יומן מסע – הודו – חלק ה'

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לרביעי.

6/2/01
כתבתי מכתב נוסף יפה לדוד, והיום E-mail לכולם.
יש לי תכנון פיצוצי למחר ואני כל כך גאה בו (אבוי!) שאכתבהו:
אני נוסע לטבילת הירח-המלא במהא-קומב-מלה. אבל אני לא לוקח כלום. את חגורת הכסף אדביק באזולירבנד תחת המיטה [במלון]. אקח רק שמיכה ומברשת ומשחת שיניים, וכסף. בבוקר אקום, אבדוק תוצאות הבחירות באינטרנט, אודיע על התכנית להורים, ואסע לאָלְלָהָבָּד [שלידה הכינוס]. אחזור, בשאיפה, מחרתיים.
 
8/2/01
אילו הרפתקאות, אילו ניסים ונפלאות. אני מותש לגמרי. חזרתי מאללהבד.
יצאתי שלשום בבוקר אחרי שליחת המכתב לדוד ואזהרת ההורים. האוטובוס לשם היה איטי אך חביב. כשהגעתי נדהמתי: משני צדי הגשר הנכנס לאללהבד, הגשר על הגנגס, מחנות אהלים ככל שהעין רואה. מדהים. מהמם. אוהלים על גבי אוהלים מסודרים בריבועים על גדות הנהר וגם על איים שבתוכו (עונה יבשה). גם מקדשים שבנו במיוחד וגשרים קטנים ששמו. מדהים ומרגש. כמות אנשים שלא תאמן. ירדתי אחרי הגשר ותפסתי ריקשה ל"סקטור 8", איפה שהרֶיְינְבּואֹו [קהילה נודדת של היפּים מערביים] היו. הדרך לשם (גם ברגל) היתה נפלאה. עוד ועוד מחנות מאוהלים וגם פחונים-גליליים וחנויות של תשמישי קדושה וחתיפים ושירותים ציבוריים. מדהים. הגעתי לבסוף לריינבואו והתישבתי במדורה של סָאדוּאים ["סָאדו" – נזיר הינדי נודד. שם היו כמה מערביים כאלה]. אחרי שעמום של חצי שעה הלכתי לעשות מדיטציה מול השקיעה, על הצוק שמשקיף גם על כל המחנות האחרים (הרינבואו הכי רחוק). מדהים. אחרי איזה שעה מדיטציה (מאז הריטריט הרגליים התרגלו פחות לכאוב) נהייתי רעב, שכן אכלתי רק שתי מנות אִידְלִי [קציצות מקמח אורז וקתניות] בבוקר (נהדרות). לא ידעתי איך אוכלים שם וראיתי כפר קרוב, או שמא פרבר רחוק של אללהבד. הלכתי לשם ושאלתי אם יש מה לאכול. סימנו לי להמתין. אמרתי, יאללה, אני רוצה מסעדה! סימנו לי להמתין. תוך 10 דקות פרצו למקום איזה 20 איש, פרסו שמיכות על הריצפה ועליהן עלי בננה ועליהן את כל הכפר, ואותי. מסתבר שבשל החג המקדש מחלק אוכל (פּוּרִי [פיתות מתוגנות ורותב קתניות]) לכולם. איזה כיף, הגעתי בדיוק בזמן. פיצצו אותי בתוספות. אחרי זה חזרתי לריינבוו. שם התכוננו לארוחת ערב. מסתבר שכולם אוכלים ביחד. איזו אווירה נחמדה – אם כי מעט דביקה לטעמי. אז אכלתי סלט במעגל עם כולם וויתרתי על האורז. אחרי זה הלכתי לישון, אבל התעוררתי ב- 2:30 מהקור, בהיותי בחוץ עם שמיכה אחת בלבד. לא נורא. ב- 4:00 ירדתי חזרה למחנה. הלכתי איזה 5 ק"מ לגָאת [מקום הטבילה] המרכזית. מדהים! המוני הודים רוחצים בנהר בחמש בבוקר! הזריחה – מדהימה. פשוט הייתי בהלם כל הזמן, לא מעכל את סדר הגודל של האירוע שאני נמצא בו. עשיתי קצת מדיטציה בתוך ההמון (אנשים חשבו שאני קדוש ונגעו לי ברגליים) ואחרי זה ירדתי לרחוץ בגנגס (היה כבר 10:00). איזה כיף. טיהור. משם עוד אודיסאה עד שהגעתי לאוטובוס לורנסי בעזרתו של הודי ממש נחמד (לזכור לשלוח לו וויסקי), שהיה צפוף ומחניק ובעמידה. אבל אני עדיין המום מהיום הזה. בהחלט אחד המרגשים בחיי. ולא גנבו לי את חגורת הכסף. איזה כיף. האם יש השגחה פרטית?
 
[ביום בו הייתי במפגש הנהרות הגנגס, הימונה והסרסוואטי, היו שם עוד 12 מיליון אנשים. זאת מתוך 70 מיליון שהיו באירוע כולו, ה"מהא-קומבמלה", שמתרחש פעם ב- 12 שנה. נסעתי לשם מורנאסי, מרחק 4 שעות אוטובוס, טבלתי בגנגס כאשר ילד הודי שומר לי על הכסף (שהיה לי לאוטובוס חזרה) תמורת חלק מאותו כסף (דילמה מעניינת בשבילו) ובקושי מצאתי אוטובוס חזרה לוראנסי, מכיוון שכל המיליונים גם רצו לחזור כבר, באקסודוס המוני של עולי רגל שטבלו והיטהרו ורוצים לברוח מהחום והצפיפות האדירה.]

תגובה אחת

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s