא בשיחותיו, הוא מתאר את התקופה השלישית [של נשיאות הריי"צ] באופן שמהווה בעצם סיכום לפעילות שלו עצמו. זאת, למרות שהוא מייחס את התקופה באופן פרדוקסלי לריי"צ". קראוס, השביעי, עמ' 54. כפי שמראה דהן, אין כאן כל פרדוקס או גילוי של צניעות מופלגת מצד הרבי, אלא להטוט תיאולוגי המשרת סדר יום משיחי.

[78] שניאורסאהן, התוועדויות, תשנ"ב, חלק א (תשנ"ג), עמ' 277, ההדגשות במקור.

[79] שניאורסאהן, התוועדויות, תשנ"ב, חלק ב (תשנ"ד), עמ' 270.

[80] קראוס, השביעי, עמ' 249.

[81] שניאורסאהן, התוועדויות, תשנ"ב, חלק ב (תשנ"ד), עמ' 268.

[82] ראה הערה 41 לעיל. את האקט הזה יש להבין לאור השקפתו של רממ"ש כי המציאות נקבעת על ידי ההלכה ולא להפך. לפיכך, המטרה של הוצאת פסק ההלכה היא להכריח את האל לגלות את המשיח על ידי הכרעה שרממ"ש זכאי לכך. ראה דהן, דירה בתחתונים, עמ' 55.

[83] דהן, דירה בתחתונים, עמ' 382. בשיחה עם הרבנים הראשיים דאז אמר הרבי ש"במדרשי חז"ל מצינו שמשיח צדקנו (אליהו הנביא) יתגלה תחילה בגליל, ובגליל גופא בטבריה ש'טובה ראייתה'; אבל איש לא יקפיד גם אם אליהו הנביא יבוא בחוץ לארץ, אפילו בברוקלין, ולמחרתו יבוא משיח לטבריה", מצוטט אצל דהן, דירה בתחתונים, עמ' 384, ההדגשה במקור. בעמ' 382 דהן מביא גם עדויות לכך שרממ"ש ניסה "למחוק", בתואנות שונות, את הסיפא משמו התלמודי של המשיח, "מנחם בן חזקיה", כך שיישאר רק "מנחם", שמו.

[84] ראה למשל שניאורסאהן, התוועדויות, תשמ"ג, חלק ד (תש"ן), עמ' 2001: "מהו הערך של כל הטענות וההסברות… כאשר מדובר אודות הצורך לעסוק בעבודה הממהרת ומקרבת את ביאת משיח צדקנו רגע אחד קודם!"; או מנחם מענדל שניאורסאהן, אגרות הקודש, י"ח (ברוקלין: קרני הוד תורה, תש"ן), עמ' תצח: "אל תהי בז ליום קטנות שאפילו פעולה אחת דהנחת תפילין על ידי בחור או אמירת שמע ישראל על ידי בחורה מי יוכל ערכה לשער… וכל פרט ופרט הוא תנאי לקירוב הגאולה הכללית"; או שניאורסאהן, התוועדויות, תשמ"ח, חלק א (תש"ן), עמ' 595: "וייתכן, שפעולה קטנה זו על ידי ילד קטן זה היא ה'מכה בפטיש' שתביא את הגאולה!"; או שניאורסאהן, התוועדויות, תשמ"ז, חלק ב (תש"ן), עמ' 624–625: "מובן שהפעולה בזה יכולה להיות על ידי מעשה אחד בלבד, אלא ש'אין גו' אתנו יודע עד מה' מהו ה'מעשה האחד' שיביא את הגאולה בפועל, לכן מוטלת השליחות על כל אחד ואחד".

[85] נדב שנרב, "תגובה לרדיקלים", נקודה 309 (מרס 2008), עמ' 26.

[86] הכוונה לדולרים שהיה הרבי מחלק, ומכאן ברור שגם מנהג זה נועד מעיקרו לזירוז ביאת המשיח.

[87] שניאורסאהן, התוועדויות, תשנ"א, חלק ג (תשנ"ג), עמ' 118–119, ההדגשות במקור.

[88] כך נמסר לי מעדויות של נוכחים באירוע.

[89] יש הטוענים שהרבי לקה בשבץ נוסף יומיים לאחר מכן, אך בחב"ד מכחישים זאת. ראו יורי ינובר ונדב איש-שלום, רוקדים ובוכים: האמת על תנועת חב"ד (ניו יורק: משי, 1994), עמ' 31–32.

[90] מן הציטוטים הבאים ניתן ללמוד על גודל השבר שפקד את חב"ד באותה עת. אחת החסידות סיפרה ליורי ינובר: "המחלה של אבא הייתה דבר טבעי. אבא חי, אבא נתן שמונים שנה לעולם… הוא נפטר נורמלי. אבל מאז שהרבי נהיה חולה – אני לא יכולה לחיות. זה משהו לגמרי אחר, זה הרבה יותר גבוה מאבא. ואני לא רוצה, חס ושלום, להפחית משבחו של אבא… [אבל] הרבי הרי אצלי עשרים וארבע שעות. כעת אני לא יכולה לזוז… אני קמה בבוקר, אוכלת ארוחת בוקר, נכנסת לאוטו ונוסעת לעבודה ואני יודעת שהרבי הולך למקווה, הולך ל-770, והוא מקשר אצלי את כל הדברים שהוא צריך לקשר. אני מדברת לאלוקים, אני מקבלת 'ביזי-סיגנל'. ביפ ביפ, 'ביזי'. הוא צריך להביא לי את הקו… 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. אני לא יכולה ליצור בעצמי את הקשר הזה… אני צריכה אותו. כשהילד שלי חולה… אני צריכה את הרבי כל הזמן עם הבן הזה. אני צריכה לדעת שהוא שם והוא עושה את זה ואנחנו נצא מהבעיה איך שהיא לא תהיה… אבא היה אבא. וכבודו כבודו. אבל פה זה משהו פי אלף יותר גדול. זה הכל עבורי", ינובר ואיש-שלום, רוקדים ובוכים, עמ' 51–52. ינובר שאל את החסידים: "ואם הדור לא יזכה, ולא יהיה משיח בדורנו, חס וחלילה? 'זה לא יכול להיות', התעקשה ידידה. ובכל זאת, האם אתן לא מגדלות פה דור של ילדים שמצפים, מצפים – ובסוף תהיה נפילה איומה… 'מה שאתה אומר זה תארו לעצמכם שאין אלוקים בעולם', נזפה ידידה. 'אתה שואל אותנו אותו דבר. אפילו יותר – לא, זו אותה שאלה. בחיים לא יכולים לענות לך על דבר כזה'. 'ה'אם' לא קיים לגבינו', אמרה דורית. 'אז הכל שקר, הכל שקר', התפרצה ידידה. 'אז אין שום דבר'", ינובר ואיש-שלום, רוקדים ובוכים, עמ' 146.

[91] על פי אחד הדיווחים העיתונאיים, בכפר חב"ד רקדו ושתו וודקה: "זה ניסיון!… גם את בני ישראל ניסו במעמד הר סיני כאשר השטן הראה להם את גופת משה… בתקשורת אומרים שהרבי מת, שעטפו אותו בתכריכים, אבל הוא יקום וכל אלה שלא האמינו בו יתחבאו בנקיקים!… נותרו לנו דקות אחרונות עוד לפני שהמשיח יהיה כאן לעשות את ההחלטות האחרונות במצב הגלוי הזה, צריך להכין את עצמנו!", עזרא חן, "בכפר חב"ד חגגו על וודקה", דבר, 13 ביוני 1994, עמ' 3.

[92] בדעה זו מחזיק למשל ציק זמרוני, עורך אתר "הגאולה" (www.hageula.com), שאחראי גם לפרסום סרטונים שבהם ניתן לכאורה לראות את הרבי מופיע בחטף גם בימים אלה. לסרטון המפורסם שבהם ראה www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1556581. אני מודה לאסף לפיד על המידע הזה.

[93] בדומה למדרש שעל פיו משה בושש לרדת מהר סיני, והשטן ניצל את ההזדמנות כדי לפתות את בני ישראל לחשוב כי מנהיגם מת במטרה להכשילם: "כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המניין הוא והוא אמר להם שלימים ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיוון עלה נמצא יום ארבעים בשבעה-עשר בתמוז. בשישה-עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביא לומר ודאי מת משה", פירוש רש"י לשמות, לב:א.

[94] ואף אמור להיות הראשון בין בני האדם שחי לנצח – ראו על כך דהן, דירה בתחתונים, עמ' 274–275.

[95] בהקשר הזה חשוב להזכיר שהחסידות מייחסת חשיבות עצומה דווקא לפעילות הרוחנית בעולם הזה, שתכליתה חילוץ הניצוצות האלוהיים הכלואים בחומר, או ב"קליפות". אפשר שזו אחת הסיבות לכך שמשיח מת, המתקיים בעולם הבא או בעולם שמעבר, הוא רעיון זר כל כך למסורת זו.

[96] "כבר 'צחצחו את הכפתורים' וכו', וצריך רק להיות מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו", ראה התוועדויות, תשנ"ב, חלק ב (תשנ"ד), עמ' 256.

[97] כך על פי אנשי מכון 'תורתו של משיח', מחברי יחי המלך המשיח, עמ' 31.

[98] אפשר שרמז להכרתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש מצוי גם בעובדה – המדהימה למדי – שהוא לא העמיד צאצאים. משיחותיו אנחנו יודעים כי היה מודע היטב לטכנולוגיות הרפואיות החדשניות ביותר לטיפול בעקרות, וכי הורה לחסידיו להשתמש בהן. וגם אם הוא עצמו היה עקר חשוך מרפא, כיצד זה לא מינה יורש לקראת סוף חייו? במאמר מאלף מנסה אלון דהן לענות על שאלה זו. לדבריו, ייתכן מאוד שהרבי נטל על עצמו פרישות מרצון, מתוך מחשבה שהוא אכן המשיח, ושבעידן המשיחי, שיתחיל כמובן בחייו, לא תהיה למוות ממשלה, וחיי כל הברואים יימשכו לנצח. ואמנם, הרבי רמז שחיי הנצח נמצאים בהישג יד, ויתחילו בו עצמו: "והעיקר – שיהיה 'לחיים ולברכה', לחיים טובים וארוכים, ככל פרטי הלשונות שאומרים בכמה וכמה קהילות קודש בישראל בנוסח דברכת החודש, עד לחיים נצחיים דלעתיד לבוא, נשמות בגופים, ללא הפסק בינתיים [כלומר ללא צורך למות לפני התחייה וחיי הנצח], בביאת משיח צדקנו, משבט יהודה, ומשה ואהרן עמהם, והאבות עמהם, ונשיא דורנו בראשנו. ואני המתחיל – לחיים, לחיים וברכה", ראה שניאורסאהן, התוועדויות, תשמ"ט, חלק ד (תשנ"ב), עמ' 148. מכך ממילא ברור מדוע לא סבר הרב שהוא זקוק ליורש: הרי הוא יהיה אדמו"ר חב"ד (ומשיח צדקנו) לנצח נצחים! לאחר שהביא ציטוט זה קובע דהן: "לאור הדברים הללו ניתן להבין מדוע באלגוריה המיסטית שלו מתייחס רממ"ש אל עצמו כאל 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם', וכאל הרבי האחרון החותם את השושלת – ללא יורשים שארי בשר או ממונים: רממ"ש באמת האמין באפשרות שכבר בדורנו זה, ובוודאי כוללים הדברים אותו עצמו בהיותו נשיא דורנו זה לפי השקפתו והשקפת חסידיו, נזכה כולנו לחיי הנצח, והוא עצמו ימשיך לכהן כנשיא הדור לעולם". אלון דהן, "גואל אחרון ללא יורשים: האם ר' מנחם מנדל שניאורסון בחר שלא להותיר אחריו יורשים שארי בשר או ממונים מסיבות משיחיות?", קבלה 17 (2008), עמ' 303.

[99] על פי המסורת היהודית, בכל דור יש מישהו המתאים להיות משיח (בראשית רבה, נו:ז: "אין דור שאין בו כמשה"). אותו אדם, בהינתן ש זוהי עת רצון והדור כולו זכאי לכך, הופך אכן למשיח. אותו צדיק, בדרך כלל "גדול הדור", הוא "בחזקת משיח", אשר רק ממתין להתגלות.

[100] בן-גוריון אמר את הדברים בשיחה עם סופרים ועם אנשי רוח ב-11 באוקטובר 1949, מצוטט אצל דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתיאולוגיה פוליטית (קריית שדה בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2003), עמ' 115.

[101] אדם אחד ניסה להעמיד עצמו כיורש, ונדחה על ידי חב"ד (ואף הוצג כבלתי יציב בנפשו): זהו הרב שמואל שאול דויטש, המאגד סביבו קבוצת חסידים מצומצמת יחסית. אחת הסיבות לדחייה היא תיאולוגית: מאחר שעל פי השקפת העולם של חב"ד, הגאולה אמורה לבוא בדור השביעי, אדמו"ר שמיני לחסידות יכריז בעצם הווייתו על ביטולו מניה וביה של אחד העקרונות הבסיסיים במשנתה של החסידות.