היה זה חודש אלול, ור' זלמן הוזמן להשתתף בכנס בין דתי בקלגרי, קנדה. בבוקרו של יום רצה להתפלל, אולם הרגיש כי אין חדר המלון מקום מתאים. בית כנסת כמובן לא היה, והוא נמשך באופן טבעי אל גג הבניין. עומד על הגג הרחב, הערבה הקנדית נישאת עד האופק לפניו ורכס הרי הרוקי העצומים מאחוריו, בעודו מתפלל שחרית, שמע ר' זלמן את דלת הגג נפתחת. אל המשטח עלה חבר אחר בכנס, שאמאן אינדיאני בשם רופוס גודסטרייקר, גם הוא בחיפוש אחר אתר ראוי לתפילה. נשאו השנים את תפילותיהם השונות: האחד מלופף בעור פרה, האחר מבעיר מדורה קטנה; האחד מכוסה טלית תכלת-לבן, השני מתעטף בשמיכת תפילה צבעונית; האחד תוקע בשופר מקרן איל, השני שורק במשרוקית מעצם נשר; האחד פונה למלך מלכי המלכים, השני נושא קולו אל הרוח הגדול.

תפילה במניין זו לא היתה, אבל אין כמוה כדי לאפיין את רוחו של ר' זלמן שחטר-שלומי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. ממייסדי תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית ומענקי הרוח שהעמידה יהדות ארצות הברית, שחטר-שלומי היה תמיד יצירתי וחריף, מקורי ורב-קולי. חייו נפרשו על פני ההיסטוריה המודרנית של יהדות אמריקה ככותונת פסים רחבה, צבעונית, משתנה ומוסיפה גוונים ככל שהוא וקהילותיו הבשילו ובגרו.

ר' זלמן נולד בפולין ב-1924, ושנה מאוחר יותר עברה משפחתו לוינה, שם בילה את ילדותו. אביו היה חסיד בעלז, אולם הוא שלח את בנו ללמוד בגימנסיה ציונית. ב-1938 ברחה משפחתו מאימת הנאצים לבלגיה, שם החל ללמוד בבית מדרש של חסידי חב"ד. כשהגיעה משפחתו לניו-יורק, ב-1941, הפך לחסיד חב"ד, ולמד במוסדות החסידות כעשר שנים, שבסופם הוסמך לרבנות.

ב-1948 שלח אותו אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"צ, יחד עם ר' שלמה קרליבך, לקמפוסי האוניברסיטאות בארה"ב, כדי לקרב בהם סטודנטים יהודיים אל מורשתם. היה זה הניסיון הראשון ל"קירוב" והחזרה בתשובה של חילונים, ותחילתו של מה שיגדל להיות מפעל השלוחים של החסידות. "זה היה בי"ט כסלו", סיפר לימים שחטר-שלומי,

והנה אנחנו בלובאוויטש [בברוקלין], ומתקיימת התוועדות בחדר קטן… ואז שלמה ואני נקראנו פנימה. עשינו לחיים, הוא אמר לחיים. אז הרבי אמר לנו כדאי איר צולט אנהיבען פורן צו קולג'ס [=כדאי שאתם תתחילו לבקר במכללות], ובצד היה בקבוק שנאפס שהוא אמר לנו לקחת איתנו. הוא לא אמר לנו מה לעשות… אז אספתי מבתי הכנסת שלושה-עשר זוגות תפילין, שהברקתי קצת, ואז בחנוכה, שלמה הגיע [לעיר] פרובידנס, ואספתי אותו, ושנינו יצאנו למסע הראשון שלנו לאוניברסיטת ברנדיס… הצבנו שולחן ועליו את החוברות, את הטייפ-רקורדר, ועוד כל מני דברים, ואנשים הגיעו. ראשית הם הקשיבו למוסיקה ואז התחילו לשאול שאלות. ושלמה התחיל לספר סיפורים. ובעוד שלמה מספר סיפורים, מישהו אומר: זה נשמע כמו מיסטיקה הודית. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה? וכולי. ואז הייתי אומר: שלנו עוד יותר טוב!

במוקד העשייה הציבורית של שחטר-שלומי עמדה מראשיתה הפניה אל הדורות הצעירים של יהודי ארצות הברית והעיסוק בחיפוש הרוחני שערכו. אולם אם בתחילת דרכו מטרתו (יחד עם שלמה קרליבך) היתה להעמיד אלטרנטיבה יהודית קורצת לא פחות מזו שהציעה הרוחניות המזרחית, בהמשך גיבש עמדה שונה. במחצית שנות השישים, ותוך השלמת הדוקטורט שלו במחשבת ישראל, נפרד שחטר-שלומי מהאורתודוקסיה היהודית. גם לפני כן גרס שבמצבה דאז היא חסרה יכולת אמיתית לתת מענה לכמיהה הרוחנית של הצעירים. המוסדות היהודיים שראה מולו היו לדידו מאובנים, ובתי הכנסת, כפי שאמר ידידו קרליבך, היו ריקים גם כשהיו מלאים.

אולם את הניתוק הסופי מהאורתודוקסיה הביאה הכרה שהלכה והתגבשה בלבו של שחטר-שלומי, והיא, בפשטות, שיש תורה בגויים. אל מול שפע הדרכים הרוחניות שפגש ולמד בשנות השישים בארצות הברית לא היה יכול שחטר-שלומי להמשיך ולהחזיק בעמדה כאילו כל אלו אינם אלא תוצרי הסטרא אחרא או גלגולי ה"מתנות" שנתן אברהם לעבדיו. מתוך דבקות ביושר אינטלקטואלי מבחינתו, ולא פחות מזה אותנטיות רוחנית, הגיע שחטר-שלומי למסקנה שדתות העולם אינן אלא צורות שונות לעבודת האל האחד. הוא נשאר יהודי אולם פרץ מתוך המסורת דרך חדשה.

דיאלוג והפרייה הדדית

במרכז הגותו עומד הרעיון שעם העידן המודרני נדרשת היהדות ל"שינוי פרדיגמה" (כשם אחד מספריו). כניצול שואה (אחיו נרצח על ידי הנאצים) ומתוך אופטימיות עצומה שגיבש לקראת עתידה הרוחני של האנושות, גרס שחטר-שלומי שראיית העולם השבטית, המתכנסת ומתבצרת בשלה, המקדמת תחושת עליונות, המתנכרת לתרבויות ודתות אחרות והנאחזת בדוגמטיות במסגרת המסורתית חייבת להשתנות. הוא האמין בכל לבו שכדי שהיהדות עצמה תשרוד, וכדי שהיא תהווה תרומה אמיתית לכל באי עולם, עליה לגבש תפיסה אינקלוסיבית ואוניברסאלית, המכבדת מסורות דתיות אחרות ורואה ערך אמיתי – ערך דתי – בדיאלוג מעמיק והפרייה הדדית.

הוא היווה איש מפתח בפיתוח תנועת ה-Jewish Renewal, ההתעוררות הרוחנית היהודית שפורחת בארצות הברית מאז שנות השישים: בסוף אותו עשור הקים את "בני אור", ארגון יהודי שמטרתו לקדם רוחניות בצורות יצירתיות ופורצות דרך, וכן שתיים מה"חבורות" הראשונות, שהיו קהילות יהודיות שהתכנסו ללימוד משותף, א-היררכי ופתוח לכל. הוא היה מחלוצי הנאו-חסידות, שם דגש על תרגול מדיטטיבי, על תפילה בדבקות, התנסה ולימד שימוש בסמים משני תודעה, פיתח כשרות שבמרכזה הדאגה לסביבה ולזכויות בעלי חיים, וביקש ללמד קיום מצוות מתוך מודעות ואינטנסיביות דתית. שחטר-שלומי הסמיך את הרב הראשון שלו ב-1974, והוסמך כשייח סוּפי, אחרי שלמד את התורה במשך שנים, ב-1975. תחת ידיו יצאו יותר ממאה וחמישים מוסמכי רבנות ומעל שישים "משפיעים" ש"מלמדים התבודדות והתבוננות".

מדע ה-davvenology

במבט מלמעלה אפשר לראות את שחטר-שלומי כאב-טיפוס מייצג לתופעה רחבה הרבה יותר. המענה שהוא נתן לצעירים יהודים רבים הגיע על רקע אכזבתם ממה שהציעו הזרמים היהודיים המרכזיים בארצות הרבית במחצית השנייה של המאה העשרים. "תרבות הנגד" שהתעוררה בשנות השישים מחתה כלפי מה שנתפס על ידה כצביעות מצד הממסד, כחוסר נכונותו לעמוד מאחורי יומרותיו לשוויון זכויות, פרוגרסיביות והוגנות (באשר לנשים, שחורים, עניים וכו'). היציאה כנגד הממסד לא הסתפקה בזה הפוליטי, אלא תקפה גם את הממסד הדתי, וזה נאשם בכך שהוא עוסק בתחזוק הקיים ובנאמנות למסגרת וממאן לקיים את הבטחותיו לקרבת אלוהים.

שחטר-שלומי, יחד עם שלמה קרליבך, נתנו מענה לרבבות שחיפשו יהדות שונה, יהדות שעוסקת פחות בדקדוקי הלכה ויותר במפגש מיד ראשונה עם האלוהות. אף אחד מהם לא ויתר על החיבור העמוק עם התרבות היהודית – שחטר-שלומי החזיק שבנפשם של יהודים פועל זכרון תרבותי שחובה להתייחס אליו במהלך המסע הרוחני – אולם הם ידעו להכניס את המסורת היהודית למסגרת תיאורטית שתפרש אותה בהתאם לקריאות לאותנטיות שעלו מדור המחפשים הרוחניים.

ר' זלמן הציע יהדות אוניברסלית, הלומדת ממסורות רוחניות אחרות ומעמידה את תרומתה הייחודית לעולם. ניסוח אחד למשימתו הרוחנית ניתן למצוא בספרו המרכזי, Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהינו (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) פועל על פי אמפיריציזם גנרי." אבחנות אלה מהוות לוז לדרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מה-Jewish Renewal. זו דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על שיטתיות אמפירית יותר מאשר על מסורת. זו דרך שבלבה חוויה ולא אמונה, וששואבת ממורשת ישראל אולם מנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית.

זו גם דרך שרואה בכל הדתות ביטויים שונים לאותה כמיהה אנושית בסיסית, אותה כמיהה לקרבת אלוהים. על כן היא אינה נצחנית, ואין לה כל יומרה לאקסקלוסיביות על האמת. עמדה זו מאפשרת לה להיות פתוחה לדיאלוג ולאמץ כל תרגולת רוחנית שנמצאת במסורת אחרת. הפרדיגמה החדשה שמציע שחטר-שלומי צומחת מתוך היהדות אל ההוויה האנושית-כללית. היא אינה תאיסטית, אלא פנתאיסטית, ואינה מתמקדת במעשים, אלא בתודעה.

אלול אחר

שחטר-שלומי השאיר אחריו אלפי תלמידים ותנועה רוחנית גדלה והולכת, הכוללת קהילות רבות, בית ספר לרבנים ותוכניות להכשרת מנהגים חברתיים. בדומה להשפעתו של קרליבך הנמשכת הרבה מעבר למעגלים שהיו קרובים אליו, גם הרעיונות של שחטר-שלומי (כמו הכשרות האקולוגית או הדגש על תרגולות מדיטטיביות) פרצו מזמן את גבולות תנועת ההתחדשות הרוחנית ביהדות ארה"ב, ואומצו על ידי הזרמים הממוסדים יותר, כולל זה האורתודוקסי.

שנים רבות אחרי אותו אלול שבו התפלל שחטר-שלומי עם השאמאן האינדיאני הוא הגיע לביקור אחרון אצל רבו שלעבר, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרב מליובאוויטש. היה זה גם כן בחודש אלול, ושחטר-שלומי עמד בתור הארוך כדי לקבל מהרבי דולר. כאשר הגיע אליו הביט בו הרבי וזכר אותו מיד. הוא ידע ששחטר-שלומי כהן, ותוך שהוא נותן לו שני שטרות במקום אחד, ביקש ממנו שבברכות הכהנים בחגים הקרובים יחשוב גם עליו. יהי זכרו ברוך.

:

—

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

יותר ממאתיים וחמישים שנה אחרי לידתה תחת שמי פודוליה הרחבים, תנועת החסידות עדיין מהווה את המקור העשיר ביותר לכל ניסיון יהודי לתחייה רוחנית. בניגוד לקבלה הלוריאנית, שתמונת המציאות שלה התבססה על תפיסה היררכית של "עולמות" הקשורים ביניהם ועל ניסיון להשפיע על העליונים דרך פעולה בתחתונים, החסידות התמקדה בפרט ובחייו הנפשיים. אין זה פלא, אם כן, שעבור אינדיבידואלים מודרניים, הרחוקים ממטאפיזיקה ותיאוסופיה, היא מתאימה הרבה יותר כמקור לדליית משאבים רוחניים.

בהתאם לכך מאז תחילת המאה העשרים אנחנו יכולים למצוא יסודות משמעותיים מתוך תנועת החסידות המשמשים, תוך עיצובם מחדש, ביצירותיהם של מרבית ההוגים היהודיים, בין אם אלו שומרי מצוות ובין אם לא. זוהי, אם תרצו, נאו-חסידות, שנגדיר כתופעה תרבותית שמתאפיינת בכוונה המודעת לינוק השראה, כלים והון תרבותי מטקסטים ומנהגים חסידיים מוקדמים על מנת להביא להתעוררות רוחנית בהווה.

ניצנים ראשונים

נאו-חסידות הופיעה לראשונה בתחילת המאה העשרים. בהיענותו למה שתפש כצמא רוחני ואידיאולוגי של האליטה היהודית באירופה, כתב מרטין בובר את ספרו 'אגדת הבעל שם' (1908). תוך הצגת הסיפורים המעובדים של הצדיקים החסידיים, ביקש בובר להביא להתעוררות רוחנית ביהדות האירופאית, כשהוא מכריז במפורש כי "התורות החסידיות הן בשורה של לידה מחדש. לא תיתכן התחדשות יהודית שלא מכילה בתוכה את יסודות החסידות."

בובר עיצב את האבטיפוס הנאו-חסידי: הוא מתח ביקורת חריפה על החסידות של זמנו (הוא כינה אותה "רקובה"), ומנגד תיאר בצורה אידיאלית – אולי אידיאלית מדי – את ראשית תנועת החסידות, במאה ה-18, כתקופה של רוחניות אותנטית ויצירתיות שופעת. יותר מכך: עבור בובר החסידות במהותה היתה תנועה פורצת גדרות וגבולות, תנועה שאפשר לשאוב ממנה השראה לדתיות יהודית שאינה כוללת שמירה על ההלכה. כאן האופי המודרני של החסידות מאפשר לתפוס אותה כדרך רוחנית יותר מאשר מסגרת דתית קולקטיבית.

לאחר בובר, ובניגוד לגרסה האנטינומית שלו למסורת היהודית, הציגו מנחם עקשטיין, קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) והלל צייטלין את תשובתם שלהם למה שהם תפסו כדלדולה של הרוח ביהדות. שלושתם, דרך ערוצים שונים של התפתחות, ביקשו להחיות את החסידות האורתודוקסית, שומרת המצוות, ולהציל אותה ממה שלדעתם היה צל חיוור של תהילת עברה. מנהיגים רוחניים אלה הסכימו עם בובר שהיהדות זקוקה לריענון רוחני, הסכימו גם שהמרענן הרשמי הוא החסידות, אולם חלקו עליו בכל הנוגע למעמד ההלכה: עבורם החסידות לא אמורה לאפשר לנו יהדות ללא הלכה, אלא אדרבה – להחיות את שמירת המצוות.

האדמו"ר מפיאסצנה, למשל, דיבר על כך שיש לחזור אל "החסידות האמיתית", שבשונה מהחסידות שמצא סביבו בפולין של שנות העשרים היתה "לבביית ונפשיית", ולא יבשושית וקרה. הוא יזם הקמתן של חבורות רוחניות שיתרגלו יחד פרקטיקות של דמיון מודרך ומדיטציה אינטרוספקטיבית אותם פיתח. במקביל אליו קידם מנחם עקשטיין בספרו 'תנאי הנפש להשגת החסידות' תפיסה על פיה "תכלית החסידות" היא "הכרה בטוחה ופנימית", דהיינו מסע רוחני שבמסגרתו החסיד מגיע מתוך עצמו לראייה של האלוהות הממלאת את העולם. באשר להלל צייטלין, הוא דיבר על "מהפכה רוחנית", ואימץ, אחרי שנים בהן לא שמר מצוות, את החסידות כתרופה משיחית לחברה שנקרעה לגזרים על ידי מלחמה.

דוגמאות גלעיניות אלה לתופעה מחזיקות בתוכן את שני הזרמים המקבילים של הנאו-חסידות לאורך ההיסטוריה של התפתחותה. מחד נראה יהודים שאינם שומרי מצוות הנחושים להביא להתחדשות רוחנית אשר במסגרתה הפרט יתקן את נפשו, ובמקרים אחדים אף הקהילה כולה תעבור תהליך של הרמוניזציה. נאו-חסידות אנטינומית זו תפרש את המקורות החסידיים בצורה שתיתן לגיטימציה לרוחניות בעלת אופי אישי ופסיכולוגי, אשר לא רק שלא תטריד עצמה בסמכות ההטרונומיה של ההלכה או בזו של הרבנים, אלא אף תתנגד להן באופן מפורש, בראייתה אותם כ"יבשים", "ארכאים" או "רודניים".

מאידך גיסא נפגוש רבנים ומנהיגים רוחניים אורתודוקסים, אשר בהכירם בכך שצורות הפולחן המסורתיות אינן מפתות חלקים גדולים מהאוכלוסייה היהודית המודרנית, יבקשו להעשיר את חיי הדת על ידי גיוס תנופה ותחכום ממקורות החסידות בתחילתה. אלה לעיתים קרובות גם יעצבו את התורות הרוחניות שיציעו בעזרת ידע שהם רכשו ממקורות לא-יהודיים, מדעיים או רוחניים, או אף יעטרו את מה שהם מציעים בלא יותר מאשר כותרת של פרקטיקה מיסטית מסורתית (למשל, "התבודדות"), בעוד שאת התוכן שלה הם יחליפו במתודה פופולרית מתוך ההיצע הרחב של רוחניות הניו-אייג'.

פריחה ושגשוג

לפני שנמשיך אל התפתחותם במחצית השנייה של המאה העשרים, הייתי רוצה לעמוד על המהות המשותפת של הנאו-חסידות, מהות שנמשכת דרך שני זרמים אלה, מתחילת התופעה ועד ימינו. בפשטות, לכל צורות הנאו-חסידות יש לוז מהותי משותף: כולן מנויות על תפיסה מודרנית מאוד של הדת, כזו שניתן לאתר את שורשיה בעבודותיו של וויליאם ג'יימס (או רחוק יותר בעבר, של פרידריך שליירמאכר). תפיסה זו מציבה את החוויה הדתית כלבה הפועם של הדת, ואת חיי הנפש של המאמין כמוקד העליון של הדרמה הדתית.

בהמשך לכך ניתן לראות ששני הזרמים של הנאו-חסידות ידגישו את מערכת היחסים האישית והאינטימית עם האלוהות, ועבור שניהם הפרט הנאמן לעצמו, המתרגש, האותנטי והאקספרסיבי הוא האידיאל-טיפוס של האינדיבידואל הדתי. אנו חוזים, אם כן, בשני המקרים, באימוצו של המפנה שביצעה כבר החסידות מן התיאוצנטרי אל האנתרופוצנטרי ומן ההיסטורי אל הפסיכולוגי, וכל זאת כחלק מהמיקוד המודרני באינדיבידואל.

למרות שהנאו-חסידות החלה בראשית המאה העשרים, רק מאז שנות החמישים, אחרי ההתאוששות הקולקטיבית ממוראות מלחמת העולם השנייה, נראו הניצנים הראשונים של עניין פופולרי ברוחניות בקהילות יהודיות. על אדמת ארצות הברית השלווה והפורייה פיתחו רבנים והוגים כאברהם יהושע השל, מנחם מנדל שניאורסון, זלמן שחטר-שלומי, שלמה קרליבך, ארתור גרין, ארתור ווסקו, אריה קפלן ואחרים את הפרשנות האישית שלהם לחסידות, ובכך סללו נתיבים חדשים ליצירה ולשימוש באוצרות החסידות בהווה.

גל זה של נאו-חסידות, עשיר ורחב הרבה יותר של מהראשון, מתאפיין בהעמדתן של קהילות ותנועות שלמות השמות במרכז חייהן מוטיבים נאו-חסידיים. כך למשל, תנועות ה- Chavurah וה– Jewish Renewalבארה"ב מייצגות את הפלג האנטינומי של הנאו-חסידות, ומבקשות להחיות את הרוחניות היהודית שלהם בעזרת אוצרות חסידיים. ר' זלמן שחטר-שלומי הוא המנהיג הבולט ביותר של הזרם הזה, ומביא ידע נרחב של הרוח והפרקטיקה החסידית, יחד עם נכונות מוצהרת ללמוד מדרכים רוחניות אחרות (בעיקר בודהיסטיות וסופיות). היהדות הניו-אייג'ית האמריקאית, שמכונה לעיתים "אגף המחקר ופיתוח" של היהדות, צובעת את החברה היהודית בארה"ב, והשפעתן רחבת היקף גם בקהילות שאינן רואות עצמם קשורות קשר כלשהו לתופעה.

גם חב"ד הציגה נאו-חסידות משל עצמה, כאשר פיתחה, תחת הנהגת הרבי מליובאוויטש, את מוסד ה"שלוחים" שמטרתו קירוב והחזרה בתשובה של יהודים חילונים (ובסופו של דבר, הבאת המשיח). חב"ד משתמשת בגמישות ובשמחה החסידית על מנת להוות מעין גשר בין העולם החרדי לזה החילוני, וכדי לחזק את עולם ההלכה בכלל ואת המנהגים החסידיים של חב"ד בפרט.

ורייציות ישראליות

מאז שנות התשעים אנו עדים לתחייה מרשימה של זרמי ברסלב (או, ליתר דיוק, נאו-ברסלב) בעיקר בישראל, כאשר דמויות מרכזיות כגון עופר גיסין, ארז משה דורון, ישראל יצחק בזאנסון ושלום ארוש הופכות בעזרת אלפי תלמידיהן את מרבית חסידות ברסלב לכזו המורכבת מבעלי תשובה. דמויות אלה, פעמים רבות יותר מורים רוחניים מאשר רבנים, מציעים סוגים חדשים של קהילה, פולחן ואף "מדיטציה" (המונח בו משתמשים בזאנסון ודורון), תוך עיבוד תורותיו של ר' נחמן על מנת להתאימה לטעמים העכשוויים. פרץ יצירתי של אמנות הוא חלק מהתופעה בישראל, כאשר זמרים, מוזיקאים ומשוררים המזוהים עם ברסלב מושכים קהל רב ועניין תקשורתי ער, והופכים רעיונות נאו-חסידיים לנפוצים.

בישראל נמצא גם גרסה לאומנית ואתנוצנטרית של נאו-חסידות. הרב יצחק גינזבורג, שלו תלמידים ומעריצים רבים בין הקהילה החיה במרחב הלימינלי של מפעל ההתנחלויות והמכונה "נוער הגבעות", מציג פרשנות רדיקלית של התורה המיסטית של חסידות חב"ד, המבוססת על אתוס רומנטי ואקספרסיביסטי, ועושה שימוש מתוחכם ביסודות קבליים וחסידיים בכדי להתוות מודל אורגני ומלוכני של האתנוס, המונהג על ידי המשיח והנענה לחוקי התורה (על פי פרשנותו של גינזבורג). צעירים הרואים בו רועה רוחני מטפחים נאו-חסידות המציגה קרבה אל הטבע, שאיפה ליצירתיות וביטוי אישי, והמקדמת שוביניזם לאומי וגזענות. החיפוש אחר אותנטיות לעיתים מוביל את חבריה אף לפעולות אלימות בשם ערכים אטביסטיים ושבטיים כנקמה וקשרי דם.

לסיכום, ניתן לטעון שתנועת החסידות מספקת משאבים רוחניים לחלק גדול מהתחייה הרוחנית היהודית של זמננו. אם ניקח מצב זה כמובן מאליו לא נוכל להבין מה היה חסר בקבלה הלוריאנית, בתנועת המוסר ואפילו בהלכה שלא אפשר לשדות התרבותיים האלה לתפוס את אותו מקום. כפי שכתבתי לעיל, אופייה המודרני, שכולל דגש על הפרט ועל חייו הנפשיים, אחראי ללא ספק לעדיפות של החסידות על זרמים יהודיים אחרים אלה של המסורת היהודית בכל הנוגע להעשרת חיי יהודים בהווה. מצד שני, כפי שראינו, בדיוק הממשק בין החסידות לבין אותם זרמים אחרים, השונים ממנה באופיים, מאפשר כיום עושר וגיוון בין זרמים שונים של נאו-חסידות.

:

—

פורסם בשני חלקים (א, ב) באתר אבי חי.

לא עברו שלוש-מאות שנה מאז מותו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, וכבר אנו נזקקים לנאו-חסידות, לחסידות חדשה. אין זו הפתעה של ממש: הרי החסידות, כידוע לכל מספידיה, הצטפדה והפכה קשוחה וחשוכה, אולי אפילו חסרת חיים. ובוודאי יש להאשמות הללו תוקף: מתנועה פורצת דרך, תנועה של התעוררות רוחנית ושינוי ערכי רדיקלי (היציאה, המטאפורית והממשית, מבית המדרש לשדות), הפכה החסידות, כלומר הפכו החצרות החסידיות, לקהילות מסוגרות, שמרניות, חרדיות. מנדל פייקאז', החוקר החשוב של החסידות המאוחרת שנפטר השנה, עומד בספרו חסידות פולין (מוסד ביאליק, תשמ"ו), על התמורה הערכית והמעשית שחלה בתנועה:

היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי, שנתייחדה לו חשיבות רבה בנסיבותיה ההיסטוריים של המחצית השנייה למאה התשע עשרה, ועל אחת כמה וכמה בארבעה העשורים הראשונים למאה העשרים. הלכי רוח דתיים שמרניים, שהחסידים בדורות הראשונים הורידום בחבטה גדולה מהאידיאל החסידי, הוחזרו בכבוד גדול בידי ראשי החסידות בדורות האחרונים. (עמ' 50)

הספדי הרוח החיה של ראשית החסידות כבר איבדו בעצמם את הרוח החיה שהיתה בהם, אולם אין לבטל את האמת שהם נושאים. למרות שחוגים חסידיים מסויימים המשיכו בכל הדורות לשמור על הגחלת הרוחנית לוחשת (ברסלב היא דוגמא טובה, וכן חב"ד, לפחות עד שנות מנהיגותו של אדמו"רם האחרון), רוב החצרות החסידיות הקפידו יותר על שמירת מצוות, ולו באופן מכאני, מאשר על העמידה באהבה ויראה אל מול האל.

אבל לא רק בגלל הדלדלותה של הרוח בחסידות יש צורך בנאו-חסידות. הצורך בזו נובע כמעט מאותו מקום שממנו נבע הצורך בחסידות עצמה במאה השמונה-עשרה. אז כהיום, האתוס החסידי מגיע לא רק כדי להטעין את חיי הדת במימד פנימי רוטט, אלא כדי להתמודד על ידי זאת עם אתגרי המודרנה. כפי שהחסידות הציבה תגובה יהודית הולמת לנאורות ולהשכלה, הנאו-חסידות מנסה לתת תשובה כזו למציאות הנוכחית: לריקנותה של החברה הצרכנית מחד גיסא, ולהתעצמותה של הדת הפונדמנטליסטית הדוגמטית מאידך.

בתור שכזו, נכללת הנאו-חסידות בפנתיאון הססגוני של הרוחניות העכשווית, זו העונה לפעמים לשם "ניו-אייג'". לתופעה זו, מבוזרת ואקלקטית כפי שהיא, קשה לקרוא תנועה, אולם בהחלט יש לה מספר מאפיינים משותפים, עד כדי כך שניתן לזקק ממנה מערך תיאולוגי בסיסי. בין מאפיינים אלה ניתן למנות אופטימיות משיחית, אינדבידואליזם ומחוייבות אישית, התמקדות בחוויה ואמונה עיקשת באמת אחת כללית ומשותפת לכל.

ואכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, מחפשים רוחניים עכשוויים אינם חושבים ש"הכל הולך" מפני ש"אין אמת". להפך: החיפוש אחר האמת הוא לוז דרכם הרוחנית. ייתכן שאמת זו היא אמורפית למדי, אולם החתירה אליה היא מרכיב כמעט הכרחי בדימויו העצמי של המחפש הרוחני בזמננו. יחד עם זאת, אחד ההבדלים המרכזיים שבין הרוחניות העכשווית לדתות הממוסדות הוא הדרך למציאת האמת הזו, שכן בניגוד לחברי מסורות הותיקות יותר, המחפשים הרוחניים של הניו-אייג' מתעקשים למצוא את האמת הרוחנית בתוכם.

הכוונה כאן היא שבעוד שבעבר מקור האמת הדתית היה המסורת עצמה, על מוסדותיה, חוקיה, מנהגיה ומנהיגיה, הרי שבתרבות הרוחנית של הניו-אייג' מקור האמת הוא הניסיון האישי, הנפשי על פי רוב, של האדם. המחפש הרוחני העכשווי מבכר את ניסיונו "הרוחני" הסובייקטיבי, החוויתי, על המסגרת "הדתית" האובייקטיבית, האמונית, הדוגמטית, המסורתית. כפי שכתב פייקאז', "היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת" הוא החשוב, והוא שהיה חשוב גם בתחילת ימי החסידות, לפני שהוא "פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי".

את היסוד הזה מחפשים הנאו-חסידים, ודרכם אליו היא כאמור אישית ואקספרימנטלית. הנה דברים שכותב אחד מאושיות הנאו-חסידות בארה"ב, ר' זלמן שחטר-שלומי על חיפושו הרוחני של הנאו-חסיד:

הנאו-חסיד אולי קרוב יותר לפרגמטיזם של ג'יימס מאשר לזה של דיואי, אבל אנחנו, כשורדים, היננו פרגמטיסטים. משהו עובד עבורנו בחסידות, וכפרגמטיסטים אנחנו לא מזלזלים במה שעובד. ובמילה "נאו" קיים הפרגמטיסט שהיה חייב לחבר עצמו לחסידות, אבל גם חייב היה להרחיק עצמו מחלק מהמאפיינים הנוספים של החסידות. (Paradigm Shift, 1993, עמ 130)

נאו-חסידים, על פי שחטר-שלומי, הם פרגמטיסטים. עקרונות הפרגמטיזם הם שמקדמים אותם, לדעתם, אל עבר חוויות הרוחניות אותנטיות: מה ש"עובד", הוא אמיתי. אולם מה בדיוק "עובד עבורנו בחסידות", כפי שמתנסח שחטר-שלומי? הפעולה החיובית שמאיצה בנו החסידות היא החוויה הרוחנית.

מסתבר, אם כן, שכחלק מהרוחניות העכשווית גם הנאו-חסידות חוזרת אל העבר כדי לינוק ממנו משמעות עבור ההווה. כפי שתנועות אחרות מחדשות פילוסופיה הינדואיסטית או מדיטציה בודהיסטית, הנאו-חסידות משתמשת בתמות חסידיות כדי להטעין את המציאות הנוכחית ביסודות החשובים לה. במקרה זה, אלו חוויות רוחניות. טקסטים ועקרונות חסידיים משמשים את הנאו-חסיד כטכנולוגיה רוחנית על מנת להפיק חוויות אותנטיות מבחינתו של קרבה אל האלוהות.

יחד עם זאת, יש לשים לב שלא את כל מה שבתנועת החסידות לדורותיה לוקחים. עבור הנאו-חסיד יש מאפיינים של החסידות שהוא חייב להרחיק עצמו מהם, כדברי שחטר-שלומי. השאלה המהותית כאן אינה מהם אלה, אלא כיצד נקבע מהם אלה. כאן שוב אנו חוזרים אל הפרגמטיזם, או גם ל"אמפריציזם" שמדגיש במקומות אחרים שחטר-שלומי: הניסיון האישי, שמושג על ידי חקירה נחושה והקפדה על יושר אינטלקטואלי, הם שיבדילו עבור הנאו-חסיד מה יש לקחת מהחסידות ומה יש לדחות.

המאבק, אם כן, אינו רק בין אמיתות שונות, בין מסגרות תיאולוגיות שונות או בין מסורות רוחניות שונות. המאבק הוא בין מקורות שונים של סמכות. האם, אם להזדקק שוב לפייקאז' מה שמנחה אותנו בדרכנו אל האלוהים הוא היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי, או דווקא היסוד ההטרונומיסטי, המסורתי.

כדי להאיר טוב יותר את זירת המאבק החשוב הזה, ברצוני לפנות לציטוט מספרו של משה ויינשטוק, אומן (ידיעות ספרים, 2011). הספר המצויין הזה מביא בפני הקורא תמונה מקיפה וחיה מאוד של המתרחש בפסטיבל העלייה לרגל השנתי לאומן, בו נפגשים, למשך ראש השנה, גברים יהודים מכל גזרות האוכלוסייה הישראלית ואף מעבר לה, ופוקדים את "הציון הקדוש" של ר' נחמן מברסלב.

בין אלו נמצאים גם לא מעט מבני הציונות הדתית, שמגיעים אל אומן באופן נאו-חסידי מובהק: הם מחפשים יסודות חסידיים שיעזרו להם להתמודד עם אתגרי חייהם. פעמים רבות יסודות אלה מכוונים לתחיה רוחנית אישית שהם מקווים לה, וזאת על רקע יובש שהם חשים בעבודת ה' במסגרות אליהן הם משתייכים כרגיל. אלא שכאן בדיוק נמצא את ההתנגשות החזיתית שבין מקורות הסמכות השונים שדיברנו בהם.

וינשטוק מביא בספרו עדויות רבות מפי יחידים שהגיעו לאומן וגילו שם חיות רוחנית ודתית שלא הכירו מבית. כפי שמספר אחד המרואיינים:

הייתה איזושהי תפילה בציון וזה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזו חיוניות ושמחה שאף פעם לא ראיתי! שבאמת נתנה מבחינתי איזה מזור לחסך לא מודע, לתפילה כזאת, מלאה בשמחה! בהתלהבות! בקרבה לקב"ה! […] החידוש היה קרבה לקב"ה. חיוניות, אני חי! אני עכשיו מדבר עם השם! אני שמח בתפילה שלי! וזה דברים שלא ממש חוויתי קודם משום בחינה. ואני ממש הבוגר הקלאסי של הציונות הדתית הלאומית. (עמ' 174)

חגיגת ראש השנה באומן מאפשרת, מסיבות רבות ומגוונות כמובן, חוויות דתיות שעולי הרגל לא הכירו מבית, ושחיפשו נואשות. אולם בלי לזלזל לרגע בחשיבותה של עבודה רוחנית לוהטת, עבורנו חשוב להבחין במתח שלעיתים קיים בין זו לבין ההלכה. מה קורה כאשר כדי להשיג את החוויה הרוחנית עלינו לעבור על איסור דאורייתא? כפי שמספר עולה רגל אחר, סרוג כיפה, בספרו של וינשטוק:

אני מגיע לציון להתבודדות הזאת ומתחיל לדבר. אין לי מושג אם מסתכלים עלי, אני לא יודע, אני בכלל לא זוכר את האנשים מסביב, לא חשוב בכלל, לא חלק משום דבר – רק העוצמה של כולם שכולם מתפללים. […] עוצם עיניים ומתחיל לזלוג, הדיבור, העיניים והלב. המוח כבר לא בסיפור כמעט. מדבר לדבר, על הילדים, על המשפחה, על הגעגועים, על הבדידות – ממש הכל. הרבה זמן, אני לא יודע באמת כמה זמן, אלי שעה, שעה וחצי. היה מאוד אמיתי, מאוד נכון.

[… מאידך] היה צריך לעבור מחסום מאוד גדול בשביל לדבר איתו [עם ר' נחמן – ת.פ.], כי יש לי כל הזמן את העניין הזה של: "איך אתה מדבר עם רבנו? הרי יש את ה' יתברך!", וזה היה מחסום שמאוד קשה לעבור אותו. ולאט לאט התחלתי לדבר איתו. […] כל הזמן יש את הדיאלוג הזה של: "איך אתה מדבר עם הקב"ה דרך מתווך? אתה מדבר עם רבנו? איך זה עובד בדיוק? (עמ' 121)

הקונפליקט שמציג כאן עולה הרגל הוא בין מקורות הסמכות השונים: מחד גיסא, איסור דרישה אל המתים, כלומר ההלכה כחוק הטרונומי, לאו דווקא הגיוני, הנכפה עלינו מבחוץ. זהו אותו "מחסום מאוד גדול", כדברי אותו יהודי. מאידך, התפילה בדיבור ישיר אל ר' נחמן, תפילה שזורמת בצורה ספונטאנית, ללא נוסח מסורתי, ללא התערבות של "המוח", ועם כל זאת מעוררת תחושה שכל זה "מאוד אמיתי, מאוד נכון". התחושה הפנימית שזה נכון ואמיתי עומדת אל מול ההלכה הפסוקה הקובעת שזה אסור ומגונה.

ויש לשים לב: כאן אין מדובר בנהיה מופקרת אחרי החשק המיני, או החמדנות החומרית, או רדיפת הכבוד. כל אלה תשוקות פנימיות חזקות מאוד, שההלכה יוצאת נגדן, ושהכניעה להן, הגם שהיא מתרחשת באופן שגור, נתפסת כחטא על ידי שומר המצוות עצמו. בניגוד לאלה כאן מדובר בעבודת ה', כזו המושגת על ידי מעבר על איסור הלכתי, אבל שלא נתפסת כחטא, אלא כדבר טוב, נכון ואמיתי. אנו חוזים כאן בברור במתח שבין הרוחניות העכשווית להלכה. זהו האתגר המשמעותי שעומד עבור שומרי מצוות בלב הנאו-חסידות.

מוקד המתח הוא, אם כן, במאבק שבין העולם הפנימי לחיצוני, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. אין כמובן להבין שלאבותינו לא היה עולם פנימי עשיר, ושלא היה להם חשוב להזין ולפתח אותו. נהפוך הוא. למעשה חשיבותן של הרגש, הכוונה והחוויה אינה בלעדית לזמננו. במחקריו השונים עומד רון מרגולין על ההפנמה הדתית שמאפיינת תקופות וזרמים שונים ביהדות ובדתות אחרות. בספרו החדש, הדת הפנימית (שייצא בשבועות הקרובים לאור בהוצאת בר אילן) מראה מרגולין שניתן למצוא מופעים של 'דת פנימית' בכל הקורפוסים של מקורות היהדות: במקרא, בספרות חז"ל, בספרות המוסר וכו'. יחד עם זאת, מצביע מרגולין על כך שמאז ימי חז"ל, ובמשנה תוקף מאז המאה הי"ט, הועמדה עבודת ה' היהודית באופן מודגש על קיומן הפיזי של המצוות, ולו באופן מכאני, כתנאי הכרחי על מנת לצאת ידי חובה דתית.

בד בבד עם תהליכים אלה, מגמות שונות בחברה המודרנית הביאו לידי כך שעולמנו הפנימי הפך יותר ויותר למקור של סמכות ומשמעות בעינינו. מגמות אלה רבות ושונות, החל מהמהפכה המדעית ועד התנועה הרומנטית. אביא את דבריו של מרגולין, הקובע כי

אבדן התמימות הדתית, שהניחה כמובן מאליו קיומו של מגע ישיר עם הטרנסצנדנטי, לא ביטל את הכמיהה האימננטית לטרנסצנדנטיות, אלא העביר את מוקדה של כמיהה זו אל החיים הדתיים הפנימיים ונתן לה ביטוי במסגרתם. (עמ' 436)

בעוד שלפנים פולחן היה יכול להיחשב אותנטי לו רק שמר על הנוסחה המסורתית של הטקס, כיום התפעול המכאני בלבד של המצוות כבר אינו מספק רבים מאיתנו מבחינה דתית. כדי להחשיב את עבודת ה' שלנו כממשית, כאמיתית, כאותנטית, אנחנו צריכים להרגיש משהו. דהיינו לא רק המיקוד בחוויה הוא בנפשנו, אלא גם הסמכות שאנחנו נותנים לה בקביעת טיבה של עבודת ה' שלנו.

זאת ועוד: אם בעבר מסלולים מיסטיים ביהדות עברו תמיד דרך שמירת ההלכה (בקבלה כמובן, כאשר קיום המצוות הדקדקני נחשב כתנאי לעלייה והשגה מיסטית), כיום זה אינו המצב. ריבוי הדרכים הרוחניות שאנו מוצאים סביבנו, יחד עם האפשרות להשוות אותן זו עם זו בצורה רציונלית, ובתוספת חוסר הנכונות של רובנו לקטלג בפשטות את כל הדרכים שאינן הלכתיות כ"סטרא אחרא", מותיר אותנו תוהים לשם מה עלינו לקיים מצוות, אם האפשרות לחוויה אינטימית של האלוהות מצוייה גם בדרכים רוחניות מהמזרח, או אף פרי פיתוחנו העצמי? אם את הגושפנקא למגע אמיתי עם האלוהות אנו שואבים מהחוויה, מדוע חוויה שמושגת על ידי מדיטציה בודהיסטית ולא על ידי תפילת עמידה שווה פחות?

האתגר, אם כן, בשימור המסגרת ההלכתית בד בבד עם מציאה של אותנטיות דתית חוויתית בה, הוא גדול מאוד. מסקירה של שדה הנאו-חסידות בימינו, ניתן לומר שהוא אינו נענה, והמחפשים הרוחניים שבין שומרי המצוות מוצאים את סיפוקם הרוחני בדרכים שאינן הלכתיות, גם אם הן לא תמיד מנוגדות להלכה האורתודוקסית (כך, למשל, ב"התבודדות" הברסלבית, או בעלייה להר הבית – פרקטיקות שנמצאות פשוט מחוץ למערך ההלכתי, אך שמגוייסות לשם התעוררות רוחנית).

האם תקום עוד מסגרת מיסטית יהודית, דוגמת הקבלה, שתוכל לנתב את יצר הרוחני בראש ובראשונה דרך המצוות? האם תיתכן חזרה לאתוס שבו כל מצווה ודקדוק מצווה משפיע על היקום כולו, ואף על האלוהות עצמה? רק מסגרת תיאולוגית מסוג זה יכולה להטעין את המצוות עצמן באש רוחנית, דבר שיאפשר לראות אותן – וחשוב מזה, לחוות אותן – כחלק אינטגרלי מהדרך הרוחנית. לשם כך יש צורך לא בנאו-חסידות, אלא בנאו-קבלה, ולא מהסוג ששרה עליו מדונה.

סתם

—

התפרסם בגיליון דעות החדש, מס' 54