ביום חמישי אני מתחיל איזה קורס ויפאסנה קטן במעלה הבשור. הקורס מאורגן על ידי עמותת תובנה, שאני פעיל בה ואף ישבתי שנתיים בועד המנהל שלה. אבל זה לא מעניין. מה שכן מעניין הוא שבקורס הזה היו אמורים ללמד שני מורים משוויץ, זוג בשם צ'ארלס ופטרישיה ז'נו. אבל הם לא יבואו בגלל המלחמה.
 
זה מעצבן אותי. אם הם ביטלו בגלל דאגה לשלומם האישי הרי שזו פשוט בושה. אני מצפה מלהקות רוק לבטל הופעות בגלל כל בדל שמועה. אני מצפה ממורי דהרמה לא לבטל אלא במקרה של סכנה מוחשית לשלומם. קורס במעלה הבשור לא מהווה שום סכנה אפילו קרובה למוחשית. דווקא בתקופה כזאת צריך להיות להם ברור עד כמה הדהרמה חשובה וכמה נוכחותם יכולה לעזור. אם אכן סיבת הביטול היא דאגה חסרת שחר לשלומם הפיזי זה באמת באמת חבל, ולדעתי זו תעודת עניות לשני המורים הללו.
 
דהרמה היא לא רק מילים, דהרמה היא גם מעשים. אחרת היא עוד אופנה ניו-אייג´ית. כולם יכולים לדבר על נתינה ואהבת חינם וחמלה לכל הסינטיאנט ביאינגס ועוד סיסמאות. אבל אם ברגע האמת אתה לא מתרגם את זה למעשה, אתה לא באמת מבצע בפועל את מה שהיטפת לו ומה שאתה מתיימר ליצג וללמד, אתה מרוקן את הדהרמה מכל תוכן אמיתי. לא יכול להיות שנשמע מילים יפות על מטא ודווקא כשנצטרך אותה היא תישאר בשוויץ. בשוויץ יש מספיק מטא.

וכאן כמובן לא מדובר על סיכון ממשי לחיים, כמו ללכת באמצע שדה קרב בויאטנם (כפי שעשו נזירים בודהיסטים בתקופת המלחמה עם ארה"ב). מי שעושה זאת הוא גיבור ואני לא מצפה ממישהו להיות גיבור (למרות שזה נחמד לפעמים). אני בסך הכל מצפה ממורי דהרמה מנוסים לראות בעיניים מפוכחות שאין שום סיכון רציני בהעברת קורס במעלה הבשור ולבוא ולעשות את זה. ברגע שהם לא עושים את זה, אני חושב שיש לתלמידיהם את כל הזכות שבעולם להתאכזב מהם.
 
את הדברים אלו, פחות או יותר, כתבתי בפורום עמותת תובנה והם גררו כמה תגובות. כמובן שהאשימו אותי מיד בשיפוטיות, אחד החטאים הרוחניקים הגדולים ביותר. ברור שאם אתה רוחניק אתה חייב להתנהג לפי קוד מסויים, שכולל את כל הקלישאות המוכרות של הניו-אייג' כמו לא להתעצבן ולא להיות אלים. ולמרות שגם אני בעד שאנשים יתעצבנו כמה שפחות ובטח שלא יהיו אלימים, נראה לי שהרבה מהסייגים שאנחנו שמים על עצמנו כדי להיות (ולהראות) יותר "רוחניים" הם אוסף של קלישאות נבובות שביניהן ובין חיים של אמת אין ולא כלום. כל כך אנחנו מנסים להתנהג לפי מה שאמרו לנו שאמורים לעשות אנשים שהם רוחניים (או מוארים), עד שזה מונע מאיתנו להיות באמת, פשוט להיות. במקום זה אנחנו ממחזרים רעיונות יד שניה ומנסים להתאים את עצמנו לתבניות מלאכותיות בלי לשים לב (וחוסר המודעות היא כרגיל הבעיה) שאנחנו חורגים מהן.

ברור לי שיש מקום להעריך דברים כטובים או רעים, אחרת איך אנחנו יכולים לקבוע שתורתו של הבודהה, למשל, שווה משהו? ויש גם מקום להעיר על כך, אחרת בשביל מה יש בלוג?