בין אם רצה בכך ובין אם לא, במחצית השניה של המאה העשרים היה קרישנמורטי "מורה העולם": הוא נדד סביב הגלובוס פעמים רבות, נפגש עם הוגי דעות ומנהיגי מדינות, קיים סדרות אינסופיות של הרצאות, בנה בתי-ספר והוציא לאור ספרים רבים. המורה לימד, והעולם ניסה בכל מאודו ללמוד. ובכל זאת, ספק אם מישהו הבין לעומק את תורתו. ק' עצמו, בדברים שאמר לפני מותו, ביכה על כך שכעת כשהוא עומד למות "לא נשארת שום הכרה (consciousness) של ההכרה ההיא, של המצב ההוא [שהוא היה בו – ת.פ.]. הם כולם יעמידו פנים או ינסו לדמיין שהם יכולים לגעת בזה. אולי הם יוכלו במידה מסויימת אם הם יחיו את התורה. אבל אף אחד לא עשה זאת. אף אחד".

אף אחד לא חי את תורתו של קרישנמורטי, כך על פי דבריו. לאיזו סיבה אפשר לייחס את המצב העגום הזה? אין ספק שתורתו של ק' חותרת תחת הנחות היסוד שלנו ונגד הזרם המרכזי של התרבות בה אנו חיים. ככזו, ודאי שקשה מאוד להבין וליישם אותה בחיינו. אבל נדמה לי שאת חוסר ההבנה של תורתו של קרישנמורטי אי אפשר לתלות רק בכך. אנשים רבים, ואני ביניהם, מרגישים שקרישנמורטי פעמים רבות פשוט הסביר את עצמו בצורה לא מובנת, אניגמטית אפילו.

"השפה הקרישנמורטית" נולדה למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה. כל זמן המלחמה שהה קרישנמורטי בארה"ב ללא רשות מהשלטונות ללמד (הוא למעשה לא חשב שיש צד אחד שבאופן מהותי אשם יותר מהשני) ואחריה שינה קרישנמורטי את הז'רגון בו דיבר. הוא הפסיק לדבר על חוויות ומצבים שאפשר לכנותם מיסטיים או רוחניים. הוא נפרד מכל מושג שהיה בו מטען היסטורי או מסורתי-דתי, ולא דיבר יותר, למשל, על התאחדות עם ה"אהוב/ה" (The Beloved) או על שחרור (Liberation). סגנונו הפך לחד מאוד, מדויק, והוא הטעין משמעיות חדשות במילים יומיומיות כגון "ראייה" או "מוות". אז הוא החל לבקש מאנשים להרפות מהעבר, להתבוננן במחשבות, להיות ריק מציפיות ולגלות את הקדושה של "מה שקיים". מכיוון שהוא לא האמין שיכולה להיות כל שיטה או טכניקה כדי להגיע אל אלו, הוא ביקש משומעיו לגלות את האמיתות האלו בו ברגע, על ידי התבוננות חודרת במצבם העכשווי. הוא לא הסביר מעולם כיצד יש לעורר בנו התבוננות כזו, ותחינותיו לשינוי נותרו, כאמור, ללא מענה.

קמתי, צחצחתי, הגעתי להארה

בין יוני 1961 למרץ 1962 תיעד קרישנמורטי את מחשבותיו וחוויותיו ביומן. הוא לא התכוון שהדברים יפורסמו, אבל מאוחר יותר (כמובן) הם יצאו בספר שנקרא Krishnamurti's Notebook. הספר המרתק הזה מאפשר לנו הצצה נדירה (סליחה על הקלישאה) באמת אל תוך חיי הנפש של אחד מהאנשים המעניינים ביותר באלף האחרון. קרישנמורטי מדווח בו על מצבי תודעה שונים ועמוקים, על חוויות מיסטיות ועל הדרך הייחודית בה הוא תופס את המציאות. כמעט כל רשימה ביומן מתחילה בתיאור נוף בו קרישנמורטי מצייר פורטרט ריאליסטי של העולם סביבו, במעין הכרה זֵנית ששמה דגש על הקיים כאן ועכשיו, ועל כל פרטיו הקטנים, כממשות המוחלטת, או כפי שקרישנמורטי נהג לומר: "What is, is holy".

אך חשוב יותר מהיופי שבדבריו, רשימות היומן האלו נותנות פתח להבנה של כוונותיו. בשני מקומות ביומן עובר קרישנמורטי מדיווח על חוויותיו הפרטיות לפירוט תיאורטי על התנאים שצריכים להתקיים, לדעתו, על מנת שהמיינד האנושי יתעורר למודעות של המוחלט. הוא מונה מספר תנאים לבגרות אמיתית, כלשונו, שמאפשרת ראייה נכונה של המציאות. הנה תרגום של הראשון מביניהם, ה- 23 ליולי 1961:

התעוררתי הבוקר עם תחושה אדירה של עוצמה, יופי וחסינות מפני השחתה (incorruptibility). זה לא היה משהו שקרה, חוויה שקרתה ושהאדם התעורר כדי להיזכר בה כאילו בחלום, אלא משהו שהתרחש ממש. היתה מודעות למשהו שהוא לחלוטין בלתי ניתן להשחתה, בו כל דבר שקיים לא יכול להירקב, להתפורר. זה היה עצום מכדי שהמוח יוכל לתפוס את זה; הוא רק היה יכול לאשר, באופן מכאני, שישנו כזה 'מצב' של חסינות מפני השחתה. לחוות מצב כזה זה דבר חשוב ביותר; זה היה שם, חסר גבולות, בלתי ניתן לנגיעה, בלתי חדיר.

מפני שהיתה בו חסינות מפני השחתה, היה בו יופי. לא יופי שדוהה או משהו שנוצר על ידי האדם, ולא הרשע עם היופי שלו. היתה הרגשה שבנוכחותו כל המהות קיימת ולכן זה קדוש. אלה היו חיים בהם דבר לא יכול להתכלות. המוות הוא חסין מפני השחתה, אבל האדם הופך אותו להשחתה, כמו שבשבילו הם החיים.

עם כל זה, היתה גם תחושה של עוצמה, כוח מוצק כמו ההר שדבר לא יכול לנפץ, ששום קורבן, תפילה, סגולה-טובה תוכל אי פעם לגעת בו. זה היה שם, אדיר, ושום גל של מחשבה יכול היה להשחית את זה, [כמו] דבר שנזכרים בו. זה היה שם והעיניים, הנשימה, היו של זה.

הזמן, העצלות, משחיתים. זה נמשך פרק זמן מסויים. השחר הגיע וטל נח על המכונית בחוץ ועל הדשא. השמש עדיין לא עלתה אבל הפסגה החדה, המושלגת היתה ברורה בשמיים האפורים-כחולים; זה היה בוקר קסום, ללא ענן. אבל זה לא יכול היה להחזיק מעמד. זה היה יפה מדי.

כעת, אחרי תיאור המצב התודעתי, עובר קרישנמורטי להשערות תיאורטיות באשר לטבעו:

למה שכל זה יקרה לנו? אין הסבר שיניח את הדעת, למרות שאפשר להמציא תריסר. בכל זאת, כמה דברים ברורים: 1) על האדם להיות לחלוטין 'אדיש' לבואו וללכתו של זה. 2) אסור שיהיה כל רצון להמשיך את החוויה או לאגור אותה בזיכרון. 3) חייבת להיות רגישות פיזית מסויימת, אדישות מסויימת לנוחות. 4) חייבת להיות גישה של ביקורת עצמית והומור.

אבל אפילו אם למישהו היה את כל אלו, במקרה, לא על ידי טיפוח מכוון של ענווה, אפילו אז, אין הם מספיקים. משהו אחר לגמרי דרוש, או ששום דבר לא דרוש. זה צריך לבוא ולך אסור אף פעם לרדוף אחרי זה, מה שלא תעשה. אפשר גם להוסיף אהבה לרשימה הזאת, אבל זה מעבר לאהבה. דבר אחד בטוח: המוח לעולם אינו יכול להבין את זה, ולעולם לא יכול להחזיק בזה. מבורך הוא זה אשר זה ניתן לו. ואפשר להוסיף גם מוח שקט ויציב.

שישה ימים מאוחר יותר ממשיך קרישנמורטי ומסביר:

יש חיוב מוחלט שבשביל בגרות יהיו: 1) פשטות גמורה שהולכת יחד עם ענווה, לא ב[קשר ל]דברים או רכוש אלא באיכות ההוויה. 2) תשוקה בעוצמה ההיא שאינה רק פיזית. 3) יופי; לא רק הרגישות למציאות החיצונית, אלא להיות רגיש ליופי ההוא שהוא מעל ומעבר מחשבה ורגש. 4) אהבה; הטוטליות שבה, לא העניין שיודע קנאה, היאחזות, תלות; לא [האהבה] שמתחלקת לבשרית ואלוהית. כל הדבר העצום של זה. 5) מיינד שיכול לעקוב אחרי, שיכול לחדור ללא מניע, ללא מטרה, אל תוך המעמקים האינסופיים שלו עצמו; שאין לו מכשול, שהוא חופשי לשוטט בתוך הזמן-חלל.

קרישנמורטי, שבדרך כלל לא נכנס לפרטים, נותן כאן רשימה של תנאים הכרחיים (אבל לא מספיקים) כדי שהאדם יראה את מה שהוא ראה, יבין את מה שהוא הבין, ועל פי מיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מונה בצורה כזו את התנאים לבגרות אמיתית ולשגב. התכונות שמוזכרות ברשימות הללו יקרות כמו גם נדירות, ואולי משום שלא רצה לנטוע תסכול בלבות תלמידיו נמנע קרישנמורטי מלציין ברבים את התנאים ההכרחיים הללו להבנת דבריו.

שאלה שיכולה לעלות אחרי קריאת הרשימות המקסימות/מפחידות הללו היא האם כל אלו הם רק הגורמים שמאפשרים את אותו מצב של עוצמה, יופי וחסינות, או האם הם עצמם כבר התוצאה שלו. ההרגשה שלי היא שלמרות שכרונולוגית נכתבו הרשימות בסדר הזה, הרי שהתנאים שמוזכרים ברשימה השנייה הם תנאים מקדימים לחוויה שמתוארת ברשימה הראשונה, ואילו הסגולות שמוזכרות ברשימה הראשונה הם אלו שהכרחיות כדי שהחוויה, ואיתה התובנה, פשוט לא תגווע בעודה באיבה. אם ההשערה שלי נכונה, הרי שראשית על האדם לפתח פשטות וענווה; תשוקה מיוחדת, עזה ואותנטית; רגישות ליופי שהוא מעל המציאות החיצונית והפנימית; אהבה טוטלית, עצומה; ומיינד שיכול לחדור ולהתבונן אל תוך עצמו. אלו התנאים המקדימים, המאפשרים כלל פתח ל"חסינות מפני השחטה" הזו.

ושימו לב כמה פרדוקסליים התנאים המתקיימים והמקיימים את התודעה הרוחנית עצמה: על האדם להרפות מעט, ולפתח אדישות מסוימת (אולי עדיף לומר שוויון-נפש), ומאידך יש גם צורך לשמור על האהבה. יש צורך ברגישות פיזית מסוימת, אבל הרגישות הזו מסמנת דווקא סוף למרדף אחרי נוחות. יש צורך בביקורתיות, אבל יש צורך גם בהומור. ויש גם צורך ביציבות פנימית, בשקט מוחלט של הרצון, שכן אם יש רצון לדבר כלשהו, לשינוי כלשהו, ברור שהמצב שקרישנמורטי מתאר יתפוגג במהירות או אף לא יבוא, ועל כך דיבר קרישנמורטי רבות. מאידך, אם התנאים האלו קיימים, אם הסתירות האלו יכולות לדור בכפיפה אחת בנפשנו, ייתכן שנזכה לחסד, ויפתחו לפנינו שערי האמת.

אתר המכיל קטעים רבים מהיומן, כולל אלה המתורגמים כאן.

[עודכן 11:10:] במקרה עלה היום הקטע הזה גם באתר אנרג'י.