שירי זן עבריים מכים שנית

הפעם שני שירים שמביעים תמיהה על עצם קיומו של העולם. על מידת הימצאותה באמת של המציאות בכלל. אחד של רחל ואחד של לאה גולדברג.

אבל. את השירים האלה צריך לקרוא לאט. למה? כי מה שעושה העולם כדי להמשיך ולהתקיים הוא לנוע קדימה ללא הפסק, ללא לאות, עוד ועוד. המציאות מתקיימת רק מתוך מהלך מתמשך. ליקום יש חיים רק בתנועה תמידית הלאה. אנחנו קוראים לתנועה הזאת "זמן". ובלי המימד הזה המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה לא קיימת. ללא ההתקדמות, ללא הגלגול המתמיד לפנים כמכבש עצום, כבד, רומס-כל, ללא הנהייה והנהירה הזו אל העתיד אין גם עבר ובעצם הקיום המוכר לכולנו מת. כמו אופניים, או כריש, או מערכת יחסים. או כמו האגו (כמובן). הפסקה אחת, קטנה, של חלקיק נאנו-שנייה, והיקום מתפרק כמו מייקל ג'קסון בשמש, מתרסק לגורמיו שבעצמם מתפוררים למרכיביהם שבעצמם מתאדים לתוך האין שממנו בכלל היו בנויים זמנית, ארעית, תלויים בתנועה הנצחית: קדימה קדימה קדימה. לכן אסור למהר בכלל ובשירים האלה, השואלים על עצם הטעות שבמהירות, בפרט. אז לאט:

ואולי לא היו הדברים מעולם / רחל (בלובשטיין)

ואולי לא היו הדברים מעולם,
אולי
מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,
לעבדו בזעת-אפי?
מעולם, בימים ארוכים ויוקדים
של קציר,
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר?
מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה
ובתום
של כינרת שלי… הוי, כינרת שלי,
ההיית, או חלמתי חלום?

האמנם / לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

אהההההההההההה! שירים מעולים. שירים שואלים. שירים נוגים. שירים נוגעים. שירים שמציבים אותך ספלאט מול המצוקה הקיומית. שלך. של היקום. שירים שמטפטפים לכוס חייך תרעלת אנגסט אקזסטנציאלי מר, בדיוק במידה שלא תהרוג אותך (כי אז הבעיה נפתרה ממילא), רק תכווץ את ליבך ותסחט אותו מכל עסיס, ותשאיר אותו מיובש ופריך, על סף פירור.מה עושים עם שירים כאלה? מה עושים עם מצוקה כזאת? אולי? אולי לא היו הדברים מעולם? האמנם? האמנם עוד יבואו ימים? ההיית? או חלמתי חלום? את תלכי בשדה. לבדך. כאחד האדם.

אין עבר

ואולי לא היו הדברים מעולם? אולי באמת? כלומר, אולי לא באמת? אולי הכל לא-באמת? איך אפשר לדעת, והרי העבר חולף לבלי שוב, נשאר בנו רק כזיכרונות עמומים, שהולכים ודוהים, דפי עיתון שעפים ברוח, הולכים ומצהיבים, נעשים יותר ויותר דקים ואז מתפוררים.
כן: לא היה כלום. מעולם. דמיינו שהיה, ולא היה. "חלמתי חלום", ומציאות זו לא היתה. וכשמתעוררים הכל מתבהר ומתברר שהחלום "לא היה באמת". שהוא סתם. שאפילו סתם הוא לא. שהוא לא.

מה כן יש? רק את הרגע הזה, שבו עולה השאלה. שבו עולים הזכרונות. העכשיו שממנו משקיפים אחור ומתפלאים לאן הכל נעלם. כי אין שם כבר כלום. כי אולי כלום לא היה. יש, אבל לא היה. היקום, במרוצתו הלאה, רומס וזונח את מה שהיה, והופך אותו ללא-היה. כדי לחיות בהווה חייב היקום להשמיד את העבר, כי במקום שכבר יש משהו אי אפשר לברוא דבר חדש. היכן שיש עבר אין עתיד.

לפחות יש עתיד

האמנם? האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד? אנחנו מקווים שכן. ימים שהם רק בעתיד, אבל כשהם יהיו הווה, אז יהווה טוב.
תלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם – ללכת בתמימות. ללא ציפייה. ללא בקשה. ללא ידיעה. ותמימות הרי פירושה גם שלמות. ללכת בתמימות הוא לשאת זרועות פתוחות של אמון וקבלה ("התהלך לפני והיה תמים" מבקש הקב"ה מאברהם – בראשית, י"ז, א'), כמו שהיקום כולו עושה במהלכו התמידי קדימה.
ושלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם – כן. בדיוק. הכאב הופך מתוק באותה הכרה של קבלה. של אחדות. זה לא שהוא לא כואב, אבל יחד עם הייסורים מגיע עונג מתיקות עשירה. אותה מתיקות שמהווה את מהותו של היקום כולו, זה שנע כל הזמן קדימה.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט – איזה תיאור נהדר. השקט מתרחב בקרבנו, ודאי. ואנחנו עצמנו מתרחבים בשקט. אנחנו והשקט מתרחבים אחד לתוך השני, ואין שני.
ופשוטים הדברים וחיים – הדברים כולם פשוטים פשוטים. הם בדיוק כפי שהם. ללא צורך בתוספות, ציונים, עצות, שיפורים. האם נחש זקוק לרגליים? הדברים הם כך. הם בדיוק כך. הם בדיוק הם עצמם, והכל פשוט כל כך. ודאי, איך יכול בכלל להיות אחרת? מה שמסובך היה רק חלום. 
ומותר בם לנגוע – אבל זה לא שאסור להוסיף, לציין, לעוץ, לשפר. ודאי שמותר! וכי ציונים ועצות אינם פשוט כך? האם הם אינם ציונים ועצות? האם הם אינם הם עצמם? חלילה. מותר, מותר לנגוע. מותר לא רק להביט בהשתוממות, מתוך השקט הרחב, איך הכל פשוט כך, פשוט עומד בעצמיותו הברוכה, אלא אם לדעתנו ייטב להיות אחרת-כך, אז אפשר ורצוי לנסות לשפר-כך ולתקן-כך. ובימות המשיח לנחש שנענש אחרי חטא עץ הדעת שוב תצמחנה הרגליים. מותר, מותר בם לנגוע.
ומותר, ומותר לאהוב – אלא מה? האהבה היא זו שמכשירה מראש ולנצח את הנגיעה. היא שמאפשרת התבוננות מתוך השקט, והיא שממתרת את התנועה קדימה של שיפור העולם. של תיקון העולם. של העולם כולו שתמיד מתקדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת – "ישרי הלב" הם אצל הראי"ה קוק הדרגה הגבוהה ביותר של צדיקים, אלה שיודעים לא רק להעפיל למרומים כדי להדבק בקב"ה, אלא גם, ובעיקר, למצוא את הוויתו וקדושתו כאן, על האדמה, בעולם הזה, שאינו נפרד ואינו שונה בסופו של דבר ממנו יתברך. האם לאה גולדברג הכירה את תורתו של הרב קוק? כנראה שלא. אבל היא קלעה לדעתו. ועל ענווה וכניעה אין צורך לדבר.
כך אם כן יש ללכת, עם העולם כולו, קדימה: בתמימות, בהתרגשות, באהבה, בענווה. כאחד הדשאים, כאחד האדם.
שבת שלום.

[תודה לנגהנאנדה ממנה קיבלתי את השיר של גולדברג, בתגובה שהיא כתבה ב"שירי זן" שעברו.]

7 תגובות

  1. אני חושב שחברה שלי ליה שמה לב לזה בפעם הראשונה:
    מכיר את השיר של מאיר אריאל "ילדתי שלי אל תלכי לבדך…" אז תנחש איך קוראים לו? קוראים לו שדות גולדברג, ואם הוא לא תגובה לשיר "האמנם" שציטטת למעלה אז אני צנצנת.
    אפילו העיבוד של השיר שהולחן על ידי אריאל, שולח ידיים לעיבוד האלמותי של השיר של גולדברג כפי ששרה חוה אלברשטיין ללחן של חיים ברקני (בתקליט כמו צמח בר, שהוא התקליט הכי יפה שיצא בארץ).
    השיר של גולדברג מלא בכמיהה רומנטית שמכסה על פחד מאימה ודם (השיר נכתב בשנות הארבעים) ומאיר אריאל מזהה את זה ומנסה לחשוף את מה שבאמת יקרה לנערה הכמהה לתום: "רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט
    ונמחץ"

    http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/817.html

    אהבתי

  2. Dear Tomer, my daughter LOVES to watch old videos of herself and of the whole family from when she was very youg. Things that have long been forgotten, come back with freshness and sweetness that breaks your heart.
    At this point in time, the past is no longer just a fading memory. It can be resorected right back to the here and now, because it exsists on video. Soon, everything we do will be recorded in 4 dimention and we will be sourounded by our past continuously. No escape. What do you think ?
    All best, Koki

    אהבתי

  3. הניתוח שלך תומר – הוא בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני מרגישה עכשיו כרגע. רק להתמזג, לא להתנגד לאהוב ולהיות בתום.

    תודה

    אהבתי

  4. "את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
    השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."

    את מה שהרבה לא שמים לב אליו…(וגם אני עד לפני חצי שעה)
    מזמזמים להם שיר קצבי בנחת…ושוכחים שיש גם מילים ואפילו מילים קשות …
    דוגמא טובה בשירה של דפנה דקל "מי יציל את הבית שלי" ביתה חורב עליה והיא שרה מאושרת .

    האם ידעת שלאה גולדברג כתבה את שירה בעקבות מלחמת העולם השניה, על כאבם/בושתם של אלו ששרדו את הזוועות וממשיכים בחייהם…בזמן שמליונים אחרים מתו …

    אכן המטרה היא העתיד ואין להתרפק ולהתאבל על העבר, אך אסור לשכוח אותו …

    שבוע טוב
    גולן

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s